קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת ראיות באיחור בכפוף להוצאות: לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רם וינוגרד) שניתנה ביום 30.1.2011 בת"א 13951/07, ולפיה נדחתה בקשת המבקשים להגיש ראיה נוספת מטעמם. התובענה במסגרתה ניתנה ההחלטה נשוא הבקשה הינה תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב 1, בטענה של רשלנות רפואית מצד המבקשים. משיב 1 נפגע פעמיים במרפקיו, פעם בהיותו בן שנתיים ופעם בהיותו בן ארבע, וטופל על ידי המבקשים. על פי הנטען בכתב התביעה, הטיפול בשברים במרפקיו של המשיב לא תאם את הסטנדרד הרפואי המקובל, וכתוצאה מכך נותרה נכות בשיעור של 10% בכל יד. המבקשים הגישו מטעמם כתב הגנה וכן חוות דעת רפואית לפיה העיוות במרפקיו של משיב 1 אכן קיים, אך הוצע לתקנו בניתוח, לכשיגדל. המבקשים הכחישו כל טענת התרשלות בטיפול במשיב 1. המבקשים לא צירפו לכתב ההגנה את צילומי הרנטגן שנערכו למשיב 1 בסמוך לאחר הפגיעות, וחוות דעת המומחה מטעמם נסמכה אך ורק על התרשומות הרפואיות שהונחו בפניו. לאחר שהתבקשו להציג את צילומי הרנטגן במהלך ההליכים המקדמיים בפני בית משפט קמא, טענו המבקשים כי צילומי הרנטגן אינם בנמצא ולא ניתן להגישם. בית משפט קמא מינה את פרופ' דן עטר כמומחה רפואי מטעמו. גם חוות הדעת של מומחה בית המשפט נסמכה למעשה אך ורק על התרשומות הרפואיות שהונחו בפניו, מבלי שהתרשם בעצמו מצילומי הרנטגן שנערכו בסמוך לאחר כל אחת מהפגיעות. פרופ' עטר נחקר על חוות דעתו בדיון שנערך ביום 18.11.2010 בפני בית משפט קמא. במהלך החקירה שאל כב' השופט וינוגרד את פרופ' עטר האם כמומחה מטעם בית המשפט מן הראוי היה שיבחן בעצמו את צילומי הרנטגן ולא יסתמך אך ורק על התרשמות רופאים אחרים מהצילומים. על כך השיב פרופ' עטר כי היה שמח לו היו בפניו הצילומים וכי כך יכול היה ליתן אבחנה ראשונית (עמ' 43 לפרוטוקול). עוד עולה מפרוטוקול הדיון, כי בהמשך לדברים אלה התייחס כב' השופט וינוגרד לנזק הראייתי הטמון בכך. כפי שעולה מהבקשה, בעקבות חילופי הדברים בבית המשפט, פנתה ב"כ המבקשים בדחיפות לבית החולים "אסף הרופא" בדרישה למצוא את צילומי הרנטגן ויהי מה. בבקשה נטען, כי פנייה זו נשאה פרי, ולאחר מאמצים מיוחדים וגיוס כוח אדם רב למשימה, אותרו צילומי הרנטגן. המבקשים העבירו את הצילומים למומחה הרפואי מטעמם אשר ערך חוות דעת משלימה לאור ממצאי התצלומים. משניתנה חוות הדעת המשלימה, פנו המבקשים לבית משפט קמא בבקשה כי יקבל חוות דעת זו ויאשר את העברת הצילומים לעיונו ולבחינתו של פרופ' עטר על מנת שיקבע האם יש בצילומים כדי לשנות את חוות דעתו המקורית. המשיבים התנגדו לבקשה. כב' השופט וינוגרד דחה את הבקשה. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי נראה שמלכתחילה לא סבר בית החולים שניהול התובענה מצדיק מאמץ, ולפיכך לא השקיע מאמץ בחיפוש הצילומים. רק לאחר שנאמרו דברים ברורים בנוגע למחדלו, בחר להקצות כוח אדם מספיק למשימה. כב' השופט וינוגרד נימק החלטתו בכך שהיעתרות לבקשת המבקשים תצריך סבב חדש של חוות דעת וקרוב לוודאי גם חקירה מחודשת של מומחה בית המשפט, תוך הכברת עלויות גבוהות ביותר. כל זאת, אך ורק בשל חוסר אכפתיות בכל הנוגע לניהול התובענה, וזלזול בצד שכנגד ובזמנו של בית המשפט. עוד נקבע בהחלטה, כי ספק רב אם איון הנזק הראייתי יגרום לתוצאה אחרת, לנוכח עמדת המומחה מטעם בית המשפט ביחס לפרקטיקה הנכונה של המעקב אחר איחוי השברים, שלא בוצעה במקרה זה. על כן, ממילא נראה שהנחת המבקשים כי קבלת בקשתם תביא לדחיית התביעה ותגרום מניעת עיוות דין, אינה מבוססת דיה. כנגד החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. לעצם העניין מסקנתי היא כי דין הערעור להתקבל, מהטעמים שיפורטו להלן. אכן, הכלל הוא, כי בעל דין צריך להגיש את ראיותיו ב"חבילה אחת" ולא ב"תפזורת", זעיר פה זעיר שם (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 742). עם זאת, מקום שבעל דין שוגה במהלך המשפט וניתן לתקן זאת מבלי לגרום עוול לבעל הדין האחר, בית המשפט יתיר את התיקון. לפיכך, יש שתינתן רשות להגיש ראיה אף אם הוצע להגישה באיחור. בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת; בשלב אליו הגיע המשפט; יש לבחון גם האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר (ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661, 665). בענייננו, אין ספק, כי מלאכת החיפוש ואיתור הצילומים אמורה הייתה להתבצע על ידי המבקשים עוד בטרם הגישו כתב הגנה, ולכל המאוחר בשלב קדם המשפט. המבקשים אף לא מפרטים מהו טיב החיפוש שנערך עת נדרשו להמציא את הצילומים, ומדוע לא ניתן היה להשקיע משאבים באיתור הצילומים במועד מוקדם יותר. מאידך, בחינת מכלול הנסיבות מביאה אותי לכלל מסקנה כי חרף זאת יש לאפשר למבקשים להגיש את צילומי הרנטגן. הטעם העיקרי לכך הוא שצילומים אלה מהווים נדבך חשוב בתשתית הראייתית הנדרשת להכרעה בתובענה. גם מתשובתו של המומחה מטעם בית המשפט במהלך חקירתו הנגדית עולה, כי מוטב היה לו עיין בצילומים בעצמו. אף בית משפט קמא הביע את ספקותיו, במהלך חקירתו של מומחה בית המשפט, ביחס לקביעותיו של המומחה, וזאת נוכח העובדה שאלה התבססו על התרשומות הרפואיות בלבד ולא על הצילומים עצמם. משכך, נדמה כי אין חולק כי לצילומי הרנטגן שנערכו סמוך לאחר הפגיעה במשיב 1 יש חשיבות רבה והם יוכלו לשפוך אור על התמונה ולהקל על בית משפט קמא בבואו להכריע בסוגיות שבמחלוקת. על כך יש להוסיף, כי שלב שמיעת הראיות בהליך שבפני בית משפט קמא עדיין בעיצומו ועל כן אין המדובר בנזק ממשי או בעיוות דין שייגרם למשיבים במקרה זה. זאת ועוד, דחיית הבקשה עלולה לפגוע במבקשים באופן שאינו מידתי ושאינו עומד ביחס ראוי לנזקם של המשיבים ולנזק המערכתי שייגרם כתוצאה מקבלתה. סופו של עניין, אני סבורה כי המקרה דנן נמנה עם המקרים בהם מחדלו של בעל דין צריך למצוא ביטויו בחיובו בהוצאות ולא בחסימת דרכו להציג ראיה שעל פניו נראה כי יש לה חשיבות וכי עשויה להיות לה השלכה על גורל ההליך המשפטי. לפיכך, הבקשה מתקבלת. עם זאת, התנהלות המבקשים מצדיקה את חיובם בהוצאות משמעותיות בגין השחתת זמנו של בית המשפט ובגין הטרחה המיותרת שנגרמה למשיבים ולעד מטעם בית המשפט. המבקשים ישלמו, אפוא, למשיבים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. הגשת ראיותראיות