קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעה לפירוק שיתוף ע''י כונס נכסים: א. רקע 1. עניינו של פסק-הדין היא תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בבית צמוד קרקע, הבנוי על קרקע בשטח של 479 מ"ר לערך בגן-יבנה, הידוע כחלקה 73 בגוש 563 (להלן: "הבית" או "המקרקעין"). 2. התובע היה כונס נכסים במסגרת תיק הוצל"פ (איחוד) 01-99957-02-8 (להלן גם:"תיק ההוצל"פ" או "תיק האיחוד") לזכויותיו של מר יוסף בן-ישי 2.1 התובע מונה, ביום 9/9/03, ככונס נכסים, בהיותו ב"כ של חברת אמיר בלוקים - שיווק (1995) בע"מ (להלן גם: "הזוכה"), אשר לטובתה משך החייב שתי המחאות משוכות על בנק הפועלים בע"מ. 2.2 ההמחאות לא כובדו בידי הבנק הנמשך, הן בשל העובדה כי חשבונו של החייב היה מוגבל, והן מחמת א.כ.מ (אי כיסוי מספיק). 2.3 משלא הועילו התראות ששלח התובע לחייב, נפתח תיק ההוצל"פ בלשכת ההוצל"פ בת"א-יפו ובמסגרת הליכי ההוצל"פ, הוטלו עיקולים על זכויות החייב במקרקעין. 3. לחייב חובות גבוהים, אשר נכון לשנת 2007 עמדו על סך העולה על מליון ₪ ובעניינם נפתח תיק האיחוד. 3.1 העתק תדפיס תיקי ההוצל"פ של החייב צורף לתצהיר התובע, במסגרת התובענה. 4. לנתבעת ולחייב זכויות שוות במקרקעין, בהתאם לאישור הזכויות של מינהל מקרקעי ישראל (להלן גם: "המינהל") שצורף כנספח לתצהיר התובע. 4.1 יחד עם זאת, חתמו הנתבעת והחייב על הסכם ממון, הנושא תאריך 11/12/2000, אשר אושר בידי בית-הדין הרבני ביום 5/1/2001, במסגרתו העביר החייב את מלוא זכויותיו בבית - לנתבעת (להלן: "הסכם הממון"). 4.2 מכוחו טוענת הנתבעת, כי רכשה בעלות מלאה בבית ואין התובע רשאי לממש את העיקול שרשם ועל כן, אין ליתן תוקף להסכם הממון. 5. התובענה הוגשה, מלכתחילה, בדרך של המרצת-פתיחה, אולם בית-המשפט החליט, מן הטעמים המפורטים בהחלטה מיום 1/5/2006, כי התובענה איננה ראויה להידון בדרך של המרצת-פתיחה והיא הועברה לפסים של תובענה רגילה. 6. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו, ומטעם ההגנה העידה הנתבעת וכן בנם המשותף - שלה ושל החייב. ב. טיעוני התביעה 1. לטענת התובע, אין ליתן תוקף להסכם הממון, גם אם אושר בידי בית-הדין הרבני, שכן מדובר בהסכם שנעשה למראית-עין וכל מטרתו הייתה להבריח את נכסי הבעל החייב מנושיו ולסכל את הליכי הגבייה המתנהלים ע"י התובע. 1.1 לטעמו, התגלו, בהתנהלות בני-הזוג, "אותות מרמה" המוליכים למסקנה זו. 2. עוד טוען התובע, כי עיקול רשום גובר על עסקה שנעשתה ללא תמורה ושלא הסתיימה ברישום, גם אם היא קדמה לעיקול. 3. לטענת התובע, הוא פעל בתום-לב, בהעדר רישום במינהל על העסקה נשוא הסכם הממון ובהעדר ראיה המלמדת על כך שהוא ידע על עסקת המתנה ולא ניתן להטיל דופי בתום-לבו ולטעון, כי ידע על העברת הזכויות. 3.1 לטענתו, סעיף 4 לאישור הזכויות, המלמד על הגשת בקשה להעברת זכויות שטרם הושלמה, מיום 7/9/01 ע"ש הנתבעת, מתייחסת לזכויות הנתבעת בבית ולא לזכויות החייב, עליהן הוא מונה ככונס-נכסים. 3.2 על כן - לטענתו - עד למועד הגשת תגובת הנתבעת, הוא היה סבור, כי הבקשה שהוגשה במינהל הייתה בקשה להעביר את זכויות הנתבעת במקרקעין ולא את זכויות החייב, וכל המידע שדרש הוא מן המינהל, התייחס אך ורק לזכויות החייב במקרקעין. 4. לטענת התובע, נוכח השינוי שחל במינהל במספרי הגושים והחלקות, הערים המינהל קשיים רבים בפניו עד למועד קבלת אישור על זכויות החייב במקרקעין, קל וחומר לו היה דורש לקבל מידע בגין זכויות, עליהן הוא לא מונה ככונס נכסים. 5. לטענת התובע, בטרם הגיש תובענה זו, הוא פנה לנתבעת במכתב מיום 5/12/05 ומשבחרה הנתבעת שלא להשיב על המכתב, אין לה, אלא להלין על עצמה. 5.1 אשר לטענת הנתבעת, כי המכתב נשלח לכתובת שגויה - רח' מתיתיהו 32 ולא החשמונאים 24, מבהיר התובע, כי מדובר בבית פרטי הגובל בשני הרחובות הללו ועל כן, מדובר באותה כתובת ומשחזר המכתב מנימוק "לא נדרש", המשמעות היא, שהדוור איתר את הנמענת אך היא לא טרחה להוציא את דבר הדואר. 6. אשר לטענתה החלופית של הנתבעת, לפיה אמור הבית להימכר כתפוס, כאשר היא יושבת בו כדיירת מוגנת בהתאם להוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, סבור התובע, כי סעיף 40א' לחוק המקרקעין שעניינו פירוק שיתוף בדירת בני-זוג, המורה על אי-תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, חל גם על פירוק שיתוף אותו יוזם צד שלישי בשם אחד מבני-הזוג, כפי המצב בענייננו. 6.1 לטענתו, חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולם משהשתנתה המציאות החברתית בארץ, הורה כב' בית-המשפט העליון לשאוף לצמצום תחולת החוק. 6.2 לטעמו, פוגע סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בשוויים של נכסים דוגמת המקרה שבפנינו ועל כן פוגע ביכולתם של נושים להיפרע מן החייבים להם. 7. אשר לטענת הנתבעת, לפיה, עפ"י הוראות סעיף 40א' לחוק המקרקעין, היא זכאית להסדר מגורים חלופי, סבור התובע, כי יש לבדוק את יכולת המשפחה להשיג קורת-גג לאחר שהבית יימכר, את מקורות הכנסתה ואת הרכוש והאמצעים העומדים לרשותה; את גודל המשפחה ואת צרכיה, את הנסיבות המיוחדות של החייב ועוד. 7.1 עוד יש לתת את הדעת לכך, שהסידור החלוף אינו חייב להינתן בדירה ב"עין" ואינו חייב להיות תואם לדיור המוחלף על ידו - לא בגודלו ולא ברמתו - אלא המטרה היא לאפשר לבני משפחת החייב תקופת התארגנות ראויה וקורת-גג בסיסית לחסות בה. 7.2 בענייננו - כך מזכיר התובע - מדובר בבית פרטי בן שלושה מפלסים ו יחידת-דיור נפרדת, הממוקם על קרקע בשטח של 479 מ"ר ועל כן, נראה, כי התמורה שתתקבל ממכירתו, בניכוי חלקו של החייב תספיק לנתבעת לרכישת דיור נאות. 7.3 בענייננו מזכיר התובע, כי לבני-הזוג שלושה ילדים, כאשר שניים מילדיהם הם בעלי פוטנציאל השתכרות עצמאית מעבר להשתכרותה של הנתבעת. 7.4 אשר לתשלום החודשי בעניין המשכנתא, סבור התובע, כי אין לכלול אותו במסגרת הוצאות התא המשפחתי, שכן ההחזר יבוטל עם מכירת הבית. 8. בהתחשב בהוצאות המיותרות - לטעמו - של הנתבעת, בגין מנוי למפעל-הפיס, הוצאות טלפון וחיובים גבוהים במסגרת שני כרטיסי אשראי המצויים ברשותה של הנתבעת, סבור התובע, כי אין מדובר בנסיבות חריגות ומיוחדות, בהן אין ביכולתה להעמיד לעצמה קורת-גג ולממן שכירות של דירת-מגורים - ועל כן, יש לדחות טענתה לזכותה לדיור חלוף. 9. לחילופין טוען התובע, כי גם אם הסכם הממון הינו אמיתי, לכאורה, בכל הנוגע להקניית זכויות החייב במקרקעין, הרי שהנתבעת קיבלה את מחצית זכויות החייב בנכס ללא כל תמורה מצידה ועל כן, מדובר, לכל היותר, בעסקת-מתנה. 10. אשר על כן, עותר התובע למנותו ככונס נכסים לצורך פירוק השיתוף במקרקעין וביצוע כל פעולה הנדרשת הקשורה לכך - ולהקנות לכונס הנכסים כל הסמכויות שתהיינה דרושות לצורך זה. 11. עוד עותר התובע להורות לנתבעת לשלם את הוצאות המשפט וההוצאות הכרוכות בפירוק השיתוף, לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין. ג. טיעוני ההגנה 1. לטענת הנתבעת, עילת התביעה ומהותה, כפי שנוסחה ע"י התובע עצמו בכותרת כתב-התביעה, הינה - פירוק שיתוף במקרקעין, בית המגורים של הנתבעת וילדיה, מכוח היותו כונס נכסים על זכויותיו של בעלה לשעבר, החייב, ועל כן בא בנעליו. 2. לטענת הנתבעת, מוטל על התובע נטל ההוכחה להוכיח את תביעתו והוא לא הצליח להוכיח, כי לחייב היו זכויות במועד צו העיקול אשר הטיל, או במועד צו כינוס נכסים, שכן לא הצליח לסתור את גרסת הנתבעת, לפיה זכויותיו במקרקעין הועברו אליה במסגרת גירושי הצדדים: 2.1 לטענת הנתבעת, הסכם הממון ותעודת הגירושין קדמו בזמן להטלת העיקול וצו כינוס הנכסים. 2.2 משכך - לטעמה - התובע איננו זכאי לסעד המבוקש ודי בכך, כדי לדחות את התביעה. 3. לטענת הנתבעת, התובע הגיש סיכומים המהווים הרחבת חזית אסורה ועל כן, יש לדחותם בשלמותם. 3.1 הנתבעת מפנה להתנגדויותיה לשינוי חזית ולהעלאת טענות החורגות מטענת הבעלות המשותפת ופירוק השיתוף ולשתי החלטות של בית-משפט אשר קבעו, כי לא תותר כל הרחבת-חזית. על החלטות אלה לא הוגש ערעור. 4. לטענת הנתבעת, הפליג ב"כ התובע, בסיכומיו, למרחקים, תוך העלאת טענות עובדתיות ועילות תביעה שזכרן לא בא כלל בכתבי בי-הדין מטעמו והדבר מהווה הרחבת חזית אסורה: 4.1 לטעמה, מדובר בסיכומים תיאורטיים לחלוטין, שאין בינם לבין ההליך נשוא תיק זה וגדר המחלוקות העולה מכתבי הטענות, ולא כלום. 4.2 לטענתה, השמיט התובע, בכתב התביעה המתוקן, את הטענה שהועלתה בכתב התביעה המקורי, בדבר אי-ידיעתו על גירושי הצדדים ועל כך שהבעל, החייב, איננו מתגורר עוד בבית והותיר את הטענה בדבר פירוק שיתוף במקרקעין, בין שותפים, כטענה יחידה בתביעה. 5. לחילופין טוענת הנתבעת, כי גם לגופן אין לטענות אחיזה בעובדות או בחומר הראיות. 6. לטעמה של הנתבעת, לא הצליח התובע להראות מדוע גוברת זכותו כמעקל על זכויותיה. 7. לטענת הנתבעת, אין מדובר בבית בשטח של 479 מ"ר, אלא בבית מגורים יחיד לה ולילדיה, הכולל 4 חדרי שינה, בשלושה מפלסים וקומת מרתף עם כניסה נפרדת והוא בית ממוצע באזור בו הוא מצוי, אשר נבנה לפני שנים רבות. 8. לטענת הנתבעת, היא התגרשה מן החייב כדת וכדין בתאריך 29/3/2001 ובהתאם להסכם הממון (שהוא הסכם גירושין וממון), אשר נחתם ביום 11/12/2000 וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 8/1/2001, העביר לה החייב את כל זכויותיו במקרקעין. 8.1 לטעמה, היא הוכיחה את גרסתה, לפיה הגירושין אירעו בתום סכסוך אמיתי וממושך עם החייב, בעלה לשעבר, אשר ניהל רומן עם פקידתו - וזאת ללא קשר להסתבכותו הכספית של החייב או המצב הכלכלי אליו נקלע. 8.2 יתרה מכך, היא מפנה לפסיקה, לפיה אין חזקה שבדין שהסכם יחסי ממון שנכרת במועד סמוך להסתבכות הבעל בחובות, הוא פיקטיבי ועל הטוען אחרת, הנטל להוכיח מראית-עין. 9. לטענת הנתבעת, עקב שביתה במשרדי המינהל, היא הגישה, רק ביום 7/9/2001, בקשה להעברת זכויותיו של החייב בבית - על שמה, אך במועד זה נמסר לה, כי כבר נרשם עיקול אחר והיא איננה יכולה להשלים את רישום העברת הזכויות בבית. 9.1 יחד עם זאת, נרשמה בפנקסי המינהל, באותו יום, הערת אזהרה בדבר הגשת בקשה להעברת זכויות החייב על שמה. 10. לטענת הנתבעת, מחמת עיקול אחר, היא לא הצליחה להסיר את שמו של החייב כלווה בהלוואת המשכנתא הרובצת על הבית, אך ממועד הגירושין היא זו שנשאה, לבדה, בתשלומי ההלוואה - בתחילה מחשבונה ולאחר מכן, מחשבון בנה הבכור אברהם, והיא אף צירפה דפי-חשבון בנק שלה ושל בנה לאימות עובדה זו. 11. לטענת הנתבעת, צו כינוס הנכסים ניתן רק ביום 9/9/2003, דהיינו, כשלוש שנים לאחר החתימה על הסכם הממון והגירושין עם החייב וכשנתיים וחצי לאחר גירושיהם ולאחר שלחייב כבר לא היו כל זכויות בבית. 12. על כן טוענת הנתבעת, כי היא בעלת מלוא הזכויות בבית ולמצער, בעלת זכויות שביושר על חלקו של החייב, בעלה לשעבר, וזכויותיה תקפות גם כלפי צדדי ג', לרבות מעקל או כונס. 12.1 זאת, בעוד הזוכה הוא נושה עסקי, בלתי מובטח, של בעלה לשעבר של הנתבעת, החייב. 12.2 אותו נושה עסקי אף לא טרח להגיע כדי להעיד ולא העלה כל טענה בדבר מועד היווצרות החובות או הברחת-נכסים בסמוך לכך, או בכלל. 13. לטענת הנתבעת, לא באו הכונס ו/או הנושה בניקיון-כפיים לבית-המשפט; העלימו עובדות ופעלו בחוסר תום-לב. 13.1 על כן, הם אינם זכאים - לטעמה - לכל סעד. 14. לחילופין טוענת הנתבעת, כי היא זכאית למעמד של דייר מוגן בבית, או לחילופין, מחויב התובע לדאוג לה לדיור חלופי. ד. דיון 1. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ע"י התובע, עפ"י החלטת בית-המשפט מיום 1/5/2006 והמוכתר בכותרת "פירוק שיתוף במקרקעין", נאמר, כי התובע הוא כונס נכסים במסגרת תיק הוצל"פ (איחוד) לזכויותיו של החייב במקרקעין; כעולה מאישור הזכויות שצורף לכתב התביעה; לנתבעת ולחייב זכויות רשומות שוות; כי התובע מבקש לפרק את השיתוף שבין השותפים וידו כיד הבעלים; כי המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה בעין ובוודאי שאינם ניתנים לחלוקה ללא גרימת נזק לשותפים - והדרך היחידה העומדת בפני בעלי הזכויות לפירוק השיתוף הינה לפי הוראת סעיף 40 לחוק המקרקעין. 1.1 הסעד המבוקש הוא להורות על פירוק השיתוף וכי פירוק השיתוף יתבצע (ככל האפשר) בדרך הקבועה בסעיף 40 לחוק המקרקעין וכן ליתן כל סעד שיהיה דרוש על מנת לבצע את פירוק השיתוף במקרקעין. 1.2 כמו"כ, מתבקש בית-המשפט למנות את התובע ככונס-נכסים לצורך פירוק השיתוף במקרקעין וביצוע כל פעולה הקשורה דלעיל ולהקנות לכונס הנכסים כל הסמכויות שתהיינה דרושות לשם פירוק השיתוף. 2. בכך גדר התובע את טיעוניו בתובענה. 3. בכתב ההגנה נטען, כי דין התביעה להידחות על הסף, באשר אין לחייב כל זכויות במקרקעין, כיוון שהעביר את זכויותיו לנתבעת בעקבות גירושי בני-הזוג ולמצער, יש לנתבעת זכות שביושר על חלקו של החייב במקרקעין וכי חרף אי-ביצוע רישום הזכויות על שמה בלבד, היא בעלת זכות כדין הגוברת על זכותו של התובע והיא חזקה אף מזכות אובליגטורית נוגדת, קל וחומר מזכותו של מעקל. 4. עוד נאמר בכתב-ההגנה, כי הנתבעת לא ידעה על עצם מינויו של כונס נכסים ועל כל פעולה כנגד ביתה וקניינה; הכונס ידע על גירושיה מן החייב ואף ידע על הגשת הבקשה להעברת זכויות הבעל בבית - ע"ש האישה וכי למיטב ידיעתה, מועד מינויו של הכונס מאוחר למועד הגירושין והחתימה על הסכם הגירושין וברי, כי אין כל עילה לפירוק באשר אין לחייב כל זכויות במקרקעין. 5. למען הזהירות - כך נאמר בכתב-ההגנה - אם יוחלט על פירוק השיתוף, היא תהיה זכאית למעמד של דייר מוגן בבית, כאמור בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, לפיו, היות והיא מתגוררת בבית והיא לפחות אחד הבעלים בו, היא זכאית, ביחד עם ילדיה, להמשיך ולהחזיק בבית ויש למכרו כתפוס. 6. לחילופי חילופין נטען בכתב התביעה, כי על התובע לדאוג לדיור חלופי לנתבעת ולילדיה, כאמור בסעיף 40א' לחוק המקרקעין. 7. אמנם, במסגרת כתב-ההגנה הושארו טענות נוספות שנותרו ממסגרת הגנתה המקורית בהליך המרצת הפתיחה, אולם בהעדר כתב-תשובה מטעמם המשיב עליהן, נגדרו טיעוני התובע כנטען בכתב-התביעה המתוקן, כמפורט לעיל. 8. על כן מהוות טענות התובע, בסיכומיו, כגון בכל הנוגע לפיקטיביות של הסכם הממון, נושא היחסים בין החייב לנתבעת, מגוריו בבית החל משלב מסוים, נושא הדיירות המוגנת ונושא הזכות לדיור חלוף - הרחבת חזית אסורה, משהתנגדה לכך הנתבעת ובית-המשפט אף קבע בשתי החלטות, מיום 2/11/09, כי לא תותר הרחבת חזית בניגוד להסכמת הנתבעת. 9. למרות זאת, למעלה מן הדרוש, יתייחס פרק הדיון גם לטענות אלה, אך התוצאה הסופית לא השתנתה. פירוק שיתוף במקרקעין 1. כאמור, הוגדרה התביעה נשוא התיק כתביעה ל"פירוק שיתוף במקרקעין" ובעמוד 3 לפרוטוקול הצהיר התובע, כי "בפני תביעה לפירוק שיתוף אין הגנה. המחוקק בחוק המקרקעין קובע, כי זכותו של כל שותף במקרקעין לפרק את השיתוף בכל עת" (עמ' 3 לפרוט' מיום 1/5/06, ש' 32 - 33). 2. לגבי עילת התביעה הבהיר התובע, בעמ' 8 לפרוט' מיום 30/4/07 (ש' 24 - 26): "העילה רואים אותה בכתב התביעה בשלמותו... אני עורך-דין, אני מוניתי בתיק איחוד, אני בד"כ הזוכה בתיק פרטני, אני כונס-נכסים לפי מינוי ראש ההוצל"פ בת"א. אלו האדנים המרכזיים עליהם מושתתת תביעתי". 3. נותר איפוא לבדוק, האם הוכיח התובע, עליו מוטל נטל השכנוע כתובע, כי לחייב היו זכויות בבית במועד הטלת העיקול. 3.1 סבורני, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו וכשל בניסיונו להוכיח זאת. 4. כבר בישיבת בית-המשפט מיום 2/11/09 (עמ' 17 לפרוט', ש' 21 - 23), בעיצומה של חקירתו הנגדית, נשאל התובע ע"י בית-המשפט "האם אני סבור שיש טעם בהמשך ההליכים משמתברר שלבעל לא היו זכויות בדירה" והשיב: "אני סבור שיש מקום לנהל את התיק. אני לא יכול כרגע לחשוף את קו הפעולה בתיק". 5. אלא, ש"קו הפעולה" לא הצליח להרים את הנטל המוטל על התובע להוכיח, כי לחייב היו זכויות בבית במועד הטלת העיקול. 6. התובע התבסס בעיקר על חוזה החכירה של בני-הזוג בן-ישי עם המינהל מיום 28/6/1995 מוצג ת (2) ועל אישור הזכויות מטעם המינהל, לפיו לחייב ולנתבעת זכויות, שווה בשווה, במקרקעין. 6.1 יחד עם זאת, מצוין בסעיף 4 לאישור, כי "הוגשה בקשה להעברת זכויות, שטרם הושלמה, ביום 7/9/2001 על שם: בן ישי רחל...". 7. מנספחי תצהיר העדות הראשית של התובע, ת/1, עולה, כי מכתב ההתראה לחייב, אודות חובו למרשתו של התובע, חב' אמיר בלוקים-שיווק (1995) בע"מ, נושא תאריך 31/12/2001. 7.1 מכתב זה חזר ביום 24/1/2002 בציון "לא נדרש" (נספח "ה" לתצהיר התובע) ובעקבותיו נפתח תיק ההוצל"פ כנגד החייב לגביית שני שיקים ע"ס 15,000 ₪. 7.2 במסגרת תיק ההוצל"פ הוטל העיקול על הבית. 7.3 מנספח "ב" לתצהירו של התובע עולה, כי צו כינוס הנכסים על זכויות החייב בבית, ניתן ביום 8/9/2003. 7.4 ממוצג נ/3 עולה, כי מכתב ההתראה לנתבעת, בטרם הגשת התביעה, נושא תאריך 5/12/2005 - ובהעדר תגובתה הוגשה התובענה, מלכתחילה בדרך של המרצת פתיחה (מוצג נ/4). 8. לעומת זאת עולה מעיון בנספחי תצהיר העדות הראשית של הנתבעת, כי תעודת הגירושין ניתנה ביום 29/3/2001 (נספח א' לתצהיר נ/8); הסכם הגירושין ויחסי הממון בין בני הזוג בן-ישי נושא תאריך 11/12/2000; והבקשה המוסכמת לגירושין ואישור הסכם יחסי ממון בין בני-הזוג בן-ישי קיבלה תוקף של פסק-דין ("מעשה בית דין" כלשון ההחלטה) בבית הדין הרבני, ביום 8/4/2001. 9. בתצהירה, נ/8, סיפרה הנתבעת, כי נישאה לבעלה, החייב, בתאריך 13/3/81 ובמהלך הנישואין, נולדו להם שלושה ילדים. 9.1 במהלך החיים המשותפים ידעו הנישואין עליות ומורדות, אך במהלך שנת 2000 פרץ בין בני-הזוג סכסוך קשה, על רקע יחסי הבעל עם המאהבת, פקידה בעסקו. 9.2 "אחרי ריב זה ובגלל משבר אישי גדול - נאמר בסעיף 8 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת - עזבתי את ביתנו המשותף ואת ילדיי ועברתי להתגורר בסמוך לבית אמי... לאחר ארבעה חודשים בהם ראיתי שהילדים מתדרדרים, ולאור בקשות של בני הבכור, חזרתי הביתה בתנאי שיוסף יעזוב ונתגרש. לאור מצב הילדים היה מוסכם ביני לבין יוסף שאני צריכה להישאר עמם בבית. כמו כן, לאור מצבי הכלכלי ועל מנת להבטיח לילדים קורת-גג, יוסף ויתר על זכויותיו בבית לטובתי...". 9.3 עם שובה הביתה - כך ממשיכה הנתבעת ומספרת בתצהירה - עזב החייב את הבית ועבר לבית הוריו, כשהוא ממשיך לנהל מערכת יחסים עם מאהבתו. 9.4 ביום 11/12/00, נחתם ביניהם הסכם גירושין וממון והוא קיבל תוקף של פסק-דין ביום 8/4/01 (משום מה נכתב בתצהיר, כי נחתם ביום 8/1/01 !). 9.5 בהתאם להסכמות, וכאמור בסעיף 5.1 להסכם, העביר החייב את זכויותיו בבית לנתבעת, ללא כל תמורה והחל ממועד זה - נטלה הנתבעת על עצמה את כל החובות וההתחייבויות בגין ההלוואה לרכישת הבית (משכנתא). 10. לטענת הנתבעת, היא פנתה, לאחר גירושיה, למינהל, במטרה להעביר את זכויות החייב בבית - על שמה, אולם באותם חודשים הייתה שביתה במשרדי הממשלה ורק ביום 7/9/2001 היא הגישה את הבקשה להעברת הזכויות. 10.1 במקביל, ניגשה גם לבנק טפחות, ממנו נלקחה המשכנתא, על מנת להעביר את המשכנתא על שמה, אולם נתבקשה להמציא אישור זכויות על הבית. 10.2 הואיל ובאישור הזכויות צוין, כי הוטל עיקול על חלקו של החייב בבית, לא ניתן היה להעביר את המשכנתא רק על שמה, אולם בפועל, היא זאת שנשאה בתשלומי המשכנתא, תוך שהיא נעזרת, בהמשך, בבנה הבכור. 10.2.1 לתצהיר צורפו דפי חשבון-בנק מדגמיים משנת 2000 והעתק הוראה לחייב חשבונו של הבן בתשלומי המשכנתא. 10.3 "...רצתי לטפחות - סיפרה הנתבעת במהלך חקירתה הנגדית - והתברר לי שזה מעוקל. זה נשאר ככה. אי אפשר להוציא עד שהמשפט לא ייגמר. מחובתי היה גם לגשת לבנק טפחות. אם הייתי מצליחה לסדר את זה במינהל, גם בנק טפחות היה מסתדר" (עמ' 26 לפרוט', ש' 26 - 28). 11. לטענת הנתבעת, הסכם הגירושין בינה לבין בעלה נעשה כדין ובתום-לב והעברת הזכויות בבית על שמה, הייתה אמיתית לכל דבר ועניין. 12. לטענת הנתבעת, לא ידעה על מינוי כונס הנכסים ולא קיבלה על כך שום הודעה. 13. לטענת הנתבעת, בשנת 2000 עדיין ניהל החייב את עסקו. 13.1 אמנם, עקב הסגר על השטחים נוצר קושי בהשגת פועלים, אולם הם לא חשבו כי משבר זה יגרום לקריסה הכלכלית של החייב וסברו, כי בתום הסגר יתאושש העסק. 14. גרסתה של הנתבעת בתצהירה, לא נסתרה במהלך חקירתה הנגדית. 15. אשר לקשר בין המצב הכלכלי לבין העברת הבית, העידה הנתבעת: "לא. בכלל לא. זה הכל ביחד יצא שהמצב הכלכלי נפל בתק' שאני על הפנים הייתי איתו..." (עמ' 23 לפרוט', ש' 15 - 16). 15.1 לשאלה, אם ידעה, כשחתמה על הסכם הממון, ששיקים שמסר החייב החלו לחזור, השיבה "לא. לא ידעתי כלום. כבר הסברתי שאני ויוסי בן ישי כבר היינו במשבר, בניתוק. בשביל זה עזבתי את הבית" (עמ' 26 לפרוט', ש' 17 - 19). 15.2 בעדותו אישר הבן, אברהם, את גרסת האם באמרו "(מהסס) האמת, אמא שלי לא הייתה מעורבת, היא לא חיפשה אף פעם בניירת, למיטב ידיעתי" (עמ' 32, ש' 29 - 31). 16. לגבי מגוריו של החייב במרתף הבית, כאשר נשאלה אם החייב עבר להתגורר שם מיד לאחר הגירושין, השיבה הנתבעת: "לא ישר. הוא היה אצל אמו ביבנה בהתחלה ואחר כך אצל אחיו ורק אחר כך, אחרי כשנתיים, הוא עבר ליחידה של הבן מתחת לבית שלי" (עמ' 25 לפרוט', ש' 13 - 15). 17. מעדותה של הנתבעת בבית-המשפט נראו אותות האמת ונתתי בגרסתה אמון מלא. 17.1 אמנם היו תהיות לגבי פרטים שונים כגון מימון הטיפול המשפטי בידי החייב; התנהלותה של הנתבעת בעניין מכתב ההתראה שנשלח אליה בטרם תביעה, אולם אף אחד מהם לא ירד לשרשו של עניין. 18. בנוסף, חיזקה עדות הבן המשותף לנתבעת ולחייב את גרסתה של הנתבעת, וגם בעדותו נתתי אמון מלא. 19. הפסיקה קבעה, לא פעם, כי "אין חזקה בדין שהסכם יחסי ממון שנכרת במועד סמוך להסתבכות הבעל בחובות הוא פיקטיבי ועל הטוען אחרת להוכיח מראית-עין" (ה.פ. 200581/08 ת"א מן נורית נ' ישראבטון בע"מ ואח' - פורסם בתקדין). 20. במקרה שבפנינו, עולה מתצהיר התשובה לשאלון, כי לבני-הזוג היו, מאז ומתמיד, חשבונות בנק נפרדים; כי איש מהם לא היה מעורב בחשבונו של משנהו וכי הנתבעת לא ערבה לחשבונות בעלה. 21. עצם העובדה שהנתבעת עזבה, מלכתחילה, את הבית ולא החייב, מחזקת את ההתרשמות שלא היה מדובר בקשר להבריח את נכסי החייב מנושיו. 21.1 האמנתי לנתבעת ולבנה, כי חזרתה הביתה נבעה מן הרצון לעצור את ההתדרדרות שחלה בילדים. 22. השארת הבית לשימוש הגרושה והילדים, היא חזיון נפרץ במסגרת הליכי-גירושין, בהם החזקה העיקרית על הילדים נמסרת לאישה וגם העברת הזכויות בו על שם הגרושה אינה נדירה במסגרת הסכמי גירושין בין בני-זוג. 23. הפסיקה מתייחסת, באופן שונה, לדירת מגורי בני-הזוג מאשר ליתרת נכסי החייב ואף מיתר נכסי בני-הזוג עצמם, וכך נקבע, למשל, ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פד"י נ"ו (6) 175, מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן: "אכן, דירת המגורים המשותפת של בני-הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני-הזוג. לדירת המגורים שמור בדין מעמד מיוחד. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני-הזוג. הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה, בני-הזוג כמו גם ילדיהם. דירת המגורים המשפחתית היא, על-פי-רוב, חלק משמעותי מרכושם של בני-הזוג. היא המקום בו מתממשים חיי הנישואין. היא תעמוד בלב סכסוך גירושים אם יפרוץ...". 24. מכל האמור לעיל עולה, כי הסכסוך בין בני-הזוג קדם במועדו להליכים בהם נקט התובע כנגד הבית, והסכם הממון ביניהם, שנחתם ביום 11/12/2000, קדם בשנה למועד משלוח מכתב ההתראה לחייב והגירושין עצמם קדמו בכ-8 חודשים לאותו מכתב. 24.1 הערת האזהרה במינהל, בדבר העברת הזכויות לנתבעת, נרשמה כשנתיים לפני מתן צו הכינוס. 25. אמנם התובע טען, כי סבר כי מדובר בבקשה המתייחסת לזכויות הנתבעת ולא לזכויות החייב, עליהן מונה ככונס נכסים. אולם, אין ספק, כי הערת אזהרה מסוג זה, בדבר פעולה שטרם הושלמה, חייבת הייתה להדליק אצל כונס-נכסים סביר לפחות נורת אזהרה ומן הראוי היה לבדוק את טיבה של הבקשה בטרם החל בהליכים כנגד המקרקעין. 25.1 לגבי הקשיים שהיה המינהל מערים עליו, כטענתו, יכול היה הכונס לעתור לקבלת צו מתאים מידי כב' ראש ההוצאה לפועל, במסגרת תיק ההוצל"פ. 26. לגבי "אותות המרמה", אותם מנה התובע בסיכומיו, נחה דעתי, כי הענקת הזכויות ברכוש, ללא תמורה קיבלה הסבר סביר. כך גם הסמיכות בין הסכם הגירושין והעברת הזכויות - לתקופת הסתבכותו הכספית של החייב. 26.1 עריכת הסכם הממון ע"י אותו עורך דין - גם אם הוא עורך-הדין של אחד הצדדים - איננה תופעה נדירה, כאשר הגירושין וההענקה מתבצעים בהסכמה. 26.2 נחה דעתי, כי הנתבעת נטלה על עצמה את ההתחייבות להמשך תשלומי המשכנתא כמו יתר ההתחייבויות הכרוכות בקבלת מלוא הזכויות בבית. 26.3 גם ההסבר לעובדת מגוריו של החייב, כעבור כשנתיים, ביחידת המגורים של הבן במרתף הבית, התקבל על דעתי, לאור הנסיבות שהוכחו במהלך המשפט, לרבות עדותו האמינה של הבן עצמו. 27. המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה", לגבי קיומן של זכויות לחייב בבית במועד הטלת העיקול. 27.1 נהפוך הוא, הנתבעת הצליחה להוכיח, כמפורט לעיל, כי במועד הטלת העיקול, לא היו עוד לחייב זכויות בבית, שכן הועברו על שמה הרבה לפני כן. עיקול מול עסקה ללא תמורה הקודמת בזמן, אך שלא נסתיימה ברישום המצב המשפטי שנוצר, הוא קיומו של עיקול שהטיל התובע, ככונס-נכסים, על זכויות החייב במקרקעין, אל מול עסקה של העברת זכויות החייב בבית-לנתבעת, ללא תמורה, הקודמת בזמן למועד הטלת העיקול, אך שלא נסתיימה ברישום. ההלכה העדכנית בעניין זה, שיצאה מתחת ידי כב' בית-המשפט העליון, היא בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב, פד"י נ"ג(4) 199, הידועה כ"הילכת אהרונוב" או "פרשת אהרונוב". בפרשת אהרונוב חתמו המשיבה ובעלה על הסכם-גירושין, אשר חלקו הממוני אושר כהסכם ממון עפ"י חוק יחסי ממון בין בני-זוג תשל"ג - 1973, ובמסגרתו התחייב הבעל להעביר נכס מקרקעין הרשום על שמו - לבעלותה המלאה של המשיבה. בפועל, לא הועברו המקרקעין על שם המשיבה ואפילו לא נרשמה הערת אזהרה על זכויותיה. הבנק המערער הגיש, לאחר שאושר הסכם הממון ולאחר הגירושין, תביעה כספית כנגד הבעל בגין חוב שנוצר, לטענתו, לפני שנחתם הסכם הגירושין בין בני הזוג ובמסגרתה הוטל על המקרקעין עיקול זמני שנרשם ואושר ע"י בית-המשפט בסיום ההליכים. משביקשה המשיבה למכור את המקרקעין, התחוור לה, כי הללו עוקלו לטובת הבנק והיא עתרה לקבלת סעד הצהרתי, שלפיו היא בלבד בעלת מלוא הזכויות במקרקעין מכוח ההסכם. בית-המשפט העליון פסק, כי "הילכת בוקר" (שם גבר עיקול מאוחר על זכות אובליגטורית קודמת לה בעיתוי) ראויה לשקילה מחדש; כי ההתפתחויות במשפט, שעבר כברת-דרך מפורמליזם למהות; המסה הגדולה של בעלי-זכויות אובליגטוריות בדירות שאינן רשומות במרשם המקרקעין וטעמיה של הביקורת שנמתחה על אותה הלכה - כל אלה מצדיקים סטייה מן ההלכה. וכך באים הדברים לידי ביטוי בפסק-הדין בפרשת אהרונוב, באשר לשאלה מהו דינו של עיקול שנרשם בתום-לב אל מול התחייבות קודמת בלתי רשומה: "...הזכויות המתחרות, שהן זכות חוזית אובליגטורית אל מול עיקול שהטיל נושה, אינן שוות-ערך ומעמד. על כף המאזניים האחת עומדת הזכות החוזית. ההתחייבות האובליגטורית מקנה לרוכש זכויות מהותיות בנכס המסוים. המוכר מתחייב להעביר את זכויותיו במקרקעין לאחר. ההתחייבות לביצוע עסקה במקרקעין היא זכות חוזית מהותית בעלת משקל סגולי רב, גם אם לאחר חקיקתו של חוק המקרקעין, אין לראותה עוד כמעניקה 'קנין מן היושר' במקרקעין. ביטולן של הזכויות שביושר לא שמט את הקרקע מתחת להתחייבות לביצוע עסקה במקרקעין. גם לאחר חקיקתו של חוק המקרקעין, עומדת היא איתנה על רגליה, מכוחו של החוק... על כף המאזניים האחרת, אל מול בעל הזכות האובליגטורית, מצויה זכות המעקל. עיקול הוא במהותו זכות חלשה במדרג הזכויות. העיקול איננו יוצר את הזכות המהותית. הוא משמש כלי למימוש הזכות המהותית שהיא חובו של החייב בעל-הנכס למישהו. העיקול הוא שימת הנושה יד על רכוש החייב כדי להבטיח אפשרות מימוש החוב על ידי הנושה... שימת ידו של המעקל על הנכס המסוים צריכה להיות כפופה להתחייבות שקיבל על עצמו מוכר הנכס כלפי הרוכש. כאשר בא המעקל ומטיל עיקול על המקרקעין, הוא אינו יכול "לתפוס" יותר ממה שיש לחייב בנכס. זכותו הרשומה של החייב כפופה להתחייבות שקיבל על עצמו המוכר כלפי הרוכש. אף שזו לא נרשמה, היא קיימת ולא ניתן להתעלם ממנה. אין בכוחו של עיקול למרק את זכויותיו של החייב בנכס המעוקל ואם קודם לעיקול נעשתה עסקה תקפה בנכס, העיקול אינו יכול לבטל את תוצאותיה של העסקה..." (מעמ' 232 מול האות א' - עד לעמ' 234 מול האות ד'). 6. עובדות "פרשת אהרונוב" מזכירות מאוד את עובדות תובענה זו, אלא שבאותה פרשה לא נרשמה הערת אזהרה לטובת האישה ואף הוכח, שחובו של הבעל שם נוצר בטרם נחתם הסכם הגירושין. 6.1 בענייננו רשמה הנתבעת הערת אזהרה במינהל לגבי זכויותיה בבית. 6.2 בענייננו, המשבר בין בני-הזוג שהביא, לבסוף, לגירושין, החל זמן רב לפני חתימת הסכם הגירושין. 6.3 לא הוכח מתי בדיוק נוצר החוב נשוא העיקול, אך הוא נוצר כנראה, אחרי הסכם הממון. 7. המסקנה המתבקשת היא, כי הלכת אהרונוב חלה, בענייננו, ביתר-שאת. 8. וכך נקבע, למשל, ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח', תק-על 2006 (4), בעמ' 3807: "זכויות בן-הזוג שאינו רשום מוגנות הן מול בעל התחייבות מאוחרת בזמן והן מול נושה כספי של בן הזוג הרשום. נושיו של בן הזוג הרשום אינם יכולים לעקל את מחצית הנכס בה יש לבן הזוג השני קניין שביושר...". חוזה למראית עין כאמור לעיל, מהווה טענה זו חריגה מהגדרת הסכסוך ע"י התובע עצמו בכתב התביעה ועל כן, מדובר בהרחבת חזית אסורה. יחד עם זאת, החלטתי להידרש לה ולהוכיח, כי גם אם לא היה מדובר בהרחבת חזית אסורה, לא הוכח כי הסכם הממון הוא חוזה למראית-עין. אכן, ניתן לבטל הסכם שנועד להבריח רכוש, במספר עילות: האחת, בהתאם לסעיף 34 ב' לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967, המאפשר לבית המשפט, לבקשת זוכה, לאחר ששוכנע שהמקרקעין שאינם רשומים ע"ש החייב, הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולים. מדובר במעין "הרמת מסך" אל מעבר לזכויות קנייניות רשומות. השנייה, בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, הקובע, כי חוזה שנכרת למראית-עין בלבד - בטל. 4. למעשה, מדובר בסיטואציה בה מתקשרים צדדים, לכאורה, בהסכם המעיד על העברת זכויות מצד לצד, בעוד שכוונתם האמיתית היא להעברת זכויות שונה מזו עליה מעיד ההסכם. 5. לצורך ההוכחה, מדברת הפסיקה על "אותות של מרמה", אשר, בהעדר מענה והסבר, מצביעים הם על מרמה ובין היתר: חדלות-פרעון של מעביר-הבעלות, הברחת רוב הכספים מהנכסים של מעביר הבעלות, קשרים משפחתיים או קרובים בין מעביר הבעלות למקבל; חריגה מדרך מקובלת בניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס, המשך המגורים בו, המשך ניהול עניינים כספיים הקשורים בנכס ועוד (ראו: ע"א 1680/03 חנה לוי ואח' נ' אלי ואמירה ברקול ואח', ועוד). 6. בע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, פד"י נ"ז (5) 776, 882, הוסיפה כב' השופטת שטרסברג-כהן, לעניין נטל ההוכחה, כי "הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל-השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מרמה מצד הנתבע, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע". 7. אשר לטענה, כי שני בני-הזוג יוצגו, במסגרת עריכת הסכם הממון, ע"י אותו עורך דין, כמפורט לעיל, המדובר בחזיון שכיח שאיננו מעיד בהכרח על יצירת חוזה למראית-עין. 8. אשר לטענה, כי עד היום לא נקטה הנתבעת בהליכים משפטיים על מנת שיוצהר, כי הבית מצוי בבעלותה הבלעדית - מקובלים עליי הסבריה של הנתבעת לשיהוי. 9. אשר לסמיכות המועדים בין הסכם הממון לבין ההתמוטטות העסקית בפועל, נחה דעתי, כי הסכם הממון והפרידה בין בני-הזוג נבעו מן הסכסוך האישי על רקע קיומה של מאהבת לבעל והסמיכות להתמוטטות העסקית של החייב, היא צירוף מקרים. 10. אשר לטענה, כי הקשר בין בני-הזוג לא ניתק לאחר החתימה על הסכם הממון והגירושין והחייב המשיך להתגורר בבית - האמנתי לנתבעת ולבנה, כי הדבר קרה רק לאחר שנתיים וגם אז עבר הנתבע להתגורר ביחידת המגורים של הבן במרתף הבית, ומן הסיבות שפירט הבן, אברהם. 10.1 העובדה שחתם, אם חתם, על האזהרה שנשלחה לכתובת הבית, איננה מעידה על דבר מעבר לעובדה שהיה בבית. 11. אשר להימנעות הנתבעת מלתבוע את החייב בגין אי-תשלום מזונות בפועל, נחה דעתי, כי הנתבעת נמנעה מכך בידיעה שלחייב אין אמצעים לעמוד בתשלומים, כאמור. 12. לא מקובלת עליי טענת התובע לפיה, קיבלה הנתבעת את חלקו של החייב בבית ללא תמורה - ולפיכך מדובר, לכל היותר, בעסקת מתנה וכי הנתבעת לא הראתה כי המקרה נכלל במסגרת החריגים בהם זכות מקבל המתנה עדיפה על זכות עיקול של נושה. 12.1 לטעמי, משנטלה הנתבעת על עצמה את עול גידול הילדים ואת תשלומי המשכנתא, לא קיבלה את זכויות החייב בבית ללא תמורה. 12.2 אולם, גם אם יש לראות בעסקה - עסקה מתנה, נחה דעתי, כמפורט לעיל, כי העסקה בוצעה בתום-לב ו"אותות המרמה", לכאורה, הוסברו באופן מניח את הדעת. סוגיית מכירת הבית כתפוס או כפנוי - והחובה להעמיד למפונה דיור חלופי בנסיבות אלה, כאשר נתתי אמון בגרסת הנתבעת, אין טעם לדון בסוגיית מכירת הבית ובשאלה, האם סעיף 40א' לחוק המקרקעין חל על הליכי פירוק שיזם צד שלישי למערכת הזוגית ומכאן, שלא עומדת לנתבעת הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. זאת, מעבר לטענה, כי התובע לא העלה כל התנגדות או טענה, במהלך המשפט, בדבר אי חלות הגנות אלו; לא הובאו כל ראיות בדבר מצבה הכלכלי של הנתבעת או של בניה. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אם הייתי נדרש לסוגיה, הייתי קובע, כי לנתבעת שמורה הגנה מכוחו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וגם מכוחו של סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל - מקום שמדובר במעקל, בלתי מובטח, מול אשת החייב וילדיה. וכך קבעה כב' השופטת דליה דורנר בע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פד"י נ"ח (3) 934, 952: "...סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מגן על בית המגורים של החייב גם אם הוא עולה בערכו עשרת מונים על דיור סביר, וגם אם, כדברי השופטת שטרסברג-כהן, מושא המשכנתא היא דירת-פאר... ואילו סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל מונע השלכתו של החייב, שנותר - לאחר מימוש המשכנתא - ללא קורת-גג, לרחוב, את ההוראה הראשונה יש לפרש בצמצום ובדייקנות... אך את ההוראה בחוק ההוצאה לפועל יש לפרש, ככל הניתן , בהרחבה. הפירוש המרחיב מתחייב מדיני ההוצאה לפועל ומדיני פשיטת רגל, המותירים בידי החייב מינימום רכוש בלבד. כך ההוראה בדבר הבטחת מקום מגורים מינימלי שבסעיף 38 לחוק משתלבת בסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, הקובע שורה של פריטים - מצרכי מזון, פריטי לבוש ומכשירים החיוניים לעבודת החייב - המבטיחים את אותו קיום מינימלי הדרוש לאדם לשם שמירה על זכותו היסודית לכבוד. במקביל, פירוש מרחיב זה מגשים את האינטרס החברתי - הכלכלי לאפשר לחייב לשקם עצמו ועל-ידי כך, גם למנוע את הצורך בתמיכה בו ובמשפחתו באמצעות כספי הציבור". 5. אמנם, יש המבקשים לצמצם את תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פד"י נ'(5) 111, שם נדרש בית-המשפט לאיזון בין הוראות סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, בין סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל ובין סעיף 86א' לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"מ - 1980) - ולפרש את סעיף 33(א) בצמצום ובין היתר, להימנע מלהחילו על זכויות לא רשומות. 5.1 יחד עם זאת, הצמצום מתבקש יותר כאשר מדובר בהגנה שאיננה מוגבלת לדירת המגורים של החייב בלבד, אלא כוללת גם נכסים אחרים בלי הבדל סוג או שווי - וכמפורט לעיל, ההתייחסות לדירת מגורים שונה בדין הישראלי. ד. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה להורות על פירוק השיתוף במקרקעין. במהלך כתיבת פסק-הדין, נודע לבית-המשפט, כי התובע, עו"ד יעקב פרידמן נפטר והלך לבית עולמו. בית-המשפט מביע הערכה רבה לפועלו של עוה"ד פרידמן בתיק זה, אשר ניהל את חלקו במשפט בשום שכל, בנימוס, ללא התלהמות ובדרך מכובדת. 4. בית-המשפט מביע השתתפות בצער המשפחה. 5. בנסיבות המיוחדות של מקרה זה - אין צו להוצאות. 6. זכות ערעור - בתוך 45 יום. פירוק שיתוףכינוס נכסים