קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת הוצאות לנאשם בקובלנה פלילית פרטית: 1. לפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ערן קוטון) מיום 16.2.2011 שבה חייב את המערער לשלם למשיבה סך של 10,395 ₪ במסגרת הליך של קובלנה פלילית פרטית. 2. השתלשלות העניינים א. המערער והמשיבה עובדים באותו מקום עבודה, חברת "צים". המשיבה הגישה כנגד המערער תלונה במשטרה. בעקבות כך נפתחה חקירה שבסופה נסגר התיק ב"אין אשמה". ב. המערער הגיש לבית המשפט קמא קובלנה פלילית פרטית כנגד המשיבה ובה טען כי בהגשת התלונה עברה המשיבה עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - "החוק"). ג. ביום 15.9.2010 השמיע בית המשפט קמא את הכרעת דינו וזיכה את המשיבה מן העבירה שיוחסה לה בקובלנה הפלילית. ד. ביום 20.9.2010 הגישה המשיבה לבית המשפט קמא "בקשה לפסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד". בהחלטתו מיום 20.9.2010 כתב כב' השופט קוטון כדלקמן: "הכרעת הדין ניתנה ביום 15.9.2010. הכרעת דינו של בית המשפט אינה חלוטה. בנסיבות אלה תחדש המבקשת בקשתה לאחר שהכרעת הדין תהיה חלוטה. עם חידוש הבקשה, תשלח המבקשת בקשתה למשיב, באמצעות בא כוחו, על מנת שתמסר תגובתו לבקשה". ה. ביום 4.11.2010 שבה המשיבה והגישה "בקשה נוספת לפסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד". לאחר שנתקבלה תגובת המערער לבקשה האמורה, קיים בית המשפט קמא, ביום 9.2.2011, דיון בבקשה. ביום 16.2.2011 נתן בית המשפט קמא את החלטתו במסגרת הבקשה לפסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, והחליט לחייב את המערער לשלם למשיבה את הסכום הנ"ל. מכאן הערעור. 3. טענות המערער א. המערער טען, כי בתמצית סיכומי טענותיו בכתב של ב"כ המשיבה בבית המשפט קמא, בטרם ניתנה הכרעת הדין, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הקובלנה ולחייב את המערער "בהוצאות לדוגמא ובשכ"ט עו"ד ומע"מ". המערער הוסיף וטען כי ב"כ המשיבה חזר על בקשתו בעניין ההוצאות גם בטיעונים בעל פה שהיו בפני בית המשפט קמא לפני מתן הכרעת הדין. גם אז, ביקש ב"כ המשיבה "אבקש לחייב את הקובל בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד". ב. המערער טען כי היה לקובלנתו יסוד מוצק. לדבריו, בית המשפט קמא בחר לקבוע כי המעשים המיוחסים למשיבה אמנם נעשו אך הוא לא שוכנע כי כוונת המשיבה היתה לפגוע במערער. "משכך, ברור כי היה יסוד לפנייתו של המערער ולנקיטת ההליכים מצידו". ג. המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בכך שקיבל את בקשת המשיבה לפסיקת הוצאות לאחר שכבר נתן את הכרעת דינו (שבמסגרתה לא נפסקו הוצאות), למרות שהוצאות כאלה כבר נתבקשו בשתי פעמים נפרדות. המערער טען כי "(...) לא ניתן "להשלים" את פסק הדין של כב' בית המשפט קמא בדרך של תוספת חלק בעניין פסיקת הוצאות, כמו שלא ניתן להוסיף לו חלקים או מרכיבים שאינם נמצאים בו, חלקים שכב' בית המשפט מצא לנכון שלא להכלילם בו מלכתחילה". לדברי המערער - "(...) בית המשפט לא פסק הוצאות לנאשמת במסגרת הכרעת הדין, כי לא מצא לנכון לפסוק הוצאות; כך לפחות יש לראות את העניין כמדיניות משפטית". ד. המערער טען כי נפל פגם נוסף בדרך התנהלותו של בית המשפט קמא בעניין פסיקת ההוצאות: המערער טען כי בהחלטתו מיום 20.9.2010, המצוטטת לעיל, יש משום מתן ייעוץ למשיבה איזו בקשה להגיש ובאיזה מועד "ואף הביע נכונות לפתוח עניין שכבר נמצא חלוט, דבר אשר כלשעצמו מרמז על התוצאה הצפוייה". המערער טען כי בכך נפגם עיקרון סופיות הדיון כשבית המשפט נעתר לבקשת המשיבה לפסוק הוצאות לטובתה כאמור לעיל. ה. המערער טען כי בכך שבית המשפט קמא נעתר לבקשת המשיבה לפסיקת הוצאות, נמצא בית המשפט קמא מכרסם ביציבות ובוודאות של ההליך השיפוטי וכן נמצא "יושב כ"ערכאת ערעור" על החלטותיו שלו - דבר שהדעת איננה סובלת". ו. המערער הוסיף וטען כי פסק הדין שעליו הסתמך בית המשפט קמא בהחלטתו לפסוק הוצאות לטובת המשיבה, ע"פ 72031/05 (מחוזי ת"א) לב נגד רסקין, , איננו רלוונטי לענייננו. זאת, משום שבאותו מקרה דובר בקובלנה שבוטלה לאחר שנשמעה טענה מקדמית בדבר חסיון. בענייננו לא נטענה טענה בדבר הצורך לסלק את התובענה על הסף, ועל שום כך לא היה מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבה. המערער הוסיף וטען כי ההלכה הנכונה למקרה שלפנינו היא זו שנפסקה בעק"פ 1465-03-08 (מחוזי מרכז) אבו סוכון נגד ויטלם ואח', . שם נקבע שיש לראות את הליך הקובלנה באופן שאם יבוטל, מכל סיבה שהיא, יהיה הקובל צפוי לשלם הוצאות בהתאם להוראות סעיף 80(א) לחוק העונשין, וגם אז מוגבל בית המשפט בהטלת הוצאות בהתאם להוראות סעיף 80(א) לחוק העונשין והתקנות שהותקנו על פיו. 4. טענות המשיבה א. המשיבה טענה כי המערער גרר אותה להליך של קובלנה פלילית פרטית שבסופה נמצאה זכאית. הכרעת הדין שזיכתה את המשיבה לא התייחסה כלל להוצאות המשפט. על שום כך הגישה המשיבה בקשה לפסיקת הוצאות. ב. המשיבה טענה כי ההליך המשפטי שאליו נגררה על ידי המערער, גרם לה הוצאות רבות. היא נאלצה לשכור שירותיו של עו"ד ושילמה סך של 11,000 ₪ + מע"מ. ג. המשיבה טענה כי בית המשפט רשאי לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד למי שיצא זכאי בדין ובכך צדק בית המשפט קמא בהחלטתו נשוא הערעור. ד. המשיבה טענה כי בית המשפט קמא לא התייחס, במסגרת הכרעת דינו, לנושא ההוצאות והוא עשה כן בעקבות הגשת בקשתה "ואין שום פגם ו/או פסול בכך". ה. המשיבה הוסיפה וטענה כי בית המשפט קמא לא פסק הוצאות באופן כללי אלא רק הוצאות כנגד חשבוניות שכ"ט עו"ד שנמסרו לעיונו ע"י המשיבה. ו. המשיבה טענה כי המערער גרר אותה להליך ממושך שארך כ-3.5 שנים ו"לא יתכן כי המערער יוכל לעשות דין לעצמו, לכפות על המשיבה הליך ארוך ויקר ובסופו של יום משבוטלה קובלנתו ונקבע כי אינה מוצדקת לבוא ולטעון כי הסכום מופרז". לטענת המשיבה, הסכום שפסק בית המשפט קמא "הינו סכום צנוע ביותר אשר אינו תואם באף קנה מידה להוצאות משפט רגילות שנגרמו לנאשם בהליך פלילי המנהל משפטו לאורך 3.5 שנים". ז. המבקשת ביקשה לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד. 5. דיון א. בית המשפט קמא נתפס, בכל הכבוד, לטעות כאשר סבר שקיים קושי לדון בבקשה לפסיקת הוצאות בטרם הפכה הכרעת הדין לחלוטה. לא היתה כל מניעה לעשות כן אף בטרם הפכה הכרעת הדין לחלוטה. ב. בית המשפט קמא לא התייחס כלל בהכרעת דינו לנושא הוצאות המשפט ושכ"ט עורך הדין למרות שב"כ המשיבה ביקש זאת ממנו, הן בתמצית הטענות בכתב והן בטיעון בעל-פה. בית המשפט קמא חתם את הכרעת דינו בזכותו את המשיבה מן העבירה שיוחסה לה בכתב הקובלנה ולא יסף. ג. אין כל מניעה, וכך גם נעשה דרך כלל, להגיש בקשה לפסיקת פיצויים בגין זיכוי לאחר שנחתמת הכרעת הדין והזיכוי הופך להיות לסופי. על עיתוי הגשת בקשה לפסיקת פיצויים ניתן ללמוד מהוראות סעיף 2 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, הקובע כדלקמן: "בקשה תוגש לבית המשפט עם תום הדיון בענין המעצר, האישום או המאסר של המבקש: הוגשה הבקשה לאחר סיום הדיון, תוגש לערכאה הראשונה שדנה בענינו של המבקש." (הדגשה הוספה).   ניתן ללמוד מהאמור כי בקשות לפסיקת הוצאות הגנתו של נאשם בקובלנה פלילית פרטית אמורות להיות מוגשות עם סיום הדיון או מאוחר יותר. בדרך כלל במעמד הכרעת דין לא נפסקות הוצאות לטובת נאשם שזוכה. כעניין שבשגרה מוגשות בקשות לפסיקת הוצאות בגין זיכוי לאחר שניתנת הכרעת הדין ולאחר שנאשם שזוכה לומד את הכרעת הדין ויכול לשקול את זכאותו לפיצוי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. בקשות מסוג זה מוגשות בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק להגשת תביעות כספיות ובתי משפט דנים בהן כעניין שבשגרה. מכאן שלא נפל כל פגם בכך שהוגשה הבקשה לחייב את הקובל בהוצאות לאחר שניתנה הכרעת הדין והדיון בקובלנה הסתיים. ד. באשר לשאלה אם יש מקום והצדקה לחיובו של קובל בהוצאותיו של נאשם ובשכ"ט עוה"ד שבו נשא כדי להתגונן מפני הקובלנה - דעתנו היא כי יש גם יש מקום לחיוב בהוצאות. סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע כדלקמן: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982, בסכום שיראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". הנה כי כן, בית המשפט רשאי להטיל על קובל תשלום הוצאות הגנתו של נאשם בהליך קובלנה, אם ראה שלא היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת. ו. הבסיס לפסיקת ההוצאות הוא סעיף 80 לחוק העונשין. עם זאת, הרציונל שבבסיס הוראותיו של סעיף 80, שענינו איזון בין זכויות נאשם ובין החובה ליתן לתביעה מרחב של שיקול דעת הכולל גם את האפשרות לשגות בהחלטות, אינו חל על הליך של קובלנה. ראו לעניין הרציונל שבבסיס הפרשנות שניתנה להוראות סעיף 80 לחוק העונשין: ע"פ 1109/09 סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל, , (ניתן ביום 4.1.2010); ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 21.3.2011). כאן מדובר בפסק דין שניתן במסגרת ערעור אזרחי על דחיית תביעת פיצויים שהוגשה ע"י נאשמים שזוכו בהליך פלילי שהתנהל נגדם, בטענה לרשלנות המדינה. בית המשפט העליון אימץ את עקרונות הוראות סעיף 80 לחוק העונשין כאמת מידה לבחינת התרשלות המדינה. בהתאם, סבורים אנו, כי בפסיקת הוצאות בהליך של קובלנה פלילית יש לאמץ את עקרונות המשפט האזרחי החל על פסיקת הוצאות משפט שבבסיסם ההגנה על זכותו הקניינית של מי שאולץ להתדיין ונמצא כי לא היה בסיס להליך אליו נגרר ובגינו הוציא הוצאותיו. עוד יש להחיל את הכלל כי רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או פגם בשיקול הדעת בעת פסיקת הוצאות יתערב בית המשפט הדן בערעור בסכום ההוצאות שנפסק. ראו לעניין זה: ע"א 10242/09 עו"ד משה בלטר נ' אילנה מוזר, , (ניתן ביום 2.2.2011); בקשה לדיון נוסף נדחתה: דנ"א 1344/11 אילנה מוזר נ' עו"ד משה בלטר, , (4.4.2011). ז. גם מקום שבו רואה בית המשפט לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת נאשם בקובלנה פלילית פרטית, עליו לעשות כן במסגרת המגבלות הקבועות בסעיף 80(ב) לחוק העונשין ובתקנות שהותקנו על פיו, היינו, תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב- 1982 (להלן - "התקנות"), ואל לו לסטות מן המגבלות האמורות. תקנה 9 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב - 1982 שעניינה באופן פסיקת הוצאות הגנה קובעת כדלקמן: "(א)   הסכום המרבי לתשלום הוצאות הגנתו של עצור או של נאשם לפי סעיף 32(א) לחוק סדר הדין הפלילי או לפי סעיף 80 לחוק העונשין יהיה כמפורט בתוספת. (ב)  נוכח בית המשפט שבנסיבות הענין מן הצדק לקבוע לעצור או לנאשם תשלום הוצאות בעד שכר טרחת עורך דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים מהסכום הקבוע באותו פריט. (ג)  פסק בית המשפט שכר טרחת עורך דין לפי תקנה זו ייווסף לסכום שנפסק כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, ודינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר טרחה שנפסק." בתוספת לתקנות האמורות, נאמר כי שכר הטרחה בגין לימוד התיק, עבודת ההכנה וישיבה ראשונה בבית המשפט, הוא 2,215 ₪. בגין כל ישיבה נוספת שכר הטרחה הוא 664 ₪. עיון בתיק בית משפט קמא מלמד כי היו בו 6 ישיבות (21.5.2009, 11.11.2009, 21.4.2010, 23.5.2010, 15.9.2010 ו-9.2.2011). כאמור, הישיבה הראשונה במשפט כלולה בסכום הבסיסי, ומכאן שיש לחשב לעניין תשלום הוצאות, רק 5 מבין 6 ישיבות המשפט, וזאת בנוסף לסכום המשולם עבור הכנת התיק והישיבה הראשונה. לפיכך, הסכום הבסיסי, בהתאם לתקנה 9(א), שהמחוקק התיר לבית המשפט לפסוק כהוצאות הגנה במקרה זה הוא, איפוא, כדלקמן: א. תשלום ראשוני - 2,215 ₪. ב. בגין 5 ישיבות נוספות 664X 5 3,320 ₪ סה"כ 5,535 ₪ ח. בנסיבות העניין, כאשר מביאים בחשבון את טיב ההליך ואת האבחנה שבין קובלנה פלילית פרטית לבין כתב אישום המוגש מטעם המדינה, ככל שמדובר ברציונל של סעיף 80 לחוק העונשין, סבורים אנו, כי מתקיימים התנאים המצדיקים לחשב את סכום הפיצוי בהתאם לסכום המרבי אותו מוסמך בית משפט לפסוק בהתאם לתקנה 9(ב) ולהוסיף לסכום הנ"ל מע"מ בהתאם להוראות תקנה 9(ג). בכך יש כדי להביא לידי ביטוי את גישת המשפט האזרחי לפסיקת הוצאות, כפי שפורטה בע"א 10242/09 הנ"ל, עקרונות שיש לאמץ בבוא בית משפט לפסוק הוצאות בהליך שענינו בקובלנה פלילית. מכאן, וכאשר מוסיפים לסכום הבסיסי את הסכומים הנובעים מהחלת הוראות תקנה 9(ב) ו-9(ג), הרי שסכום הפיצוי שהיה בית המשפט קמא מוסמך לפסוק עמד על 8,302.50 ₪ כשלסכום זה יש להוסיף מע"מ כחוק, ובסה"כ יעמוד סכום הפיצוי על 9,630.90 ₪. בית משפט קמא פסק הוצאות בסכום של 10,395 ₪. ככלל, בפער זה, אין זה ראוי שנתערב בפסיקת הפיצוי. ואולם מאחר ומדובר בסכום שנפסק תוך חריגה מסמכותו של בית משפט קמא, סבורים אנו כי יש לתקן את פסק הדין כך שסכום הפיצוי שיפסק יעמוד על 9,630.90 ₪ וכל סכום ששולם ביתר - יוחזר. 6. אחרית דבר בסיכומו של דבר, אנו קובעים כי סכום הפיצוי המירבי לו הייתה זכאית המשיבה הוא 9,630.90 ₪, ועל כן אנו מורים שכל סכום ששולם ביתר - יוחזר לידי המערער בתוך 30 ימים מהיום. בנסיבות העניין, ועל אף שהתוספת לתקנות מאפשרת זאת, לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות בגין הגשת הערעור, הגם שמרביתו נדחתה. משפט פליליקובלנה פליליתקובלנה