קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע במקומון / הוצאת דיבה במקומון: בפניי תביעת לשון הרע. התובע היה מנכ"ל עיריית ירושלים. במועדים הרלוונטיים לתיק זה, עמד התובע בפניי פרישה מן התפקיד. ביום 6.7.07, התפרסמה במקומון "ירושלים" (להלן - המקומון), היוצא לאור על ידי הנתבעת 4, כתבה פרי עטה של הנתבעת 1. המדובר בראיון עם התובע, אשר הוכתר, בכותרת מעל כותרת הכתבה, במלים "ראיון פרידה". בכותרת הכתבה מובאים במירכאות ובהבלטה דברים המיוחסים לתובע, לפיהם אמר כי "מבחינתי להעליב מדי פעם זה כלי עבודה". המילה "להעליב" הופיעה במקור בצבע אדום. הדברים האמורים מובאים פעם נוספת גם בגוף הכתבה. התובע מכחיש כי אמר את הדברים. התביעה סבה בעיקרה על דברים אלה. היא סבה גם על הבהרה שפורסמה על ידי הנתבעים שבוע אחרי הפרסום המקורי. להבהרה האמורה אדרש בהמשך. 2. (א) לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם 2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו" (ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558). (ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץ נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13). 3. אמירה המיוחסת לאדם, המובאת במירכאות, יכולה להוות לשון הרע עליו. אמירה כזו נתפסת ברגיל, במבחן האדם הסביר, כטענה (משתמעת) בעובדה, כי אותו אדם אכן אמר את הדברים (ראו פסק דינו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בפרשת Masson v. New Yorker Magazine Inc. 501 U.S. 496 (1991) at p. 511). לעניין זה נפסק, כי שימוש בציטוט בלתי נכון מפיו של אדם יכול לפגוע בשמו הטוב באחת משתי דרכים עיקריות. ראשית, תוכנו של הציטוט יכול שיכלול אמירה עובדתית לא נכונה על הדובר, אשר על פי תוכנה פוגעת בשמו הטוב (שם, שם). דוגמה לכך היא טענה, המופיעה בציטוט, לפיה האדם המצוטט קושר את עצמו להתנהגות שיש בה חוסר יושר. שנית, עצם ייחוסם של הדברים לאדם יכול לפגוע בשמו הטוב, שכן דרך אמירת הדברים, ולעתים עצם אמירתם, יכולים ללמד על תכונה שלילית של הדובר (שם, שם). זאת ועוד, במבחן האדם הסביר, ניתן משקל יתר לציטוט הבא מפיו של אדם, אשר יש בו הודאה בדבר מה שלילי, לעומת דברי ביקורת המושמעים עליו על ידי אדם אחר. לעניין זה צויין בעניין Masson הנ"ל, כי “A self-condemnatory quotation may carry more force than criticism by another. It is against self-interest to admit one’s own criminal liability, arrogance, or lack of integrity, and so all the more easy to credit when it happens” (at p. 512) 4. על פי אמות מידה אלה, יש בדברים עליהם סבה התביעה משום לשון הרע על התובע. יוחס לתובע כי העיד על עצמו, שלשיטתו ועבורו, העלבת אנשים מעת לעת הינה כלי עבודה ניהולי. יש בכך כדי להאיר את אופיו של התובע באופן שלילי. יש בכך גם כדי לייחס לתובע דרך פעולה שיטתית ומודעת, שעניינה פגיעה בזולת כדרך להשגת מטרות. בנסיבות אלה, הן המעשים המיוחסים לתובע באמירה שפורסמה, והן עצם אמירת הדברים המיוחסת לו, פוגעים בשמו הטוב. בכל אלה יש כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; וכדי לפגוע במשרתו ובמשלח ידו. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה שהדברים נבחרו לשמש ככותרת לראיון אשר בא לסכם כהונה של ארבע וחצי שנים של התובע בתפקיד בכיר, ועבודה בעירייה במשך 13 שנים. האופן בו נעשה שימוש בדברים נוטה להאיר באור שלילי את כל פועלו של התובע. 5. מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח ראיות מהן עולה, כי התובע לא נמנע, בשורה של הקשרים, מנקיטת לשון פוגענית, בוטה או מעליבה בשיג ושיח שלו עם עובדים מסויימים בעירייה. המדובר, כעולה מן החומר שבפניי, גם בעובדים בכירים. הראיות העיקריות שהוצגו בהקשר זה הן אלה: (א) עדות מבקרת העירייה, הגב' שלומית רובין (ראו לדוגמא בעמוד 12 לפרוטוקול). לעניין זה צורפו גם תכתובות, ובהן דבריה לתובע במכתב נ/2. ראו בהקשר זה גם נספחים ה, ו, ז לתצהיר הנתבעת; כן ראו מוצגים נ/1, נ/4, נ/6, מכתבים למבקרת, הכוללים גם אמירות בוטות של התובע. (ב) נ/8, מכתב יו"ר ועדת הביקורת של העירייה, מר פפה אללו, לעניין פגיעה נטענת של התובע במזכיר העירייה, מר נתן מנצור. לעניין זה צורף גם נ/13, תמליל של ישיבת ועדת ביקורת של העירייה אליו מפנה נ/8. יצויין, כי בניגוד לנטען בנ/8, אין בתמליל אמירות פוגעניות של התובע במר מנצור. מר מנצור טוען בו, לעומת זאת (בעמוד 27) כי התובע במשך שלוש שנים וחצי עושה לו "רצח אופי", ומשמיץ אותו (בעמוד 28). התובע בחר לא להתייחס לאמירות אלה, וציין כי אין לו דבר אישי נגד מר מנצור, וזה אינו נושא הדיון מבחינתו (שם). (ג) נספח ב' לתצהיר הנתבעת, מכתב של התובע ליועץ המשפטי של העירייה במועדים הרלוונטיים, עו"ד שמואל חביליו. במכתב נכתב בין היתר, "הגדשת את הסאה", "מסכת של התפתלויות", "התנהלותך האישית והתפקודית שהפכו לכולנו לזרא", "אצלך הכל דחוף: שם קוד לחוסר סדר, אי קביעת סדרי עדיפויות ובלגן המאפיינים את דרך פעולתך", "מעבירה אותך על דעתך הניהולית", "בולמוס הכתיבה הבלתי נשלט", "דחף ילדותי בלתי נשלט". למכתבים דומים, חריפים פחות בתוכנם, ראו נ/9, נ/10, נ/11, נ/12. אציין, כי עו"ד חביליו העיד בהליך שבפניי. (ד) דברים של מר צביק'ה צ'רניחובסקי, על כך שהתובע זקוק לסדנא ביחסי אנוש (פרוטוקול, עמוד 21; נספח יא' לתצהיר הנתבעת). (ה) דברים חריפים שכתב התובע למר קובי ברטוב, מנהל אגף בעירייה (נ/14). בין היתר כתב התובע למר ברטוב כי הוא "מנהל בלתי לויאלי, ..... דרך עבודתו חתרנית, ואינה נפגשת עם שום אמת מידה אתית של ניהול ציבורי". (ו) בתמליל הראיון עם התובע הוצג לו שמו של אדם נוסף, בשם עודד סגמן, אשר על פי הטענה מסר כי התנהגותו של התובע היתה אחת הסיבות לפרישתו מן העירייה (בעמוד 17). התובע לא הכחיש את הדברים בראיון. 6. ניתן היה להתרשם כי עדים שבאו בפניי נפגעו פגיעה של ממש מהתנהגותו של התובע. במכתבים שהוצגו היו אמירות שיש בהן כדי להעליב ולפגוע. חלק מן המכתבים, אשר כללו אמירות פוגעניות, הועברו למכותבים נוספים, באופן אשר גם בו היה כדי לפגוע. עם זאת, אין בחומר שהוצג כדי לשלול את הפגיעה בשמו הטוב של התובע, הנובעת מן הפרסום. כמה טעמים לדבר. 7. ראשית, טענת הנתבעים בהקשר זה היא כי יש לבחון את קיומה של לשון הרע על פי הנורמה המקובלת על התובע עצמו. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי, עליו עמדתי לעיל. לשון הרע נבחנת על פי מבחן האדם הסביר, על רקע קהל היעד של הפרסום. לרוב, המדובר בציבור הרחב. לעתים, המדובר בקהל מצומצם יותר. בין כך ובין כך, לא הנורמה המקובלת על התובע, כי אם התייחסותו של האדם הסביר, כמוסבר לעיל, היא אמת המידה לקיומה של לשון הרע. 8. שנית, לגופו של עניין, לא הוכחה התאמה בין הנורמה המקובלת על התובע עצמו, ובין המיוחס לו בפרסום. הראיות שהוצגו אינן מבססות את אמיתות הנטען בפרסום, לפיו מבחינת התובע העלבון הוא שיטת עבודה, ולו "מדי פעם", כפי שנכתב. סגנון אישי בוטה, במקרה כזה או אחר, הוא דבר אחד. שיטת עבודה היא דבר אחר. בהקשר זה יש להוסיף, כי דרך התבטאות מחוספסת וישירה, אשר ניכר מן החומר כי מאפיינת את התנהלות התובע, אינה זהה או שקולה בכל מקרה ומקרה להתנהלות פוגענית ומעליבה. 9. (א) מסקנה זו אינה משתנה נוכח מספר אמירות בתמליל הראיון, אליהם מסבים הנתבעים את שימת הלב. התובע אמר בראיון כי "מי שרועד ממני מפחד, שילך הביתה. את יכולה לכתוב את זה. אז כרגע הוא לא ראוי להיות מנהל אגף. מה זאת אומרת ומה הוא עושה כשבא אליו תושב כועס" (עמוד 17). במקום אחר, כאשר המראיינת מציגה לתובע כי הוא מעליב, אומר התובע כי "אני למדתי שבעיריית ירושלים היעלבות זה כלי עבודה. את יכולה לרשום את זה. מה זה כלי עבודה. אני לא ... ואל תיגע בי. ואני כן נוגע בו" (בעמוד 18; ראו באופן דומה בעמודים 1 - 2 לעדות התובע). (ב) התובע גם מסר בראיון, כי אינו סבור שיש מקום להשקיע, בתפקידו, "בנחמדות", שכן "הנושא של נחמד, או לא נחמד בעיני זה לא הדבר העיקרי. הדבר העיקרי זה להוביל שינוי, ולהוביל משימות איפה שצריך" (בעמוד 17). (ג) אין באמירות אלה כדי לשלול את הפגיעה בשמו הטוב של התובע מכך שיוחס לו כי הוא רואה בעלבון כלי עבודה, וכי הוא מעיד על עצמו ברוח זו. אין בהן גם כדי ללמד על כך, שמטרתו של התובע היא להעליב, ככלי עבודה. יש מרחק ניכר בין מה שנאמר על ידי התובע, ובין מה שנכתב על ידי הנתבעים. לא למותר לציין, כי מן הראיות של הנתבעים עצמם עולה, בסתירה לאמור בכותרת הכתבה, כי התובע אינו מסכים לתיוגו כמי שרואה בעלבון כלי עבודה. כך, כאשר מבקרת העירייה העידה בהליך אחר (נספח ה' לתצהיר הנתבעת, עמוד 21), כי התובע "גרוע ביחסי אנוש", לא נמנע הלה מכתיבת מכתב אליה (נספח ו' לתצהיר האמור), בו הגדיר את העדות כ"חוצפה", עמד על כך שאין זה תפקיד הביקורת לחלק ציונים אישיים למנכ"ל, וציין כי הדבר לא ראוי. 10. שלישית, התובע שימש כמנכ"ל העירייה במשך יותר מארבע שנים. המדובר, על פי עדותו ודבריו בראיון, בעירייה גדולה, שבה אלפי עובדים. העובדות הקונקרטיות שהוכחו נוגעות בעיקרן למספר מצומצם ביותר של ממלאי תפקידים (הגם שקיימות בחומר אמירות כלליות לפיהן מדובר בהתנהגות אופיינית). התובע עמד בעדותו על כך שמדובר במתי מעט, אשר רואים בהיעלבות כלי (ראו בעמוד 4). הוא עמד על כך גם בראיון (ראו בעמוד 19 לתמליל, שם מתייחס התובע לכך שהטענות באות מכמה מנהלי אגפים, בעירייה שבה 30 אגפים). מן החומר שבפניי עולה, כי בין התובע ובין מספר בעלי תפקידים בכירים בעירייה, ובהם היועץ המשפטי ומבקרת העירייה, היו מחלוקות ועימותים של ממש בנושאים מקצועיים הנוגעים לעבודת העירייה, כמו גם ביחס לדרכי ניהול (ראו למשל בנספח ב' לתצהיר הנתבעת, מכתב התובע ליועץ המשפטי של העירייה, מיום 24.5.07; ראו גם במוצגים נ/13, נ/14). מטבע הדברים, בירורן של מחלוקות אלה לגופן חורג מגדריו של הליך זה. די בכך שאציין, כי ניתן להבין כי הן נשאו אופי מתמשך ורב פנים. 11. בכך אין כדי להצדיק התבטאויות מן הסוג שצוטט לעיל. ככלל ניתן לצפות לסגנון התבטאות מתון ומכובד יותר מעובדי ציבור בכירים. כאמור, יש בחלק מן ההתבטאויות האמורות, ובאחרות, כדי לפגוע. עם זאת, כאשר בוחנים את הראיות שבפניי מזווית ראייה זו, לא ניתן לקבוע כי הוכחה בהקשר זה שיטת עבודה, כביכול, של התובע. על רקע ההקשר הרחב יותר העולה מתוך המסמכים שהוצגו, לא אוכל לקבוע כי בחומר שבפניי הונחה תשתית השוללת את הפגיעה בשמו הטוב של התובע בפרסום נשוא התביעה, או מבססת את אמיתות הנטען בכתבה. 12. בהקשר זה ניתן להפנות גם להערתו של ראש העיר בעמוד 21 לנספח ט' לתצהיר הנתבעת, בדיון שנערך במועצת העירייה בהצעה להעביר את התובע מתפקידו, לפיה "ההתנהגויות הן לא חד צדדיות ... יש התנגחויות .. לפעמים". ברוח זו העיד התובע לעניין יחסיו עם מר מנצור, הנזכר לעיל (בעמוד 10). לעניין מורכבות יחסיו של התובע עם היועץ המשפטי, עו"ד חביליו, העיד בהרחבה בעדות עו"ד חביליו עצמו, בעמודים 36 - 38. בתוך כך יש להעיר, בהקשר זה, כי גם בני שיחו של התובע לא נמנעו מאמירות בוטות (ראו, למשל, נ/2, מכתב מבקרת העירייה, מיום 27.8.07; המכתב שקדם לו, אשר נשלח על ידי התובע, לא הוצג כראייה; ראו גם מוצגים נ/4 ונ/5). יש להעיר עוד, כי מן העדויות עלה שלעדים היו עימותים גם עם בעלי תפקידים בכירים אחרים בעירייה (ראו למשל בעדותו של עו"ד חביליו, בעמוד 40; עדות הגב' רובין, בעמוד 12, הגם שהעידה כי הקשיים שחוותה עם התובע היו חריגים, וכללו השתלחויות אישיות מצידו). 13. הגנות: אמת בפרסום. האמירה בפרסום, עליה סבה התביעה, היא אמירה עובדתית. היא מייחסת לתובע אמירת דברים, כפי שהובאו במירכאות. תמליל הראיון צורף. מעיון בו עולה, כי התובע לא אמר את הדברים המיוחסים לו בראיון. הוא גם לא אמר דברים דומים, אשר זהים במשמעותם לדברים שהובאו מפיו. במצב זה, לא עומדת לנתבעים הגנת האמת בפרסום. 14. מסקנה זו אינה משתנה נוכח מספר אמירות בתמליל הראיון, אשר נזכרו לעיל. כל אלה, כמו גם הראיות מהן עולה כי בהזדמנויות שונות התובע השמיע, וכתב, דברים בוטים ולעתים פוגעניים כלפי עובדים בכירים בעירייה, אינן מבססות את נכונות האמור בכותרת הראיון. התובע לא אמר בשום מקום כי מבחינתו להעליב זה כלי עבודה. לא הוכח גם, כי הלכה למעשה התובע עשה שימוש בהעלבה ככלי עבודה. 15. הנתבעים טוענים, כי אי ההתאמה בין הדברים שאמר התובע בראיון ובין מה שפורסם אינה חורגת מגדרי פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. משכך, לשיטתם, אין בה כדי לשלול את הגנת האמת בפרסום. אני דוחה טענה זו. התובע לא אמר בראיון דברים הדומים או קרובים במהותם למה שפורסם. לא מדובר בסטיה זעירה או זניחה בין מה שנאמר ובין מה שפורסם. פורסמו דברים הרחוקים מרחק ניכר ממה שנאמר. פורסמו דברים שיש בהם פגיעה של ממש בשמו הטוב של התובע. פגיעה זו שונה, בעוצמתה ובמהותה, מן הפגיעה (ככל שכזו קיימת כלל) הנובעת מן הדברים שכן אמר התובע, ואשר צוטטו לעיל. אין מדובר בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. גם הפער בין מה שהוכח בפניי לעניין התנהגות התובע בפועל, ובין מה שעולה מן הפרסום נשוא התביעה, הוא ממשי. גם בו לא ניתן לראות פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. 16. אוסיף, כי הנתבעים עצמם ייחסו משקל רב להבאת הדברים נשוא התביעה כדברים שנאמרו על ידי התובע עצמו. ראייה לכך עולה מן העובדה שהדברים נבחרו ככותרת בולטת לראיון ארוך, האוחז שני עמודים גדולים. עולה מכך כי המדובר באמירה בעלת משקל רב, לשיטת הנתבעים עצמם. לא ניתן ליישב את הדבר עם הטענה, כי המדובר בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. אף לא ניתן לקבל, בנסיבות אלה, את השקילות שמבקשים הנתבעים למתוח בין התנהלות התובע בפועל, ובין הדברים שיוחסו לו. כעולה מן האמור לעיל, לא ניתן לקבוע כעובדה, כי הנתבעים הוכיחו שמבחינת התובע, העלבון הינו אכן כלי עבודה. בכל מקרה, כמוסבר לעיל, אפילו היו הנתבעים מוכיחים את הדבר, אין הדבר זהה או דומה לטענה שבפירסום, לפיו התובע מעיד על עצמו כי כך הוא. 17. תום לב. הנתבעים טוענים, כי בפרסום נפל אי דיוק, שמקורו בטעות בתום לב של הכתבת (ראו בסעיפים 13, 15 לתצהיר הכתבת). יש לפקפק בטענה זו. התובע לא אמר דבר מה הקרוב במובנו למה שפורסם, בהבלטה, בשמו. לא מדובר באי דיוק. אף לא מדובר בשיבוש קל, כטענת הכתבת. המדובר, כפשוטו, בהכנסת מלים שלא נאמרו לפיו של התובע, על ידי הנתבעים. 18. אפילו אם האמינה הכתבת בתום לב כי הדברים המיוחסים לתובע אכן נאמרו, חזקת תום הלב נשללת בנסיבות מקרה זה, שכן הדברים שפורסמו לא היו אמת, ולא ננקטו אמצעים סבירים אלמנטריים לוודא את אמיתות הפרסום (ראו סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע). טענת הכתבת (פרוטוקול, בעמוד 25), כי הקשיבה לקלטת טרם כתיבת הכתבה, מעוררת קושי, על רקע תוכן הדברים שנאמרו בפועל. מן הפער בין תוכן הפרסום ובין הדברים שנאמרו בפועל עולה, כי אם אכן הקשיבה הכתבת לדברים, לא נעשה הדבר בתשומת הלב המזערית הנדרשת. גם כי מבחינה זו, לא ננקטו בפועל על ידי הנתבעים או מי מהם האמצעים הסבירים האלמנטריים, הדרושים כדי לוודא את אמיתות הפרסום. 19. זאת ועוד, אין הנתבעים מפנים בסיכומיהם לאיזה מסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, אשר המקרה נופל לגדריו. די בכך כדי לדחות את הטענה להגנת תום הלב. מעבר לנדרש אציין, כי בכתב ההגנה נטען להגנות סעיפים 15(2), (3), (4), (6) ו - (10). להגנות נטענות אלה, אשר הנתבעים לא חזרו אליהן בסיכומיהן, לא הונחה תשתית של ממש. סעיף 15(2) אינו רלוונטי, שכן הנתבעים אינם מצביעים על חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום, ומה גם שהמדובר בציטוט של דברים שכלל לא נאמרו. סעיף 15(3) אינו רלוונטי, שכן הנתבעים לא מצביעים על מאן דהוא, שהפרסום נועד לשמור על עניין כשר שלו. סעיף 15(4) עוסק בהבעת דעה, בעוד שהפרסום ייחס, כעניין שבעובדה, את הדברים לתובע. הוא הדין בסעיף 15(6). סעיף 15(10) עוסק בפרסום המגנה או מכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. כלל לא ברור למה הכוונה בהפנייה לסעיף זה. יוצא, כי לא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב. 20. התוצאה היא, כי הוכחה אחריותם של הנתבעים כלפי התובע על פי חוק איסור לשון הרע. 21. סעדים: פיצויים. הנתבעים פרסמו בשמו של התובע דברים אשר לא נאמרו על ידו, ואשר מאירים אותו באור שלילי. הפרסום נעשה במקומון היוצא לאור בעיר ירושלים. לפרסום ניתנו בולטות והיקף משמעותיים. התובע כיהן כמנכ"ל עיריית ירושלים במשך שנים. הפרסום הנעשה בתחומי העיר נוטה להעצים את הפגיעה בו. לכל אלה יש לתת משקל. 21. השיחה עם התובע הוקלטה. בנסיבות אלה, לא היתה סיבה מניחה את הדעת לייחס לתובע דברים שלא אמר. לצד זאת יש להביא בחשבון כי הפרסום כלל דברים חיוביים על התובע. מבחינה זו לא הוכחה כוונה לפגוע (ראו פיסקאות 39 - 40 לתצהיר הנתבעת). 22. לאחר הפרסום, פורסמה על ידי המקומון הבהרה (נספח יב' לתצהיר הנתבעת), בה הובאו דברי התובע כי לא אמר את שיוחס לו, וגם אינו חושב כך. משקלה של ההבהרה כנתון הפועל למיתון הנזק מוגבל. האמור בה הובא מפיו של התובע, ולא מפיו של המקומון. לא ברור מדוע המקומון לא כתב, בפשטות, כי הדברים אכן לא נאמרו (כפי שעולה בבירור מן התמליל), והסתפק באמירה כי דברי התובע "הובאו בשם אומרם כפי שהובנו בידי כתבת העיתון. אם המנכ"ל טוען כי דבריו לא הובנו כהלכה, הדבר מקובל על המערכת". היה מקום לאמירה ברורה, וחד משמעית, כי הדברים, או דברים דומים, לא נאמרו כלל. בהקשר זה מעניין לציין, כי בנוסח אחר, שלא פורסם, ואשר לטענת הנתבעים הוצע לתובע (ראו מכתב עורך המקומון אל התובע, נספח יג' לתצהיר הנתבעת), ישנה אמירה כזו. יש להוסיף, כי גודל ההבהרה ומידת הבולטות שלה פחותים באופן משמעותי מגודל הפרסום המקורי. בנסיבות אלה, נחלש האפקט של ההבהרה בניטרול פגיעתו של הפרסום בתובע. 23. כאמור לעיל, התובע ביקש לבסס את תביעתו גם על פרסום ההבהרה. נוכח האמור בסיפא של ההבהרה, אני מתקשה לקבוע כי היה בה משום לשון הרע כשלעצמה. ספק בעיני גם אם יש ממש בטענת התובע, כי ההבהרה נוסחה בציניות. עם זאת, אופן ניסוחה, המסוייג והמעורפל, מקשה לראות בה נתון ממשי המקל את הפגיעה שנגרמה לתובע. 24. הנתבעים טענו כי התובע הוא איש ציבור בעל נגישות לתקשורת, וכי יש להביא את הדבר בחשבון בקביעת הסעד. משקלו של שיקול זה מוגבל בנסיבות מקרה זה. מעמדו של אדם כאיש ציבור אינו מצדיק עשיית פרסומים פוגעניים ובלתי נכונים, במישור העובדתי, לגביו. זאת ועוד, בעת הפרסום פרש התובע מתפקידו. ממילא, לא ניתן להניח כי היתה לו נגישות לתקשורת, אשר איפשרה ליטול את עוקצו של הפרסום הפוגעני בעניינו. 25. התובע לא הוכיח נזק ממוני בשל הפרסום. לא הוכחה פגיעה בהשתכרותו. הוכח כי קיבל תפקיד בכיר (מנכ"ל חברת אנרגיה) לאחר הפרסום (עמוד 9 לעדותו). עולה גם, כי הפגיעה לה טען התובע בתצהירו בו ובבני משפחתו (בפיסקה 29), נובעת לשיטתו גם (אך לא רק) מפרסומים אשר אין להם קשר עם תוכן הפרסום נשוא התביעה (ראו בעדותו של התובע, בעמוד 9). גם לעניינים אלה יש לתת משקל. 26. אני מביא בחשבון גם, כי התובע בחר שלא לתבוע את הנתבעים על אמירות בפרסום, לפיהן יחסיו עם העובדים בעירייה לא היו סוגים בשושנים; כי העובדים ראו בו אדם כוחני; כי חבר מועצה אמר עליו כי אינו רגיש כלפי העובדים; כי סגן ראש העיר אמר כי הוא קשוח ולא מתאים למערכת האזרחית; כי גורמים בכירים בעירייה טוענים כי הירבה לעלוב במנהלי אגפים והשליט אווירת פחד שמנעה דיון חופשי; וכי בעיית יחסי האנוש שלו הטרידה רבים. לדברים אלה מוקדשות שתי פיסקאות בכתבה. העובדה שהתובע לא ראה בהם עילה להגשת תביעה בלשון הרע נגד הנתבעים מהווה נתון רלוונטי, אשר יש בו כדי להחליש את עוצמת הפגיעה בשמו הטוב של התובע בגין הפרסום נשוא התביעה. נתון זה מצטרף לראיות, עליהן עמדתי, המלמדות כי בהקשרים שונים לא נמנע התובע משימוש בלשון בוטה, ואף עולבת, כלפי עובדים בכירים בעירייה. יש לתת לכך משקל ראוי בקביעת הסעד. 27. בסופם של דברים, ובשים לב לכל האמור, אני מחייב את הנתבעים לפצות את התובע בסך של 15,000 ₪. 28. סעדים: תיקון והכחשה. התובע עתר גם לסעד של התנצלות. חוק איסור לשון הרע אינו מאפשר מתן סעד זה, כי אם פרסום של תיקון והכחשה. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי על הנתבעים לפרסם תיקון והכחשה, במקום ובמידת בולטות דומים לאלה של כותרת הפרסום נשוא התביעה, בזו הלשון: "תיקון והכחשה: פרסום בעניינו של מנכ"ל העירייה (לשעבר) מר איתן מאיר ביום 6.7.07 הופיעה בעיתון ראיון פרידה עם מר איתן מאיר, אשר שימש במשך שנים כמנכ"ל עיריית ירושלים. בכותרת הראיון נכתב, כי מר מאיר אמר כי "מבחינתי להעליב מדי פעם זה כלי עבודה". אנו מבהירים כי הדברים לא נאמרו מעולם על ידי מר מאיר. בתביעת לשון הרע שהגיש מר מאיר נגד העיתון (ת.א. (י-ם) 9193/07) בגין הפרסום האמור, חוייב העיתון לפצות את מר מאיר בגין הפגיעה בשמו הטוב שבדברים האמורים, בסך של 15,000 ₪. כן חוייב העיתון בהוצאות משפט, ובפרסום התיקון וההכחשה דלעיל". הפרסום האמור ייעשה לא יאוחר מיום 5.6.11. התוצאה התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובע 15,000 ₪. כמו כן, הנתבעים ישאו בהוצאות משפט בסך של 600 ₪, ובשכר טירחת עורך דין בסך של 3,000 ₪, המביא בחשבון את היקף העבודה שהושקעה בתיק, את הסעד שניתן, את הקביעות שבפסק הדין, ואת היחס בין הסעד שניתן ובין הסעד שנתבקש. לסכום אחרון זה אין לצרף מע"מ. כל הסכומים ישולמו לא יאוחר מיום 19.6.11. לשון הרע / הוצאת דיבה