קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת עורך דין מהלשכה: כללי 1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד סולי ש' וואנו - אב"ד, עו"ד אביתר גושן ועו"ד עודה טועמה), בתיק בד"א 99/09, מיום 1.3.10, בגדרו נדחה ערעורו של המערער על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (עו"ד עופר אטיאס - אב"ד, עו"ד רוטר אביבה ועו"ד יצחק ריינפלד), בתיק ב"פ 47/09, מיום 1.9.09, להוציאו מלשכת עורכי הדין. רקע עובדתי והליכים קודמים 2. המערער הגיש בשמם של אלמנה וילדיה (להלן: "הזוכים"), בכללם שלוש קטינות, תביעה נגד מבטח, בסדר דין מקוצר, לתשלום דמי ביטוח בגין מותו של בעלה. בקשת המבטח למתן רשות להתגונן נדחתה, כך גם ערעורו על אותה החלטה. בנסיבות אלו, ביום 7.5.97 ניתן פסק-דין, בגדרו חויב המבטח לשלם לזוכים סכומי כסף שנקבעו. בתוך כך, היה על המערער לפתוח חשבון על שם כל אחת מן הקטינות שבין הזוכים, ולהפקיד בו את הסכום בו זכתה אותה קטינה. בחשבונות אלו היה עליו לרשום הערה, כי לא תעשה בכספים המופקדים כל פעולה ללא אישור בית המשפט, לפני הגיע בעלת החשבון לגיל 18. 3. ביום 7.7.97, קיבל המערער לידיו המחאה לפקודתו, בסך של 313,765 ₪, שכלל את הפיצוי המלא לזוכים, ולמחרת היום הפקידו לזכות חשבונו, כאשר באותה שעה היה ביתרת חובה בסך 128,938.41 ₪. ביום 9.7.07 העביר הבנק, על-פי הוראת המערער, סכום של 250,500 ₪ מחשבונו לחשבון על שם אשתו, שהתנהל באותו סניף. המערער לא עדכן את הזוכים כי ניתן פסק הדין בעניינם, ורק לאחר פנייה למבטח, בשנת 1999, התחוור להם כי הלה כבר קיבל את ההמחאה כשנה וחצי קודם לכן. בנסיבות אלו הוגשה נגד המערער תלונה במשטרה, הליך אזרחי נוהל נגדו בסדר דין מקוצר, זאת על-ידי עורך דין שהזוכים שכרו שירותיו, הלה לא התגונן במסגרתו, ולפיכך, ביום 4.5.99 ניתן נגדו פסק-דין, בגדרו חויב לשלם לאלמנה סך של 677,764.80 ₪. ביום 16.5.99 העביר המערער לבא-כוחם של הזוכים המחאה בנקאית על-סך 350,000 ₪, שבסופו של יום, הביאה לסיום הסכסוך האזרחי האמור. 4. במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו, ולאחר שמיעת ראיות הצדדים, הורשע המערער בביצוע העבירות הבאות: גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק בעונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; וכן הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין. בנסיבות אלו, נגזרו על המערער 9 חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים. שני הצדדים ערעורו על פסק הדין: המערער - על עצם הרשעתו בדין; והמדינה - על קולת העונש דלעיל. והנה, בפסק הדין נתקבל ערעור המדינה, באופן שעונשו של המערער הועמד על שנת מאסר בפועל, תוך שהמאסר המותנה נותר על כנו (ראו: ת"פ 5914/01 מדינת ישראל נ' אליהו מאיר, , הכרעת דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא, כב' השופט ר' חרסונסקי), מיום 30.9.03, כמו גם גזר הדין, מיום 26.11.03; ע"פ 3718/03 מאור מרקוביץ אליהו נ' מדינת ישראל, , פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' ברלינר - אב"ד, י' דר וע' גרשון), מיום 4.3.04). 5. בין לבין, ביום 2.11.03, לאחר שהורשע בדין הפלילי על-ידי בית משפט השלום בחיפה, הגיש המשיב בקשה להשעייתו הזמנית של המערער משורות הלשכה, בהתאם לסעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן: "החוק"). במסגרת הדיון בבקשה סוכם בין הצדדים, כי השעייתו הזמנית של המערער משורות הלשכה תיכנס לתוקפה לכל המאוחר ביום 1.3.04 (בד"מ 89/03). והנה, המערער ריצה את עונש המאסר שהושת עליו על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ושוחרר בראשית שנת 2005. משפגה תקופת ההשעיה הזמנית, שב המערער לעיסוקו כעורך דין פעיל. ביום 19.5.09 הגיש המשיב בקשה לבית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה, לפי סעיף 75 לחוק, להרחקת המערער משורות הלשכה. החלטת בית הדין המחוזי 6. בהחלטתו מיום 1.9.09, קבע בית הדין המחוזי כלהלן: "אין אנו סבורים כי המשיב (המערער) יכול ורשאי להיבנות ממחדלו של המבקש (המשיב) בכל הקשור לפרק הזמן שחלף ממועד סיום ההליכים הפליליים נגדו, שנת 2004 או לכל המאוחר מיום סיום ריצוי עונשו (תחילת שנת 2005) ועד מועד הגשת הבקשה לפי סעיף 75 לחוק הלשכה (שנת 2009). נהפוך הוא, אנו סבורים שהמשיב (המערער) דווקא זכה מן ההפקר בכך שבמשך 4 שנים לפחות (12 שנים מיום ביצוע העבירה), הוא המשיך לפעול כעורך דין, מבלי שהציבור יזכה להגנה הראויה מפני אנשים שכמוהו. מי שזכאי ורשאי לבוא בטרוניה עם ב"כ המבקש (המשיב) הוא הציבור הרחב בכללותו וציבור עו"ד בפרט, על כך שמחדליו אפשרו למשיב (למערער) להמשיך לפעול כעו"ד כשעל כתפיו רובצת הרשעה בעובדות שיש עמן קלון ובנסיבות החמורות ביותר אשר בהן יכול עו"ד לחטוא והוא עיכוב ושליחת יד בכספי לקוחותיו". 7. בתוך כך נקבע, כי במקרים כגון דא מן הדין להטיל עונשים כבדים של השעיה והוצאה מלשכת עורכי הדין, כל שכן בהתחשב בתוצאות ההליכים הפליליים שהתנהלו בעניינו של המערער. זאת ועוד: בנסיבות העניין אף אין לערער על ממצאים עובדתיים שנקבעו בהליכים הפליליים, בגינם הורשע המערער בעבירות שיש עמן קלון. בית הדין הוסיף וקבע, כי נסיבותיו האישיות של המערער אינן מצדיקות הקלה בעונשו, מה גם שבגיל 78 - המאוחר מגיל הפרישה - הוצאתו מהלשכה אינה בגדר סנקציה בלתי מידתית. משכך, נעתר בית הדין לבקשת המשיב וגזר כאמור על המערער עונש של הוצאה מהלשכה. לסיום נקבע, כי העונש ייכנס לתוקפו ביום 15.10.09. פסק דינו של בית הדין הארצי 8. בפסק דינו של בית הדין הארצי נדונו תחילה טענותיו של המערער לפסלות, כמו גם בקשתו להעתקת מקום השיפוט ממחוז חיפה למחוז אחר, שנדחו מחוסר עילה (ראו: סעיפים 20-24 לפסק הדין). לעניין הקלון שדבק בעבירות שביצע המערער קבע בית הדין הארצי, כי "הקלון נובע בראש ובראשונה מהעבירות בהן הורשע המערער, ובהיעדר ממצאים סותרים... נפל במעשיו של המערער קלון חמור" (סעיפים 35-36 לפסק הדין). באשר לטענת השיהוי של המערער, אבחן בית הדין הארצי את נסיבות המקרה דנן מנסיבותיה של פרשת חרמון (ראו: על"ע 2531/01 שמעון חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו, פ"ד נח(4) 55; להלן: "פרשת חרמון"), בגדרה נתקבלה טענת שיהוי בהליך משמעתי לפי סעיף 75 לחוק. בתוך כך נבחנו שלושת יסודותיה של טענת השיהוי: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי והפגיעה בשלטון החוק. 9. והנה, אם בפרשת חרמון המדובר היה בשיהוי סובייקטיבי בן 12 שנים, הרי שכאן לפנינו כ-5 שנות שיהוי בלבד; ביחס לשיהוי האובייקטיבי יודגש, כי המערער דווקא יצא נשכר ממחדלו של המשיב, כאשר זכה לתקופה של לפחות ארבע שנות עבודה כעורך דין פעיל, חלף היותו מושעה משורות הלשכה; ולבסוף - ובניגוד לפרשת חרמון, "המערער לא ויתר על רשיונו (הגם שהתחייב לעשות כן) והיה חבר פעיל בשורות הלשכה עד להשעייתו ע"י בית הדין קמא ביום 15.10.09. גם בקשותיו החוזרות ונשנות לעכב את ביצוע השעייתו מלמדות כמאה עדים כי בכוונתו לשוב ולעסוק במקצוע עריכת הדין, אם נתיר לו לעשות כן" (סעיף 44 לפסק הדין). בנסיבות אלו, קבע בית הדין הארצי כלהלן: "ההליך המשמעתי שנוקט המשיב כנגד המערער אינו תיאורטי ואינו מיותר כלל... משמעותה היחידה של קבלת טענת השיהוי שבפי המערער הינה סיכול תכלית הדין המשמעתי וגרימת נזק לתדמית המקצוע... ההליך המשמעתי הוא שמונע מהמערער לשוב ולעסוק במקצוע עריכת הדין, ומגשים בכך את תכלית החוק ואת האינטרס החשוב ביותר של הדין המשמעתי - שמירה על רמת המקצוע, ושמם הטוב של עורכי הדין". (שם) 10. משכך, בסופו של יום נקבע, כי החלטת המשיב לנהל ההליך המשמעתי כנגד המערער סבירה, זאת למרות שיש מקום להצטער של השיהוי הממושך שבצדו. הערעור, אפוא, נדחה. תמצית טענות המערער 11. לדידו של המערער, נוכח השיהוי המשמעותי בפתיחת ההליך המשמעתי, משחלפו כתריסר שנים ממועד ביצוע העבירות בגינן הורשע בפלילים, מאז לא הורשע בדין משמעתי או פלילי, עקב גילו המתקדם ומצבו הרפואי, מן הצדק להחיל על המקרה דנן דין שיהוי, על כל המשתמע מכך. זאת ועוד: המערער לא ברח עם כספי הזוכים מעבר לים, הוא שעדכנם בדבר מתן פסק הדין לטובתם, אף אם באיחור פדה את חובו כלפיהם. לסברתו, על בית המשפט להתעלם מהתחייבותו לוותר על חידוש רישיונו לעסוק במקצוע עריכת הדין, שכן הנושא כלל לא הועלה על-ידי הצדדים (לעניין זה הצהיר המערער לפרוטוקול, במהלך הדיון בבקשה להשעייתו באופן זמני, מיום 16.11.03, כי "אם הכרעת הדין של ביהמ"ש תעמוד בעינה גם לאחר הערעור שאגיש אני מודיע, כי אחסוך את זמנו של ביה"ד ושל הלשכה ואני מצדי אוותר על חידוש רשיון עוה"ד"). בנוסף הדגיש, כי אי דיוקים לרוב נפלו בפסק הדין (ראו: סעיף 10 להודעת הערעור). 12. לגבי טענת הפסלות הטעים, כי בית הדין הארצי פועל למעשה כערכאת ערעור מחוזית על בית הדין מחוזי, שהרי המדובר במותב גיאוגרפי - תולדת טעמי נוחות ויעילות. אך הנה, למותב המקומי יש הכרות אישית עם המערער, ומכאן שאף ציפיות גבוהות ממנו, שבצדן אכזבה גדולה, הבאה לכלל ביטוי ביחסו כלפיו. תמצית טענות המשיב 13. לדידו של המשיב, חלוף הזמן - אין בכוחו כדי למנוע את ההליך המשמעתי. ודוק: בהליכים משמעתיים אין התיישנות סטטוטורית, סעיף 75 לחוק לא קובע מגבלת זמן להגשת הבקשה דנן, מה גם שאף כאשר מוטלת על המשיב מגבלת זמן כלשהי, לא יחוש בית המשפט לבטל הליכים משמעתיים אך בשל חריגה הימנה. והנה, בית הדין הארצי בחן את יסודות השיהוי במקרה שלפנינו, ובדין קבע כי בנסיבות העניין אין לקבל את טענת השיהוי. על-מנת להגן על הציבור מפני עורכי דין שכמותו, לשמור על טוהר המידות, רמת המקצוע וכבודו, גם לשם הגנה על אמון הציבור בעורכי הדין, עומד לרשותנו הדין המשמעתי, כל שכן לנוכח הפרת ההתחייבות האמורה של המערער. בנוסף הדגיש המשיב, כי למערער לא נגרם שום נזק כתוצאה מהשיהוי בהגשת הבקשה, הלה לא שינה מצבו לרעה, ובשל חומרת העבירות שביצע - העונש שנגזר עליו הנו הולם ומתבקש. דיון 14. שאלה אחת ויחידה עומדת כיום לפנינו: האם בקשת המשיב לפי סעיף 75 לחוק, שהוגשה לבית הדין המחוזי ביום 19.5.09, נגועה בשיהוי המצדיק קבלת הערעור, דהיינו - ביטול פסק-דינו של בית הדין הארצי והחלטת בית הדין מחוזי להוציא המערער מהלשכה. לאחר עיון בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם הצדדים, ושמיעת טענותיהם גם בדיון שהתקיים לפניי (מיום 2.6.10), הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור - עם כל האמפתיה האנושית כלפי המערער ונסיבותיו האישיות המורכבות - להידחות. להלן יובהרו נימוקי. 15. ראש לכל, בל נשכח את הפוזיציה הייחודית של בית משפט זה בהליך המשמעתי, כפי שבאה לכלל ניסוח ממצה בפסק דינו של בית המשפט העליון בתיק על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' עו"ד שרה דוידויביץ (להלן: "פרשת דוידדויביץ"), באלו המילים: "יש לזכור כי בית משפט זה פועל כערכאה שלישית, ודן בערעור שני על קביעות בתי דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, המופקדים מכח מומחיותם על השפיטה המשמעתית, ועל יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. אף שהפנייה בערעור לבית משפט זה נתונה לבעלי הדין כזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל, המופעל על פי אמות מידה ערעוריות מקובלות הנקוטות ביחס להחלטות שנתקבלו בערכאות השפיטה האזרחית. מעמדם של בתי הדין למשמעת מכח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה". שם, פסקה 15) 16. והנה, שתי ערכאות - מומחיות בדין המשמעתי, דנו בהצדקה להחיל את סעיף 75 לחוק על המקרה של המערער - שתיהן, בסופו של יום, סברו שאכן כך ראוי. כערכאת ערעור במערכת השפיטה הרגילה, כערכאת ביקורת שיפוטית, שומה אפוא על בית משפט זה לנקוט מידת ריסון רבה בהתערבותו בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית. והנה, בהחלטותיהם ובקביעותיהם לא סטו בתי הדין המשמעתיים "סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה". לכן, דין הערעור להידחות כבר בשלב מקדמי זה. יחד-עם-זאת, ולמעלה מן הצורך, אדון בערעור אף לגופו של עניין. 17. כאן יצוין, מיד בפתח הדברים, כי לעניות דעתי בדין אבחן בית הדין הארצי את פרשת חרמון מהמקרה דנן. אחדד. בתיק עע"ם 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון ואח', כך נקבע: "שלושה יסודות לשיהוי. האחד, סובייקטיבי, ובגדרו נשאלת השאלה האם השהה העותר את הגשת עתירתו ללא טעם מספק, וכן האם חלוף הזמן מלמד על כך שוויתר על זכויותיו. השני אובייקטיבי, ועניינו - ההיתה פגיעה באינטרסים של המדינה או של צדדים שלישיים בעטיה של השתהות העותר. השלישי, מה חומרת הפגיעה בשלטון החוק שבמעשה המינהלי אשר אותו תוקף העותר". (שם, פסקה י"ז) 18. בתיק בג"ץ 6422/10 יחיא אשתר נ' משרד החקלאות, אמר בית המשפט העליון כדלקמן: "מקום בו נטענת טענה בדבר הגשתה של עתירה מנהלית בשיהוי נדרש בית המשפט לבחון שלושה יסודות. האחד, יסוד השיהוי הסובייקטיבי, הבוחן אם התנהגותו של העותר מצביעה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות. השני, היסוד האובייקטיבי, שעניינו מידת השינוי שחל במצב בשטח והיקף הפגיעה באינטרסים של צדדים מעורבים בשל העיכוב בהגשת העתירה. אל מול יסודות אלה - התומכים, בנסיבות המתאימות, בטענה של שיהוי - יש לבחון את שאלת התקיימותו של יסוד שלישי, שעניינו מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי המתגלה מתוך המעשה המנהלי נושא העתירה. נקבע, כי מבחן אחרון זה 'מבטא את העיקרון שלפניו בית המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב. עקרון זה חל מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי' ... אכן, כוחה של טענת השיהוי לא יעמוד לה 'במקום שמתגלית בו לבית-המשפט עשייה שרירותית ובלתי חוקית בעליל של רשות מרשויות המדינה, אלא במקרים יוצאי-דופן במיוחד'". (שם, פסקה 6) 19. את ההכרעה יש לקבל על-סמך נסיבות המקרה הקונקרטי, תוך איזון בין היסודות דלעיל (לדיון מקיף בנושא השיהוי בדין הפלילי, הפעם במקרה של שיהוי בן למעלה מחמש שנים בהגשת כתב אישום, ראו: ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל. והנה, אם בהליך פלילי הורשע נאשם הגם שכתב האישום בעניינו הוגש בשיהוי משמעותי, קל וחומר שניתן היה להגיש הבקשה לפי סעיף 75 לחוק, בשיהוי דומה בהיקפו, בהליך משמעתי. 20. והנה, אף לגופו של עניין, לאחר בחינת יסודות השיהוי, כפי שהוגדרו לעיל, במקרה שלפנינו, נמצאנו למדים: ראשית, למרות שהשיהוי בהגשת הבקשה נטול טעם מספק (שהרי עילתו, לדברי ב"כ המשיב - "תקלה", "פשלה" או "פספוס"), הרי שהמשיב עדיין מעולם לא ויתר על זכותו לפנות לערכאות; שנית, המערער לא שינה מצבו לרעה או ניזוק באופן כלשהו מן השיהוי האמור. ההפך הוא הנכון, שכן במהלך אותה תקופה ממושכת, בת כחמש שנים, המשיך המערער לעסוק במקצוע עריכת הדין, ללא שום סייג. זאת ועוד: המערער וודאי היה מודע לכך, כי בהינתן פסק הדין בערעור הפלילי בעניינו, חרבו של הדין המשמעתי מעל ראשו עדיין מונפת, כי לכאורה בכל רגע נתון עשויה עתירת המשיב לבית הדין המחוזי לגרום לגדיעת מטה לחמו, אם לא לצמיתות, אזי למצער לתקופה משמעותית ביותר. ושלישית, מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי לנוכח העבירות החמורות שביצע המערער הנה רבה ביותר, ואך אפוא בגינה - אף בהתעלם מכך כי שני יסודותיו האחרים של השיהוי אינם תומכים בטענת השיהוי במקרה זה - אין לדחות בקשת המשיב לפי סעיף 75 לחוק. ודוק: אין לפנינו מקרה יוצא דופן במיוחד, לא עשייה שרירותית ובלתי חוקית בעליל של רשות מרשויות המדינה, ומכאן שאין לה לטענת השיהוי על מה שתסמוך. 21. איני סבור, כי הגשת הבקשה להוצאת המערער מהלשכה בחלוף מעלה מחמש שנים מאז הפך פסק הדין בהליך הפלילי לחלוט מכוננת "עינוי דין" בעבור המערער, או פגיעה בזכותו למיצוי ההליך נגדו "תוך פרק זמן סביר". אין לקבל טענת המערער, כי בשל העובדה כי במהלך אותן חמש שנים "נחשף הציבור לפעילותו המחודשת של עורך הדין - חדלה (הבקשה דנן) להיות עניין של 'שמירת רמתו, ייחודו וכבודות של המקצוע'". אין לשכוח את הזוכים, שנפגעו במישרין ממעשיו של המערער, לא את האינטרס הציבורי, שניהם לא דוהים עם השנים. הקלון המתלווה לעבירות בגינן הורשע המערער אף הוא זועק לשמיים, לא תש כוחו ונפקותו. 22. בטרם חתימת פרק זה יודגש, כי סעיף 78(ב) לחוק, שעניינו השעיה זמנית, לא כובל את המשיב למסגרת זמנים מחייבת ביחס להגשת בקשה לפי סעיף 75 לחוק (לעניין זה, ראו: הצעת חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 5), תשכ"ז - 1967, מיום 10 ביולי 1967, ב' בתמוז תשכ"ז, עמ' 173; והשוו: על"ע 6045/02 אברהם בינשטוק נ' ועד מחוז ת"א לשכת עורכי הדין. 23. עוד יוער, כי לא מצאתי לנכון ליתן משקל כלשהו להתחייבות המערער לפרוטוקול, מיום 16.11.03, שצוטטה לעיל, לרקע שקדם לה או לנסיבותיה, הגם שיש בה כדי לעלות בקנה אחד עם תוצאת פסק דין זה. כך גם לא סברתי, כי יש טעם להכריע בטענות המערער באשר לפסלות המותב בבית הדין, אשר על פניהן משוללות כל יסוד או הנמקה מתקבלת על הדעת. הנה-כי-כן, דין טענת השיהוי להידחות. 24. לגבי העונש שהושת על המערער יוזכר, כי בית המשפט העליון כבר קבע לא אחת, כי "בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על ידי עורכי דין ... עקרון זה הוחל גם לגבי רמת הענישה ... כל זאת, רק כל עוד העונש שהשיתו הערכאות המשמעתיות מצוי 'בתחום הענישה הראויה'" (ראו: על"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שמחה ניר. בתוך כך שב והדגיש בית המשפט העליון את הרציונאל שלהלן: "ככלל, בית-משפט זה אינו מתערב בשיקול-דעתם של בתי-הדין המשמעתיים באשר לעונש המוטל על-ידיהם ואינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהם. כבר נאמר לא אחת שבתי-הדין המשמעתיים יסללו את 'שביל המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי דין'. במה דברים אמורים? בשיקול-דעת המבטיח שהעונש שהוטל נמצא בתחום הענישה הראויה". (שם) 25. גם אם אבחן את המקרה הקונקרטי של המערער לגופו, הרי שלאור חומרת העבירות שביצע ושבעטיין הורשע, בדין הוצא מלשכת עורכי הדין, וודאי שעונשו מצוי במתחם הענישה הראויה. ודוק: "לענישה המשמעתית של עורכי הדין מספר תכליות: ראשית, הענישה נועדה לבחון את כשירותו והתאמתו של עורך הדין, שהתנהגותו לקתה בפגם משמעתי, להמשיך ולעסוק במקצוע, וזאת במטרה להגן על לקוחותיו הפוטנציאליים, הנזקקים לשירותיו ומצפים כי יפעל ברמה מקצועית ומוסרית ללא דופי; לצד תכלית זו עומדת תכלית ההגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין ככלל, במטרה להגן על ציבור העוסקים במקצוע, כדי להבטיח את מעמדם ולמנוע פגיעה באמון שהציבור הרחב רוחש להם, שבלעדיו קשה לכונן יחסי עורך דין-לקוח תקינים, המתבססים על אמון אישי ומקצועי. עיקרו של הדין המשמעתי נועד להגן על דמותה של המערכת המקצועית של עורכי הדין ועל האמינות שהיא אמורה להקרין כלפי הציבור הרחב וכלפי קהל הלקוחות הנזקק לה במיוחד ... היבט נוסף ונילווה המאפיין את הדין המשמעתי החל על עורכי הדין מקורו בתפיסה כי עורך הדין מייצג בתפקידו את מערכת שלטון החוק, וככזה, התנהגותו שדבק בה פגם מוסרי, פוגעת גם באמון הציבור בשלטון החוק ... כמי שנמנה על מערכת שלטון החוק, נדרש עורך הדין לנהוג במיומנות, במקצועיות, ביושר ובהגינות עם כל הבאים עימו במגע מקצועי. זוהי החובה החלה עליו על פי הדין, הניזונה מאמות המידה המוסריות והאתיות החלות עליו מתוקף תפקידו ... מעמד זה מחייב את עורך הדין להתנהגות ללא רבב בכשירותו כאדם פרטי, שכן גם התנהגות פסולה מחוץ למסגרת תפקידו עלולה להכתים את מעמדו המקצועי, ויחד עמו, את המערכת המקצועית כולה. לאור כל אלה, כבר נפסק, כי יש לגזור עונשים מחמירים ומרתיעים על עורך דין שסטה מן השורה כדי להשיג את תכליות הענישה. עם זאת, אף שהשגת המטרה הציבורית היא התכלית המרכזית בדין המשמעתי, אין הענישה המשמעתית מתעלמת כליל מהנסיבות האישיות של הנאשם, ולהיבטים האינדיבידואליים ניתן משקל יחסי בשיקולי הענישה". (פרשת דוידויביץ, פסקה 10) 26. הנני סבור, כי העונש שנגזר על המערער, בהתאם לסעיף 68(5) לחוק - הוצאה מהלשכה - מתחייב בנסיבות העניין, באמצעותו מומשו תכליות הענישה המשמעתית במלואן. נסיבותיו האישיות של המערער נסוגות מפניהן אחר כבוד, הגם שכבודן במקומו מונח. 27. ודוק: עברו המשפחתי המפואר - הראוי להערכה רבה; העשייה המקצועית המבורכת לאורך השנים; מצבו האישי, הרפואי והכלכלי; יכולתו לפרנס את עצמו ורעייתו ללא קבלת סיוע חיצוני מבני משפחה או אחרים; המתח הנפשי שמלווה את מהלך חייו בצל ההליך המשמעתי; כמו גם כמיהתו לסיים בכבוד פרק זה בחייו - כל אלה אמנם נוכחים במאזן שיקולי הענישה, אך מתגמדים לנוכח חומרת הפרשה בעטיה הורשע בפלילים ואף ריצה שנת מאסר בפועל. בית המשפט מצר על כך, כי המערער ניסה לשים קץ לחייו עוד בטרם התייצבותו למאסר. אולם, אין לו להלין אלא על עצמו, על מעשיו, על בחירותיו. ממרום שנותיו ומתוקף ניסיונו העשיר (בן 79 נכון ליום הדיון לפניי), ישכיל המערער לפלס לעצמו דרך חדשה שתכבד את מפעל חייו. 28. ישנן סוגי עבירות כה חמורות, היורדות לשורש הגדרת מקצוע עריכת הדין ומערערות את יסודותיו, עד כי אין מנוס אלא לגזור עונשים כבדים בצדן. טענתו של המערער לאפליה ביחס למקרים דומים אחרים אינה עומדת במבחן הביקורת, לא-כל-שכן בהתחשב בעובדה כי אינה נסמכת עד מדגם סטטיסטי מייצג המכונן נוסחה כללית תקפה לענישה על-פי רשימת קריטריונים סגורה וחד-משמעית. בכל מקרה, תוצאות ההליכים הפליליים שהתקיימו בעניינו של המערער, הנסמכות על ממצאים עובדתיים חמורים שנקבעו ונותרו חלוטים, בהחלט מצדיקות הוצאתו מהלשכה. לעניות דעתי, לאור חומרת מעשיו, ובזיקה ישירה לאינטרס הציבורי הגלום בפרשה, השיהוי בהגשת הבקשה לפי סעיף 75 לחוק לא מצדיק הקלה בעונשו של המערער. 29. למען הסר ספק יוטעם, כי מסגרת הדיון דלעיל כמובן אינה גורעת מחומרת המחדל והרשלנות של המשיב בהגשת הבקשה לפי סעיף 75 לחוק בשיהוי כה ניכר. על המשיב להפיק לקח ומוסר השכל, לבל יישנו מקרים דומים בעתיד. אין אפוא לשלול מראש את האפשרות, כי בנסיבות אחרות, בתיק שונה, הייתה טענת השיהוי מתקבלת. 30. לאור המקובץ לעיל, הנני דוחה בזאת הערעור. חרף עתירת המשיב להשית על המערער הוצאות, לא סברתי כי בנסיבות העניין ראוי לעשות כן. עורך דין