קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזקת סכין - החזקת מברג:   "סכין" - מאי משמע? - זו השאלה נשוא החלטה זו. בקשה בטענת "אין להשיב לאשמה". כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת אחזקת סכין למטרה לא כשרה, בהתאם לסעיף 186 (א) לחוק העונשין התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 31.10.2007 החזיק הנאשם בסכין מחוץ לביתו ו/או חצריו, כאשר לא הוכיח כי החזיקה למטרה כשרה. הסכין קא עסקינן הינה מברג רגיל לכל דבר ועניין. בסיסו עשוי מפלסטיק, גופו מעוגל וראשו כראש מברג רגיל (כגון מברג טסטר, דהיינו, לא חוד אלא ראש מיושר), ואורכו הכולל כ - 19 ס"מ (אדגיש כי הצילום ת/3 איננו משקף נכונה את המברג האמיתי אותו בחנתי במו עיני). בסיום פרשת התביעה, אשר היתה על דרך של הגשת מסמכים בלבד, ביקשה ההגנה לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו מחמת "אין להשיב לאשמה", שכן, לטעמה, לא הוכח שהמברג הנ"ל עולה כדי "סכין" כהגדרתו בחוק העונשין. החוק סעיף 184 לחוק העונשין קובע כי סכין הינו: "כלי בעל להב, או כלי אחר שסוגל לדקור או לחתוך". היינו, סעיף 184 קובע שתי חלופות להגדרת "סכין": כלי בעל להב; כלי שסוגל לדקור או לחתוך.  האם מברג הוא כלי בעל להב? בהתאם למילון העברי המרוכז, א' אבן שושן, מהדורת 2001 עמ' 317 "להב" פירושו: "החלק החד של סכין או חרב, וכיוצא באלה". מעיון באיור שליד ההגדרה המילונית עולה כי הלהב מאופיינת בחלק חד, היא מצויה בצידו הקעור של הסכין, והחוד לא נכלל בה. במילים אחרות, להב היא להב וחוד הוא חוד. מן האמור עולה באופן ברור כי למברג אין להב שכן אין לו חלק קעור או חד כלשהו. מעבר לכך, גם אם תמצי לאמר שהחוד כלול בלהב (מה שלא עולה מההגדרה המילונית - מילולית) הרי שלמברג הנידון גם אין חוד (כפי שיש לסכינים רגילים) אלא הוא מסתיים בקטע מיושר, כפי דרכם של מברגים רגילים (כגון מברגי טסטר, ולא כמו מברגים מסוג "פיליפס", לדוגמא). המחוקק לא קבע כי סכין הינה כלי שיש לו חוד, אלא בחר במילה להב. נוכח העובדה שאין למברג הנידון להב, (ואף אין לו חוד), הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהמברג אינו נופל לגדר החלופה הראשונה להגדרת "סכין". האם המברג הוא כלי שסוגל לדקור או לחתוך? האם מתקיימת במברג הנידון החלופה השניה, היינו, האם המברג הנ"ל "סוגל לדקור או לחתוך"? התביעה טוענת כי הביטוי "סוגל" הינו תלוי - שימוש. לשיטתה, כל כלי, אף עיפרון, יכול להוות סכין, ובתנאי שמשתמשים בו במטרה לדקור או לחתוך. הסיגול הינו סיגול בידי המשתמש, אשר יכול להפוך - באמצעות צורת השימוש - את החפץ מחפץ תמים ל"סכין" (להלן: "מבחן השימוש"). לעומת זאת, ההגנה טוענת כי הביטוי "סוגל" פירושו ביצוע התאמה בעולם הפיסי לכלי. רק כלי שעבר התאמה פיסית אשר יצרה לו יכולת לדקור או לחתוך, דהיינו - עבר מוטציה פיסית בעולם המציאות, ייכנס לגדר "סכין" (להלן: "מבחן ההתאמה"). לטעמה של ההגנה, הואיל ולא הוכח כי במברג הנ"ל בוצעה התאמה כאמור, באמצעות חוו"ד מז"פ למשל, הרי שאין הכלי בא בגדר "סכין", וממילא אין להשיב לאשמה. הנה כי כן, המחלוקת בין הצדדים הינה בפרשנות הראויה למונח "סוגל". פתרון למחלוקת זו בין הצדדים יימצא בתורת הפרשנות הכללית והמיוחדת לדיני העונשין. לשון החוק כלל היסוד הראשון של פרשנות כל דבר חקיקה הינו הכלל הלשוני. על הפרשנות חייבת להיות כזו שהלשון יכולה לשאת. עמד על כך נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט פרופ' אהרון ברק, בסיפרו "פרשנות במשפט" (חלק שני - פרשנות החקיקה) בעמ' 97, כדלקמן: "כלל הלשון קובע, כי יש ליתן למילותיו של דבר החקיקה אותה משמעות שהן יכולות לשאת מבחינה לשונית. מכאן, שאין ליתן ללשון החוק משמעות שהיא אינה יכולה לסבול. נמצא, כי נקודת המוצא לכל בחינה פרשנית היא לשון החוק. היא קובעת את המסגרת אשר בתוכה תפעל התכלית החקיקתית......המשמעות הלשונית קובעת את היקף המשמעויות שהלשון "סובלת" כלומר את "מתחם האפשרויות הלשוניות" בעניננו, לשון החוק בחרה במילה "סוגל". עיון במילון אבן שושן הנ"ל, בעמ' 478, מגלה כי הביטוי "סוגל" פירושו "הותאם" או "הוכשר", ולכן, לכאורה ההגדרה עולה בקנה אחד עם מבחן ההתאמה, ולא עם מבחן השימוש. בנוסף, אין חולק כי העובדה הברורה היא שהחוק נקב מונח "סוגל" ולא במונח "מסוגל" (כפי שצוטט, ככל הנראה בטעות, בכמה מפסקי הדין אשר יפורטו להלן). המונח "מסוגל" מצביע, לכאורה, על יכולות דקירה או חיתוך אינהרנטיות הטמונות במכשיר. אילו זה היה הביטוי שבו היה החוק משתמש - בוודאי שהמסקנה המתבקשת היתה כי המברג הינו "סכין", שכן ברור שבכל מברג טמונה יכולת דקירה אינהרנטית. דא עקא, זהו אינו הביטוי בו השתמש החוק. החוק משתמש בביטוי "סוגל". על כן, ושוב לכאורה, נמצאנו למדים כי לצורך כך שכלי תמים ייחשב כסכין, נדרש כי תיעשה בו פעולת התאמה פיסית, דהיינו - שינוי או מוטציה שנעשו בכלי במטרה להקנות לו יכולת חיתוך או דקירה, ומכאן שלכאורה, יש להשתמש במבחן ההתאמה. ואולם, אין זוהי הפרשנות המילולית היחידה האפשרית למונח "סוגל". פרשנות מילולית אחרת יכולה להיות כי הסיגול הינו פונקציה של השימוש שנעשה בפועל במכשיר. דהיינו, די בכך שאדם אחז בכלי, כל כלי, מתוך מטרה לדקור, הרי שבעצם פעולתו כאמור, סוגל הכלי לדקירה, והוקנו לו יכולות הדיקור והחיתוך. פרשנות לשונית מסוג זה אינה מנותקת מלשון החוק. היא צמודה אליו ונובעת מתוכו. מבחינה לשונית - היא אפשרית ולשון החוק סובלת אותה. על כן, אין בלשון לכשעצמה כדי ליתן תשובה לשאלה שבמחלוקת.   אחזקת סכין - דברי הסבר ומבט היסטורי עיון בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 36) אשר במסגרתה הורחבה ההגדרה הנידונה, אינה מספקת תשובה לשאלה שבמחלוקת. לפני התיקון, ההגדרה בחוק למונח "סכין" הייתה: "סכין" - לרבות כל מכשיר שאינו פגיון ויש לו להב, בין שחודו שנון ובין שאינו שנון, ולמעט סכין מתקפלת שאורך להבה אינו עולה על עשרה סנטימטרים ואי אפשר להפכה, בעזרת קפיץ או אמצעי אחר, לפגיון או לסכין". דהיינו, ההגדרה הקודמת הוציאה את הפגיון והסכין המתקפלת הקצרה מ - 10 ס"מ מהגדרת סכין (מסיבות היסטוריות, שלא כאן המקום לפרטם, הקשורות בעיקר למנהגי העדה הבדואית). הסכין נשוא ההגדרה הקודמת היתה כל מכשיר שיש לו להב. בתיקון 36 ביקש המחוקק להרחיב את הגדרות הסכין על דרך כך שהוספה החלופה הנוספת הנידונה - כל כלי אחר אשר סוגל לדקור או לחתוך. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי "ההגדרות הקיימות של פגיון וסכין אינן ברורות ומוצע להחליפן. לפי המוצע, יתייחסו העבירות בסכין לכל כלי בעל להב או כלי אחר שסוגל לחתוך או לדקור" (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 36), הצ"ח 2050, עמ' 197 (22.4.91). גם בכך אין כדי לסייע שכן אין בדברי ההסבר כל הנחיה אפשרית לעניין הפרשנות הראויה של הדיבור "סוגל". יחד עם זאת יש כאן יותר מרמז לתכלית החקיקתית, אשר תפורט להלן, ולמטרות הנורמטיביות והערכיות אותן ניסה המחוקק להשיג על ידי הרחבת ההגדרה. התכלית החקיקתית שבבסיס האיסור על אחזקת סכין כלל היסוד השני בפרשנות כל דבר חקיקה הינו כלל הפרשנות התכליתית. בהתאם לכלל זה: "כאשר הנורמה המתפרשת היא דבר חקיקה, מטרתם של כללי הפרשנות היא להעניק לדבר החקיקה את המשמעות המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכליתו... תכליתו של דבר החקיקה היא המטרות והערכים שדבר החקיקה נועד להגשים". "פרשנות במשפט" הנ"ל, בעמ' 143, וכן ראה: בג"צ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין פ"ד מ"ז (1) 749 שם נאמר: "תכלית החקיקה הן המטרות, הערכים, המדיניות, הפונקציות החברתיות והאינטרסים אשר דבר חקיקה נועד להגשים" עבירת אחזקת הסכין באה להילחם בתופעה הנפוצה הקרויה "תת תרבות הסכין". על כך ר' ע"פ 7159/06 משה אלכריאף נ' מדינת ישראל שם נאמר: "הסכינאות היא מכת מדינה; אין שם אחר לכנותה, בשעה שבכל שבוע ושבוע באים לפתחו של בית משפט זה "תיקי סכין", מהחזקת סכין למטרה לא כשרה ועד רצח. לעתים קרובות כפסע בין הדקירה לבין נטילת חיים ולעתים לא רחוקות גם ניטלים חיים. הסכין הוא נשק קר; הוא גם נשק קל, במובן של קלות השגתו. הוא זמין בכל מטבח, כמו במקרה דנן, למטרות כשרות (לעתים קרובות תרתי משמע) - אך אין כל קושי להסב את השימוש בו למטרות לא כשרות". וכן ר' ע"פ 2047/07 מלסה הנוק נ' מדינת ישראל שם נאמר: "כבר נשתפך דיו רב ונשתברו קולמוסים ומקלדות בפסקי הדין של בית משפט זה ובתי המשפט האחרים לעניין "תת-תרבות-הסכין". לפנים היה אדם יוצא לרחוב ובידו או בכיסו ארנקו, מטפחתו ועטו. היום רבים היוצאים לרחוב וסכין בידם, או איש סכינו על ירכו, לאו דווקא כדי לקלף מפירות הארץ, ואך יוציאם פלוני משלוותם, ברב או במעט, תישלף הסכין; וסגולתה הטבועה של זו, שהיא עלולה לשפיכות דמים, וכדברי חכמים ש"הברזל מקצר ימיו של אדם" (ילקוט שמעוני, פרשת יתרו). צוין במקום אחר (ע"פ 2949/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), , שם בהקשר של קטין) כי "מצויים אנו, לדאבון הלב, בעידן בו הקול הדומיננטי, כמגמה שיפוטית, בעבירות מעין אלה בהן עסקינן... נאלץ להיות הקול המחמיר, כדי להגן על החברה וכדי להרתיע את העבריינים" אכן, הנזקים הנובעים מסכינים הינם גדולים, ובית משפט זה, כמו בתי משפט אחרים נחשף לא אחת (ובצער רב ניתן לאמר - כמעט מעשה יום יום) לתוצאות של מעשי עבריינות הקשורים בסכין. נסיון החיים מוכיח, כי טרגדיות רבות, של קטילת חיי-אדם או פציעות וחבלות קשות, אירעו בשל סכינים שנשלפו ברגע של רתחה מן הכיס: "... סכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה, סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השנייה" (ע"פ 9133/04 דוד גורדון נ' מדינת ישראל, ). לפיכך, מצא המחוקק לנכון לאסור על עצם אחזקתם של סכינים מחוץ לחצרים פרטיים. בצד העבירה קבע המחוקק עונש מאסר של 5 שנות מאסר, ההופך את העבירה לעבירה מסוג פשע, דבר המעיד על התייחסותו המחמירה של המחוקק לעבירה הנ"ל. בהתאם למגמה זו, נקבעה בעבירות אחזקת סכין מדיניות ענישה אשר ככלל אינה מאפשרת ויתור על הרשעה, אף אם המדובר בעבירה חד פעמית של אדם נורמטיבי ללא הרשעות קודמות: רע"פ 529/10 אריאל שאלתיאל נ' מ"י, ; רע"פ 4079/10 ג'בשה נ' מ"י, ; וכן ע"פ (מרכז) 24248-10-09 מ"י נ' בן שרם, . זו המגמה אשר תחילתה בקיבוע האיסור, המשכה בהרחבת ההגדרה החקיקתית, וסופה לעת זו - בקביעת מדינות ענישה מחמירה. בהתאם לכך, נראה כי השקפת התביעה על ההגדרה עולה בקנה אחד עם התכלית החקיקתית שבבסיס האיסור על אחזקת סכין, יותר מאשר עמדת ההגנה. גם במברגים ניתן לדקור, ותוחלת הנזק והסיכון הנשקפים מדקירה מהם אינם שונים בהרבה מתוחלת הנזק ווהסיכון הנשקפים מסכינים ממש. ואכן, מעיון בפסיקה מצינו סוגים שונים של כלים תמימים שהוגדרו כסכין: להב מתכת (ת"פ (י-ם) 3438/06 מ"י נ' ברזין), , סכין מאולתרת שהוכנה ממברג (ת"פ (י-ם) 1468/05 מ"י נ' זהורי), , מכשיר דמוי מברג המחודד בקצהו (ת"פ (רמלה) 4807/05 מ"י נ' אבוטבול יהושוע), , שבר בקבוק (עפ"א נצ' 187/08 יהונתן משה דוד נ' מ"י), , ומספריים (ת.פ. (חי') 1121/07 מ"י נ' פריד אסדי), . באשר למברגים, נדמה כי גישת הפסיקה בכללותה הינה להכיר בהם כסכין. כך למשל, בעניין מ"ת (נצרת) 388-10-08 מ"י נ' אמארה ואח', , ת"פ (נצרת) 3376/06 מ"י נ' אבו רביע מרזוק (מברג טסטר) ת"פ (צפת) 6976-08-08 מ"י נ' בן ניזרי, , עניין ברזין הנ"ל. וכן ע"פ (חי') 37746-12-09 מ"י נ' אריאל, . יחד עם זאת הפסיקה בעניין זה הינה כללית ועד להיום לא מצינו התייחסות כוללת ומקיפה באשר לשאלה במחלוקת. השוואת דינים - "הרמוניה חקיקתית" דרך פרשנית לגיטימית ומקובלת הינה השוואת המונח שבמחלוקת למונחים זהים במירקם החקיקה, אשר תכליתם הנורמטיבית זהה או דומה ("הרמוניה חקיקתית"). ר' בעניין זה: ברק, "פרשנות במשפט", חלק שני - פרשנות החקיקה, עמ' 327, ובמיוחד בעמ' 341-343, שם נאמר: "הרמוניה תחיקתית עניינה החקיקה כולה. חקיקה "באותו עניין"(in pari materia) עניינה חקיקה בהיקף מוגבל ביותר. אין אחידות דעים באשר להגדרתו של "אותו עניין" או דומה לה. לדעתי, ההגדרה הראויה הינה כי חקיקה היא "באותו עניין" אם התכלית העומדת ביסוד החקיקה היא "מאותו עניין" הגורם העושה חוקים שונים לחוקים "באותו עניין" הוא הגורם התכליתי. ..לא רק שיש לפרש חקיקה כזו, כמו כל חקיקה אחרת, תוך "הרמוניה", אלא שכאן ניתן לצעוד צעדים נוספים. כך למשל, בשל התכלית הזהה או הקרובה, ניתן לייחס לביטויים זהים או דומים בחוקים שונים, באותו עניין, משמעות זהה. זאת ועוד: ניתן להתייחס לחוקים שונים מאותו עניין כאל מערכת חקיקה אחת, הבנויה חלקים חלקים, שלכל אחד מהם תפקיד משלו במסגרת תכלית כוללת או פשרה בין מספר תכליות. אכן חקיקה באותו עניין כמוה כיחידת חקיקה אחת, המאגדת בתוכה עניינים המוסדרים על ידי תכלית זהה או קרובה". עיון בחקיקה מגלה כי הוראות חוק הקרובות לענייננו מצויות בהוראות סעיפים 144 ו - 329 לחוק העונשין. להלן נעמוד על פרשנותן של הוראות אלה, וננסה לבדוק את השלכותיהן לענייננו. סעיף 144 לחוק העונשין הוראה זו אוסרת על אחזקת נשק, ללא שניתן לכך היתר כדין. אין ספק, כי התכליות שבבסיס האיסור על אחזקת נשק, דומות מאוד לתכליות שבבסיס האחזקה על איסור נשיאת סכין, וזאת נוכח הסכנה הנשקפת מאחזקת נשק ורצון המחוקק לפקח על אחזקתו. בסעיף 144(ג), מוגדר המונח "נשק" כך: "(1) כלי שסוגל לירות כדור, קלע, פגז, פצצה או כיוצא באלה, שבכוחם להמית אדם, וכולל חלק, אבזר ותחמושת של כלי כזה; (2)  כלי שסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם, לרבות חלק, אבזר ותחמושת לכלי כאמור ולרבות מכל המכיל או שסוגל להכיל חומר כאמור ולמעט מכל גז מדמיע כהגדרתו בחוק כלי היריה, התש"ט - 1949." בע"פ 398/82 שטרית נ' מ"י פ"ד ל"ו (1) 668 נידונה השאלה האם מיכל גז מדמיע אשר נרכש מוכן, ולא הוכן על ידי המשתמש, הינו "נשק". בית המשפט העליון השיב על השאלה בחיוב בהדגישו את העובדה כי על אף שהגז שבתוך המיכל הינו תמים, הרי ייצור המיכל נועד בכוונה לפגוע באדם, ועל כן : "בהגדרת המושג נשק, ככל שמדובר בגז מדמיע, אין לנו עניין בחומר מסוים, שמעצם טבעו ועל-פי מרכיביו הכימיים מסוגל הוא לגרום לדמע או לנזק לאדם. עניין לנו במקרה דנן בכלי שסוגל לכך, הווי אומר כלי שיוצר במודע ובמכוון כך שהתכונות והסגולות שהוקנו לו יאפשרו למשתמש בו לפלוט חומר, שנועד להזיק לאדם. מיכל הגז לשימוש ביתי, דרך משל, אכן מכיל חומר, שבפליטתו לחלל האוויר עלול להיגרם נזק לאדם. ודאי שמיכל זה מסוגל לפלוט חומר כזה, אך הוא לא סוגל לכך. לשון אחרת - מיכל הגז יוצר והותקן לשם השגת מטרה שימושית תמימה, שלא נועדה להזיק לאדם - לאותה מטרה תמימה הוא סוגל. לא כן במיכל הגז המדמיע, המיוצר במכוון במטרה שידמיע ושיגרום נזק, רגעי או קבוע, לאדם, להמם תגובותיו - לכך הוא סוגל". כלומר, בפרשנות המונח "סוגל" שם בית המשפט העליון את הדגש על השאלה האם המכשיר הנידון יוצר מתוך מטרה לפגוע באדם (ר' גם ע"פ 9511/01 קובקוב נ' מ"י פ"ד נ"ו (2) 687, לעניין בקבוקי תבערה). מכאן, נמצאנו למדים כי, לכאורה, המבחן לעניין הוראה זו הינו מבחן ההתאמה ולא מבחן השימוש. יחד עם זאת, תשומת הלב כי המונח "נשק" מפורש בהרחבה, תוך קביעה שכל סוג של כלי, גם אם תמים, אשר ניתן לו מעטה המקנה לו אופי מסוכן, יכנס לתחום ההגדרה. סעיף 329 (א) לחוק העונשין הפסיקה דנה לא אחת בשאלה האם כלים תמימים באים בגדר "נשק מסוכן", וזאת לעניין סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, הקובע כדלקמן: "העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים: (1) .................; (2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;". כך, בפרשת ע"פ 187/76 מ"י נ' אסרף נידונה השאלה האם מכשיר לחיתוך צינורות שעיקרו צינור ובסופו ראש לחיתוך הינו "נשק" לעניין הוראה זו. בית המשפט העליון השיב על השאלה בחיוב באומרו: "אם עצם הימצאותו של נשק בידי העבריין "סכנתה גדולה הרבה מן הסכנה הצפויה מן העבירה עצמה", מה לי כלי מסוכן המשמש דרך קבע, בנוהג שבעולם, לביצוע חבלה, מה לי כלי אחר, לא פחות מסוכן, שאחרים אולי לא העלו על דעתם להשתמש בו למטרה שכזאת, אבל העבריין הועיד אותו לכך, והכלי עלול לסייע בידו לצורך חבלה. גם כאשר בחיקוק פלילי עסקינן, אשר אנו נוהגים בדרך-כלל לפרש על דרך הצמצום, משבאים השניים כאחד במסגרת המעוות שהמחוקק ביקש לתקן, טענת ההגנה לא תוכל להתקבל. אין אנו רשאים להתכחש לעובדה שצינור כזה שהמשיב דנן נשא עמו (ואף השתמש בו לצורך ביצוע העבירה). מידת הסכנה הנשקפת ממנו אינה פחותה מזו של סכין, אולר או סכין-גילוח, שכולם נוצרו לשימוש תמים, אבל ניתן להשתמש בהם לרעה, לצורך ביצועה של עבירה, ושימוש זה יש בו כדי להחמיר. אמור מעתה, כל כלי או מכשיר (מחוץ לנשק חם) העלול להמית או לחבול הוא בחזקת נשק קר, בין אם יוצר לצורך כך, כמו פגיון, ובין אם לא יוצר לצורך כך, אבל מחזיקו הועיד אותו למטרה המזיקה, ולכן נשא אותו בשעת מעשה. כזה כן זה עלול להשחית, ולענין הסכנה הנשקפת לציבור מנשיאתם בידי העבריין, אין נפקא מינה בין השניים. ואין צריך לומר כי נטל השכנוע שאמנם הועד המכשיר לכך, רובץ על שכם המדינה, ובענין דנן העובדה שהמשיב גרם לחבלה על-ידי שהנחית את המכה בצינור על גופו של המתלונן הוכיח". בע"פ 1184/00 ג'מאל מחמיד נ' מ"י פ"ד נ"ד (3) 159 נידונה השאלה האם מכונית הינה "נשק מסוכן" לעניין סעיף 329(2) לחוק העונשין. בית-המשפט העליון השיב על השאלה בחיוב וקבע כי שאלת היותו של האובייקט נשק תיחתך לפי אופן השימוש באובייקט ולפי פוטנציאל הפגיעה שלו. לא רק מכונית מהווה בנסיבות מסוימות נשק מסוכן, אלא גם כיסא, מקל ושעון עשויים להיחשב במקרים המתאימים לנשק מסוכן. ומסיים בית המשפט וקובע: "נוכח כל האמור לעיל, נראה כי המסקנה שלפיה מכונית עשויה להיחשב בנסיבות המתאימות לכלי נשק מתיישבת הן עם נוסח החוק והן עם תכליתו; היא עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה בפסיקתנו להגדרה "השיורית" של נשק מסוכן או פוגעני, והיא פרשנות מקובלת להוראות חוק דומות בשיטות המשפט הקרובות לנו. שאלה נפרדת היא מהו המבחן שלפיו ייקבע אם עצם מסוים, שאינו מעצם טיבו ומהותו כלי נשק במובנו הרגיל, מהווה כלי נשק לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין. נראה כי ראוי להפעיל לעניין זה מבחן כפול: ראשית, יש לבחון אם השימוש שנעשה בפועל באותו עצם נעשה במטרה לפגוע באמצעותו. כך נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה הנזכרת לעיל. לכך יש להוסיף, כי כאשר מדובר בחפץ "תמים" יש לבחון אם הוא בעל פוטנציאל לגרום חבלה. בענייננו מתקיימים שני חלקיו של המבחן: המערער אכן התכוון לפגוע במתלונן תוך עשיית שימוש ברכבו, ואין חולק כי פוטנציאל הפגיעה הטמון ברכב הוא גדול ביותר". הנה כי כן, הפסיקה קבעה באופן ברור כי לעניין סעיף 329(א), מהותו של כלי נקבעת כפונקציה של השימוש שנעשה בו - דהיינו, מבחן השימוש. ככל שהשימוש בכלי תמים יהיה פוגעני ומנוגד לתכליות האיסור הפלילי, הרי שהכלי התמים יוגדר ככלי מסוכן, אף אם במבט ראשון הוא אינו עונה להגדרה פורמלית זו. התפתחות ההלכה והתקרבות המבחנים לכאורה, לפנינו שתי הוראות חוק שונות, אשר לכל אחת מהן פרשנות בפני עצמה. בעוד שהוראת סעיף 144 נוקבת במבחן ההתאמה, הרי שלעניין הוראת סעיף 329 מספיק מבחן השימוש. ואולם, בעת האחרונה, חלה התקרבות בין המבחנים הללו, באופן שבית המשפט העליון קבע כי יפורשו באופן קוהרנטי, בהתאם ל"מבחן השימוש". בע"פ 7085/07 מ"י נ' פלוני, , המשיב לקח עימו בלון גז שהיה בדירת המתלוננת, בעת ששהתה שם, פתח אותו והדליק אותו. הגז החל לבעור בדירה ואירע פיצוץ עז. השאלה הנידונה היתה האם בלון הגז הינו "נשק". בית המשפט העליון קובע שם כדלקמן: "בהעדר הגדרה למונח "נשק" בהקשר של סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, מקובלת עלי טענתו של המערער לפיה יש לשאוב את הפרשנות למונח זה מהגדרת "נשק" בסעיף 144(ג) לחוק העונשין... למקרא החלופות המופיעות בסעיף 144(ג) הנ"ל, נראה כי בלון גז יכול שייחשב ל"נשק" לפי החלופה שבסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין, הואיל ומדובר בחפץ נפיץ שבכוחו להמית אדם או להזיק לו. בהקשר זה, איני מקבל את טענת המערער לפיה הואיל וייעודו של בלון גז הוא חיובי אין מקום להכלילו בהגדרת "נשק" שמטרתה למנוע שימוש בחפצים או חומרים שייעודם קטלני; הגם שניתן לעשות שימוש בבלון גז למטרות חיוביות, כגון לצרכי בישול, הרי שניתן לעשות בו שימוש גם למטרות קטלניות, ואין בייעודו החיובי המקורי כדי להוציאו מתחולת ההגדרה על פי החלופה הקבועה בסעיף (3) הנ"ל". הנה כי כן, נמצא כי בית המשפט העליון קובע כי מבחן השימוש הוא המבחן השולט בכיפה גם לעניין הוראת סעיף 144 לחוק העונשין, ולקביעה זו יש השלכה ישירה אף לענייננו. סמיכות חקיקתית חיזוק נוסף לתפיסה שמבחן השימוש חל גם על הביטוי "סכין" שבסעיף 184 לחוק העונשין נמצא לנו בהוראת סעיף 329(2) לחוק העונשין לגופה, שם דרים המונחים "סכין" ו"נשק מסוכן" בכפיפה אחת. אין חולק כי בהתאם למבחן השימוש החל על הוראה זו, מברג הינו "נשק מסוכן". מי אשר ינסה לדקור זולתו באמצעות מברג, עלול למצוא עצמו מואשם בעבירה זו. המברג הינו נשק קר, בדיוק כמו סכין או כמו שורה של חפצים תמימים אחרים אשר הוכרו כנשק קר, כגון: סכין גילוח (ע"פ 532/74 מ"י נ' שמש פ"ד כ"ט (2) 581); אגרטל ושרפרף (ע"פ 194/94 מ"י נ' בסנו) ומכונית (עניין מחמיד הנ"ל). דהיינו, מהסמיכות החקיקתית נלמד כי סכין = "נשק מסוכן". ואולם, מהפסיקה למדנו כי מברג = "נשק מסוכן". מכאן נובע, כי גם סכין = מברג (וזה מה שצריך להוכיח). במילים אחרות: מה לי מברג, מה לי סכין. סדנא דארעא - חד הוא. החשיבות הינה בשימוש שנעשה בשימוש בכלי, ולא במהות הכלי ככלי תמים. הוראת סעיף 34 כ"א לחוק עמדנו לעיל על שתי הפרשנויות האפשריות לדיבור "סכין": מבחן ההתאמה ומבחן השימוש. התשובה לשאלה הפרשנית נמצאת בזיהוי המבחן החל. הגענו למסקנה כי מבחן השימוש הוא המבחן השולט בכיפה, ולא מבחן ההתאמה. היינו, לשיטתנו, מברג יכול להיות מברג והוא עלול להיות גם "סכין". הכל תלוי בשימוש שנעשה בו. ככל שהשימוש שנעשה במברג נוגד את תכליות האיסור הקבוע בהוראת סעיף 186 לחוק העונשין, הרי שהמברג ייחשב כסכין. השקפה זו עולה בקנה אחד הן עם התכלית החקיקתית שבבסיס האיסור על נשיאת סכין, והן עם ההרמוניה הפרשנית של דברי חקיקה אחרים אשר תכליתם זהה או דומה, ואשר המגמה בעניינם הינה ברורה - הרחבת הגדרת כלי נשק גם לכלים תמימים אשר קיים בהם פוטנציאל לשימוש פוגעני, באופן הנוגד את תכליות האיסור הפלילי. נותרה בפנינו שאלה משפטית אחת נוספת, והיא נובעת מהוראת סעיף 34 כ"א לחוק. שהרי, לכאורה, בפנינו שתי גישות פרשניות אפשריות, והרי הוראה זו קובעת: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". ניתן לטעון, והטענה ראויה לעיון ולדיון, כי הן מבחן ההתאמה והן מבחן השימוש הינם מבחנים סבירים וראויים. אף אחד מהם לא ניתן לפסילה על הסף. משכך, ומכח הוראת דין זו, מן הראוי הוא לבחור במבחן ההתאמה אשר הינו הפירוש המקל עם הנאשם. במאמרו "על פרשנתה של נורמה פלילית" מחקרי משפט י"ז, תשס"ב - 2002 עמד כב' הנשיא (בדימ.) ברק על משמעותה של הוראה זו. לשיטתו של פרופ' ברק, הוראת חוק זו שמה את תכילת החקיקה בלב פרשנותם של דיני העונשין. ודוק: אין המדובר בתכלית הסובייקטיבית בלבד (דהיינו, כוונת יוצר החוק בעת מעשה החקיקה) אלא בתכלית האובייקטיבית, דהיינו, המטרה אשר החוק נועד להגשים בחברתנו. הוסיף פרופ' ברק ואמר את הדברים הבאים, בעמ' 351-352: "ניתן להוסיף ולקבוע כי בגדר התכלית האובייקטיבית תגבר אותה החזקה המשקפת עקרונות וערכים שהם בעלי משקל מיוחד בשיטת המשפט שלנו... מקום שכפות המאזניים מעויינות, יש להעדיף את הפירוש המקל עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית. זה "המקום הגיאומטרי" של הוראה זו. היא חלה לאחר שהפרשן אמד את התכליות השונות, עימת ביניהן, והגיע למצב של חוסר הכרעה. במצב דברים זה תחול ההוראה הנותנת עדיפות למובן המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית. ודוק: אין ההוראה קובעת כי יש לפרש דין פלילי לטובת הנאשם. ההוראה קובעת כי מקום שתכליתו של הדין מולידה פירושים נוגדים יש להכריע במחלוקת על פי הפירוש שמקל יותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית". האם במקרה זה, בבחירה הנדרשת בין שתי הגישות, כפות המאזניים מעויינות? סבורני כי התשובה לכך הינה בשלילה. כלל ברירת הדין הקבוע בסעיף 34 כא' יחול, כאשר הדין ניתן לשני פירושים סבירים. לטעמי, מבחן ההתאמה איננו פירוש סביר ועל כן, אין אנו נדרשים כלל ועיקר לתחולתו של כלל ברירת הדין על הוראת סעיף 184. כאמור לעיל, תכליתה של הוראת סעיף 186 לחוק העונשין הינה מניעתית. מטרתה למנוע מראש אפשרות של פגיעה גופנית, על דרך של דקירה, באנשים תמימים. אם נקבל את גישת ההתאמה, הרי שנחטא לתכליות הדין הפלילי, בכך שמראש יצאו מתחולת אפשרות מניעת הדקירה, מכשירים שאינם סכינים (במובנם הטהור), אך פגיעתם רעה בדיוק כפגיעת הסכין. מברג, בדיוק כמו סכין, יכול לפצוע ואף להרוג. תוצאה כזו אינה עולה על הדעת, ואיננה סבירה. מה טעם יש למנוע את הסיכון שבדקירה, אם באותו הבל פה ממש לא ניתן למנוע את אותו סיכון, הנובע משימוש במכשירים שפגיעתם דומה? מעבר לכך, ראינו לעיל כי במבט על, הפסיקה מרחיבה ככל שנית את קשת המכשירים אשר עשויים לפגוע באדם, ואוסרת על אחזקת מכשירים תמימים בעלי פוטנציאל חבלני. הכרה במבחן ההתאמה אינה עולה בקנה אחד עם ההרמוניה החקיקתית המחייבת נקיטה בגישה דומה גם בעניין הנידון. מכאן, שמבחן ההתאמה אינו פירוש סביר להגדרת הדיבור "סכין". על כן, גם אין צורך בהפעלת כלל ברירת הדין הקבוע בהוראת סעיף 34 כא' לחוק העונשין, והשאלה אינה מתעוררת. אכן, תיתכן ביקורת על הגישה המוצעת בהחלטה זו. הביקורת תהיה, מן הסתם, כי גישה זו מכניסה לגדרי האיסור הפלילי שורה שלמה של כלים תמימים, ועלולה להביא לתוצאה אבסורדית על פיה גם אחזקת עיפרון עלולה להיחשב כאחזקת סכין. התוצאה הלכאורית הינה, הרחבת האיסור הפלילי עד אין קץ, והעדר בהירות של הנורמה הפלילית. על כך נשיב, כי הכל תלוי נסיבות. אין דין תלמיד כיתה א' המחזיק עיפרון בידו או בקלמרו לצרכי לימוד קרוא וכתוב, כדין תלמיד כיתה י"ב המאיים, באמצעות עיפרון מיכני, לדקור את חבריו. אין דין חשמלאי המחזיק מברג בארגז כלים בתא המטען של רכבו, או טסטר בכיסו, כדין מי אשר מאיים על אחר כשהמברג בידו במאוזן לקרקע. אלו שימושים לגיטימיים ואלו שימושים אסורים, עליהם יש ליתן את הדין. אלו שימושים חוקיים ואלו שימושים, שבעת עשייתם מאבד הכלי את תצורתו וייעודו ככלי תמים רגיל ויומיומי, והופך להיות סכין לכל דבר ועניין. לא הכלי הוא החשוב, אלא אופן השימוש בו. לא נכחד מעינינו כי לעיתים הגבול בין האחזקה הלגיטימית בכלי תמים, לבין האחזקה הפסולה בו יהיה דק שבדקים. בעניין זה אין אלא לתת לבתי המשפט לאמר את דברם באופן קזואלי, ממקרה למקרה. יש לציין כי קיימת לבעיה זו, העשויה להתעורר, תרופה ומענה. שהרי, הנטל המוטל על הנאשם להוכיח את ההסבר הסביר להחזקתו בכלי הינו הנטל המקובל במשפט האזרחי, דהיינו, במאזן ההסתברויות (בעניין זה ר' רע"פ 7484/08 פלוני נ' מ"י) . אין מדובר בנטל גדול במיוחד, וברור כי כל ספק בעניין זה יפורש לטובתו של הנאשם ויביא לזיכויו. הדבר נכון שבעתיים מקום שמדובר בכלים תמימים, כגון מברג. על כן, איני רואה את תוחלת הביקורת דנן, ואין בביקורת אפשרית זו כדי להביא לשינוי ממסקנותי.   מן הכלל אל הפרט הנה כי כן, מברג יכול שיהיה מברג, ויכול שיהיה סכין. ההגדרה תיחתך בהתאם לשימוש שעשה הנאשם במברג. מקום שהשימוש בו היה באופנים הדומים לשימוש בסכין, הרי שהמברג ייחשב כסכין. מקום שהשימוש במברג היה באופנים המאפיינים מברג - הוא לא ייחשב כסכין. האם בנסיבות תיק זה, ונוכח פרשנות המונח "סין" כמבואר לעיל, עמדה המאשימה - לצרכיו של שלב זה - בנטל הבאת הראיות המוטל עליה? מת/1 - דו"ח פעולה של השוטר רס"ר רונן לוגסי - עולה כי במסגרת סיור שיגרתי הבחין בהתקהלות בפינת הרחובות בלפור ונורדאו בבת - ים ושם: "הבחנתי בבחור שיושב בתוך רכב פורד מסחרית מחזיק בידו מברג ומכוון אותו לבחור רוסי שעמד מחוץ לרכב וצעק לעבר יושב הרכב". בת/4, דו"ח המעצר, רושם רס"ר לוגסי כי תגובת העצור למעצרו היתה: "אתה אומר שבאתי לדקור אותו עם המברג? רציתי להפחיד אותו". הנה כי כן, לכאורה, השימוש שעשה הנאשם במברג הנידון אינו שימוש תמים אלא שימוש מכוון - דקירה. זהו שימוש, אשר בהתאם למבחן השימוש המבואר לעיל, מעלה את המברג לדרגת סכין. יודגש, שכמובן שאיני מביע כל עמדה באשר לשאלה האם האירוע אירע כך או בצורה אחרת. הדברים יתבהרו לאחר שמיעת פרשת ההגנה בתיק במלואה, וייפרסו בהכרעת הדין. ואולם, לצרכיו של שלב זה די בכך שאומר כי מחומר הראיות עולה כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את אחזקתו של הנאשם בסכין. נוכח כל האמור אני דוחה את בקשת ההגנה, ומחייב את הנאשם להשיב לאשמה. משפט פליליסכיןהחזקת סכין