קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר אגרת בית משפט שנשלחה בטעות: 1. לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון) בת.א. (י-ם) 15106/06 מיום 29.10.2009, אשר ניתנה לאחר שניתן פסק-דין באותו תיק. בגדר החלטה זו ניתן צו לתובעים-המשיבים להחזיר לקופת בית המשפט את כל כספי האגרה שנשלחו אליהם בטעות, וכן צו לנתבעים-המערערים לשלם לתובעים סכום זה, בנוסף ליתר הסכומים שנקבעו בפסק הדין. השתלשלות האירועים וההליכים 2. המשיבים הינם התובעים (והנתבעים שכנגד) בת.א. (שלום י-ם) 15106/06, ואילו המערערים הינם הנתבעים (והתובעים שכנגד) באותו תיק. ביום 12.2.2009 נתן בית-משפט קמא פסק-דין בתיק זה, מאת כב' השופט א. רון (להלן - פסק הדין). במסגרת פסק הדין, קיבל בית-משפט קמא את התביעה של התובעים-המשיבים, והשית על הנתבעים-המערערים תשלום של 503,917 ₪, וכן הוצאות בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. בסופו של פסק הדין (פיסקה 10) נכתב כך: "אשר לאגרת בית המשפט, ער אני לכך שמלכתחילה העמדה תביעת הבעלים [הכוונה למשיבים - צ.ס.] על סכום גדול בהרבה ממה שנפסק לבסוף, אך ברור גם ממה נבע הדבר: טענות הבעלים בעניין הארנונה והעובדה שלא יכלו הם לדעת, שלאחר הגשת התביעה תגיע החברה להסדר עם עיריית ירושלים שבמסגרתו לבסוף מסולק חוב הארנונה. נכון אני בנסיבות אלה להורות על החזר מלוא האגרה - בסך 31,959 ₪" [הדגשה אינה במקור]. אקדים את המאוחר ואציין, כי הוראתו האחרונה של בית-משפט קמא, בדבר "החזר האגרה", היא שעמדה במוקד ההחלטות שיובאו להלן, והיא אשר הביאה בסופו של דבר לערעור דנן. הנה-כי-כן, בית-משפט קמא קבע כי אגרת בית המשפט "תוחזר", אך לא פירש ולא ציין על מי מוטלת חובה זו - האם על המערערים-הנתבעים, שהפסידו בתביעה, או אולי מוטלת היא על קופת בית המשפט - אשר לה שולמה האגרה עם פתיחת ההליך, ועל כן היא יכולה "להחזיר" אותה. חרף הערפול סביב קביעת בית-משפט קמא בעניין החזר האגרה, ואולי דווקא בעטיו, הלכה למעשה הייתה זו גזברות בית המשפט שבפועל נשאה בתשלום סכום זה, ושילמה למשיבים סך של 31,959 ₪. 3. המערערים הגישו ערעור על קביעות שונות בפסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. הערעור נדחה לגופו (ע"א (י-ם) 3190/09 מיום 14.10.09, מאת כב' השופטים צבי זילברטל, גילה כנפי-שטייניץ ורפאל יעקובי), אך לצד ההכרעה בערעור, מצא בית המשפט לנכון להוסיף ולהעיר כלהלן (פסקה 9 לפסק הדין בערעור): "בטרם סיום ראינו להתייחס להחלטת בית משפט קמא, בסיפא לפסק הדין, להורות על החזר אגרת בית משפט למשיבים. בית המשפט הורה על החזר האגרה מיוזמתו, בתום ההליך, מבלי שהועלתה בקשה כזו ע"י המשיבים ואף לא הובא כל טעם, המוכר בדין, המצדיק החזר האגרה. מאחר שבמסגרת הערעור איש מן הצדדים לא העלה טענותיו בסוגיה זו, אין אני רואים להתערב במסגרת פסק דין זה בהחלטת בית המשפט, אך ראינו לציין כי ספק בעינינו אם בית המשפט נהג כדין בעניין זה". לנוכח הערתו זו של בית המשפט לערעור, החליט בית-משפט קמא, ביוזמתו, ומבלי שנתבקש על ידי מי מהצדדים, ליתן החלטה בעניין אגרת בית המשפט (להלן - ההחלטה). בהחלטתו זו, שניתנה ביום 29.10.2009, כתב השופט רון הנכבד כי: "לא העליתי בדעתי שגלומה אי בהירות בהחלטתי, וזאת עד ליום בו הונח על שולחני פסק דינה של ערכאת הערעור, שבסעיף האחרון שלו גלומה תמיהה, אם לא ביקורת, בדבר החלטתי ביחס להחזר האגרה". עוד הוסיף וכתב בהחלטה, כי התברר לו שבעקבות פסק הדין מזכירות בית המשפט החזירה למשיבים-התובעים את האגרה מקופת בית המשפט, ועל כך הביע תמיהה הואיל ובפסקה המתייחסת להחזר האגרה בפסק הדין לא נזכרת כלל מזכירות בית המשפט, ופשיטא שהוראה זו כוונה לנתבעים-המערערים אשר הפסידו בהליך. עם זאת, ולאור הערתו של בית המשפט המחוזי, הגיע לכלל מסקנה כי: "ייתכן ואכן לוקה פסקה זו באי בהירות", ומכאן הגיע להחלטתו, כי "טעויות יש לתקן" והורה לתובעים-המשיבים להשיב לקופת בית המשפט את כספי האגרה שקיבלו, ולנתבעים-המערערים הורה לשלם לתובעים סכום זה, בנוסף לסכומים האחרים בהם חויבו בגדר פסק-הדין. 4. בעקבות החלטה זו, הגישו המערערים לבית-משפט קמא בקשה לביטול ההחלטה (בש"א (י-ם) 8189/09), אך בקשה זו נמחקה ביום 10.12.2009, אף מבלי שהועברה לתגובת הצד שכנגד. בית המשפט נימק מחיקה זו בכך שהדברים שנכתבו בהחלטה הינם ברורים ועולים בקנה אחד עם הדרכים המקובלות, ובאו עקב טעות אצל מזכירות בית המשפט, על-יסוד "אי בהירות מינורית בפסק הדין". אין בהחלטה משום תיקון פסק-דין. אף ספק אם ההחלטה הינה בגדר הבהרה, אך ממילא הבהרה שכזו מצויה בסמכות בית המשפט, כך נקבע בהחלטה זו. בעקבות ההחלטה, ומחיקת הבקשה לביטולה, הגישו המערערים את הערעור דנן. להשלמת התמונה יצויין, כי המערערים אף הגישו עתירה לבית הדין הגבוה לצדק כנגד השופט רון, בגין טענת חריגה מסמכות, עתירה שאינה נוגעת ישירות לענייננו. עיקר טענות הצדדים בערעור 5. לטענת המערערים, החלטת בית-משפט קמא ניתנה בחוסר סמכות. אף אם ניתן להתייחס אל החלטת בית המשפט כאל תיקון פסק-דין, הרי שהתיקון נעשה בניגוד להוראת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), שכן אין המדובר בסוג התיקונים המותרים על-פי סעיף זה, אלא בתיקון מהותי. יתר-על-כן, התיקון נעשה זמן רב לאחר המועד הקבוע בחוק. זאת ועוד, אין בית-משפט קמא מוסמך לתקן את פסק-דינו לאחר שהוגש ערעור על פסק הדין, ואף ניתן פסק-דין בערעור. מעבר לכך, חרף הביקורת שהשמיע בית המשפט של הערעור בעניין האגרה, נמנע בית המשפט מהתערבות בעניין זה. המשיבים מצידם לא נקטו עמדה באשר לתוכן הערעור, והתמקדו בטענה כי היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור, ולא להגיש ערעור בזכות כפי שעשו, ולכן יש למחוק את הערעור, מאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. 7. בניגוד לדעתו של בית-משפט קמא, ובכל הכבוד, הנני סבור שההחלטה מיום 29.10.2009, במהותה, אמנם נועדה לתקן את פסק הדין. תכליתם של הליכים לתיקונו של פסק-דין או הבהרתו היא ליתן תוקף לכוונתו המקורית של בית המשפט, אשר נתן את פסק הדין או ההחלטה (ע"א 1050/01 גבעת כח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' רוזנבלום (לא פורסם, , 24.2.02), (פסקה 6 לפסק הדין)), וברוח זו סעיף 81 לחוק נועד לאפשר לבית המשפט "... לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון וגמר בדעתו לומר מלכתחילה" (ע"א ‎159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ, פ"ד מז4) 17, 22 (1993)). כך אירע גם בענייננו, כאשר בפסק הדין לא נהיר מהנוסח מי הוא שצריך לשלם לתובעים את סכום האגרה; ואילו בהחלטה בא בית-משפט קמא וקבע או הבהיר מי צריך לשאת בסכום זה, ובעשותו כן תיקן, הלכה למעשה, את פסק הדין. אוסיף בהקשר זה, ובהתייחס להחלטת בית המשפט מיום 10.12.2009, כי בית-משפט רשאי אמנם להבהיר פסק-דין שנתן, אך זאת במסגרת הוראת סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, המותנית, בין היתר, בפנייה לבית המשפט מאת רשם ההוצאה לפועל, הליך שלא התרחש בענייננו. 8. על החלטה לתיקון פסק-דין נתונה זכות ערעור (בש"א 2832/90 לוי נ' לוי פ"ד מד(4), 212, 214-215 (1990)). הודעת הערעור שלפנינו, כוונה כנגד ההחלטה, בגדרה תוקן פסק הדין, כאמור, ומכאן שנתונה למערערים זכות ערעור על ההחלטה. אכן, המבוא להודעת הערעור עלול לעורר ספק קל האם הערעור מכוון כנגד ההחלטה עצמה או שמא נגד מחיקת הבקשה לביטול ההחלטה (מיום 10.12.2009); אך עם קריאת גוף הערעור מוסר כל ספק בהקשר זה, ואם לא די בכך, בסיום הודעת הערעור מתבקש בית המשפט מפורשות לבטל את ההחלטה מיום 29.10.2009. מכאן, שיש לדחות את טענות המשיבים בהקשר זה. 9. מצאנו, אפוא, כי בית-משפט קמא תיקן את פסק הדין, ומשכך מוטלת על כתפינו המשימה לבחון האם תיקון זה נעשה כדין. סעיף 81 לחוק מקנה לבית משפט סמכות לתקן טעות בפסק דין, או בהחלטה אחרת שנתן, ובכך מהווה חריג לכלל "גמר המלאכה" ו"סופיות הדיון". הסעיף קובע באילו נסיבות רשאי בית המשפט לסטות מן העיקרון האמור ולתקן פסק-דין שנתן. בהתאם לאפשרות הקבועה בסעיף 81(א) לחוק, רשאי בית-משפט לתקן "טעות" בפסק הדין, בתוך פרק זמן של 21 ימים מיום נתינתו. על-פי סעיף 81(א), רשאי בית המשפט לתקן רק טעות כפי הגדרתה באותו סעיף, קרי: "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". הטעות בהקשר זה משמעותה, בדרך כלל, טעות טכנית במהותה, להבדיל מטעות מהותית ( ע"א 9357/09 חברת החשמל בע"מ נ' עמיר (לא פורסם, , 10.3.10) (פסקה 5 לפסק הדין)). 10. במקרה הנדון, ההחלטה ניתנה בחלוף כשמונה חודשים תמימים לאחר שניתן פסק הדין, זמן רב מאוד לאחר שחלפה התקופה המוגדרת בסעיף 81(א) לחוק לשם תיקון פסק-דין. בכך חרג בית המשפט מסמכותו. אציין כי מועד זה, של 21 ימים, בהיותו מועד שנקבע בחיקוק, ניתן להארכה, ובלבד שבית המשפט מצא לשם כך "טעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984); אף לא נעלמה מעיני הפרשנות המקלה, יחסית, שנתנו בתי המשפט השונים, בשורה ארוכה של פסקי דין, לטיבו של "הטעם המיוחד" הנדרש בבוא בית המשפט להאריך את המועד הקבוע בסעיף 81(א) לחוק (ד"נ 29/83 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא, פ"ד לט(1), 833 (1985); וכן ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4), 378 (1989)). ועם-זאת, קלה ככל שתהיה הדרישה בעניין "טעם מיוחד" בהקשר זה, שומה על בית המשפט להתייחס לדרישה זו ולפרט את נימוקיו בבואו ליתן החלטה שניתנה במועד החורג בצורה כה משמעותית מן המועד הקבוע בחוק. במקרה הנדון, בית-משפט קמא כלל לא התייחס לשאלת מועד מתן ההחלטה, ואף לא לשאלת הטעם המיוחד בהארכת המועד, חרף החריגה מן המועד שנקבע בחוק, וגם בכך נפל פגם בהחלטתו. יתר-על-כן, פסקי הדין השונים, שדנו במתן פרשנות מקלה לדיבור "טעם מיוחד" להארכת המועד, עסקו בהארכות מועד של ימים או שבועות ספורים בלבד לאחר חלוף התקופה הקבועה בסעיף 81(א), ואילו בענייננו עסקינן בחודשים רבים ארוכים לאחר שניתן פסק הדין, וספק האם גם בנסיבות אלו יש מקום להחיל גישה כה מקלה על הארכת המועד (וראו: רע"א 7420/95 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' אריאל, פ"ד נ(4), 514 (1997)). 11. זאת ועוד, הנני מוצא קושי ממשי בהארכת המועד, ובתיקון פסק הדין, על רקע העובדה שעל פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ואף ניתן פסק-דין בערעור. למעשה, המנגנון הקבוע בסעיף 81 מאפשר תיקון טעויות בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ובכך חוסך את הצורך בהליכי ערעור מיותרים (רע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד (לא פורסם, , 28.1.07)). אלא שבמקרה זה שלפנינו, פסק הדין תוקן לאחר שכבר ניתן פסק דין בערעור. במצב דברים זה, כאשר חלף המועד הקבוע בחוק לתיקון פסק דין לפי סעיף 81(א), ולאחר שהוגש ערעור על פסק הדין, וניתן פסק דין בערעור, אינני סבור כי הערכאה הדיונית רשאית עוד להכניס תיקונים לפסק-דינה ביוזמתה, ובתגובה ישירה להערה של ערכאת הערעור. מעבר לכך, אף מתעוררת ועולה שאלת סמכותו החוקית של בית-משפט קמא להכניס תיקונים בפסק-דינו ביוזמתו, ומבלי שהתבקש לכך על-ידי מי מהצדדים, וכל זאת זמן רב לאחר שכבר קם מכסאו, סיים מלאכתו והתיק יצא מעמו אל ערכאה אחרת. ברור כי התנהלות שכזו אינה רצויה, ויש בה משום פגיעה ממשית בעיקרון סופיות הדיון. עוד חשוב לציין, כי בית המשפט שלערעור, אשר התייחס בביקורת לקביעת בית-משפט קמא בדבר החזר האגרה, לא מצא לנכון להחזיר את התיק אל בית-משפט קמא לשם תיקון או שינוי פסק הדין בסוגייה זו. 12. לאור זאת, הנני סבור כי ההחלטה לתקן את פסק הדין ניתנה שלא כדין, על רקע נתינתה חודשים ארוכים לאחר שבית המשפט קם מכסאו וקיומם של הליכי הערעור על פסק הדין, על כל הקושי הטמון בכך. על כך ניתן עוד להוסיף ולהזכיר, כי בית-משפט קמא כלל לא ביקש לשמוע את עמדת הצדדים בטרם נתן החלטתו. אמנם, לפי לשון סעיף 81(א) "רשאי" בית המשפט לעשות כן, אולם במקרה זה, בו החלטתו היא בעלת משמעות כספית נכבדת עבור אחד הצדדים, מן הראוי היה ליתן לצדדים להשמיע טענותיהם בנדון (ר' יואל זוסמן "סדרי הדין האזרחי" 911 הערת שוליים 127 (מהדורה שביעית, ד"ר שלמה לוין עורך, 1995)). כמו-כן, היות והתיקון לפסק הדין משמעותו הטלת חבות כספית על צד להליך, אשר לפני כן לא היה ברור לגמרי האם הוא חב בסכום זה, מתעורר גם ספק באשר לשאלה האם תיקון זה הוא מסוג התיקונים המותרים על פי סעיף 81(א), או שמא מדובר בטעות שהינה מהותית בטיבה, ועל כן אין בית המשפט רשאי לתקנה בדרך זו. 13. משניתנה ההחלטה שלא כדין, כאמור, הנני מקבל את הערעור ומורה על ביטולה של ההחלטה מיום 29.10.2009. משמעות הדבר היא, שפסק הדין המקורי, מיום 12.2.2009, נותר על-תילו, ככתבו וכלשונו. מובהר ומודגש, כי אין בכך הכרעה מי צריך לשאת בסכום "החזר האגרה", וקבלת הערעור אין פירושה כי המערערים אינם צריכים לשאת בתשלום זה. 14. בנסיבות העניין אינני מוצא מקום ליתן צו להוצאות. אגרת בית משפטהחזר אגרת בית משפטאגרה