קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר הלוואה להורי הבעל:   ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ב"צ גרינברגר) שניתן בתמ"ש 29212/07 ביום 3.08.10, במסגרתו נדחתה תביעתו של המערער להשבת הלוואה בסך של 600,000 $ שנתן לטענתו למשיבים, בנו (משיב 2, להלן: "המשיב) וכלתו (משיבה 1, להלן: "המשיבה") אשר היחסים ביניהם נקלעו למשבר והם מנהלים ביניהם הליכים משפטיים, בין היתר בענייני רכוש.   הרקע לתביעה בבית משפט קמא וטענות הצדדים 1.        בתביעתו טען המערער כי בשנת 1999, כשלוש שנים לאחר נישואי המשיבים הוא הלווה להם סך של 600,000$ לשם רכישת דירה בשכונת רמות בירושלים. את תביעתו סמך המערער על נספח לשטר משכנתא שנחתם בינו ובין המשיב לבדו ביום 30.5.99 ולפיו המשיב לווה ממנו את הסכום האמור. כבטחון להחזר ההלוואה מִשכן המשיב את הדירה במשכנתא ראשונה לטובת המערער ללא הגבלה בסכום. חתימות הצדדים על שטר המשכנתא ועל הנספח אומתו על ידי עו"ד ששון צדקיהו.   2.        המערער טען כי עובר לנישואי המשיב הוא סיכם עם הורי המשיבה כי כל צד יעביר לבני הזוג סך של 300,000$ לצורך רכישת דירה, ואולם בסופו של יום, כשבאו המשיבים לרכוש דירה, אבי המשיבה לא עמד בהבטחתו. בנסיבות אלו רכש המשיב את הדירה לבדו, כשהוא מסתייע בהלוואה שניתנה לו על ידו כאמור, והדירה נרשמה רק על שם המשיב. את הצורך בעריכת הסכם ההלוואה ורישום המשכנתא תלה המערער בלחץ שהופעל עליו מצד אשתו וילדיו האחרים. בסופו של יום בשל אי תשלום שכר טרחה לעו"ד צדקיהו עבור ביצוע הרישום, המשכנתא לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. 3.        מנגד טענה המשיבה, כי לא ניתנה לה ולבעלה כל הלוואה, ומדובר בפיקציה שיצרו המערער והמשיב במטרה לנשלה מזכויותיה בדירה. המשיבה ציינה כי במשך שנות נישואיהם, טען בפניה המשיב כי אכן נטל הלוואה מאביו לשם רכישת הדירה, אך טענתו הייתה כי גובה ההלוואה היה בסך של 200,000$ בלבד, וכי במשך השנים שילמו על חשבון ההלוואה תשלומים חודשיים בסך של 1,000$ בחודש, כך שבפועל נותר לשלם 110,000$ בלבד. טענה זו גובתה על ידה בתמליל שיחה שנערך בינה לבין המשיב ביום 22.07.07. המשיבה הוסיפה כי ככל שהמערער אכן העביר כספים כלשהם למשיב, הם ניתנו לו במתנה ואין כיום למערער כל זכות לתובעם. המשיב לא התגונן כנגד התביעה.   פסק דינו של בית משפט קמא 4.        כאמור, בית המשפט דחה את התביעה תוך שהוא מאמץ את גרסת המשיבה כי לא היו דברים מעולם, המערער לא הלווה כספים למשיבים והמסמך שנחתם בין המערער ובין המשיב הוא פיקציה שרקמו שניהם, על מנת להבטיח ליתר ביטחון את זכויותיו של המשיב, באם לימים יתדרדרו היחסים בינו ובין רעייתו. בפסק דינו קבע בית המשפט כי גרסת המערער הייתה מבולבלת ולא אחידה ונתגלעו בה סתירות רבות ותמיהות שלא היה ביכולתו לישבן. בית המשפט מנה אחת לאחת סתירות אלו, כמו גם את הסתירות שבגרסת המשיב כשלעצמה, וכן את הסתירות שנתגלעו בהשוואת גרסאותיהם אלו אל מול אלו. כך, למשל, רק במסגרת תצהירו העיד המערער לראשונה כי המקור לכספי ההלוואה נבע כביכול ממכירת שתי דירות שהיו בבעלותו ושהיו רשומות על שם בנותיו, ואולם טענה זו לא גובתה במסמכים או בעדות של הבנות, ולא הובאה ראיה כלשהי שהכספים שנתקבלו ממכירת דירות בנותיו הועברו לחשבונותיו ומשם לידי המשיב. כך, למשל, לא היה בידי המערער הסבר מניח את הדעת מדוע מחד הוא חתם על הסכם משכנתא כדי להבטיח את כספו מול חששות בני המשפחה, ומאידך הוא נתן למשיב ייפוי כוח לפעול בכספים המצויים בחשבונו, המסתכמים בסך גבוה בהרבה מגובה המשכנתא, ללא מגבלה או ביקורת וללא כל הסכם או מסמך. כך, למשל, עלה כי במסגרת הנישואין טען המשיב בפני המשיבה כי ניתנה לו הלוואה על ידי המערער בסך של 200,000 $ בלבד, והוא אף הציג בפניה מצג שכמחציתה כבר הושבה. טענת המשיב כי עשה כן אך במטרה להרגיע את המשיבה כדי שזו תוכל להיכנס להריון, התבררה כלא נכונה, בשל העובדה שהדברים נאמרו למשיבה לאחר הולדת ילדיהם. בעניין זה ציין בית המשפט כי בנסיבות העניין אין מקום לראות בהודאת המשיב בקיומה של ההלוואה כהודאת בעל דין, שכן על אף שבאופן פורמאלי המשיב נרשם כנתבע, בפועל הוא כלל לא ניסה להתגונן מפני התביעה ועשה יד אחת עם המערער כנגד המשיבה עמה יש לו סכסוך רכושי המתנהל במקביל. בית המשפט הוסיף כי לא זו בלבד שהמסמכים מהם נתבקש ללמוד כי המערער העביר כספי הלוואה לחשבון המשיב, לא היה בהם כדי להוכיח טענה זו, אלא שבעניין זה גרסתו של המערער וגרסתו של המשיב סתרו האחת את רעותה. טענת המערער הייתה כי הכספים הועברו מחשבונותיו בבנק לאומי על ידי המשיב, אשר הוסמך לפעול בחשבונותיו באמצעות יפוי כוח כללי שהפקיד בידו, בעוד שמתצהירו של המשיב עלה כי הכספים הגיעו מחשבונות של בני משפחה שונים ורק חלק קטן (5,800 $) הגיע מחשבונו של המערער. גם לא הוכח כי הכספים שהגיעו מבני המשפחה האחרים היו שייכים למערער כטענתו. בשל כל אלו קבע בית המשפט כי גם אם אכן כספים מבני משפחתו של המשיב הגיעו לידו, לא עלה בידי המערער להוכיח כי מדובר היה בהלוואה שלו לבני הזוג, בוודאי לא הלוואה בגובה 600,000 $.   טענות הצדדים בערעור 5.        במסגרת ערעורו טען המערער כי פסק הדין הביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה דירת בני הזוג נרכשה למעשה ללא תמורה, שכן מחד, לפי מסקנות פסק הדין, לא הוכח כי הדירה נרכשה מכספים שקיבל המשיב מאביו ומאידך קיימות הצהרות המשיבה בפני רשויות המס כי המשיב אינו עובד והכנסותיו מריבית על חסכונותיו זעומות, ומכאן שהדירה לא נרכשה בכספי המשיב עצמו. בשל פסק הדין המשיבה קיבלה זכויות בדירה מבלי שהיא נושאת בעול מימון רכישתה, כשהיא עצמה הודתה כי רכישת הדירה התאפשרה בשל כספים שנתקבלו מגורמים שלישיים. לטענת המערער, המשיב פעל גם כשלוחה של המשיבה לנטילת ההלואה ולפיכך היא חייבת לשאת בפרעונה יחד עם המשיב. התוצאה לפיה המשיב ישא לבדו בפרעון ההלוואה אינה ראויה. המערער הוסיף כי בית המשפט התעלם מהאינדקציות הרבות שתמכו במסקנה כי הכסף שהוא נתן למשיבים היה כהלוואה ולא כמתנה. ובעיקר, טעה בית המשפט כשלא העביר את נטל ההוכחה כי מדובר בהלוואה על כתפי המשיבה, בייחוד לאור העובדה שטענות המערער בעניין נסמכו על ראיות בכתב ועל הודאתה של המשיבה עצמה שבעלה, המשיב, נטל הלוואה מאת אביו, המערער. בשל כל אלו נטען היה על בית המשפט לחייב את המשיבה בפרעון ההלוואה אם מחמת דיני החיובים ואם מחמת דיני עשיית עושר ולא במשפט.   6.        המשיב הצטרף לטענות המערער וציין כי הוא רואה עצמו מחוייב להחזר מלוא ההלוואה לאביו. לדבריו, הדירה נרכשה שנתיים ותשעה חודשים בלבד לאחר הנישואין והוכח כי הוא נרכש ממקורות "חיצוניים" מצדו של המשיב בלבד. לדבריו, המשיבה ידעה כי היא אינה שותפה בדירה והבינה את התוצאות המשפטיות הנגזרות מהעובדה שהיא אינה רשומה כבעליה. לטענתו, בית המשפט נמנע מלקבוע ממצאים עובדתיים בשאלה מה היו מקורות המימון של הדירה ומשכך פסק הדין חסר ואינו יכול לעמוד על תילו. גם הוא ציין כי המשיבה הודתה בהזדמנויות שונות כי הכספים למימון רכישת הדירה ניתנו למשיב על ידי המערער, ומסרה גרסאות שונות באשר להיקף הכספים ולשאלה האם הם ניתנו כהלוואה או כמתנה.   7.        המשיבה תמכה את טיעוניה בפסק דינו של בית משפט קמא והדגישה את קביעתו שאין ליתן אימון בגרסת המערער והמשיב אשר גרסאותיהם נסתרו האחת אל מול רעותה וכל אחת כשלעצמה. הערעור מכוון כנגד ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות ואין מקום להתערבותה של ערכאה זו. המשיבה הוסיפה כי מהעדויות עלה כי המשיב הוא איש עסקים שהשתכר סכומי עתק ולא נזקק לסיוע ברכישת הדירה. עתיר הממון מבין המערער והמשיב הוא דווקא המשיב והוא זה שהלווה כספים לאביו ולא להיפך. גם מעדותו של עו"ד צדקיהו עלה כי האב ובנו היו בעלי עסקים משותפים. בכל מקרה, אם ניתנה הלוואה מהמערער למשיב, היא ניתנה עבור דירה בשכונת הר נוף בירושלים שרכש המשיב ולא לשם רכישת דירת בני הזוג. הטענה כאילו המערער הלווה כסף למשיב לשם בניית הדירה, לא זו בלבד שלא גובתה במסמך כלשהו המאשש העברת כספים מהערער למשיב, אלא שגם לטענת המערער עצמו הכספים שהעביר למשיב נועדו לבניית הדירה ולא לרכישת המגרש עליו בנויה הדירה, ואולם אין מחלוקת כי עלות הבנייה הגיע לכדי 219,000 $ בלבד. במהלך חקירתו של המערער הוא שינה לפתע את גרסתו וטען כי אין מדובר בהלוואה וכי הוא נתן לבני הזוג מתנה בסך של 300,000 $ לרכישת דירתם, תוך שהוא מציין כי מדובר ב"מתנה מותנית". מעדותו גם עלה כי הוא כלל לא ידע כמה כספים הוצאו מחשבונו וכי המשיב משך כספים מחשבון הבנק שלו לפי צרכי בני הזוג. המשיבה הוסיפה כי המערער טען שעל המשיבים היה להחזיר את ההלוואה תוך זמן קצר, שלוש שנים לפי גרסה אחת שלו ושלושה חודשים לפי גרסה אחרת. ברם, בפועל הוא לא פעל להחזרתה במשך עשר שנים, והתעורר לפעול רק כשהיחסים בין בני הזוג נקלעו למשבר, דבר שיש בו לחזק את המסקנה כי כלל לא הייתה הלוואה. גם הגרסאות השונות של המשיב באשר לגובה ההלוואה מאששות מסקנה זו. על כל אלו נטען כי גם לפי גרסת המשיב הוא זה שנטל את ההלוואה והוא אף רשם את הדירה על שמו, ולמערער אין אפוא, כל טענה כלפיה. לכל היותר, אם יחזיר המשיב את ההלוואה לאביו, הוא יוכל לטעון במסגרת ההליך לחלוקת רכוש ביניהם שיש לקזז מחצית מהלוואה מחלקה של המשיבה בדירה. בכל מקרה לטענתה מדובר בערעור המופנה כולו כלפי ממצאיו העובדתיים של פסק הדין ולו בשל כך יש לדחותו.   דיון והכרעה דין הערעור להידחות.   8.        צודק ב"כ המשיבה כי פסק הדין מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים שעל דרך הכלל התערבות ערכאת הערעור בהם היא מצומצמת ביותר (ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2) 279, 284; ע"א 2989/05 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687). על אחת כמה וכמה שאין מקום להתערבות ערכאת הערעור במקרה זה בו חלק נכבד מהממצאים נקבעו על סמך הערכת העדויות שנשמעו בפני בית המשפט (וראה למשל ע"א 5118/92 אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407; ע"פ 4906/09 אלנברי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [24.01.10]). כאמור, בית המשפט מצא את גרסת המערער מבולבלת ומרובת סתירות ותמיהות, וחלק מטענותיו הועלו על ידו לראשונה רק במסגרת תצהירו. גם גרסת המשיב לוותה בסתירות רבות ולא תאמה את גרסת המערער. בית המשפט לאחר שבחן את מכלול הראיות והעדויות הגיע למסקנה כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח קיומה של הלוואה, ודי בכך לדחות את הערעור.   9.        מעבר לצריך יצוין כי מסקנתו של בית המשפט שהמערער לא הרים את הנטל להוכיח כי אכן בוצעה הלוואה על ידו, עולה בעליל מתוך הראיות, שכן חרף העובדה כי מדובר בכספים בהיקף גבוה, המערער לא הצליח להביא ראיה כלשהי המאששת את העברת הכספים. הוא אפילו לא ידע להצביע מתי הועברו הכספים ולאן. לטענתו, המשיב פעל בחשבונו לפי הרשאתו, ומכאן שרק המשיב ידע כמה כסף נמשך על ידו בסופו של דבר. ואולם, לא זו בלבד שגרסת המשיב לא תמכה בטענה כי המערער העביר למשיב 600,000 $ אלא שלפי גרסת המשיב שנתמכה במסמכים עלה, כי אל המשיב הועברו כספים מחשבונות בני משפחה שונים, ובהיקף קטן מהרבה מהנטען (כ-260,000 $), כשרק סך של 5,800 $ הועבר אליו מחשבון המערער. לשאלה מה מהותם של כספים אלו, האם ניתנו כמתנה, כהלוואה, או שמא היו הכספים שייכים למשיב, לא ניתנה תשובה. העברת כספים בסדרי גודל מעין אלו ללא תיעוד כלשהו אודות סיבת ההעברה, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי בני משפחת המערער הקפידו על תיעוד העברות כספים בתוך המשפחה. טענה זו גם אינה תואמת את התנהגותו של המערער ברישום דירותיו שלו על שם בנותיו בלא תיעוד כלשהו. המשיב גם מסר גרסאות שונות למשיבה במשך השנים ולבית המשפט במסגרת הדיון באשר לגובה ההלוואה, ולא ניתן לדעת כמה כספים נמשכו, אם בכלל. גם ברור כי ההסכם ושטר המשכנתא המתעדים העברת 600,000 $ בפועל מידי המערער למשיב, אינם מתעדים מציאות אמיתית. בנסיבות אלו בצדק קבע בית המשפט כי אין תחולה לסעיף 80 לחוק הפרצדורה האזרחית העותומאני לפיו לא נטען לטעון בלי ראיה בכתב כנגד מסמך בכתב. טענת המשיבה, שכאמור נמצאה כנכונה, היא כי המסמכים עליהם השתית המערער את תביעתו, נוצרו "למראית עין", ובנסיבות אלו אין מניעה להוכיח את הטענה כנגד המסמכים בראיות בעל פה (ע"א 5143/90 עובד נ' שלוש, פורסם במאגרים [15.07.92]; ע"א 4997/92 צביח נ' צביח פ"ד נ(2) 524).   10.      זאת ועוד, גם אליבא דשיטת המערער, ההלוואה ניתנה למשיב לבדו, הוא זה שחתם על שטר המשכנתא והוא זה שפעל בכספים ובנה את הדירה. לכל היותר, אפוא, המערער יכול לקבל סעד כנגד המשיב על מלוא הסכום שהוא תובע ממנו וזה בתורו יכול לעתור לחייב את המשיבה במחציתו. ללא תימוכין ראייתיים לא ניתן להפוך את המשיבה למלוה בכוח. טענת המשיב כי בנטילת ההלוואה פעל כשלוחהּ של המשיבה אין לה על מה שתתבסס. לא זו בלבד שנתקבל על דעת בית משפט קמא כי המשיבה כלל לא ידעה אודות הכספים שנתקבלו עבור רכישת המגרש ובניית הדירה עליו והיא חיה אך מפיו של המשיב שמסר גרסאות שונות במשך השנים, אלא שאם נכונה גרסתו של המשיב כי הוא קיבל את ההלוואה גם בשמה של המשיבה ובשליחותה, לא ברור מדוע רשם את הדירה על שמו בלבד. 11.      גם אין מקום לטענתו העיקרית של המערער לפיה המשיבה הודתה במספר הזדמנויות בכך שהמערער העניק לה ולמשיב הלוואה. עיון ב"הודאותיה" של המשיבה (הן בתביעתה שלה במסגרת תמ"ש 29210/07, סעיפים 9 ו-10, והן בחקירתה הנגדית בבית המשפט, עמ' 112 לפרוטוקול) מלמד כי היא נסמכה בהן אך על הדברים ששמעה מהמשיב וכי לה עצמה לא הייתה ידיעה כלשהי באשר למקור הכספים. כאמור, בית המשפט נתן אימון בגרסתה זו של המשיבה כי לא הייתה לה ידיעה בכל הנוגע למקור הכספים ששימשו לרכישת המגרש ובניית הדירה על גביו והיא לא הייתה מעורה בעסקאות ובהסכמים הפיננסיים שנרקמו בין המערער והמשיב. בנסיבות אלו פשיטא, אפוא, כי לא ניתן לייחס לה הודאה כלשהי בקיומה של הלוואה.   12.      אכן, כפי שציין בית משפט קמא יש להניח שכספים מבני המשפחה הגיעו לידי המשיב, ואולם, אין בכך כדי להקנות זכות למערער כלפי המשיבה. ייתכן שהמשיב קיבל כספים שונים מבני משפחתו אם כהלוואה ואם כמתנה כאחת מגרסותיו של המערער (בפרוטוקול עמ' 69). ייתכן כי הוא עשה שימוש בכספים השייכים לו ושהביא עמו לנישואין. ייתכן והוא סבור כי המשיבה אינה זכאית לחלוק בכספים אלו. ברם, שאלות אלו מקומם במסגרת תביעת הרכוש שבין בני הזוג, לא נפל פגם בכך שבית המשפט נמנע מלהכריע בשאלה מה המקור המדויק של הכספים ששימשו לרכישת המגרש ובניית הדירה עליו. השאלה היחידה בה נתבקש בית המשפט להכריע בתיק זה היא האם המערער הלווה כספים למשיבה, ובעניין זה אין מקום לספק כי מסקנתו של בית המשפט מעוגנת בחומר הראיות כדבעי ולפיה המערער לא הצליח להרים את הנטל להוכחת טענתו זו, ובצדק אפוא, נדחתה תביעתו.   הערעור נדחה, אפוא, והמערער ישא בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ₪ והמזכירות תעביר לב"כ המשיבה את כספי הערבון שהופקד על חשבון ההוצאות. החזר הלוואההלוואה