קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספי על קניית רכב משומש: הצדדים, העובדות וטענות התובע התובע, רופא עיניים במקצועו, רכש ביום 9/5/01 רכב מסוג רנו סניק מס' רישוי 17-196-01 (להלן: "הרכב"), מהנתבע 3 - בעלים של "מוסך אוטוליט" לפחחות ומכונאות. הרכב נמכר לאחר שיקומו מתאונה שעבר הרכב ביום 11.2.01 , עת היה בבעלותו של מר לבון (להלן: "לבון"). הנתבעת 1 הינה חברת ביטוח AIG אשר הייתה המבטחת של לבון/הרכב בעת קרות התאונה . הנתבע 2 הינו שמאי רכב ומעריך נזקי תאונות דרכים שבזמנים הרלוונטיים לתובענה זו העניק שירותי שמאות והערכת נזקים לנתבעת 1, בין השאר בנוגע לרכב הנדון . כעולה מכתב התביעה, בסמוך ליום 9.5.01 ביקר התובע במוסך של נתבע 3, והלה הציע לו לקנות את הרכב, כשהוא מציין בפניו שהרכב היה מעורב בתאונה במהלכה קיבל הרכב מכה בצד הימני, בכנף ובפנס. התובע טוען כי שאל במפורש האם בטיחות הרכב נפגעה כתוצאה מהתאונה והנתבע 3 שלל זאת במפורש. לאור היכרות ארוכת השנים בין התובע לנתבע 3, במהלכן טיפל הנתבע 3 ברכבי משפחת התובע במוסכו, נוצרו בין השניים יחסי אמון וידידות, והתובע האמין למצג שיצר בפניו הנתבע 3 ולא נטל את הרכב לבדיקה עצמאית. בין הצדדים נחתם חוזה כותרתו "זכרון דברים" אשר נערך והודפס מטעם מוסך נתבע 3 (להלן: "ההסכם", צורף כנספח ב' לכתב התביעה המתוקן). מחיר המחירון של הרכב במועד הקנייה עמד על 119,000 ₪, והמחיר שהציע נתבע 3 היה 100,000 ₪. מאחר ולתובע לא היו אמצעים כספיים, הציע לו נתבע 3 עסקת חליפין על פיה ימכור עבורו את מכוניתו הקודמת במחיר שלא יפחת מ- 50,000 ₪ והתובע ישלם עבור הרכב החדש את ההפרש בסך 50,000 ₪. עסקת המכר יצאה אל הפועל , כשהתובע זוכה להנחה בשיעור של כ - 16% ממחיר המחירון. התובע קיבל את הרכב לחזקתו ועשה בו שימוש במשך כשמונה חודשים. יש לציין כי התובע גמע במהלך חודשים אלו מרחק של כ - 29,000 ק"מ, כשהוא נוסע עם הרכב בין המרפאות השונות. אין מחלוקת כי מדובר במרחק רב העולה לפחות פי שניים על הממוצע (ראו עדות מר ויקטור עידן, המומחה מטעם התובעת, בעמ' 35 שו' 5 להלן: "עידן"). לטענת התובע, במהלך שמונת החודשים בהם השתמש ברכב התגלו בו מספר ליקויים. על כן פנה התובע לנתבע 3 והאחרון תיקן את חלקם. בחודש דצמבר 2001 החליט התובע להעמיד את הרכב דנן למכירה ולרכוש שוב מכונית מסוג וולוו, סוג הרכב אליו היה רגיל. לצורך ביצוע מכירת הרכב, פנה התובע לנתבע 3 והודיע לו על כוונתו למכור את הרכב. ביום 10.4.02 נקרא התובע למוסך על ידי הנתבע 3 על מנת להתלוות לקונה פוטנציאלי בבדיקת הרכב. בבדיקה התגלה , לטענת התובע, כי הרכב עבר תאונה חזיתית קשה ביותר (טרם עבר לידי התובע) וכי נגרמה לו עקב כך ירידת ערך של 31%. התובע פנה לנתבע 3 בשאלה מדוע הוסתר ממנו מידע לעניין מצבו האמיתי של הרכב והנתבע 3 השיב לו כי אינו יודע במה מדובר. הרכב הושאר במוסך למספר חודשים נוספים בהם ניסה הנתבע 3 למוכרו. תחילה שיתף התובע פעולה עם הנתבע 3 ואף פרסם מודעות בעיתון המציגות את הרכב במצב "מעולה", אולם ככל שנקפו החודשים החל התובע לאבד את סבלנותו עד שהחליט להוציא את הרכב מחזקתו של הנתבע 3 ואף שיגר לו הודעה בדבר ביטול ההסכם, ראו מכתבו של התובע מיום 24/7/02, נספח ו' לכתב התביעה (להלן: "מכתב הביטול"). במכתב הביטול מגולל התובע את גרסתו, מזכיר את המצג שהוצג בפניו, את הידידות והאמון שרכש לנתבע 3 ואת ההסתמכות על דבריו. התובע מציין כי בעת נסיונות המכירה של הרכב נודע לו על התאונה הקשה שהרכב עבר, על העיוותים שנגרמו למרכב הרכב ולירידת הערך הגבוהה. עוד ציין התובע במכתבו שבמהלך נסיונות המכירה הודה הנתבע 3 בפניו שידע שלרכב נגרמה ירידת ערך בשיעור של 25%, כל זאת ששיעור ההנחה לה זכה התובע עמד על 16%. התובע אף מזכיר את העובדה שבמהלך נסיונות המכירה של הרכב, בעת שהרכב היה בחזקתו של הנתבע 3, גמע הרכב מרחק של 6,600 ק"מ. לנוכח הדברים הנ"ל הודיע התובע להנתבע 3 על ביטול עסקת המכר, ודרש החזר של 93,284 ש"ח . התובע ציין שאם דרישתו לא תתקבל הוא יתבע את כל הפסדיו, כולל עוגמת נפש. לאחר ששלח התובע את מכתב הביטול, השיב התובע את הרכב לחזקתו וביצע מספר ניסיונות מכירה עצמאיים. במסגרת נסיונות אלו פנה התובע ליצרנית הרכב, חברת רנו בניסיון לבצע עסקת טרייד-אין אולם לאחר שנבדק הרכב, הודיעה לו החברה, לטענתו, כי אינה מעוניינת ברכב. לאחר מכן פנה התובע לסוחר רכב מהרצליה. הסוחר התקשה אף הוא למכור את הרכב, או אז הגיעה אליו פניה מחברת "רכב בית-אל", סוחרי רכבים מירושלים. רכב בית אל ביצע בדיקה של הרכב במכון "מבדק" בהרצליה, שם התגלו נזקים בעלי משמעות גבוהה (ראו נספח "ו" לכתב התביעה). לנוכח תוצאות הבדיקה הסכים רכב בית אל לרכוש את הרכב בהנחה של 40% ממחיר המחירון , אולם התנה את הקנייה בביצוע בדיקה של מכון מורשה של משרד הרישוי, לשלילת ליקויים בטיחותיים ברכב. ביום 29.8.02 נבדק הרכב ב"מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ" (להלן: "בדיקת מוסד הטכניון", נספח ז' לכתב התביעה). בבדיקה נמצאו ליקויים שכללו, בין השאר, זוויות מערכת נהגיה קדמית ואחורית בלתי תקינות; מקבילות סרנים ואלכסונים בלתי תקינים; תת שילדה קידמי עקום (להלן: "הליקויים"). בעקבות ליקויים אלו נחתמה חוות הדעת של מוסד הטכניון בהמלצה שלא לאשר את הרכב הנדון לשימוש. בעקבות בדיקת מוסד הטכניון פנה התובע שוב לנתבע 3 ודרש את ביטול העסקה. התובע טוען שהנתבע 3 התחמק והמשיך להציע את שירותיו למציאת קונה. התובע טוען כי בשלב זה, ולאחר שידע כי הרכב נאסר לשימוש, לא הסכים לשתף פעולה עם הנתבע 3 וביום 10/9/02 שיגר מכתב מבאת כוחו, במסגרתו דרש קבלת סך של 100,000 ₪, ראו נספח ח' לכתב התביעה. במקביל, ומשניסיונותיו של התובע לקבל את כספו בחזרה מהנתבע 3 לא צלחו, החל התובע להתחקות אחר ההסיטוריה של הרכב. במסגרת מאמצים אלו איתר התובע את לבון וממנו למד על התאונה הקשה בה היה מעורב הרכב; על כך שלאחר התאונה נעשתה חוות דעת ראשונית על ידי הנתבע 2 (חוות הדעת הראשונה מיום 12/2/01, נספח י"ב לכתב התביעה), בה נקבע, בין היתר, שאחוז הנזק הגולמי עומד על 54.54%. בסיכום חוות הדעת הראשונה רשם הנתבע 2: " לאור היקף הנזקים ואופיים והסבירות להתגלות נזקים מכניים נוספים וירידת הערך הצפוייה לאחר התיקון, אנו ממליצים לסלק את התביעה על בסיס עובדן כלכלי (קונסטרוקטיבי) ללא תיקון בפועל". יש לציין כי בטרם החל שלב ההוכחות הגיש התובע בקשה לצירוף ראיות מכריעות בתיק, ראו בקשה מיום 19/2/08. לבקשה זו צורף תצהירו של לבון (שסומן מאוחר יותר כת/2); תכתובות בין לבון לבין הנתבעת 1 בנוגע לסילוק תביעת הביטוח; תמונות של הרכב במצבו לאחר התאונה (ראו גם ת/4, תמונות אשר הוגשו במהלך המשפט); וכן חוות דעת נוספת של הנתבע 2 מיום 25/2/01 (להלן: "חוות הדעת השנייה"). בחוות הדעת השנייה, בתיאור הנזק כתב הנתבע 2: "בבדיקתנו נוכחנו כי המכונית ניזוקה קשות בחזיתה. מבנה המרכב/שלדה, פח סף ימין, הגג, עמודים ופחים פנימיים נעקמו". בחוות הדעת השנייה עלה סכום התיקון המשוער בכאלפיים שקלים, עם זאת כיוון שהנתון לגבי מחיר הרכב שונה ועלה, אזי הנזק הגולמי שהתקבל בחוות הדעת השנייה עמד על 50.02%. יש לציין כי בתצהירו הודה הנתבע 2 כי נפלה טעות בחוות הדעת הראשונה לגבי מחיר הרכב, אך טען כי בכל מקרה שיעור הנזק הגולמי אינו עולה על 53.2% (ראו סעיף 8 לתצהיר הנתבע 2). בכל מקרה, אין חולק לעובדה שהנתבעת 1 פיצתה את לבון על בסיס אובדן להלכה ושילמה לו את מלוא מחיר הרכב בעת התאונה. מר נחמן כהן, ראש צוות תביעות בנתבעת 1 (להלן: "כהן"), הסביר בתצהירו (סעיף 10 לנ/5) כי הפוליסה של לבון מאפשרת פיצוי מלא גם אם הרכב ניזוק בשיעור העולה על 50% אך לא מגיע לכדי 60%. לאחר ביצוע התשלום ללבון טוענת הנתבעת 1 כי מכרה את הרכב לנתבע 3 בהתאם להסכם שבניהם, ראו נספח "ג" לנ/5, הסכם זה יכונה להלן "הסכם לרכישת ניצולת", כפי כותרתו. בהסכם זה נקבע, בין השאר, כי רכב שהוכרז כאובדן מוחלט (מעל 60%) ימכר תמורת 12% משוויו לפני קורת התאונה, ואילו תמורת רכב לשיקום ישלם הנתבע 3 47% משוויו לפני קרות התאונה. בהסכם לרכישת ניצולת נקבע, בין השאר, שברכב שגילו מעל 4 שנים יבצע הנתבע 3 העברת בעלות מיידית על שמו וכי מרגע שקיבל הנתבע 3 את הרכב לידיו, נמצא הרכב באחריותו הבלעדית. לאחר שלמד התובע על העובדות הנ"ל, ומאחר שהנתבע 3 וכן הנתבעים האחרים אליהם פנה התובע בדרישות לא נערתו לדרישותיו, החליט התובע שלא לעשות שימוש ברכב ולהעמידו בחניית ביתו ללא שימוש. תחילה המשיך התובע לשלם ביטוח חובה ואיתורן, אולם כשהגיע מועד מבחן הרישוי השנתי, ומשהבין התובע כי ככל הנראה יהיה צורך לפרק את הרכב, השאיר אותו במצבו דאז ולא שילם עבורו אגרות שנתיות. למעשה עד ליום זה עומד הרכב בחצריו של התובע ללא כל שימוש, ומבלי שאגרות הרישוי עבורו משולמות. הטענות המשפטיות של התובע התובע טוען כי לא היה רוכש את הרכב כלל אילו היה יודע שהרכב עבר תאונה קשה אשר בעקבותיה נגרמו לו פגיעות קשות במכלולי הבטיחות ומסכן בכך את משפחתו, וודאי שלא היה מסכים לשלם עבור הרכישה מחיר כמעט מלא למחיר המחירון אילו היה בקיא בעובדות. את טענותיו של התובע כנגד הנתבעים יש לחלק לשניים: הטענות כנגד הנתבעים 1-2, שהינן במישור הנזיקי, וטענותיו של התובע כנגד הנתבע 3, שהינן במישור הנזיקי והחוזי. בעניין הנתבעת 1 מפנה התובע לסעיף 6 (ג) לתקנות על הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) התשמ"ו-1986 שם נקבע בין היתר כי מרגע ששילמה חברת הביטוח את תשלומי הרכב למבוטח, נכנסת היא בנעליו והרכב הניזוק עובר לבעלותה. התובע טוען כי הנתבע 2 הינו שלוח של הנתבעת 1, פועל למענה ובשרותיה (בעדויות התברר כי הנתבע 2 העניק לנתבעת שירותים במשך כ-15 שנה, ראו עדותו בעמ' 99 שו' 18). התובע טוען כי הנתבעים צוותא יחד ביצעו מעשים של תרמית והונאה כאשר במודע ומתוך מניעים כספיים הפחיתו את גובה הנזק הגולמי כך שלא יגרור הכרזה על הרכב כ"אובדן גמור", וכך תסלל הדרך למכירת הניצולת בשיעור של 47% ולא 12%, ראו ההסכם למכירת ניצולת. יש לציין כי בכתב התביעה טוען התובע כי לנתבעים היה אינטרס כלכלי מובהק בכך שהרכב שנפגע בתאונה ייקבע לגביו בחוו"ד שמאית אחוזי נזק נמוכים מ- 55% מקום שקביעת נזק מעל 55% תוריד באופן משמעותי את התמורה שתשולם לחברת הביטוח. בכתב התביעה טוען התובע שקביעתו של נתבע 2 לגבי שיעור הנזק נעשתה מטעמים פסולים, היות ופרנסתו תלויה בנתבעת 1. התובע טען שהנתבע 2 לא ציין בחוו"ד שלו מחירים של מספר חלקים, ולא בדק את השלדה-מרכב על אף שמחויב ביודעו כי הרכב עלול לעלות על הכביש. הנתבעים לא הביאו מומחים לבדיקת השלדה כפי שמחויבים ובהימנעותם מלעשות כן נהגו ברשלנות רבתי ועצימת עיניים בניגוד להוראות הדין. לפיכך טען התובע שאם היה הנתבע 2 ממשיך בביצוע הבדיקות כפי שהיה מחוייב, היה מגיע למסקנה ששיעור הנזק עולה על 55% ומחייב הכרזה כ"אובדן גמור". לתמיכה בטענותו זו הגיש התובע במסגרת ראיותיו את חוות הדעת של עידן (ת/1) אשר קבעה שיעור נזק גולמי של 56.3% מערך הרכב. בהמשך ההליך ובעקבות דברים שנאמור בכתב ההגנה של הנתבעים, התברר כי ככל הנראה טעה התובע והסתמך על תקנה 308(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") בנוסחה טרם התיקון בשנת 1999, או אז שיעור הנזק הגולמי תוקן מ-55% ל- 60%. שיעור הנזק של 55% נזכר גם בפסק דין בזם ראה תא (ת"א) 24447/00 בזם שלמה נ' איילון חב' לבטוח בע"מ (פורסם במאגרים, להן: "פס"ד בזם") עליו הסתמך התובע בטיעוניו, ויתכן כי זהו המקור לטענות המאזכרות שיעור נזק של 55%. כשהתובע הבין את הבעייתיות שבטיעוניו, ניסה לטעון כי התכוון למעשה לשיעור של 60% שמוביל להכרזה כאובדן גמור, אולם הנתבעים התנגדו וטענו כי מדובר בשינוי חזית- ראו פרו' הדיון מיום 7/10/08 בעמ' 8 שו' 7-11. טענה נוספת של התובע כנגד הנתבעים נוגעת לתקנות 308 ו-309 לתקנות התעבורה. התובע טוען כי הנתבעת 1 כבעלת הרכב הפרה את תקנה 309 וביצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה כאשר העבירה את הבעלות ברכב לנתבע 3 מבלי שהרכב תוקן; מבלי שנמסרה הודעה מתאימה למשרד הרישוי ומבלי שווידאה שלאחר התיקון הרכב נבדק על ידי מנהל מקצועי במוסך מורשה, וניתנה עליו תעודת בדיקה כמתחייב בתקנה 309 הנ"ל. התובע טוען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות החלה עליה כחברת ביטוח המתחייבת לדאוג למבוטחיה בכך שלא השביתה את הרכב ואפשרה את מכירתו במצבו הניזוק, מבלי שדאגה לתקנו; מבלי שפיקחה על התיקון; מבלי להודיע לרשויות על התיקון ולקבל את האישורים הנדרשים על מנת שהרכב "יעלה" שוב לכביש. את טענות אלו מכוון התובע גם כנגד הנתבע 2, וטוען כי כגורם המקצועי האמון על בדיקת הרכב היה מחוייב הנתבע 2 לפעול כמצוות תקנה 309 ולמצער היה עליו לכלול בחוות הדעת שלו הערה כי אם הרכב מועבר לשיקום, יש לפעול כמצוות תקנה 309. יש לציין כי שתי חוות הדעת של הנתבע 2 אינן כוללות הערה זו. טענות התובע כנגד נתבע 3 הן במישור החוזי והנזיקי. במישור החוזי טוען התובע להפרת חוזה והטעיה. הפרת חוזה- כאשר נתבע 3 מכר לתובע רכב אשר אינו תואם למוסכם בין הצדדים, והטעיה- כאשר הציג בפני התובע מצג שווא ולא גילה פרטים מהותיים אשר גילויים היה מונע את העסקה. במישור הנזיקי, טוען התובע לעוולת תרמית והפרת חובה חקוקה. עוולת התרמית- נתבע 3 ביצע עוולת תרמית כאשר הציג כלפי התובע מצג כוזב בכל הנוגע למהות והיקף הנזק לרכב בשל התאונה שעבר וכי אלו נותרו ברכב ולא תוקנו על ידי נתבע 3 בניגוד למצג שהציג. התובע טוען להפרת חובה חקוקה, כאשר נתבע 3 הפר את החובות המוטלות עליו מכח הוראות סעיפים 308, 309 ו-301 לתקנות התעבורה וסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. הסעדים אותם תובע התובע מהנתבעים ביחד ולחוד הינם השבה בסך 104,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית; פיצויים בשל הפרת חוזה בשיעור מקובל של 10% משווי התמורה, דהיינו 10,400 ₪; בגין שימוש בלא הרשאה ברכב על ידי נתבע 3 או מי מטעמו - 12,600 ₪ ; בגין הוצאות על ביטוח מקיף, איתורן ורישוי מיום הרכישה ועד יום השבתת הרכב, בסך 18,930 ₪; הוצאות פרסום הרכב למכירה בסך 1,228 ₪; הוצאות בגין ניוד ובדיקת הרכב 1,576 ₪; שכ"ט שמאי בסך 6,490 ₪; אבדן 80 שעות עבודה בסכום 24,000 ₪; שכ"ט עו"ד 50,000 ₪; פיצויים עונשיים בסך של 200,000 ₪; סך הכל הועמדה התביעה המתקונת על סך של 429,224 ₪. טענות הנתבעים 1-2 הנתבעים טוענים כי על התובע היה לבדוק את הרכב במכון בדיקה מורשה בטרם רכישתו, על אחת כמה וכמה בשעה שרכש את הרכב ממי שעוסק בקניה ושיפוץ של רכבים לאחר תאונה. עוד טוענים, כי אין ולא כלום בין ההמלצה שלא לאשר את הרכב לשימוש, למצבו המכני האמיתי של הרכב. הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי הנתבע 2 בדק את הרכב ומצא כי אחוז הנזק הגולמי מסתכם בשיעור של 54.54% בלבד, הנתבעת 1 הסתמכה על חוות דעתו המקצועית וחסרת הפניות של הנתבע 2 שהינו שמאי חיצוני שבדק כאמור את הרכב ולא הנחתה או הורתה לו כיצד לערוך את חוות הדעת. לעניין תקנה 308ב לתקנות התעבורה טוענים הנתבעים 1 ו-2 כי התקנה קובעת שבמידה והשמאי סבור כי לרכב שניזוק יש נזק גולמי העולה על 60% עליו להודיע על כך לרשות הרישוי. במקרה דנן, הנזק הגולמי שנקבע עומד על פחות מ-60% ולכן לא הייתה על הנתבעים כל חובה להשבית את הרכב או למסור הודעה לרשות הרישוי. בעניין זה מפנים הנתבעים לחוות הדעת של עידן מטעם התובע אשר אף היא קובעת שיעור נזק נמוך מ-60% ולכן טוענים הנתבעים שאין בטיעון זה כל ממש. לעניין תקנה 309 לתקנות התעבורה משיבים הנתבעים כי היא אינה רלוונטית לענינינו בהיותה עוסקת ברכב שטרם תוקן. לחילופין טוענים נתבעים 1 ו-2 כי האחריות לביצוע תקנה 309 אינה מוטלת עליהם אלא על כתפי הגורם שאליו נמסר הרכב, היינו, נתבע 3. לגבי טענות התובע על כך שהנתבעת 1 ידעה על העובדה שהרכב שוקם ונמכר לתובע ו"עלה" שוב על הכביש, ולו מעצם העובדה שהתובע אף הוא ביטח את הרכב לאחר רכישתו אצל הנתבעת 1, טענה הנתבעת כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה לא הייתה ערוכה לקשור בין מספר כלי רכב של לקוחות שונים אלא לפי מספר תעודת זהות של הלקוח בלבד. ברי אפוא לא היה נסיון להסתיר מידע כלשהו מן התובע. טענות הנתבע 3 נתבע 3 טוען כי את הרכב מסוג רנו, נשוא התביעה, ביקש התובע לרכוש מיוזמתו שלו, זאת לאחר שראה אותו ניצב בחצרי המוסך. הנתבע טוען כי לא ניתן לכנות את התאונה שעבר הרכב תאונה "קשה" כפי שעושה התובע, שכן, שלדת המכונית כלל לא נפגעה, מן הטעם הפשוט שלמכונית מן הסוג האמור אין שילדה אלא מצוידת היא במרכב. המכונית אכן עברה תאונה, ברם, התאונה עצמה גרמה לפגיעה באחת מקורות הרכב וזו הוחלפה. הנתבע 3 מכחיש כי הסתיר מן התובע מידע לגבי הרכב ומציין כי הבהיר לתובע מפורשות כי מדובר במכונית לאחר תאונה אשר תוקנה על ידו במוסך. יתרה מכך, טוען נתבע 3 כי לאור ההיכרות של התובע עימו, ידע התובע כי הוא עוסק בשיקום רכבים לאחר תאונות. מוסיף נתבע 3 וטוען, כי עצם העובדה שמכר את הרכב האמור ב- 15.9% מתחת למחיר המחירון, בעוד הרכב בן 5 חודשים בלבד, מעידה כי הרכב עבר תאונה המצדיקה ירידת ערך. התובע הינו אדם בוגר וחזקה עליו כי ידע שירידת ערך כזו היא לא בכדי. חיזוק לכך מוצא נתבע 3 בסעיף 7 להסכם שבינו לבין התובע בו צוין כי הקונה מצהיר שבדק את המכונית לשביעות רצונו המלאה. נתבע 3 טוען כי תקנות 308 ו - 309 אינן רלוונטיות לגביו. בסעיף 24.א.2. לכתב ההגנה המתוקן טוען הנתבע 3 שהתקנה מזכירה קבלת אישור תיקון אצל מוסך מורשה, והוא עצמו הינו בעלת מוסך מורשה, לכן ממילא "לא חלה עליו גזרת הסעיף". הנתבע 3, אליו גם מצטרפים הנתבעים האחרים, חולק גם על גובה הנזק ומעלה טענות לעניין רשלנות תורמת/אשם תורם וכן טענות לעניין אי עמידה בחובת הפחתת הנזק. הנתבע 3 טוען כי עוד בסמוך לאחר קבלת מכתב הביטול הציע לשלם לתובע סך של 80,000 ₪ עבור הרכב, כך שהמחלוקת בין הצדדים באותה עת התמצתה בסכום של כ - 13,000 ₪ בלבד; הנתבע 3 טוען שההצעה אשר הוצעה על ידו הינה הצעה הוגנת, כיוון שבכל מקרה גם אם מבוטלת העסקה, אזי על התובע להשיב את "דמי השימוש הראויים" ברכב למשך שמונה חודשים, במהלכם גמע כ - 30,000 ק"מ. הנתבע 3 טוען כי אם התובע בקש לחייב את הנתבע 3 בתעריף של 2.1 ₪ לכל ק"מ (בעבור 6,600 ק"מ שנעשו בזמן שהרכב היה בשימוש הנתבע 3), אזי במכפלה פשוטה יש לחייב את התובע בסכום של כ - 60,000 ₪. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובע העצים את נזקיו בכך שבחר להשביתו ; לא לעשות בו שימוש; לא למכור אותו לאחר; להעמידו באוויר הפתוח ולגרום לו לבלאי והפחתת ערך, כל זאת שהיה יכול לפעול למכירתו לכל המרבה במחיר ולתבוע רק את ההפרש. לגבי ראשי הנזקים הנטענים טענו הנתבעים כי לא ניתן לתבוע השבה מלאה וגם פיצוי בגין הפרה; שאין מקום לשלם עבור הוצאותיו של התובע ובוודאי שאין מקום לחייב בפיצויים עונשיים, ההיפך הוא הנכון, יש לחייב את התובע בהוצאות משפט הולמות בגין תביעת הסרק שהגיש, תביעה מנופחת ומוגזמת שנוהלה על ידי התובע בדרך שגרמה הוצאות מיותרות לכל הצדדים. לבסוף מזכירים הנתבעים את השיהוי בהגשת תביעה זו - רק בשנת 2004, כשנתיים וחצי לאחר שארעו האירועים המהווים את הבסיס לתביעה זו. ההכרעה, בתמצית ראשית עליי להתנצל בפניי הצדדים על פרק הזמן שחלף ממועד שמיעת העדויות ועד מתן פסק הדין. הסיבה לכך נובעת בין היתר שלתובע ניתנה הזדמנות להגיש סיכומי תשובה אך הוא לא ניצל הזדמנות זו והתיק לא סווג כשלם לצורך מתן פסק דין. לאחר שחלף זמן רב ומשנוכחתי לדעת כי התובע לא ניצל את זכותו להגיש סיכומי תשובה, בחרתי לתת פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק, בעוד העדויות זכורות לי היטב. ולגופו של עניין - אכן תחילה הצטייר הרושם כי מדובר בתובע אשר בחר להגיש תביעה נכבדה (מעל 400,000 ₪), כשהנזק ה"אמיתי" שנגרם לו לכאורה מסתכם, אם בכלל, בפער בין מחיר הרכב אותו נדרש לשלם לבין מחיר הרכב ה"נכון" ביום כריתת העסקה. בנוסף, נראה היה כי ישנה התממות בטענות התובע ככל שמופנות הן לנתבע 3, על כך שזה האחרון לא גילה לו את חומרת התאונה שהרכב עבר. הלוא התובע הודה שידע שהנתבע 3 מוכר רכבים משוקמים (הודאתו בעמ' 67 שו' 22); הלוא התובע קנה בעבר רכב משוקם מהנתבע 3 עבור אשתו (עמ' 58 שו' 12); הלוא התובע שילם סכום מופחת ב - 16% ממחיר המחירון, בדיוק בשל העובדה שהרכב עבר תאונה; הלוא התובע עצמו יכול היה לבדוק את הרכב בטרם רכישתו וכך לכאורה היו נמנעים כל הנזקים להם הוא טוען כיום; הלוא התובע יכול היה למכור את הרכב בסמוך לאחר מתן הודעת הביטול ולצמצם את הנזק להפרש שבין מכירה הרכישה למחיר המכירה. בחינת התיק מנקודת מבט זו בלבד הייתה מובילה מן הסתם לדחיית התביעה ו/או לקבלתה על סכומים מינוריים, אם בכלל. אולם, יש הכרח לבחון תיק זה מנקודת מבט כללית ולבחון מהו סטנדרט התנהגות מצופה מחברות ביטוח; שמאים ומוסכים. אין להקל ראש בתקנות התעבורה אשר נועדו בין השאר לשמור על חיי אדם, ומצווים אנו לבחון האם כל הגורמים המעורבים פעלו במקרה הנדון על פי חוק. עלינו לבחון מהם האינטרסים שעמדו בפניי כל אחד ואחד מהצדדים; עלינו לבחון אם מאן דהוא התעשר על חשבונו של האחר ובידי איזה גורם מצוי הכוח להכתיב את המחירים ולהזרים לשוק מכוניות לאחר תאונות; יש לשאול את עצמנו באיזו מדינה רוצים אנו לחיות, האם במדינה המפקחת על רכבים משוקמים המוחזרים לכביש לאחר שהיו מעורבים בתאונות או שמא יש לאפשר "שטח הפקר", בו חברות ביטוח מוכרות שרידי רכב לשיקום וכל מוסך שלא קיבל את ההכשרה לכך מתקן את הרכב, מוכר אותו לאחר, וכך מתגלגלים בכבישנו אלפי כלי רכב שאיש לא בדק את בטיחותם. דומה שאם בוחנים את המקרה מנקודת המבט השנייה, אין אלא לקבוע שהנתבעים פעלו בתיק זה בניגוד לחוק, פשוטו כמשמעו. ככל שמעמיקים בחומר לומדים כי התובע התנהג כ"אזרח הסביר" בנסיבות העניין ופעולותיו צפויות לאור המידע שהיה בפניו בכל רגע נתון. לעומת זאת, את התנהגות הנתבעים יש להוקיע. לכן - דין התביעה להתקבל, בחלקה. אנמק קביעתי זו אגב התייחסות לנתבעים 1-2 תחילה ולאחר מכן אתייחס לנתבע 3. התביעה כנגד הנתבעים 1-2 כזכור תביעה זו כוללת שתי טענות מרכזיות: הטענה הראשונה היא שהיה על הנתבעים להכריז על הרכב כאובדן גמור ולא כאובדן להלכה, והשניה היא שהנתבעים לא פעלו על פי המתחייב בתקנות התעבורה. אפתח בשאלה הראשונה - האם היה מקום להכריז על הרכב כאובדן גמור? האם אכן לנתבעים 1 ו-2 היה אינטרס ל"העצר" בנזק גולמי של 54.54% בלבד? לעניין האינטרס של הנתבעת 1, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת שלנתבעת 1 יש אינטרס כלכלי שלא להכריז על רכב כ"אובדן גמור" אלא "אובדן להלכה", וזאת בהתחשב בכך שעבור שרידי רכב באובדן גמור מקבלת היא שיעור של 47% מהנתבע 3, ובמקרה אחר שיעור של 12% בלבד. הנתבע 2 נשאל בנקודה זו וידע לנקוב באחוזים, בקירוב, ראו עדותו בעמ' 111 שו' 7-9 וכשנשאל לגבי הרציונאל שבהכרזה על אובדן להלכה השיב הנתבע 2: "ישנן כמה סיבות, האחת רצון המבוטח, לפעמים המבוטח לא רוצה לתקן את הרכב, השניה, חישוב כלכלי, אני עושה את החישוב ירידת ערך עתידית וכמה אחוזים חברת הביטוח מקבלת" (עמ' 102 שו' 17-19). אמנם בסיכומיהם טענו הנתבעים 1-2 שהדברים הוצאו מהקשרם ואף הביאו דוגמה מספרית הממחישה את טענותיהם, אולם אין חולק לעובדה שעבור שרידי רכב בתאונה אובדן גמור מקבלת הנתבעת 1 תמורה פחותה פי שלושה מאשר עבור השרידים בתאונת אובדן להלכה. הגענו למסקנה שקיים אינטרס כלכלי כמבואר לעיל. עוד הגעתי לכלל מסקנה שהתאונה שעבר הרכב היתה אכן תאונה קשה, אשר גרמה לפגיעות במרכב הרכב (או בתת שלדה). למסקנה זו ניתן להגיע על סמך דבריו של הנתבע 2 עצמו בחוות הדעת השנייה (ראו תיאור הנזק כפי שצוטט בסעיף 8 לעיל); מהבדיקות שנעשו לרכב בנסיונות המכירה; מאי ההצלחה למכור את הרכב במשך 6 חודשים במחיר שנדרש, וגם לא במחיר מופחת; מתיאור הליקויים שבבדיקת מוסד הטכניון; ובמיוחד מעדותו האובייקטיבית של לבון, ראו סעיף 5 לתצהירו אשר עמדה בחקירה הנגדית, עמ' 43 שו' 16-21. אולם האם די בכך שלנתבעת 1 יש אינטרס כלכלי שלא להכריז על רכב כאובדן גמור , בצירוף הראיות הקיימות בפניי המעידות על פגיעה במרכב הרכב (קורות וכו'), כדי להגיע למסקנה שהנתבעים 1 ו-2 פעלו בתרמית והונאה ובכוונת תחילה "עצרו" את הבדיקה וביכרו להכריז על הרכב כאובדן להלכה ולא כאובדן גמור? דומני שיש להשיב על כך בשלילה. יש לזכור כי בעניין מקצועי עסקינן - קביעת אחוזי הנזק הגולמי ברכב שניזוק בתאונה. הנתבע 2 הצהיר כי הוא מונחה משיקולים מקצועיים בלבד והנתבעת 1 אינה מתערבת בשיקוליו, ראו עדותו בעמ' 111 שו' 15-18. הטענה המיוחסת לנתבעים בנקודה זו הינה טענה מסוג תרמית וקנוניה, הדורשת שרמת ההוכחה ורצינות הראיות תהיה בהתאם; לא די בקיומו של אינטרס כלכלי או בחשד גרידא ל"הטיית" חוות הדעת. מעבר לכך וחשוב מכל - אם אכן טענת התובע היתה נכונה, מן הסתם עידן היה מוצא אחוזי נזק גבוהים מ - 60%. יש לזכור כי הרכב נבדק על ידי עידן ביום 31/3/03, כשנתיים לאחר התאונה. עידן הודה בחקירתו כי לא הגיע לאחוזי נזק גבוהים מ- 60% (עמ' 23 שו' 6-7), לכן אין בפנינו חוות דעת סותרת לזו של הנתבע 2 . כאמור בעניין מקצועי עסקינן. בית המשפט לא אמור להגיע מיוזמתו למסקנה אחרת מזו אליה הגיעו השמאים, רק בשל אותו אינטרס כלכלי וראיות בדבר פגיעה בקורות הרכב. לכן - דין טענה זו של התובע להדחות. לא כך הוא לגבי הטענה השנייה - הפרת סעיף 309 לתקנות התעבורה הקובעת כדלקמן: (א)"בעליו של רכב, קצין בטיחות או מי שהשליטה על הרכב בידיו, לא ישתמש ברכב ולא ירשה לאחר להשתמש בו, אם נגרם בו נזק למערכת ההיגוי ולבלמים, לשלדת המרכב מעבר לקו הגלגלים פגיעה בין הסרנים, בעמודי המרכב כהשלדה היא חלק אינטגרלי של המרכב, או כשהשלדדה היא חלק מהרכב, אלא לאחר שהרכב תוקן וניתנה עליו תעודת בדיקה בידי מנהל מקצועי במוסך מורשה, הרשאי לתת תעודת בדיקה על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב) התש"ל -1970 (להלן - מוסך מורשה). (ב) לא ניתנה תעודת בדיקה כאמור בתקנת משנה(א) יודיע על כך המנהל המקצועי במוסך המורשה לרשות הרישוי". במקרה שלפנינו לא היתה מחלוקת ששלדת הרכב נפגעה - איני מקבלת את "התחכמותו" של הנתבע 3 בהעלותו את הטיעון שהשלדה לא נפגעה מהטעם הפשוט שברכב זה אין שילדה. הכוונה הברורה העולה מהתקנה היא שתקנה 309 חלה מקום שנפגעות קורות הרכב; העמודים; הסרנים וכו'. הנתבע 2 עצמו אישר בעדותו : "...ברכב הזה נפגעו המכלולים המצויינים בתקנה" (עמ 107 שו' 24-25). עוד לא היתה מחלוקת שהנתבעת 1 שילמה ללבון את תקבולי הביטוח עבור הרכב ומאותו מועד הפכה היא לבעליו החוקי של הרכב, מכוח תקנה 6 ג' לתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח ואף היתה בעלת השליטה על הרכב, בטרם מכרה אותו לנתבע 3. בסיטואציה זו, אין אלא לעיין בתקנה כדי להבין שאסור היה לנתבעת 1 להעביר את הרכב לגורם כלשהו אלא לאחר שהרכב תוקן וניתנה עליו תעודת בדיקה! בסיטואציה זו לא יכלה הנתבעת 1 למכור את הרכב לנתבע 3, גם אם קיים בינהם הסכם למכירת ניצולת! מקום שחלה תקנה 309, לא ניתן לסחור בשרידים אלא על חברת הביטוח מוטלת החובה על פי חוק לדאוג לשיקום הרכב, לקבל עליו תעודת בדיקה כדין ממוסך מורשה ורק אז להעביר אותו הלאה! לכן, לא ברורה ההתחכמות של הנתבעים לפיה החובה הנזכרת בתקנה 309 חלה על המוסך (הנתבע 2 בעמ' 107 שו' 19) - המוסך לא אמור היה לקבל את הרכב לידיו, אלא אם מדובר במוסך מורשה לביצוע התיקון. בעניין זה העיד הנתבע 3 שאין לו את ההסמכה הדרושה לכך, ראו עדותו בעמ' 125 שו' 9: "נכון, כי אין לי את הציוד הנדרש". בנוסף, כהן ניסה לטעון כי מכרו "שרידים" (עמ' 115 שו' 21-24), אולם עיון בהסכם לרכישת ניצולת מגדיר רכב שניזוק בשיעור הפוחת מ - 60% כרכב לשיקום. כלומר - הנתבעת 1 ידעה שהרכב הולך לשיקום; הנתבעת 1 ידעה, או היה עליה לדעת, שהנתבע 3 אינו מוסך מורשה על פי תקנה 309; הנתבעת 1 העבירה את הרכב למרות שהיה בבעלותה ובשליטתה מבלי לבצע את התיקון הנדרש, מבלי להתנות את העברתו הלאה לידי צדדים שלישיים בביצוע תיקון שיקבל את האישורים הנדרשים על פי חוק. הנתבעת 1 פעלה הניגוד לחוק, פשוטו כמשמעו. בכך דומות נסיבות המקרה שלפנינו למקרה פס"ד בזם, שם הגיע כב' השופט ורדי לאותה מסקנה: " אני סבור שעל פי אותו הגיון האוסר העברת בעלות ברכב ושינוי רישום בעלות ברכב, כל זמן שיש הודעה על איסור שימוש ברכב, הרי גם מי שהוא הבעלים מבחינה קונסטיטוטיבית לא יעביר את הרכב מבחינת השליטה וימכרו לאחר כפי שהדבר נעשה במקרה כזה מהנתבעת 1 לצד ג' 2 וממנו לאחרים ועל הנתבעת 1 היה להשבית את הרכב על פי תקנה 309 לתקנות התעבורה. [ראה עדות המומחה מטעם הנתבעת 1 מר אייזנברג שבמקרה של שלדה פגומה יש להשבית את הרכב לפי תקנה 309]. הנתבע 3 כשלוח ונציג של הנתבעת 1 והנתבעת 1 כמי שהשליטה על הרכב היתה בידיה וכבעלת הזכויות ברכב (לא הזכויות הרשומות) היו צריכים לא להשתמש ברכב ולא להרשות לאחר להשתמש בו עקב הפגיעה בשלדה לפי תקנה 309 ולהשבית את הרכב כל זמן שהרכב לא תוקן וניתנה תעודה כדין על ידי מוסך מורשה. הנ"ל הינו באחריות הנתבע 3 שהיה צריך לדווח זאת לנתבעת 1 ובאחריות הנתבעת 1 שהיתה צריכה לפעול כך ולא לעצום עיניים, כשהם היו צריכים לצפות שבסופו של דבר יבוצע התיקון על ידי סוחר רכב שיתקן את הרכב תיקון לא ראוי, לא מקצועי ולא בטיחותי כמו במקרה דנן. במידה והנתבעת 1 היתה מעוניינת בתיקון הרכב היה עליה לעשות זאת בעצמה ולא לעצום עיניים כפי שעשתה, או לוודא את תיקון הרכב על ידי מוסך מורשה בלבד שייעשה בפיקוחה ואחריותה" (שם, בעמ' 24). אין לי אלא להצטרף כאמור לדברים אלו, דברים המבוססים על לשון התקנה; על הראציונל העומד מאחוריה, המבוסס על הרצון לשמור על חיי אדם ולפקח על רכבים משוקמים שעברו תאונות בהן נפגעו מכלולי בטיחות. השמאי מטעם חברת הביטוח וחברת הביטוח עצמה הם "מונעי הנזק" הטובים ביותר; הם אלו שבודקים את הרכב לאחר התאונה; הם עלו שקובעים את שיעור הנזק הגולמי בו והאם יש מקום להשביתו באופן מוחלט (דבר הגורר פירוק והורדה מהכביש) או שמא יש מקום לבצע שיקום. חברת הביטוח, אם משלמת היא למבוטח דמי ביטוח מלאים, שבה להיות הבעלים החוקי של הרכב. עליה חלה החובה הנזכרת בתקנה 309; אם הרכב הינו לשיקום - מלאכת השיקום מסורה בידיה ובפיקוחה. אין להשלים עם מצב ששרידי רכב שלא הוגדר כרכב לפירוק יתגלגלו לשוק ללא כל משגיח. לכן, אין אלא לקבוע שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות החלה עליהם במקרה הנדון; אין אלא לקבוע שהנבעים הפרו את החוק ולא פעלו כמצוות תקנה 309 הנ"ל. לגבי הנתבע 2 - טען זה האחרון שתקנה 309 חלה עליו באופן אישי רק משנת 2005, עת יצא החוזר לשמאים - ראו עדותו בעמ' 108 שו' 10-14 ונספח ד' לתצהיר הנתבע 2. אמנם, לכאורה החוזר הנזכר נשלח בחודש מאי 2005. אולם, כפי שעלה מחקירתו של הנתבע 2, הוא עבד עם הנתבעת 1 כ - 15 שנה; כשמאי של חברת ביטוח, אמור הוא לדעת מה קובעת תקנה 309. בעדותו העיד הנתבע 2 בנוגע לנתבע 3: "מהרגע שאני מודיע לו הוא צריך לגרור אותו והוא אחראי על הרכב והרכב לא באחריותי - אני הודעתי וסיימתי את הסיפור עם השרידים" (עמ' 101 שו' 5-7). כפי שכבר קבעתי לעיל, דברים אלו פשוט אינם נכונים, במיוחד כשהנתבע 3 אינו מוסך מורשה במובנו בחוק. לכן - וכפי שנקבע בפס"ד בזם, גם הנתבע 2 התרשל ו/או עצם את עיניו ולא פעל על פי החובה הנקובה בתקנה 309, כשהוא הוא נציגה המקצועי של הנתבעת 1, האמור להיות בקיא בהוראות המחייבות מקום הרכב הוכרז על ידו כרכב לשיקום ולא לפירוק. טענו הנתבעים 1-2 כי אין קשר סיבתי בין הפרת תקנה 309, אם וככל שיקבע שזו הופרה, בין השאר כי לרכב לא ארעה כל תאונה; כי לא הוכח שלא ניתן להעביר את הרכב את הבדיקה המתחייבת לפי תקנה 309; שה"נזק" הינו למעשה נזק חוזי, ואם היה התובע מבצע בדיקה בטרם הרכישה, ה"נזק" היה נחסך. איני רואה עין בעין עם הנתבעים בנקודה זו. גם בפס"ד בזם ה"נזק" היה נזק כלכלי בלבד - התובע לא יכול היה למכור את רכבו במחיר השוק (וגם לא בהפחתה יחסית לגובה ההנחה שהוא קיבל), ובמקרה שלפנינו על פי בדיקת מוסד הטכניון הרכב אינו ראוי לשימוש במצבו הנוכחי. הנתבעים לא ביקשו להביא לעדות את עורך המסמך; תוכן המסמך לא נסתר; הנתבעים לא הגישו כל מסמך אחר מטעמם לפיו הרכב ראוי לשמוש לפי תקנה 309. יש קשר סיבתי בין מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים (עצם העברת הרכב במצבו הניזוק לנתבע 3, מבלי לדאוג לתיקנו ושיקומו כדין), לבין הנזק שאירע לתובע - חוסר היכולת למכור את הרכב לאחר, בוודאי לא במחיר אותו שילם. עוד יש לזכור שהנתבעת 1 התעשרה שלא כדין ממכירת שירדי הרכב בניגוד לחוק - הנתבעת 1 קיבלה מהנתבע 3 47% מערך הרכב! מאחר וקבעתי כי לא היתה לנתבעת 1 זכות למכור את הרכב כשרידים, התעשרותה זו אינה כדין וזהו מקור נוסף לחיובה. בהמשך אתייחס לחלוקת הנזק בין הנתבעים, כעת אפנה לאחריות הנתבע 3. אחריות הנתבע 3 הטענות אשר הופנו לנתבע 3 הינן כזכור הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי. סבורני כי יש מקום לחייב את הנתבע 3 בשני מישורים אלו, וכן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לדידי, עסקת מכר הרכב בין הנתבעת 1 לנתבע 3 נעשה כאמור בניגוד לדין ודינה להתבטל; לנתבע 3 אסור היה לקבל רכב לשיקום מקום שמכלולי הבטיחות הנזכרים בתקנה 309 נפגעו; לנתבע 3 אסור היה לפעול לתיקון רכב זה ובוודאי שאסור היה עליו למכור אותו לאחר ללא קבלת אישור מוסך מוסמך. אציין כי בנקודה זו עדותו של הנתבע 3 היתה סדוקה, בלתי עקבית ובלתי אמינה. בעוד שכתב ההגנה טען כי הינו מוסך מורשה ולכן "גזירת הסעיף אינה חלה עליו", אזי בעדותו אישר כי אינו מוסך מורשה במובנו בתקנה 309; דבר זה אילץ את הנתבע 3 ל"ייצר" גרסה שלישית שנזכרה לראשונה רק בעדות, לפיה לאחר התיקון העביר את הרכב למוסך אחר לבצע את הבדיקה לפי תקנה 309, אולם הוא לא שמר את הטופס , ראו עדותו הפתלתלה בעמ' 123 שו' 9-13; 19-22; עמ' 124 שו' 1-10. גרסה רביעית נזכרה לקראת סיום העדות: "יש לי מסמך שעשיתי את תקנה 309 ושילמתי על כך", עמ' 134 שו' 2-3. מיותר לומר שמסמך שכזה לא הוצג בפניי. מעבר לכך, נוכחתי לדעת שאכן הנתבע 3 הטעה את התובע בעת ניהול המו"מ לקראת כריתת ההסכם; לא גילה לו פרטים מהותיים; הציג בפניו מצגי שווא; ולכן עומדות לתובע העילות לביטול ההסכם המבוססות על טענות אלו. עוד הגעתי לכלל מסקנה שהתובע פעל לביטול ההסכם תוך זמן סביר, מיד בסמוך לאחר שנודע לו על עילת הביטול; יש לראות במשלוח הודעת הביטול כביטול כדין; התובע לא חטא לחובתו לפעול לצמצום נזקיו, וטוב עשה שלא פעל למכירת הרכב לאחר כשנודע לו על ממצאי בדיקת מוסד הטכניון. אפרט קיבעותיי אלו. התובע פירט בתצהירו ובעדותו את המצג אשר הציג בפני הנתבע 3 עובר למכירה - ראו תצהירו בסעיפים 2 ו-3. אציין כי עדותו של התובע, בכללותה, הותירה בקרבי רושם אמין, למרות שהנתבעים ניסו לייחס לתובע חוסר אמינות (בעניין ההצהרה על 80,000 ₪ כסכום העסקה, עמ' 56 שו' 22-23; ההצהרה שהרכב במצב "מעולה", עמ' 60 שו' 22-24 ; הקבלה של עידן, עמ' 49 שו' 5). התובע היה עקבי בדבריו; זכר ביטויים "אותנטיים" שנאמרו על ידי הנתבע 3 ("מה זה מכונית"; חבר "נישק לו את הידיים"); דבריו אלו השתלבו היטב בדברים שנכתבו עוד במכתב הביטול, מיד בסמוך לאירועים; נראה שהתובע מדבר מדם ליבו ואכן תחושתו הכלכלית היא שרומה על ידי הנתבע 3, אותו החשיב כידיד. ניתן לצפות מבעל מוסך, בוודאי אם הוא מיודד באופן אישי עם התובע, שיודיע על חומרת התאונה שהרכב עבר; בוודאי שלא ניתן לכנות תאונה כזו כ"מכה בצד קדמי ימני" (ראו עדותו של הנתבע 3 בעמ' 130 שו' 2). די לעיין בתמונות (ת/4), גם בעין בלתי מקצועית, כדי להבין את חומרת הפגיעה. נוסיף לכך את הדברים שלבון ייחס לנתבע 2, דברים המקובלים עליי שנאמרו ("הוא אמר לי שהרכב לא יוכל לעלות על הכביש", עמ' 43 שו' 18; "הוא אמר שבגלל שאין סיכוי להחזיר את הרכב לכביש ואני לא צריך לדאוג", עמ' 45 שו' 1-2); את הממצאים המאוחרים יותר שעדיין קיימים בנוגע לעיוותים בשלדה (או בתת השלדה, כפי שהנתבע 3 מקפיד לכנות), וראו דברי עידן: "פה יש מצב חמור שכל תשתית הרכב מעוותת לחלוטין", עמ' 18 שו' 14-15; את העובדה שלמרות שהרכב היה מחוייב לעבור בדיקה לפי תקנה 309, איש לא דאג לכך; כל זאת מוביל אותי למסקנה שהנתבע 3 יצר בפני התובע מצג שווא והעלים ממנו פרט חיוני - עובדת הכרזת הרכב כאובדן להלכה, אגב קביעה כי הרכב נפגע במכלולי הבטיחות שלו. גם אם סבר הנתבע 3 שהתיקון שבוצע על ידו ריפא את כל הפגמים (והממצאים המאוחרים יותר מלמדים שלא כך הוא), עדיין הנתבע 3 לא היה מוסמך לקבוע קביעות אלו, שהרי אין בידיו את הציוד המתאים לכך. לכן - ומשהבין התובע שהרכב נפגע במכלולי הבטיחות שלו, ושאחוזי ירידת הערך אינם תואמים את גובה ההנחה לה "זכה" התובע, רשאי היה הוא לבטל את העסקה ולדרוש את השבת כספו. התובע עשה זאת תוך זמן סביר ומאותו מועד היה זכאי להשבה. התובע כאמור ניסה למכור את הרכב ולהקטין את נזקיו, אולם משהבין שהרכב אינו בטיחותי, לא היה מחויב להמשיך במאמציו אלו ולהציג מצגי שווא בפני קונים פוטנציאליים אחרים (ראו דבריו בעמ' 59 שו' 1-5). לא זו אף זו - שהגיעו לידי התובע ממצאי בדיקת מוסד הטכניון, חלה עליו החובה לפי תקנה 309 כבעליו החוקי של הרכב, ולכן אסור לו להעביר את הרכב לאחר, ללא ביצוע תיקון. בנסיות אלו לא ניתן לומר שהתובע לא הקטין את נזקיו וטוב עשה שלא פעל למכירת הרכב, ראו דבריו בעמ' 60 שו' 15: "אני לא אמכור כי זה מסוכן". הנזקים וחלוקתם, חובת ההשבה ההדדית הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעים 1-2 התרשלו כלפי התובע והפרו חובה חקוקה; הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת 1 עשתה עושר ולא במשפט; הגעתי לכלל מסקנה שלתובע עמדו עילות לביטול ההסכם מכוח פגם בכריתה, במישור היחסים עם הנתבע 3; הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע 3 אף הוא פעל בניגוד לדין. כעת יש לקבוע מהם נזקיו של התובע, האם עליו להשיב למי מהנתבעים סכומים כשלהם בעקבות ביטול עסקת המכר וכיצד יש לחלק את הסכומים שאקבע בין הנתבעים. במישור היחסים עם הנתבע 3, קבעתי כאמור כי הסכם המכר בוטל כדין עוד בחודש יולי 2002, עת משלח מכתב הביטול. במועד זה היה רשאי התובע לקבל את כל כספו חזרה, בתוספת ההוצאות שנגרמו לו עד אותו שלב (בדיקות הרכב לקונים פוטנציאליים; פרסומים; אגרות רישוי), ומנגד היה עליו להשיב לנתבע 3 את הסכומים הראויים עבור דמי השימוש ברכב בכל שמונת החודשים שחלפו, ראו בעניין זה סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. השבה זו נדרשת גם מכוח דיני עשיית עושר. טוענים הנתבעים כי יש לקבוע את דמי השימוש הראויים על פי המפתח שדרש התובע לקילומטראז' שנעשה עת הרכב היה בשימוש הנתבע 3 לצורך מכירתו (2.1 ₪ לכל ק"מ). אמנם, אם הציב התובע דרישה זו, ניתן לומר כי אותו תעריף מחייב גם אותו ו/או הוא מושתק מלטעון כנגדו. אולם, לא הובאה בפניי כל ראייה אובייקטיבית בעניין דמי השימוש הראויים; סבורני כי במקרה הנדון קביעת תעריף שכזה לא תהיה צודקת בנסיבות העניין (ראו סעיף 2 לחוק דיני עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979), מקום שעל התובע נכפה למעשה שימוש ברכב שאסור היה להעלותו על הכביש. ברע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מעותה מקומית חבר מודיעין (2010)(פורסם במאגרים) נקבע בין השאר כי ה"שכר הראוי" יקבע בין היתר לאחר בחינת השאלה מיהו הגורם האחראי לכך שהחוזה אינו חוקי ומהי מידת האשם של כל אחד מהצדדים. במקרה שלפנינו - האשם רובץ לפתחי הנתבעים ולא לפתחו של התובע. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בעניין זה, הגעתי לכל מסקנה שכל ההוצאות העודפות שהיו לתובע בנוגע לרכב, שאינן קשורות לניהול המשפט, והנאמדות על ידי התובע בכ-20,000 ₪ (ראו סעיפים 25 ד',ה', ו' לכתב התביעה המתוקן) מתקזזות כנגד דמי השימוש הראויים בשמונת החודשים בהם היה הרכב בחזקת התובע. אם כך, על הנתבעים להשיב לתובע סך של 100,000 ₪ ששילם עבור הרכב (ולא 104,000 ₪ או 96,000 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום משלוח הודעת הביטול (24/7/02). ההוצאות העודפות מתקזזות כנגד דמי השימוש הראויים; אין מקום לקבל כספים עבור הקילומטראז' העודף, שכן הוריתי על ביטול העסקה; איני מורה על קבלת פיצוי בגין אובדן שעות עבודה, לא הונחה לכך ראיה. לגבי עוגמת נפש ו/או פיצויים עונשיים - בפס"ד בזם פסק כבוד השופט ורדי סכום של 100,000 ₪ עבור עוגמת נפש. יש מקום לאבחן את אותו מקרה מהמקרה שלפנינו, כיוון ששם המשטרה פסלה את הרכב משימוש, ובמקרה שלפנינו אין פסילה שכזו. עם זאת, סבורני כי מדובר במקרה שאין להקל בו ראש; סבורני שהתובע נאלץ להתמודד במשך שנים, ולמעשה עד ליום זה (כשהרכב מונח בחצריו), עם תוצאות מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים, כפי שפורט לעיל. אין ספק שלתובע נגרמה עוגמת נפש רבה בפרשה, כשהתברר לו שהוא רכש רכב שעבר תאונה קשה ומכלולי הבטיחות שלו נפגעו, מבלי שאיש טרח ליידע אותו בכך או לבדוק שהרכב כשיר לנסיעה בכבישים. לפיכך, הנני מעמידה את סכום הפיצוי הנוסף על סך של 50,000 ₪. לגבי הוצאות משפט - אני פוסקת בעניין זה השתתפות באגרה בסך של 5,000 ₪; שכר טרחת שמאי בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין; שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪. סכומים אלו יתווספו כאמור לחיוב העיקרי בסך של 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 24/7/02 ועד התשלום המלא בפועל + 50,000 ₪ עוגמת נפש. כל הסכומים עליהם הוריתי ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, וכנגד השבת הרכב לידי הנתבעים. על התובע לחתום על כל מסמך שידרש לצורך העברת הבעלות על שם הנתבעת 1 או הנתבע 3, על פי החלטתם. מובהר כי אין לעשות הרכב כל שימוש ובכלל זה מכירה לאחר אלא לאחר שהרכב עבר בדיקה על פי תקנה 309 לתקנות התעבורה. לגבי חלוקת הסכומים בין הנתבעים - לכאורה, הנתבע 3 הוא שקיבל את הכספים לידיו ולכן חובת ההשבה כביכול חלה עליו, ועל הרכב לשוב לידיו. עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה שגם עסקת המכר בין הנתבעת 1 לנתבע 3 הייתה בניגוד לדין. כזכור, הנתבע 3 שילם לנתבעת 1 47% מערך הרכב. בנוסף, מצאתי שיש מקום לחייב את הנתבעים 1 ו-2 בנזק שאירע מכוח אחריותם בנזיקין. לאור שיעור חלוקת התמורה ברכב בין הנתבעים כמפורט לעיל; מאחר וסוברת אני שמעשי הנתבעים 1 ו-2 אינם נופלים בחומרתם ממעשי הנתבע 3, קובעת אני כי הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, אחראים לשלם לתובע מחצית מהסכומים שנפסקו ואילו הנתבע 3 אחראי למחצית הנותרת. קביעה זו חלה גם על הוצאות המשפט. בהתאם - על הנתבעים בינם לבין עצמם לשפות את האחר על תמורת הרכב המושב. רכברכב משומשהחזר כספיקניית רכב