קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספי פיצויים שנפסקו בפסק דין לקופת הנושים: מונחת בפני בקשתם של המנהלים המיוחדים של גב' רחל סופר סייג (להלן: המנהלים המיוחדים והחייבת, בהתאמה) כי אורה ל-Citibank N.A Tel-Aviv (להלן: המשיב או סיטיבנק) להשיב לקופתם סך של מעל 4.8 מיליון ₪, אשר הועברו למשיב בעקבות פסק-דין שניתן בתביעה אזרחית על-ידי כב' השופטת אגמון. המנהלים המיוחדים עומדים על בקשה זאת, וזאת חרף העובדה כי בקשת ביטול שהגישו לכב' השופטת אגמון נדחתה, תוך חיובם (ולמעשה, קופת נושי החייבת) בהוצאות משפט. עניין לנו בתביעה אזרחית שהגיש סיטיבנק כנגד חברת קלאנפורט שבבעלות החייבת, וזאת בנוגע לעסקת אשראי דוקומנטרי לכאורית מול חברה בנפאל. לטענת סיטיבנק, הוברר כי אותה עסקת אשראי דוקומנטרי הייתה נגועה במרמה, באורח אשר הביא להוצאת מיליונים מקופתו שלא כדין. תביעה זו הוגשה והתבררה בפני כב' השופטת אגמון, ובמסגרתה העידה אף החייבת עצמה. בעקבות היקלעותה של החייבת להליכי פשיטת רגל, עלתה השאלה מה דינה של אותה תביעה, אולם הוחלט כי בסופו של דבר הסכימו המנהלים המיוחדים כי התביעה תמשיך להתנהל באותה ערכאה, וכמו כן הוסכם כי בא-כוחה של החייבת ימשיך לייצגה. אלא מאי? המנהלים המיוחדים קובלים על כך, כי בסופו של דבר נחתמה בין הצדדים "פשרה", שמשמעותה המעשית היא קבלת התביעה, ובמסגרת זו הועבר סכום המחלוקת - כספי חברת קלאנפורט - לידי המשיב; המנהלים המיוחדים מצביעים על העובדה, כי בין חברת קלאנפורט לחייבת קיימת זהות, לשיטתם עד-כדי הפיכת קלאנפורט לפלטפורמה ריקה מתוכן, ועשיית החייבת בתוכה כחפצה; המנהלים המיוחדים מצביעים על כך, כי אף סיטיבנק התבסס, בתביעתו, על טענה כי ישותה המשפטית של קלאנפורט ריקה מתוכן ממשי. אי לכך, טענתם המרכזית של המנהלים המיוחדים הינה, כי למעשה עסקינן בכספי החייבת; אמנם, אין הם כופרים בכך כי סיטיבנק היה קורבן של תרמית, ובאורח עקרוני הכספים מגיעים לו; אלא שלשיטתם, אין הוא שונה מנושיה האחרים של החייבת. החוב כלפיו הוא חוב עבר, ואי לכך העברת הכספים ישירות לקופתו משמעותה אינה אלא העדפת נושים. עוד טוענים המנהלים המיוחדים כי הסכמתם להמשך התביעה, אין לפרשה כהסכמה לפשרה לפיה תתקבל התביעה במלואה או כמעט במלואה. המשיב מתנגד בתוקף לבקשה, ומצביע על העובדה כי טענות דומות הועלו ונדחו בידי כב' השופטת אגמון; כמו כן, מצביע המשיב על העובדה כי תלוי ועומד אף ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט העליון, באורח ההופך את הבקשה הנוכחית לכפל-התדיינות. לגופם של דברים, מצביע המשיב על העובדה, כי הבקשה מנוגדת לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת; וכי לאורו של עקרון זה, נטילת כספי קלאנפורט אינה יכולה להיחשב להעדפת נושים. עיינתי בתגובות הצדדים וכן בתגובת כונס הנכסים הרשמי, ולאחר זאת ניתנת החלטתי. 1. עניין לנו בשאלה משפטית, שעניינה תחימת גבולה של תופעת "העדפת הנושים" בדיני חדלות הפירעון, וזאת על רקע מושכלות יסוד של דיני החברות. כך, על רקע התנהלות של חייבת פושטת רגל, לפני ואחרי קריסתה - אשר חומרתה הינה ככל הנראה אחת הנקודות היחידות אשר הצדדים אינם חלוקים בעניינה. חייבת, אשר נקודת המוצא של החלטתי זו, הינה כי ערכאה אזרחית אשר דנה בתיק ושמעה ראיות חיוותה דעתה - ובעקיפין הכריעה כי היא אחראית לתרמית בעסקת אשראי דוקומנטרי (ואין נפקא מינה אם בכובעה האישי או תחת חסות חברה הנשלטת לחלוטין על ידה), ואי לכך נתקבלה "פשרה" שמשמעה למעשה קבלת תביעת סיטי בנק במלואה; חייבת, אשר זה לא מכבר - בבקשה אחרת בתיק פשיטת הרגל הנדון לפני, סירבה וממשיכה לסרב ליתן ייפוי כוח בינלאומי לבדיקת עסקיה בחו"ל, כשהיא טוענת כי הדבר "יפגע במוניטין העסקי שלה" (!!); כל זאת, בעודה מצויה בהליכי פשיטת רגל, וחל עליה איסור גורף לנהל עסקים בלא אישור בעלי התפקיד; ובלא כל צורך להאריך מילים על טיבו של אותו "מוניטין עסקי", כפי שנדון בפני כב' השופטת אגמון. 2. הנקודה הראשונה בה יש לדון, בנסיבות המקרה, הינה דיונית במהותה, ועניינה מרחב הסמכות ושיקול הדעת שהותירה הסכמת המנהלים המיוחדים לבא-כוחה של החייבת באותו הליך. לכאורה, יש ממש בטענת המנהלים המיוחדים, כי כאשר בעל-תפקיד מסמיך פרקליט להמשיך ולייצג בערכאה אזרחית את החייבת (ולמעשה את קופת הנושים), הרי הכוונה הינה שיעשה כל שלאל ידו, כדי להדוף את תובענת הצד שכנגד, ובוודאי לא יסכים כלאחר- יד לקבלתה. יוצא, כי במצב דברים רגיל יתכן מאד והיה ממש בטענה כי הסכמה ל"פשרה" שמהותה קבלת תביעת הצד שכנגד במלואה, חורגת מאותו "מנדט" שניתן לפרקליט המייצג, ובלא הסכמת בעלי התפקיד אין היא יכולה לעמוד. במצב דברים כזה, אין ספק כי חובתו של בעל התפקיד הינה להגיש בקשה לביטול ההחלטה, ולעשות כל הכול בכדי שתתקבל, כולל פניה לבית המשפט של חדלות פירעון. לעניין זה, למותר להזכיר את תרומתן האפשרית של "פשרות", שמשמעותן קבלה מלאה או כמעט מלאה של תביעות לתפיחת מצבת החובות של החייב, ולעיוות החלוקה בין נושיו (לעניין זה, ראה למשל תיק הקפאת ההליכים של עיריית טייבה, והסוגיות שעלו לדיון במסגרתו). זאת ועוד; במידה וכנגד החייב ניתן פסק-דין שכזה, נשוא פשרה תמוהה, יכולים בעלי התפקיד ולעיתים אף חייבים "להציץ אל מאחורי הפרגוד" של פסק הדין ולהימנע מלכבד תביעת חוב המוגשת על-בסיסו. אלא מאי? נסיבות המקרה דנן שונות; לשם הבהרת הבדל זה, דומה כי די לעיין בהחלטתה המפורטת של כב' השופטת אגמון, שדחתה את בקשת הביטול שהגישו המנהלים המיוחדים. בעניין זה (וזהו העיקר לטעמי) הבהירה כב' השופטת אגמון כי אותה "פשרה" בה הסתיים התיק, אינה פשרה שהציעה או יזמה גב' סייג, אלא תוצאה של אמירות מפורשת של בית המשפט, לאחר שמיעת הראיות, כי התביעה מוצדקת ובכוונתו לקבלה. יוצא, כי להבדיל מאותן "פשרות" תמוהות שנדונו בעניינה של עיריית טייבה, הרי במקרה הנוכחי אין מדובר אלא במעין הסכמה לחסוך מבית המשפט האזרחי את כתיבת פסק-הדין והנמקתו (ושמא, אגב כך, לחסוך בהוצאות משפט). זאת, לאחר שכב' השופטת אגמון הבהירה לצדדים הבהר- היטב מהי התרשמותה מן התיק והראיות, ומה בכוונתה לפסוק. 3. יוצא, כי בעניין זה , הרי שאף אם היה נקבע כי הפשרה בטלה ומבוטלת בגין חוסר סמכות, הרי "ממה נפשך"; כל שהייתה החלטה כזו גורמת הינה הטרחתו של בית המשפט האזרחי לכתוב את אותה החלטה עצמה, ולהגיע לאותה תוצאה הידועה לצדדים כבר כעת; זאת, אף אם באורח מפורט ומנומק יותר. די בכך, למעשה, כדי לדחות את טענת הסמכות המרומזת שמעלים המנהלים המיוחדים. מרגע בו הסכימו (ועל כך אין מחלוקת) להמשך את ההתדיינות בערכאה האזרחית, אין הם יכולים להלין על תוצאות אותו "מנדט", אשר בסופו הגיעה כב' השופטת אגמון לאותן מסקנות אליהן הגיעה - ואשר בית משפט זה וודאי שאינו ערכאת ערעור על הדרך בה התרשמה מן הראיות. נקודה זה מקבלת אף משנה תוקף לאור העובדה, כי ספק גדול בעיני עד כמה מסיגים המנהלים המיוחדים על קביעותיה של כב' השופטת אגמון לגופה; זאת, באשר ספק גדול אם מתכוון מי מהם לשמש "מליץ יושר" לחייבת, ולטעון כי לא ביצעה את אותם מעללים חמורים המיוחסים לה. 4. נקודה נוספת שראוי להתייחס אליה, בקצרה, נוגעת להחלטתי בבקשה 9 בתיק פשיטת הרגל של הגב' סופר-סייג. במלוא הכבוד הראוי, ספק גדול אם ניתן להסיק מאותה החלטה את המסקנות מרחיקות הלכת שמבקשים המנהלים המיוחדים כי אסיק עתה, ובוודאי שאין בו סתירה חזיתית להחלטת כב' השופטת אגמון. החלטתי בבקשה 9 עוסקת, כל-כולה, בכספים הנוגעים לחברת מצפה ארסוף, וכל ההנמקות נשוא החלטה זו עוסקות באותו עניין. אי לכך, אין נפקא מינה אם אותו בנק שהחזיק בכספים, החזיק בו-זמנית גם בכספים שעניינם תביעת סיטי בנק. עיקר ההכרעה עסק - ודחה - את דרישתו של בנק דיסקונט להוסיף ולהחזיק ביתרת כספי מימוש מעבר לתשלום החוב המובטח לטובתו הוא, וזאת בשל "חשש" כי תביעת סיטיבנק תחשוף אותו לתביעות נוספות, הא ותו-לא. אף אם ניתן - מן הבחינה המילולית - לפרש אי-אלו חלקים בהחלטה כמתייחסים לכל הכספים שבידי בנק דיסקונט הקשורים לחייבת ולסובביה, בלא הבחנה בעניין מקורם, הרי פרשנות זו הינה מלאכותית, ובוודאי שאין בה כדי להפוך את החלטתי בבקשה 9 ל"מעשה בי דין" בעניין שכלל לא התכוונה לדון בו; זאת, אף באורח שהיה יוצר כפל התדיינות בין בקשה זו לבין העניין שנדון בפני כב' השופטת אגמון. אי לכך, הרי אף דינה של טענה זו להדחות. 5. משהגענו לכאן, לא נותרנו אלא עם "ליבה המשפטי" של הבעיה. אין ספק, ובנקודה זו מוכנה אני (בלא צורך לקבוע תשתית עובדתית חלוטה) לקבוע כי יש ממש בטענות המנהלים המיוחדים בכל הנוגע ל"טיבה" של חברת קלאנפורט; לעניין זה, יש ממש בטענה כי אף המשיב העלה טענות דומות מאד בעת התביעה, כאשר מכאן ומכאן משתמעת אותה האשמה כלפי החייבת - קרי, כי מדובר לכאורה ב"חברת קש" חסרת כל מהות עצמאית אשר ניהלה החייבת, זאת בנסיבות ותוך התנהלות אשר חשודות כנגועות במרמה. נקודה העולה היטב, אף אם בעקיפין, אף מהתרשמותה של כב' השופטת אגמון בעניין אותה עסקת אשראי דוקומנטרי ממנה יצא סיטיבנק כשידיו על ראשו. אלא מאי? טענות - אף אם מבוססות לכאורה - כנגד מהותה של חברת קלאנפורט, אין בהן בכדי לאיין מראש את ישותה המשפטית הנפרדת של חברה זו. בעניין זה, הפכו המנהלים המיוחדים, הלכה למעשה את היוצרות: המנהלים המיוחדים מבקשים, למעשה, להתעלם בדיעבד מישותה המשפטית של קלאנפורט; זאת, תחת להגיש, מבעוד מועד, בקשה להרמת מסך (או כל סעד רלוונטי אחר המוכר בדין), אשר יתבסס על אותן טענות עצמן, ואשר תוצאתה עשויה הייתה, לו התקבלה, להביא לאיונו של מסך ההתאגדות בין גב' סופר-סייג לבין החברה שבבעלותה. ספק גדול, בעיני, אם ניתן ליתן גושפנקא למהלך כזה - אף אם מניעיו מובנים ומוצדקים לכאורה; בלא להכריע בעניין, יתכן וניתן היה להילך כברת דרך עם המנהלים המיוחדים, לו עסקינן היה בגורם קרוב לחייבת, אשר היה עולה מן הראיות כי הוא שותף למעלליה הלכאוריים; אלא שבנסיבות המקרה, מכוונים המנהלים המיוחדים את בקשתם אל צד ג', אשר אף לשיטתם היה קורבן להתנהלות החייבת, ולא שותף לה. 6. אכן, ברמה של בחינה כלכלית-מהותית, אין ספק כי תוצאה זו אינה נעדרת בעייתיות. במה אמורים דברים? מקום בו פלוני יוצר הפרדה משפטית מלאכותית בינו לבין חלק מנכסיו, ומצפין אותם מאחורי מסך ההתאגדות של חברה שאין לה תוכן כלכלי ממשי או נראה כי היא מיועדת לתעתע בנושיו של פלוני, נוצר אכן עיוות בחלוקת נכסיו של פלוני בין נושיו, מקום בו הוא נקלע לכדי חדלות פירעון. במצב דברים כזה, נושים שהתקשרו עם פלוני דרך אותה פלטפורמה ריקה מתוכן של חברה, יזכו לקדימות מוחלטת בפירעון מאותם נכסים שהעביר פלוני לחברה, בעוד יתר הנושים לא יוכלו אלא לבוא בנעלי בעל המניות ולהיות נושים נדחים באותם נכסים. דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו פלוני הינו חייב פושט רגל המתעלם מהוראות הדין, עד כדי כך כי לא תמיד ברורות הדרכים בהם העביר נכסים אל החברה וממנה. בעיה זו אינה מן הקלות, והיא עשויה להסב לא אחת חוסר צדק, שלא לדבר על סרבול בכל הנוגע בניהול הליכים כנגד החייב, וזאת ככל הנראה ממש כפי שתכנן, בעת שיצר את אותו מבנה מסובך בו השתמש במסך ההתאגדות (או במארג משפטי אחר, כגון עסקאות למראית עין עם צד ג') כדי להרחיק את נכסיו מנושיו. לעניין זה התייחסתי, בהרחבה, בפסק-דיני בפש"ר 2401/99 (בקשה 9) בעניין בית-און נ' דטה חוק ומשפט בע"מ ואח'. באותו מקרה, עניין היה לנו בחייב אשר תחילה העביר את החברה באמצעותה פיתח מיזם לאחותו, ולאחר מכן חתמה "אחותו" על הסכם מורכב מול צד ג' שמשמעותו האמיתית העברת הפעילות כמעט חינם אין-כסף: "אכן, אין ספק כי במקרים רבים עומדים מאחורי שרשור חברות שיקולים עסקיים לגיטימיים. אולם במקרים אחרים, עשוי להתעורר חשד כי עניין לנו באמצעי הננקט גם - אם לא בעיקר - בכדי ליצור 'מסך עשן משפטי', אשר יקשה על הנושים לרדת לנכסיו של החייב. זאת, על-ידי יצירת הפרדה מלאכותית בין "היד החתומה על החוזה" (קרי, זו הנוטלת על עצמה התחייבות שניתן לתבוע בגינה) לבין "היד האוחזת בארנק", ובעיקר כאשר עולה רושם כאילו חלק מאותן 'חוליות ביניים משפטיות' אינן מכילות כל תוכן מהותי, מלבד יצירתן של 'גדרות' המהוות כר-פורה לסרבול הליכים והעלאת טענות סף מאוחרות" ובהמשך: "הנקודה שיש להדגישה, ואשר משותפת במידה רבה הן למקרה שבפני והן למקרים שנדונו בפסקי הדין הקודמים, הינה ההבדל בין הקלות הרבה שביצירת מבנה או רישום סבוך, לבין הקושי והסרבול בחשיפתו ובדיון בו בערכאות, אם וכאשר מסתבר כי בבסיס השרשרת "מסתתר" חייב חדל פרעון הנחשד בהברחת נכסים. לשון אחר: קל עד מאד לייצר ולסבך את אותה פקעת חוטים משפטית, אולם התרתה יכולה לארוך שנים ולדרוש משאבים מרובים, וזאת הן בכל האמור בחקירות הנדרשות לעיתים לשם שחזור המהלכים, והן בצעדים המשפטיים של גילויי מסמכים, ביטולי עסקאות ולעיתים אף הרמות מסך הנדרשות לשם 'התרת הפקעת'. במה דברים אמורים? אף במצבים בהם התמונה הכללית, בכל הנוגע לשרשרת העברת הנכסים, הינה ברורה יחסית, הרי שבעוד יצירתו של כל שלב ושלב בשרשרת אינה דורשת בדרך-כלל יותר מאשר יצירת מסמכים מהירה ונשיאה בעלויות רישום כאלו ואחרות, הרי שהתרתו של כל שלב עשויה לדרוש הליך משפטי שלם, בו יעמדו פרקליטי הצדדים המעוניינים על 'קוצו של יוד' של זכויותיהם הדיוניות - תחילה יעלו טיעוני סף, לאחר מכן יתנגדו לגילוי מסמכים, בהמשך יאריכו ככל האפשר את הדיון המשפטי עצמו, ועוד כהנה וכהנה. זאת, כאשר הם ניצבים מול מערכת משפט עמוסה, אשר לעיתים נזקקת לחודשים ארוכים, אם לא למעלה מכך, בטרם היא מגיעה להכרעה לגופה" אזכיר; באותו מקרה, נדרשו ארבע שנים ושלוש ערכאות שונות; אחת להרמת המסך בין החברה המקורית לחייב; שנייה לדיון בהסכם מכר הפעילות הקובע כי מדובר בהעברה בלא-תמורה; והאחרונה - בית המשפט של חדלות פירעון, לשם דיון והכרעה לגופו של עניין בשאלת חבות הרוכשת הסופית כלפי הנאמן בפשיטת הרגל (וזאת לאחר ש"הוסרו" לבסוף שתי חוליות הביניים). מותר לציין, כי במקרים רבים עשויות השנים שיחלפו עד לסיום אותה שרשרת התדיינות, להפוך את פסק-הדין לחסר תוכן ממשי, וזאת לאחר שהנכסים הועברו זה מכבר לידיים אחרות - לא אחת מחוץ לגבולות המדינה. 7. יוצא, כי אכן יש ליתן את הדעת על עיוותים אפשריים בחלוקת מסת הנכסים של החייב, אשר נוצרים על-ידי שימוש במסך ההתאגדות בכלל ובשרשור בפרט, מקום או אין מאחורי מסך ההתאגדות או השרשור תוכן כלכלי אמיתי. עניין זה, כפי שהובהר בפסק הדין בעניין בית-און, ראוי כי יביא את בתי המשפט, לכל הפחות, למודעות למשמעות מרחיקת הלכת של סרבול ההליכים וחלוף הזמן, ולעשיית כל שביכולתם כדי להחיש את ההליכים, לרבות צמצום האפשרות לסחבת ותמרונים דיוניים, ונטייה לרכז - במידת האפשר - שלבים רבים ככל האפשר של ההתדיינות תחת "'קורת גג משפטית" אחת. אלא מאי? מכאן ועד התעלמות למפרע ממסך ההתאגדות, רב הדרך. אכן, בלא צורך לקבוע מסמרות בעניין, יתכן מאד שישנו סיכוי לא מבוטל להצלחה בבקשה להרמת מסך בין החייבת לקלאנפורט, אלא שבמלוא הכבוד הראוי, לא ניתן לבצע הליך רב משמעות שכזה אגב אורחא, ובלא בקשה מפורטת ומנומקת, אשר לחייבת זכות להתגונן בפניה. אכן; הבנת האתגר והקשיים שיוצרים תמרונים משפטיים עשויה הייתה להביא את בית המשפט שלא להתייחס בסלחנות לתמרונים דיוניים, בקשות סף וניסיונות לעכב את ההליך מצד החייבת, במידה והיו נעשים ניסיונות כאלו; אולם בשום פנים ואופן לא ניתן להתייחס להרמת מסך כאל מובן מאליו, או לקבלה ב"הבל קולמוס", אגב הליך אחר. 8. זאת ועוד; מעבר לאמור לעיל הרי שדווקא בנסיבות המקרה, דומה כי טענת עיוות חלוקת הנכסים שיצר מסך ההתאגדות עשויה לפעול לשני הצדדים, וזאת כל עוד עסקינן לא בחייבת ומקורביה, אלא בצדדי ג' אשר אף המנהלים המיוחדים מסכימים כי נפגעו מהתנהלותה. כשם שנושיה ה"אישיים" של החייבת נפגעים ממסך ההתאגדות החוצץ בינם לבין נכסים שהועברו לחברת קלאנפורט, הרי כך יכולים נושיה של חברת קלאנפורט להלין כי אותו מסך התאגדות עצמו חוצץ בינם לבין נכסים שנותרו בבעלותה האישית של החייבת - וזאת מתוך אותה הנחה עצמה, כי הלכה למעשה לא הכילה קלאנפורט פעילות כלכלית נפרדת המצדיקה את אותו מסך התאגדות. במצב דברים זה, ניתן היה אף להרחיק לכת ולהעלות ספק, במה עדיף - למשל - חובו של מי שעבד בצוותא עם החייבת ואשר סעיף ריבית בהסכם ביניהם "סחרר" את חובו לסך של טריליונים (באורח אשר ספק אם ממשלתה של מדינה יכולה לפורעו), על-פני חובו של בנק שערב לעסקת אשראי דוקומנטרי וגילה בדיעבד כי הפך קורבן לתרמית. במצב דברים זה - אף אם יוחלט כי יש מקום באורח עקרוני להרים מסך - עשויה לעלות אף השאלה, האם ועד כמה, רצוי להחיל את איון מסך ההתאגדות באורח רטרואקטיבי, וזאת כאשר יתכן וסיטיבנק הסתמך עליו בתום-לב; איון מוחלט, למפרע, של מסך ההתאגדות עשוי להביא לתוצאה לפי החוב לטובת סיטיבנק ישחק כמעט כולו מול חוב הנטען ככזה העולה לכדי טרליונים רבים; ואין זה בטוח כלל ועיקר, כי תוצאה שכזו הינה צודקת. 9. אלא, שבשלב זה אין צורך להכריע סופית בכל אותן שאלות, ודי לנו בקביעה כי חרף החשדות הכבדים והטיעונים רבי המשקל העולים בדבר מהותה של קלאנפורט ומסך ההתאגדות בינה לבין החייבת, הרי שהמנהלים המיוחדים אינם רשאים להתעלם "כמובן מאליו" ממסך התאגדות זה, שעד שלא בוטל או הורם בהחלטת בית משפט, עודו שריר וקיים - למצער, בכל הנוגע לצדדי ג' אשר אף לשיטת המנהלים המיוחדים הינם קורבנות להתנהלות החייבת, ולא שותפים לה. אי לכך, הרי שכל עוד לא התקבלה (קל וחומר, טרם הוגשה) בקשה שכזו, הרי שחרף ההבנה לטענות המנהלים המיוחדים ברמה המהותית, הרי שלא ניתן לדבר על "העדפת נושים" בהעברת כספים השייכים לכאורה לקלאנפורט, באשר מסך ההתאגדות עודו חוצץ בינם לבין כספי החייבת, והופך את נושיה האישיים - לעת-עתה למצער - לנושים נדחים בכל הנוגע לכספים אלו. 10. אי לכך, אין מנוס מדחיית הבקשה בנוסחה זה. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. פיצוייםהחזר כספינושה