קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר פיקדון לאחר פטירת הדייר / החזר פיקדון קשישים לאחר פטירה: המנוחה, התקשרה בהסכם מיום 25.5.2000 עם חברת מגדלי הזהב בע"מ, כשמה אז, ובשמה היום בית בלב בע"מ, (להלן: "החברה"), על פיו בכפוף לתשלום הסכום של 560,000 ₪, (להלן: "הפיקדון"), ניתנה לה זכות השימוש להתגורר ביחידת דיור בבניין המצוי ברחוב פינסקר 6 פ"ח תקווה, למשך כל חייה, כנגד תשלום דמי שכירות, הכול כמפורט בהסכם, (להלן: "ההסכם"). המנוחה נפטרה בשנת 2007, שאז פנו יורשיה, לחברה לקבלת יתרת הפיקדון וסורבו. לאור הסירוב הוגשה תביעה זו, במסגרתה נשמעו עדים והוגשו סיכומים. לאחר קבלת סיכומי התובעים, הוגשה בקשה להוספת ראייה, לה נעתרתי, והצדדים הגישו סיכומיהם. פסק דיני זה ניתן לאחר שמיעת הראיות וקבלת סיכומי הצדדים. טענות התובעים: התובעים טוענים, כי בהתאם להוראות ההסכם, סעיף 6.1.2.2., לאחר פטירת הדייר, החברה חייבת בהשבת סכום הפיקדון בניכוי 2.5% לכל שנה בה התגורר הדייר במעון, ולפיכך, על הנתבעת להשיב לתובעים את הסכום של 455,840 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. התובעים טוענים כי על פי הוראות ההסכם, ההתקשרות של המנוחה הייתה עם הנתבעת, והיא שהתחייבה להשיב את הפיקדון. טענות הנתבעת: הנתבעת טוענת, כי במסגרת ההסכם, ניתנה הסכמת המנוחה, ומשכך יורשיה שלאחריה, להמחאת כל חיוב שיש לחברה לטובת המנוחה ו/או יורשיה, לחברת מגדלי יוסף לוי ובניו בע"מ, (להלן: "חברת לוי"). על פי הטענה, מהות ההתקשרות הייתה, כי החברה משמשת כמפעילה של המעון בלבד, וכי בעליו של המעון הינו חברת לוי, ולכן חברת לוי היא שאחראית להחזיר את סכומי הפיקדון לתובעים. עוד נטען, כי המנוחה חתמה על הסכמתה להמחאת החוב לחברת לוי, וכי בשנת 2002 הסתיימה ההתקשרות בין החברה לבין חברת לוי, ומשכך יצאה החברה מהמעון והפסיקה את עבודתה בו. החברה טוענת, כי לאחר החתימה על הסכם הפירוד, תמו כל התחייבויותיה והועברו בשלמותן לחברת לוי, בידיעת ובהסכמת המנוחה. החברה טוענת, כי לאור זאת, המנוחה, יחד עם אחרים, פנו לביהמ"ש במסגרת הליכי הכינוס שנוהלו כנגד חברת לוי בתביעה להורות לביהמ"ש להיכר בחובותיה כלפיהם, ולכן היא הנותנת כי המנוחה הייתה מודעת להמחאת החוב והסכימה לה, וכי לא נותר כל חיוב לחברה כלפי התובעים. טענות התובעים בתשובה: התובעים טוענים, בתשובה, כי חברת לוי הייתה ערבה להתחייבויות החברה, וכי לא ניתן לקרוא בהסכם כי החברה המחתה את זכויותיה. עוד נטען כי לא נמסרה כל הודעה בדבר המחאת החובות, הדבר נעשה בלא הסכמת המנוחה ובלא ידיעתה. עוד נטען, כי החברה התרשלה רשלנות רבתי בשמירה על בטוחות שנמסרו להבטחת הפיקדונות, ולמעשה לאחר שסיימה את ההתקשרות עם חברת לוי, מסרה לידי חברת לוי את הבטוחות בלא שדאגה להבטיח את זכויות הדיירים וביניהם המנוחה. דיון: העדויות; מטעם התובעים העידה הגב' ינאי, שהסבירה, כי ההתקשרות עם החברה נבעה מרצונה של המנוחה, להתגורר בדיור מוגן ובטוח, והמנוחה ובתה שלוותה אותה בתהליך קבלת ההחלטה, הבינו שהן מתקשרות עם חברה תחת מטריית קופ"ח מכבי. הגב' ינאי העידה כי לא ידעה, לא הוסבר, ולא כך הובן ההסכם, שהחברה זכאית להפסיק את התחייבויותיה על פי ההסכם ולהעבירן לחברת לוי. הגב' ינאי, העידה, כי לא הכירה את חברת לוי, למעט היותו הקבלן שבנה את הבניין, והבנתה הייתה שהחברה, בית בלב בע"מ, שייכת לקופ"ח מכבי ומשכך כספה של אמה בטוח. הגב' ינאי, העידה כי ידעה על הפסקת הפעילות של החברה במעון, אלא שעל פי הבנתה, החברה הפסיקה את פעילותה אך התחייבויותיה שרירות וקיימות, ולא היה בהם כל שינוי, ולא נמסר כי יש שינוי. מטעם הנתבעת העיד מר איגרא שהעיד, כי לא היה מעורב בהסכם משנת 1995, שבין החברה לבין חברת לוי, על פי עדותו, החברה קיבלה על עצמה לנהל ולהפעיל את המעון, בעוד שחברת לוי ממשיכה להיות בעלת הנכס. הסיכום בין החברה לבין חברת לוי היה שהחברה תשמש כמפעילה. עדותו העלתה תמונה מטרידה ביותר, על פי עדותו, בהסכם שבין החברה לבין חברת לוי, נרשמו הכספים שהועברו לטובת חברת לוי, כהלוואה משיקולי מס, ולא משום שהם הלוואה בפועל, ולמעשה חברת לוי לא הייתה אמורה להחזיר אותן בשום שלב לחברה. עוד הוא מעיד, כי החברה בפועל שימשה המשווק של היחידות הדיור, וכי החברה קיבלה עמלה של 12.5% מכול סכום שהועבר לחברת לוי. לגרסתו, אדם ביקש לרכוש זכות שהות בבניין, שילם פיקדון לחברה, שהייתה מעבירה אותו במלואו לחברת לוי בניכוי 12.5% עמלתה, והסכומים נרשמו בספרי הנהלת החשבונות ובהסכם כהלוואה משיקולי מס. עוד הוא מעיד, כי כאשר אדם היה מבקש את הפיקדון בחזרה, על פי זכותו בהסכם, פיקדון זה היה מושב לו, אלא שלא זכר כיצד, והוסיף שיתכן שהיה מושב באמצעות החברה. לטעמו חברת לוי הייתה מחזירה את הפיקדון, אלא שייתכן והכספים בפועל היו מושבים באמצעות החברה. (ראה עדותו מיום 10.9.2009 עמוד 9). מר איגרא בהגינותו אישר כי לא ידוע לו אם הוסבר למשתכנים כי הם רק משווקים ומקבלים עמלה של 12.5% וכי מי שמקבל את הכספים זו חברת לוי. (שם, עמוד 11 שורות 21-22). על פי עדותו, במועד ההיפרדות בין החברה לבין חברת לוי, כונסו הדיירים והוסבר להם על הפרידה וניתנה להם האפשרות לעזוב את המעון, לטענתו הדיירים חששו בשינוי אורח חייהם, לא הוצא בעניין מסמך בכתב. במהלך עדותו, נשאל מר איגרא, אם הסכומים הועברו לחברת לוי כהלוואה, מדוע במועד עזיבתה של החברה את המעון והפרידה בין שתי החברות, היינו סיום ההתקשרות משנת 1995, לא הוחזרו לחברה כספי הפיקדון שהועברו לחברת לוי כהלוואה? על פי עדותו של מר איגרא, הסיבה לכך הינה שההלוואה בטלה, כדבריו "זו הלוואה לצורכי מס לא הלוואה אמיתית." (שם, עמוד 13 שורות 28-32). מעדותו כבר עולה התמונה של חוסר בהירות מוחלט באשר לעמדת הנתבעת, החברה, באשר לפיקדונות, וכאשר נשאל שאלה ישירה מר איגרא משיב, שלמעשה לכתחילה לחברה לא הייתה כל התחייבות בנוגע לפיקדונות: "ש. איזה חובות יש למגדל הזהב כלפי המשתכנים שאותם הן ממחים? ת.        החובות הם כל החובות שכתובים בהסכם למעט הפיקדון כלומר ההסכם השירות הטיפול. כל מה שקשור בהסכם למעט נושא הפיקדון. למגדל הזהב יש הסכם עם הדייר, ששמא כתוב כל נושא השירות שמגיע לדייר. בתוך הסכם זה צויין במפורש שכל החובות, שקשורות לפיקדון, הינם של מר לוי, וכתוב בהסכם, שכל מה שקשור לנושא הפקידון הינם של מגדלי לוי בע"מ. כאשר אנחנו ממחים את הזכויות והחובות, אנחנו ממחים את כולם, ללא הגבלה, בתוכם ההתחייבות הכתובה בהסכם של מר לוי כלפי הדיירים. מהרגע שהבנתי את שאלתו של עו"ד רוטקופף, אנחנו המחנו את הכול ללא הגבלה. בסל התחייבויות של מגדלי הזהב הראשוני, לא היה מעולם כלולה התחייבות באשר לפיקדון. בנקודת הפרידה ממר לוי המחנו לו, כפי שכתוב בהסכם, את כל מה שהיה בסלינו." (שם, בעמוד 14 שורות 7-16). כלומר, אליבא דעדותו של מר איגרא, לכתחילה לא הייתה כל התחייבות של הנתבעת, החברה, לדיירים, בכללם המנוחה, להחזרת הפיקדון, אלא ההתחייבות הייתה רק ואך ורק של חברת לוי. עוד העידה הגב' אביבי, לטענתה סיפרה לדיירם הפוטנציאליים כי החברה היא רק מפעילה, ואילו חברת לוי היא הבעלים. לטענתה, סיפרה לדיירים הפוטנציאליים, כי החברה מקבלת עמלה של 12.5% ומעבירה את יתרת הפיקדון לחברת לוי. וכי חברת לוי משלמת וחייבת בהשבת הפיקדון. על פי דבריה היא הסבירה שהחברה אינה ערבה לחוזה, ולא מחזירה את הכספים, עוד טענה בעדותה, שהחברה הבהירה שהיא לא יכולה להיות אחראית לכספי הפיקדון. (ראה תשובותיה בפרוטוקול הדיון מיום 10.9.09 עמוד 28-32, ובעמוד 17 שורות 1-7). מעבר למופרכות של העדות, ולסתירות שבין עדותה לבין המסמכים, לדוגמא, על פי גרסתה חברת לוי חתומה על ההסכם, ומההסכם עולה כי חברת לוי אינה חתומה כצד להסכם אלא כערבה, בכותרת להסכם חברת לוי כלל אינה מופיעה. הכספים שולמו לחברה ולא לחברת לוי, ועל פי ההסכם, עד למועד עזיבתה של החברה היא אחראית, כפי שעוד אראה בהתאם להוראות ההסכם להחזרת הפיקדון לדיירים, הרי המדובר בעדות מוזמנת שאינני נותנת בה כל אמון. העדה סבורה שביהמ"ש יאמין שמגיע אדם לחברה, המציגה את עצמה כחברת בת של קופ"ח מכבי, על גבי ההסכם מתנוססת חתימתה של קופ"ח מכבי, החברה היא המתקשרת בהסכם, ולה משלמים את הפיקדון, והגב' אביבי מסבירה לדייר הנכנס, שהחברה לא אחראית, אינה ערבה ולא צריכה להחזיר את הפיקדון? לסברתה, ביהמ"ש אמור להאמין שהיא הסבירה לדייר נכנס ובין היתר למנוחה, שאומנם תשלם לחברה למעלה מחצי מיליון ₪ אך בבוא יום פקודה החברה אינה חייבת בהשבת הסכום? ברור שהמדובר בטענת סרק שאין לה ולאמת כל קשר. מבחינה עובדתית, אני דוחה טענה זו, וסבורה שיש לבחון את הטענות לאורו של ההסכם שבין הצדדים, ותנאיו. אבהיר, על פי העדויות עולה בצורה ברורה כי גרסתה העובדתית של החברה הינה, שלכתחילה לא הייתה לה כל התחייבות, הדברים עולים הן מעדותו של מר איגרא שהובאה לעיל, והן מעדותה של הגב' אביבי. עיון בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת מעלה, כי נטענת טענה הנוגעת למצב שבו ההתקשרות שבין החברה לבין חברת לוי מסתיימת בטרם הגיע המועד לתשלום הפיקדון ושם נטען, כי כל זכויותיה וחובותיה לפי הסכם הפיקדון יומחו בהמחאה שלימה וסופית וגמורה לנתבעת 2, (ראה סעיף 14 לכתב ההגנה. מהבחינה העובדתית לא יתכנו מצבים סותרים, ולאחר סיום הליך ההוכחות ביהמ"ש מוצא עצמו עם טענות של הנתבעת העומדות בסתירה האחת לרעותה, מחד נטען על ידי שני המצהירים כי לכתחילה, על פי ההסכם שבין הצדדים לתובענה זו, לא הייתה כל התחייבות של הנתבעת, החברה, להחזרת הפיקדון. ומאידך נטען, כי כל חובותיה של החברה הומחו בהסכמת המנוחה לחברת לוי. אם חובה של הנתבעת הומחה, משמעות הדבר שלכתחילה החובה הייתה מוטלת על החברה וחובה זו, על פי הטענה הומחתה בהסכמה, ואם לא הייתה כל חובה הרי אין כל נפקות לטענת ההמחאה. אין מחלוקת, כי עסקינן בחוזה שלא נוסח מחדש עם כל דייר, והובא לדייר על ידי הנתבעת, (ראה הצהרתו של ב"כ הנתבעת לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.2009 עמוד 10), ההסכם; הצדדים להסכם הינם חברת מגדלי הזהב בע"מ, בשמה הקודם וכעת שמה חברת בית בלב בע"מ, הנתבעת, מצד אחד והמנוחה מצד שני, ונחתם ביום 25.5.2000. על פי האמור ב'הואיל' השני, החברה הינה בעלת זכות חכירה למשך 15 שנים. חברת מגדלי יוסף לוי ובניו בע"מ מצוינת כבעליו של המקרקעין עליו מצוי המעון. (הואיל ראשון). בסעיף 4 מתחייבת החברה להעמיד לרשות הדייר יחידת דיור למשך כל חייו, בכפוף לעמידתו בתנאי ההסכם. בסעיף 6.1 נאמר: "להבטחת התחייבויות הדייר על פי הסכם זה וכנובע הימנו מתחייב הדייר לשלם לחברה את הסכומים לפי אחת משתי האפשרויות..." בסעיף 6.4 נאמר: "ידוע לדייר והוא מאשר בזאת, כי התשלום היסודי מיועד לבעלים והבעלים יהיה אחראי בלעדית להשבת התשלום היסודי או חלקו לדייר בכפוף לתנאים, למועדים ולאופן הקבוע בהסכם זה והכל כמפורט בהתחייבות הבעלים המצורפת להסכם זה." בסעיף 12.4 להסכם נאמר: "במקרה של פטירת הדייר תחזיר החברה ליורשיו החוקיים של הדייר בתוך 60 יום מיום שהיורשים יפנו את המעון מכל חפץ השייך לדייר ולאחר שהיורשים יציגו בפני החברה צו ירושה שניתן ע"ח ביהמ"ש בישראל, את התשלום היסודי שהופקד ע"י הדייר אצל החברה." בסעיף 15.1.7 להסכם נאמר: "להעמיד לרשות הדייר ערבות של הבעלים כמפורט בסעיף הסכם זה לקיום מלוא התחייבויותיה הכספיות של החברה במקרה של עזיבת המעון (לרבות פטירת הדייר). בסעיף 15.1.9 להסכם נאמר: "לרשום לטובת הדייר שמילא את התחייבויותיו על פי הסכם זה הערת אזהרה לרישום משכנתא שנייה בדרגה להבטחת קיום התחייבויות החברה כלפיו על פי הסכם זה... כמו כן, ראה סעיף 19 להסכם שבו מפורטת התחייבות הנתבעת במועד הפסקת החכירה. בסיומו של ההסכם, נאמר: התחייבויות הבעלים: "הנני הח"מ, מגדלי יוסף לוי ובניו בע"מ, חברה פרטית שמספרה 51-031282-0, ערבה בזאת כלפי הדייר לקיום מלוא התחייבויות החברה הקבועות בסעיפים 12.4, 15.1.1, 15.1.6, 15.1.7, 15.1.8, 18.3, 19, 21.3, 21.5 להסכם זה לעיל." התחייבות הנתבעת; החברה טענה שתי טענות, הראשונה, שעל פי ההסכם ההתחייבויות להשבת הפיקדון הינה של הבעלים, וכי לה עצמה לא הייתה כל התחייבות כזו כלפי הדייר. כפי שפורט לעיל, אין כל מחלוקת שהתשלומים נעשו לחברה ולא לחברת לוי, ראה קבלות שהומצאו למנוחה, וצורף כנספח ג' לכתב התביעה, קבלה מעם הנתבעת על תשלום הסכום של 546,595 ₪, + החזר משכר דירה ובס"ה 560,000 ₪. עוד ראה סעיף 6.1 שצוטט לעיל , ממנו עולה כי הפיקדון משולם לחברה. עיון בהסכם גופו מעלה בצורה ברורה, כי בסעיפיו מפורטת התחייבות הנתבעת להחזרת הפיקדון, ראה סעיף 12.4, בו נאמר ברחל בתך הקטנה, כי במקרה של פטירה החברה תחזיר את כספי הפיקדון ליורשים. החברה טענה, כי על פי הוראות סעיף 6.4 ההתחייבות הייתה של הבעלים, ומפנה לאמירה המפורשת, שבסעיף שם נאמר, כי ידוע לדייר כי הבעלים אחראי בלעדית להשבת הסכומים, אלא שסעיף זה מפנה להתחייבות הבעלים המצורפת להסכם. עיון בהתחייבות הבעלים שצורפה וצוטטה לעיל, תעלה, כי המדובר בערבות להתחייבויות החברה, ולא בהתחייבות עצמאית. הנתבעת הציגה התחשבנות, נספחים 1-5 לתצהירים מטעמה, מהם עולה, כי הכספים הועברו לחברת לוי, בניכוי סכום מסוים. אלא שהמדובר בהתחשבנות שבין שתי החברות שלא הועברה, ולא נטען כי הועברה לדיירים בכלל ולמנוחה בפרט. כלומר, עיון בהסכם מעלה, כי סכום הפיקדון משולם לחברה, החברה על פי הוראות סעיף 12.4 מתחייבת להשיבו, והסעיף הנוגע להתחייבותו הבלעדית של הבעלים, מפנה לערבות הבעלים ולא להתחייבות עצמאית. המסקנה העולה מהוראות ההסכם גופו הינה, שהחברה היא שהתחייבה להחזיר את הפיקדון, וזאת בניגוד מוחלט לעדויותיהם של מר איגרא והגב' אביבי. הדברים כתובים במפורש, " בסעיף 12.4 "במקרה של פטירת הדייר תחזיר החברה", החברה נאמר, לא הבעלים. הסכום משולם לחברה על פי ההסכם, החברה מתחייבת להחזיר על פי ההסכם, והבעלים נותן ערבות להתחייבות החברה, בין היתר, להתחייבות המפורטת בסעיף 12.4. הדברים מתיישבים לא רק עם הוראותיו המפורשות של ההסכם, אלא עם הגיונם הפשוט של הדברים, הבעלים אינו צד להסכם, שעל פי כותרתו, הינו בין החברה לבין הדייר. ויותר מכך, אם אין התחייבות של החברה להשבת הכספים, מדוע ניתנת ערבות של הבעלים? ולא התחייבות עצמאית? ומה מומחה? סעיף 19 לעיל עוסק בהמחאת זכויות וחובות לטובת חברת לוי, ואדרש לנושא בהמשך, אולם ככל שלא קיימת כל התחייבות של החברה להחזרת הפיקדון, איזה חוב מומחה? מר איגרא, ניסה להסביר שהמדובר בהתחייבות החברה להפעלת המעון, והספקת השירותים לדיירים, אולם הוראות ההסכם אינן שותפות למסקנה זו שלא ברור על מה היא מבוססת. עוד תמוהים דבריו באשר לקיומה של הלוואה לצורכי מס, שאינה קיימת והבעלים אינו צריך להשיבה, והדברים יתלבנו כשאדון בנושא טענת הרשלנות. ב"כ הנתבעת מבקש מביהמ"ש לפרש את ההסכם באופן שיוביל למסקנה, כי ההתחייבות להחזרת הפיקדון הייתה של הבעלים בלבד, ולא של החברה, ולצורך כך מפרט בהרחבה את ההתקשרות שבין חברת לבין הבעלים, חברת לוי, ומסביר, כי תפקידה של החברה היה ניהול והפעלת הבית בלבד, שכן החברה לא הייתה הבעלים של הבניין. אלא שמערכת היחסים שבין החברה לבין חברת לוי, אינה רלוונטית לענייננו, בפני תביעה של יורשי מנוחה, שהתקשרה בהסכם. ההסכם מפורש, ומבהיר את זכויות וחבויות הצדדים, וממנו עולה, בצורה חד משמעית, כי החברה היא שהתחייבה להחזיר את הפיקדון, יותר מכך, הנתבעת בסיכומיה, מפנה לסעיף 6.4, ומתעלמת מהעובדה שעל פי האמור בו, אחריות הבעלים הינה בהתאם להתחייבות המצורפת ואילו ההתחייבות המצורפת, הינה ערבות. ערבות העולה בקנה אחד עם התחייבויות החברה על פי הוראות סעיף 15.1.7 שצוטט לעיל. אין צריך להסביר את ההבדל בין התחייבות עצמאית לבין ערבות, שמהותו הינו התחייבות לחוב של אחר, והאחר בענייננו הינה החברה. מסקנתי הינה, כי על פי ההסכם החברה היא שהתחייבה להחזיר את הפיקדון, ואילו הטענות הנוגעות להסברים שניתנו כביכול האחריות הבלעדית הינה של הבעלים, או שהוסבר שהחברה לא אחראית להחזרת הפיקדון, עדויות שנסתרות מההסכם גופו, ולפיכך, נדחות. אני קובעת כי על פי ההסכם שבין הצדדים החברה התחייבה להחזיר את הפיקדון. המחאת הזכות; טוענת החברה, כי בהתאם להוראות סעיף 19 להסכם, המנוחה נתנה הסכמתה להמחאת כל התחייבויות החברה כלפיה, לרבות תשלום הפיקדון, לבעלים. סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, קובע כי: "חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין. " בע"א 445/80 ניסים ג'ברה נגד המועצה האזורית בקעת בית שאן, פ"ד לז (1) עמוד 421, קובעת כב' השופטת בן פורת כך: לפי דיני המחאת חיובים, תלויה העברת החבות (להבדיל מן הזכות) בהסכמתו של הנושה: סעיף 6לחוק מחאת חיובים, תשכ"ט-1969, וכן מ' בן-פורת, "חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ב) 28- .29באין הסכמה כזאת, יש יסוד להשקפה, כי ההעברה תתפרש, בהעדר נסיבות המורות על כוונה אחרת, כהמחאת הזכויות בלבד ובנוסף כהעברת הביצוע של החבות, במובן "ביצוע על ידי הזולת": ברע"א 12027/04 נסר אלדין סלמאן נ' סליבא ובניו 1995 בע"מ, , קובע כב' השופט רובינשטיין: "המחבר פרופ' שלום לרנר (המחאת חיובים, 108), מסביר את ההבדלים בין המחאת זכות להמחאת חבות, שהראשונה עניינה חילוף נושים, והשניה - החלפת חייבים; וכלשונו, "בהמחאת חבות 'יוצא מהתמונה' החייב המקורי, ובמקומו הופך אחר, הקרוי נמחה, לחייבו של הנושה". דבר זה שונה מהמחאת זכות; והוא מציין (עמ' 117-115), כי הגם שבחוק המחאת חיובים מוקדשים חמישה סעיפים להמחאת זכות ושלושה להמחאת חבות, תוספת בחיבורו המחאת חבות מקום שולי, כיוון שבניגוד להמחאת זכות, אין לה ביטוי מעשי רב. וכדבריו שם (עמ' 116) "בעסקה מסחרית רגילה קשה להעלות על הדעת שפלוני יסכים לקבל על עצמו חוב של אחר ללא תמורה...". העיסקה הסבירה היא לשיטתו המחאת זכות, שכן בה לא אבדה זכות החזרה אם לא שולם החוב (עמ' 117). ועוד (שם): "כאשר נושה מביע את הסכמתו להצעת החייב שצד שלישי יפרע את חובו של החייב, הסכמה זו אינה מתפרשת בדרך כלל כהמחאת חבות. כוונת הנושה היא לשמור על זכותו להיפרע מהחייב המקורי, אם לא יצליח להיפרע מהצד השלישי". כך לכאורה גם בענייננו. " טוענים התובעים, כי מהותה של העסקה שהתגבשה בין המנוחה לבין הנתבעת, לא נגעה להפטרת הנתבעת מהתחייבויותיה כלפי המנוחה, ואלו הנתבעת טוענת, כי עסקינן בהמחאה גמורה של התחייבויותיה של הנתבעת כלפי המנוחה, לחברת לוי. הנתבעת מבססת את טענותיה בעניין על הוראות סעיף 19 על כל תתי סעיפיו, מפאת חשיבותו אביאו בשלמותו: "ידוע לדייר והוא מאשר בזאת כי לחברה זכויות חכירה במעון עד וכולל יום 31 בחודש דצמבר 2010 אלא אם יוסכם בין הבעלים והחברה על המשך תקופת החכירה או החברה תבקש לסיים את תקופת החכירה אף במועד מוקדם מן המועד הנ"ל. מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי במקרה ותקופת החכירה תסתיים במהלך תוקפו של הסכם זה יחולו הוראות אלו: ידוע לדייר והוא מסכים לכך כי במקרה ותסתיים תקופת החכירה (להלן - "תום תקופת החכירה") תפנה החברה את המעון וכל זכויותיה וחובותיה על פי הסכם זה תומחנה בהמחאה שלימה וסופית ומוגמרת לבעלים. החל מתום תקופת החכירה ואילך יהיה הבעלים מחויב לקיים את מלוא התחייבויות החברה לדייר על פי הסכם זה. ברם הבעלים יהיה רשאי להמחות את חיוביו ו/או זכויותיו לדייר כלפי הדייר כפי שיומחו לו על ידי החברה - לכל תאגיד בעל מוניטין שעיסוקו בתחום ניהול והפעלה של דיור מוגן. בפרט אך מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל עם תום תקופת החכירה יהיה הבעלים חייב להשיב לדייר כל סכום בגין התשלום היסודי בקרות כל אירוע המזכה את הדייר בהשבת סכום כאמור. כל זכות וכל חובה המוקנית בהסכם זה לדייר ולחברה ימשיכו לחול לאחר תום תקופת החכירה ולחייב את הדייר ואת הבעלים או הנמחה מטעמו (אך לא יחולו ביחס לחברה) ובתום תקופת החכירה ואילך יראו את הבעלים או הנמחה מטעמו כאמור לעיל לכל דבר ועניין כאילו היה החברה כמשמעותה בהסכם זה. בחתימת הדייר על הסכם זה מאשר את דבר המחאת זכויות וחובותיה כלפיו ולבעלים או לנמחה מטעמה כאמור לעיל בתום תקופת החכירה והחל מאותו היום ואילך לא תהיינה כל טענה, או תביעה ולכל מקרה הוא מוותר על כל טענה, או תביעה כנגד החברה." ביחס לסעיף זה, טוענים התובעים, כי אין המדובר בהמחאת זכויותיה של המנוחה, אלא בכוונה להמחות, כי לא הוסבר למנוחה כי יתכן מצב שבו החברה לא תהיה אחראית להחזרת הפיקדון, כל מהלכיה של החברה הנתבעת לא היו ידועים לתובעים ו/או למנוחה, וכי לא הובהר להם ולא הוסבר להם או למנוחה משמעות האמור בסעיף זה. עוד מעלים טענות הנוגעות לחוזה אחיד, וכי מעולם לא ניתנה הסמכה מודעת ומפורשת להמחאת החוב לטובת החברה. הנתבעת טוענת להרחבת חזית, וטוענת כי הטענות הנוגעות לחוזה אחיד, רשלנות ויוצאה באלה לא נטענו בכתב התביעה. ראשית אציין מיד, כי התובעים לא העלו כל טענה בכתבי הטענות הנוגעת לחוזה אחיד, או טענות לעניין רשלנות, ולפיכך, אין המקום להעלאת טענות אלה בשלב הסיכומים, ואינני נדרשת לטענות אלה. את פסק דיני אבסס על יסוד כתבי הטענות, וכפי שעולה מסיכומי ב"כ התובעים, הטענות הינן חוזיות. אם נעיין בסעיף הארוך והמסובך שצוטט לעיל, סעיף 19 להסכם שבין המנוחה לבין הנתבעת, נראה, כי המילה פיקדון אינה מוזכרת בו. עוד נראה כי ההמחאה הינה עתידית, כלומר, אם יתרחש אירוע או אז תבוצע המחאה, אלא שלטעמי הסעיף מנוסח בצורה מעורפלת במכוון, על מנת להימנע מציון מפורש של הפיקדון, ומהתחייבויות הנתבעת ביחס אליו. ההסכם שבין המנוחה לבין הנתבעת, מכיל שני רבדים, הראשון, עצם זכות המגורים, שבגינם משולם הפיקדון, ואשר חלקו מקוזז בכל שנה ושנה, בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם. החלק השני, הוא השירותים הניתנים לדייר במסגרת הפעלת המקום כמעון מוגן לקשישים. במסגרת זו המדובר בשירותים, אשר הנתבעת מתחייבת לספקם, שירותים, הנוגעים לחיים השוטפים במעון, ניקיון, שירותי רפואה, כביסה, פעילות, אוכן וכד'. כאשר מעיינים בסעיף 19, על פניו נראה בעליל כי הכוונה שההתחייבויות המוזכרות בו הינן ההתחייבויות הנוגעות להפעלתו השוטפת של המעון, והדברים סבירים ומתיישבים על הדעת, מדוע? כל עוד הנתבעת משמשת כמפעילה בפועל של המעון, הרי היא מחויבת במתן שירותים, כאשר הנתבעת מפסיקה לשמש כמפעילה של המקום, הרי אינה יכולה לספק שירותים, דוגמת שירותי כביסה, במקרה כזה, המפעיל הבא, שיכנס בנעליה, ויערוך הסכם עם הבעלים, חברת לוי, הוא יהיה זה שיפעיל את המקום, ויהיה מחויב בהספקת השירותים הללו. הדברים מתיישבים היטב עם העדויות, ובמיוחד עם עדויותיהם של מצהירי הנתבעת. עדי הנתבעת העידו, כי כאשר התרחש האירוע של הפסקת פעילותה של הנתבעת במעון, ועזיבתה, התקיימה אסיפה אליה הזמינו את הדיירים, והוסבר להם שמר לוי מקבל על עצמו את ההתחייבויות של הנתבעת ביחס לפיקדון, האומנם? מעדותו של מר איגרא מטעם הנתבעת עולה תמונה אחרת, וכך הוא מעיד: "ביהמ"ש: מה המסר שלך בהסברים לעניין ביטול ההסכם? ת.        כל הדיירים ובני משפחותיהם ידעו כל העת ששמר לוי הוא הבעלים של הבניין ובעת תהליך הפרידה כל הדיירים ידעו שמר לוי ידעו שהוא נושא בחובם כפי שהוא עשה לפני כן. ומתוך זהירות יתר, כמי שעובדים בחברת בת של חברה ציבורית, פנינו לדיירים, והברהנו להם את המצב, אמרנו שמי שחושש וחושב שהוא רוצה לעזוב יעזוב כרגע, ויקבל את כספו ממר לוי. זה היה בעל פה. כל הדיירים ידעו כל העת כל הזמן וכךך נוהלו המו"מ שמר לוי מקבל את הפיקדון והוא משיב את הפיקדון אי אפשר לשנות את זה. בנקודת הזמן הזה מאחר ומדובר באנשים מבוגרים, מצאנו לנכון לעשות יתר השבה בנושא הזה ולהפתעתנו איש לא עזה. באותו הזמן מר לוי לא השיב שום פיקדון. העניין הראשוני היה השירות השוטף. אף אחד לא חשב על מותו באותו רגע, זה היה החשש המרכזי בישיבה הזו, חשבו על רמת חייהם ורמת השירות שמקבלים בדיור מוגן, לא הכסף." (פרוטוקול מיום 10.9.2009 עמוד 12 שורות 27-32). מדבריו אלה, ומדברים אחרים שהסביר בחקירתו, ודומים מאוד לאמור לעיל, עולה לדעתי בצורה ברורה, כי הנתבעת לא הסבירה מאומה בנוגע לפיקדון, משום שהנושא כלל לא עלה, הנתבעת לא הבהירה בעל פה ובוודאי שלא בכתב למנוחה או לדיירים האחרים, כי משמעות עזיבתה, היא כי אינה אחראית להחזר הפיקדונות, ואין צריך לומר שלא קיבלה הסכמה לכך מהדיירים בכתב. כדברי מר איגרא, מה שעניין את הדיירים באותה העת, היה המשך השירותים שיקבלו מהמפעיל הבא, ולדעתי נושא הפיקדון, אם עלה, הוחרש והושתק, בהרגעה כללית, על מנת לא לעורר דובים מרבצם. אני סבורה, כי נושא המחאת הזכות, והתנהלות הנתבעת עובר לעזיבתה, מצביעים על כך שהמחאת הזכות התייחסה להתחייבויותיה של הנתבעת כמפעילה, ולא כמי שקיבלה פיקדון ועליה להשיבו. עוד יש להזכיר את הכלל של פרשנות כנגד המנסח, ואין מחלוקת כי הניסוח שייך לנתבעת, (ראה הצהרתו של ב"כ הנתבעת , שם עמוד 10 שורות 28-30). אין מחלוקת עוד, כי הנתבעת לא קיבלה הסכמה מפורשת בכתב הנוגעת לפיקדון, לא במועד החתימה על ההסכם ולא במועד עזיבתה את המקום, ולא טרחה להודיע על כך לדיירים בכתב, וכפי שהבהרתי לעיל, אני קובעת כי במועד עזיבתה, הנתבעת טרחה להדגיש את השירותים, ועמעמה את נושא הפיקדון. כמו כן, מתוך פסקי הדין שפורטו לעיל, עולה לדעתי בצורה ברורה, כי כאשר עסקינן בהמחאת חובה הרי יש לקבל את הסכמת הנושה בצורה מודעת, מפורשת ובכתב להמחאה, בענייננו, הנתבעת לא הוכיחה כי המחאת הזכות אליה ההיא מפנה בהסכם כוללת את נושא הפיקדון. מכל האמור לעיל אני קובעת כי המנוחה לא המחתה את זכויותיה בפיקדון לחברת לוי. הראייה הנוספת; לאחר שמיעת הראיות עתר ב"כ הנתבעת להגשת ראייה נוספת. ב"כ התובעים לא התנגד. הראייה הנוספת הינה הליך, שננקט בין היתר על ידי חלק מהדיירים במעון ובכללם המנוחה, ובמסגרתו עתרו לביהמ"ש המחוזי, בדרישה לחייב את חברת לוי בתשלום הפיקדון, וכך נאמר בין היתר באותו הליך, בביהמ"ש המחוזי, פש"ר 1064/07 בש"א 1587/07, מטעם דיירים במעון בכללם המנוחה, וכך נאמר בסעיף 14 לבקשה: "יש להעיר כי ההסכם עליו חתומים חלק מהמבקשים הוא מול חברת מגדל הזהב (חברת בת של קופ"ח מכבי) שניהלה בעבר את הבית לפי הסכם עם החברה אולם, לפי ההסכם עם הדיירים החברה היא זו שחייבת להשיב את כספי הפיקדונות. כמו כן, עם סיום הניהול של הבית ע"י מגדל הזהב, כל זכויותיה והתחייבויותיה הומחו לחברה, מצ"ב כנספח ב' מכתב שנשלח לדיירם ע"י החברה בעניין המחאת הזכויות הנ"ל וההתחייבויות כאמור." (נספח ב' לא צורף, לבקשה להוספת ראיות). כאשר מצטט ב"כ הנתבעת את הסעיף הנ"ל, לאחר המילים, 'אולם לפי ההסכם עם הדיירים החברה...', מוסיף ב"כ הנתבעת את המילים: "היינו מגדלי יוסף לוי , ולא בית בלב - הערה שלי ר.פ." לא בכדי הוספה הבהרה זו, המבארת את כל ההבדל בין המשמעות שנותן ב"כ הנתבעת לראייה הנוספת למשמעות הפשוטה. אין מחלוקת, ולא יכולה להיות מחלוקת, לנוכח התחייבויותיה של חברת לוי, בהסכם עם המנוחה, כי חברת לוי התחייבה כלפי המנוחה לפרוע את ההתחייבויות של הנתבעת בנוגע לפיקדון. הנושא הובהר לעיל, חברת לוי חתמה על כתב ערבות מפורש המציין ברחל בתך הקטנה את הסעיפים עליהם היא ערבה ובכללם הסעיפים הנוגעים לפיקדון ולהחזרתו. לפיכך, לעובדה שהמנוחה או דיירי המעון דרשו מחברת לוי את כספם, אין בה כדי לסייע לנתבעת משום שחברת לוי חייבת על פי ההסכם בנוסף לנתבעת לשלם את כספי הפיקדון, ולפיכך, המסקנה שמנסה ב"כ הנתבעת להסיק מהדרישה הנוגעת לחברת לוי, היא מסקנה מרחיקת לכת, שאינה עולה ממסמכי בית הדין, ואינה מתבקשת מהם. יתר על כן, כבר הבהרתי לעיל, כי מר איגרא הסביר בחקירתו שאין כל התחייבות בנוגע לפיקדון. כל החובות מומחים למעט הפיקדון משום שהחובה להחזיר את הפיקדון הינה של חברת לוי לכתחילה, (ראה עדותו מיום 10.9.2009 עמוד 14 שורות 7-17). בפס"ד סאמן לעיל, מסביר כב' השופט רובינשטיין, כי כאשר נושה מסכים שחייב אחר יפרע את החוב, אין המשמעות בדר"כ להמחאת חבות, והפרשנות הרגילה המוענקת להסכמה כזו הינה הוספת חייב ולא ויתור על החייב המקורי. דברים אלה מתיישבים עם תכתיב השכל הישר גם בענייננו, המנוחה התקשרה עם הנתבעת בהסכם, שילמה לנתבעת את כספי הפיקדון, קיבלה בטוחות להבטחת החזר הפיקדון, בין היתר, בדמות ערבות של חברת לוי, ואין לראות בהסכמתה לקבלת בטוחה זו, והתחייבות חברת לוי, כהסכמה לוותר על החייבת העיקרית, הנתבעת. לפיכך, לא מצאתי כי בהוספת הראייה יש משום לשנות את מסקנתי לעיל, מה גם שמכלול העובדות כולן מתיישבות עם המסקנה, כי לא הייתה כל המחאת חוב באשר לפיקדון. אציין כי הטענה לכשעצמה יש בה כשל לוגי, משום שההתחייבות עוברת לחברת לוי, אשר לכתחילה הינה אחת החייבות על פי ההסכם שכן היא חתומה כערבה, אם כך, עמדת הנתבעת בפניי, הינה התחייבותה מתבטלת, באופן חד צדדי, בנסיבות שלדייר אין כל שליטה עליהם, וההתחייבות מומחית לחובת מי שממילא חייב? נראה כי הפרשנות שהוסברה לעיל, כי הפיקדון לא הומחה במסגרת אותה התחייבות, ואין להסיק מהראייה הנוספת כי הייתה הסכמה להמחאה מעין זו. סכום התביעה והריבית, הנתבעת חולקת על סכום התביעה. המחלוקת נוסעת מההצמדה לשער הדולר, בעוד שהתובעים חישוב את סכום התביעה בהתאם למועד הגשתה17.6.08 , הנתבעת מחשבת את שער הדולר נכון למועד החזרת הנכס, 9.11.07. סכום התביעה דולרים הינו על פי שני הצדדים, 108,585.15 דולר, אני סבורה שיש להמירו במועד הפינוי והחזרת החדר של המנוחה, ולפיכך, הסכום הנכון הינו 426,413 ₪, וממועד זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד למועד התשלום בפועל. רשלנות, חוזה אחיד; התובעים העלו טענות הנוגעות לרשלנותה של הנתבעת בשמירה על הבטוחות, וכן טענות הנוגעות לחוזה אחיד. כפי שהבהרתי במהלך הדיון לא אתיר הרחבת חזית, הטענות לא פורטו במסגרת כתבי הטענות ואין להתיר העלאתן במסגרת הסיכומים. סיכום: המנוחה שילמה לנתבעת כספי פיקדון בתמורה לזכותה להתגורר בדיור המוגן על לתום חייה, ולאחר השבת החדר, ביום 9.11.07 היה על הנתבעת להחזיר את היתרה מהפיקדון בהתאם להסכם, בסכום של 426,413 ₪. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת בתשלום סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9.11.2007 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות כדין. בנוסף תשלם הנתבעת שכר טרחת עו"ד בסכום של 10% + מע"מ מהסכום שיתקבל נכון למועד מתן פס"ד. אציין כי במהלך כתיבת פסק דיני זה, הגיעה לשולחני בקשה של ב"כ הנתבעת הנוגעת לתשלומים שונים שאמורה חברת הלוי לשלם, במסגרת הליך הפירוק. יובהר ככל שהדבר דרוש הבהרה, כי כל תשלום שיתקבל על ידי התובעים מטעם חברת הלוי, הינו חופף לחיובה של הנתבעת בתיק זה, ואינו מתווסף עליו, היינו עסקינן בחיובים חופפים. קבעתי כי על ב"כ התובעים להגיש תגובה, אולם תיק זה ממתין למתן פסק דין זמן רב, והעיכוב נבע מהגשת בקשות לאחר דיון ההוכחות ולפיכך, אני סבורה כי אין להשהות את מתן פסק הדין בתיק זה. פיקדון