מה הדין לגבי שכר טרחת עורך דין באחוזים במקרה שאדם זכה בתביעה בארכאה הראשונה אולם "הפסיד" את כספי הזכיה בערעור ? בענין לוי נ' ברוש התייחס בית המשפט למשמעותו של שכר מותנה בתוצאה, ככזה שיש חובה להשיבו במצב בו מתבטלת הזכיה על ידי ערכאת הערעור, באומרו את הדברים הבאים: "..למטבע שכר הטרחה המותנה שני צדדים: מחד גיסא התקוה להגיע לתוצאה שבעקבותיה ישולם שכר טרחה, ומאידך גיסא, למשל, עורך דין המייצג תובע שלא נפסקו לו פיצויים...אינו רשאי לתבוע מן הלקוח שכר טרחה..וכאשר בוטלה הזכיה בערעור יש חובה להחזיר שכר טרחה שנגבה בעקבות הזכיה..דברים אלה משליכים מטבעם על אפיונו של מוסד זה של שכר הטרחה המותנה". רע"א 4723/05 עו"ד לוי נ' ברוש ניתן ביום 12/9/05. ##מכאן שבהעדר ציון ברור ומפורש בהסכם שכר הטרחה לפיו שכר הטרחה יותנה בתוצאת הערכאה הראשונה בלבד, אזי, יפורש שכר מותנה בתוצאה, כשכר המותנה בתוצאת פסק הדין הסופי והחלוט## ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר שכר טרחת עורך דין לאחר הפסד בערעור:## תביעה להשבת שכר טרחה ששולם בגין שירות משפטי שניתן לתובעת ע"י הנתבע. א. מבוא: התובעת ביקשה להגיש תביעה כנגד האוניברסיטה (מי שהיתה מעבידתה) בביה"ד לעבודה בגין טענות לקיפוח זכויותיה: שכר עבודה, תשלום זכויות סוציאליות, קרן השתלמות וכו'. לצורך כך שכרה את שירותי הנתבע - עורך דין במקצועו, אשר הגיש בשמה, ביום 15/1/95, תביעה כנגד האוניברסיטה לבית הדין האזורי לעבודה. מעבר ליחסי עו"ד-לקוח, שררו בין הנתבע לתובעת ובעלה, באותה עת, יחסי ידידות. 3. בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר טרחה בכתב. 4. הנתבע טוען כי הוסכם בינו לבין התובעת כי הוא יקבל 20% מהסכום שייפסק לטובתה בבית הדין האזורי לעבודה. 5. התובעת טוענת, מנגד, כי הוסכם ששכר טרחתו של התובע יגזר מהסכום שייפסק לטובתה ברם הדבר לא הוגבל רק לערכאה הראשונה, ומכאן שיש לגזור את שכר טרחתו מהתוצאה הסופית שנקבעה בפסק דין של ערכאת הערעור. 6. ביום 7/6/99 ניתן פסק הדין בבית הדין האזורי בחיפה (להלן: "הערכאה הראשונה") בו התקבלו רוב טענותיה של התובעת, והאוניברסיטה חויבה לשלם לה סך של 212,344 ₪. 7. במכתב מיום 20/6/99 ששלח הנתבע לתובעת, ובו הודיע לה על מתן פסק הדין, הוסיף כך: "...זכית ביותר ממה ששיערתי, אלא שחוששני, כי יסודותיו של פסק הדין ניצבים על כרעי תרנגולת, ואחריתו עדי אובד לו אך יוגש עליו ערעור.(...) וזאת איעצך: נמתין לפועל ידיה של האוניברסיטה. אם תגיש ערעור (וקרוב להניח שתגיש)- נגיד (צ.ל. "נגיש") ערעור שכנגד. אם לאו (והיינו כחולמים)- נשמח בחלקנו. לפי שעה, בדעתי לתבוע סילוק החוב הפסוק, ומוטב תשקיעי אותו, לכשיגיע לידיך, בתוכנית בטוחה, עד יוודע דבר". למכתב זה צירף הנתבע חשבון שכר טרחה בגובה של 20% מהסכום שנפסק לטובת התובעת. 8. כחודש לאחר מכן הודיע הנתבע לתובעת (במכתב מיום 21/7/99) על קבלת ההמחאה מהאוניברסיטה (על סך 140,802 ₪ - הסכום שנפסק לטובתה בניכוי מס במקור שנוכה ע"י האוניברסיטה). עוד הוסיף הנתבע כי לאור בקשת התובעת הפחית את שכר טרחתו ל - 17.5% במקום 20% (דהיינו - 17.5% מ - 212,344 ₪ - הסכום ברוטו טרם ניכוי מס הכנסה). 9. סמוך לאחר מכן הגיעה התובעת למשרד הנתבע, וקיבלה ממנו את המחאת האוניברסיטה. באותו מעמד מסרה לנתבע שיק על סך 43,477 ₪ כתשלום שכר טרחתו (37,160 ₪+מע"מ). 10. כפי שחזה וצפה הנתבע אכן הוגש ערעור ע"י האוניבסיטה לבית הדין הארצי. 11. התובעת פנתה לנתבע ובקשה ממנו כי ייצג אותה גם בהליך הערעור. הנתבע עשה כן ואף הגיש בשמה ערעור שכנגד. 12. במסגרת הליך הערעור הופנו הצדדים להליך גישור, במסגרתו הועלתה הצעת פשרה. הנתבע טוען כי המליץ לתובעת לקבל את ההצעה, ברם היא סירבה, ועל רקע דברים אלה החליט להפסיק ולייצגה בהליך הערעור, כך שהיא נאלצה לשכור שירותיו של עורך דין אחר. 13. ביום 4/5/06 ניתן פסק הדין על ידי ערכאת הערעור, לפיו התקבל בחלקו הגדול ערעורה של האוניברסיטה ונדחה הערעור שכנגד שהגישה התובעת. בפסק הדין חויבה התובעת להשיב לאוניברסיטה חלק ניכר מהסכום שקיבלה - 195,000 ₪ נומינלי מתוך ה-212,344 ₪ שנפסקו לטובתה בבית המשפט קמא. 14. התובעת השיבה לאוניברסיטה סכום חלקי בלבד, ורק לאחר שנפתח נגדה תיק הוצאה לפועל, השיבה את מלוא הסכומים שנפסקו לחובתה (בשל הפרשי הצמדה וריבית שהתווספו השיבה התובעת לאוניברסיטה כ - 350,000 ₪). 15. בתביעה זו דורשת התובעת מהנתבע להשיב לה את שכר הטרחה ששלמה לו, בטענה כי הוסכם ששכר טרחתו יגזר מהסכום שייפסק לטובתה. משנפסק, בסופו של יום, כי עליה להשיב כסף לאוניברסיטה, הרי שגם על הנתבע להשיב לה את השכר ששלמה לו. ב. טענות הצדדים: התובעת: 16. עילת התביעה קמה רק עם מתן פסק הדין בערכאת הערעור (ביום 4/5/06), ומכאן שדין טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע להדחות. 17. בין הצדדים הוסכם כי שכר הטרחה ייגזר מהסכום בו תזכה התובעת - דהיינו - שכר מותנה בתוצאה. מאחר וערכאת הערעור קבעה שעל התובעת להשיב לאוניברסיטה את הכסף שקיבלה, הרי שגם הנתבע צריך להשיב לתובעת את שכר הטרחה שקיבל ממנה. 18. העדרו של הסכם שכר טרחה חתום פועל לחובת הנתבע. 19. התובעת אולצה על ידי הנתבע לשלם את שכר הטרחה בסמוך לאחר קבלת פסק הדין של הערכאה הראשונה, וזאת כתנאי לקבלת ההמחאה מהאוניברסיטה שהגיעה למשרד הנתבע. 20. העובדה שהנתבע ייצג את התובעת בהליך הערעור, ללא תמורה, מוכיחה כי גם לנתבע היה ברור שהוא מחויב לייצגה עד תום ההליכים, וכן כי שכר טרחתו יחושב בהתאם לתוצאה שתפסק בערכאת הערעור. 21. הנתבע צפה כי תוצאת הערעור תהא שהתובעת תחויב בהחזרת כספים לאוניברסיטה וכתוצאה מכך יהיה אף הוא מחויב להשיב לתובעת את שכר הטרחה ששילמה לו. לפיכך הפסיק את ייצוגה בהליך הערעור, באופן חד צדדי, וזאת בניסיון להתחמק מהשבת שכר הטרחה. 22. בהליך הגישור שנוהל לאחר הגשת הערעור לא ניתנה הסכמת האוניברסיטה לכל הצעה שהיא, מכאן שאין כל חשיבות לעמדת התובעת. מכל מקום הנתבע לא הוכיח מה היתה ההצעה המדויקת שהועלתה. הנתבע: 23. התביעה התיישנה שכן עילת התביעה נולדה במועד בו שילמה התובעת לנתבע את שכר הטרחה, דהיינו, ביום 21/7/99 כאשר כל העובדות העומדות בבסיס התביעה היו ידועות לתובעת כבר אז. לחילופין התגבשה העילה ביום 31/8/99 - המועד בו הגישה האוניברסיטה את הערעור על פסק הדין שניתן בערכאה הראשונה, ולכל המאוחר היו כל העובדות בידי התובעת ביום 13/5/01 - המועד שבו שלחה לנתבע מכתב בו שטחה את כל טענותיה כלפיו. התנהלות התובעת אף לוקה בשיהוי ניכר משהגישה את תביעתה 11 שנים לאחר ששילמה את שכר הטרחה וזאת ללא כל מחאה מצידה. 24. בין הצדדים הוסכם כי שכר טרחתו של הנתבע יחושב בהתאם לתוצאת פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה, והעובדה שהתובעת שילמה לנתבע את שכרו מיד לאחר שקיבלה לידיה את הכספים שנפסקו לטובתה, ללא כל התניה או סייג מצידה, וזאת על אף שהנתבע הסביר לה כי סביר להניח שיוגש ערעור, מחזקת את טענת הנתבע כי זו היתה ההסכמה. קבלת גרסת התובעת לפיה דובר על שכר מותנה בתוצאה הסופית הינה נעדרת הגיון כלכלי. 25. לא נחתם הסכם בכתב מאחר ובתקופה הרלבנטית הדבר לא היה מקובל (שנת 1992) כאשר הדבר אף נבע מיחסי הידידות והאמון ששררו בין הצדדים. 26. התובעת מסרה גרסאות רבות וסותרות בענינים רבים ומכאן שאין לקבל גרסתה (הוצגה טבלה המפרטת את הגרסאות הנטענות). 27. התובעת נמנעה מלהביא לעדות את בעלה שנטען כי היה נוכח בפגישה בה סוכמה ההתקשרות בין הצדדים והדבר צריך לפעול לחובתה. 28. במסגרת הליך הגישור שניהלו הצדדים לאחר הגשת הערעור הוצעה לתובעת הצעה טובה שהיתה מותירה בידיה כ-55% מהסכום שנפסק לטובתה על ידי הערכאה הראשונה, כך שסירוב התובעת לקבל את ההצעה לא היה מוצדק. 29. גם לשיטת התובעת זכאי הנתבע לקבל 17.5% מהסכום שזכתה לקבל עפ"י פס"ד בערכאה הראשונה בניכוי הסכומים שהשיבה עפ"י פס"ד שבערעור. לפיכך יש לנכות סכום זה מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, אם ייפסק. ג. דיון והכרעה: בפתח הדברים אומר כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקי: 30. ראשית יש להסיר מן הדרך את טענת התיישנות שהעלה הנתבע. עילת התובענה נולדה רק במועד מתן פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (4/5/06), בו נקבע כי על התובעת להשיב לאוניברסיטה את הסכומים שקבלה. רק בעקבות קביעה זו עשויה לקום לתובעת הזכות להשבת שכר הטרחה של הנתבע, במידה ואכן יקבע כי שכרו של הנתבע היה צריך להיות משולם בהתאם לתוצאה הסופית בתיק. מועד הגשת הערעור ו/או המועד בו נודע על כך לתובעת אינו רלבנטי כלל ועיקר. 31. יש לדחות גם את טענת השיהוי שהועלתה. התביעה אכן הוגשה בשיהוי, ברם אין בשיהוי זה כדי להביא לדחייתה, ודי אם אומר כי לא הוכח שהנתבע שינה מצבו לרעה. לתנאים הדרושים לצורך קבלת טענת השיהוי כטענה שיש בה כדי להביא לדחיית תביעה המוגשת בתוך תקופת ההתיישנות ראה בהרחבה דברי כב' הש' פרוקצ'ה בע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' ועדה לתו"ב ירושלים פ"ד נז(5) 433. ולגוף הענין: 32. בין הצדדים לא נערך הסכם שכר טרחה בכתב - דבר שסביר כי היה בו כדי להבהיר את הסכמת הצדדים, ובכך למנוע את המחלוקת דנן. על חשיבות עריכתו של הסכם שכר טרחה כתוב, ועל הקושי הנובע מהיעדרו של הסכם כזה, בפרט כאשר מדובר בהסכם שכר טרחה מותנה בתוצאה, עמד בית המשפט ברע"א 4723/05 לוי נ' ברוש, ניתן ביום 12/9/05, וכן בע"א 136/92 ביניש נ' סיבוס ניתן ביום 5/10/93. 33. בהעדרו של הסכם חתום יש ללמוד על מהות הסכמתם של הצדדים בדרך של התחקות אחר הדברים שנאמרו, ובחינת כוונתם בהסכמה שנעשתה בעל פה, בתחילת הדרך, עת פנתה התובעת לנתבע, ושכרה את שירותיו המקצועיים. 34. אין חולק כי הצדדים הסכימו כי שכר טרחתו של הנתבע יהיה שכר מותנה בתוצאה. דהיינו - תזכה התובעת בתביעתה - יקבל הנתבע שכר באחוזים מגובה הסכום שייפסק לטובתה כאשר הנחת היסוד היתה כי התובעת אכן תזכה בתביעתה בסכום כלשהו. ראה, בהקשר זה, עדות הנתבע עצמו: "ההסכם היה שאני מייצג אותה בערכאה הראשונה ואם היא זוכה שם אני מקבל שכר טרחה שהוא נגזר מהתוצאה בשיעור של 20%+מע"מ"-עמ' 17 שר' 2. וכן: "נכון שלא התייחסתי למה יקרה אם תדחה התביעה. לא דברנו על זה. לא הייתי תובע אותה"-עמ' 17 שר' 23 (ההדגשה לא במקור-ע.ב.). 35. עוד ניתן לקבוע כי הנתבע לא העלה בפני התובעת את האפשרות, לפיה תתקבל תביעתה בבית הדין האזורי, ולאחר מכן יוגש ערעור שיביא לביטול פסק הדין - לפחות ככל שהדבר נוגע לתשלום שכר טרחתו במצב כזה. כלומר הנתבע לא הבהיר לתובעת באופן מפורש כי, לשיטתו, שכר הטרחה יגזר רק מהתוצאה שתקבע בבית הדין האזורי ולא מהתוצאה בפסק דין חלוט אם ולאחר שיוגש ערעור. 36. רק כשנשאל על כך במפורש ענה בחקירתו הנגדית כי כן התייחס לכך בדבריו לתובעת, ברם בתצהיר עדותו אין לכך זכר - ראה פירוט ההסכמה שגובשה בין הצדדים כפי שתוארה בתצהיר עדותו בסעיף 5. בנוסף - הנתבע אישר, בעדותו, כי לא דיבר עם התובעת ולו על האפשרות שתביעתה בערכאה הראשונה תדחה (ראה סעיף 34 לעיל), אם כי הבהיר כי לו אכן היתה תביעתה נידחת לא היה חושב לתבוע ממנה שכר טרחה. קל וחומר שאין לקבל עדותו (עדות שכאמור הועלתה רק בחקירתו הנגדית) לפיה הבהיר לתובעת מה יקרה במצב בו תביעתה תתקבל ורק לאחר מכן יהפך פסק הדין בערעור. 37. התובעת, מנגד, העידה באופן ברור כי נאמר לה על ידי הנתבע כי שכרו יהיה קשור ותלוי בתוצאות זכייתה - "בתוצאה שתהיה בסוף הדרך. לא הייתי מגישה את התביעה אם לא הייתי מבינה את זה" (עמ' 12 שר' 30 לפרוט'). וכן: "ההסכם היה ביננו שאתה תקבל אחוזים ממה שאני אזכה..."-עמ' 5 שר' 2. 38. התובעת אף הביעה בפני הנתבע את הבנתה כי כך סוכם בין הצדדים גם בזמן אמת. במכתב ששלחה לנתבע ביום 13/5/01, במהלך הליך הערעור (טרם קבלת פסק הדין בערעור) ולאחר שהנתבע הודיע על רצונו להשתחרר מייצוגה בהליך הערעור, כתבה כך: "(...) ומאחר והבנתי כי אתה לא מעונין לייצג אותי בשום אופן (כפי שסיכמנו בעל פה לפני עשור-"עד סיום העניין")". בכך מתייחסת התובעת, אומנם, ליצוגה על ידי הנתבע עד "סיום הענין", ואולם הדבר עשוי ללמד גם על הדברים שסוכמו ביחס לשכר הטרחה שנקשר עם התוצאה הסופית. כן ראה דברים נוספים שכתבה באותו מכתב: "מבירור שערכתי בין מספר עורכי דין מתבקשת המסקנה הבאה: אי הנחיתך אותי להשאיר את הכספים שנפסקו לטובתי בחשבון נאמנות נבעה מרצונך לקבל את שכר הטרחה מידית ובצמוד לפסק הדין הנ"ל כל זאת טרם הידיעה באם יוגש ערעור על פסק הדין..." - ההדגשה לא במקור - ע.ב. 39. חיזוק נוסף וברור לעדות התובעת, בענין זה, ניתן למצוא בדברי הנתבע עצמו במכתב שכתב לה בסמוך לאחר קבלת פסק הדין שניתן בערכאה הראשונה. במכתב זה הבהיר הנתבע לתובעת כי לדעתו פסק הדין שניתן עומד על כרעי תרנגולת וקרוב לוודאי שיוגש עליו ערעור. מכאן המשיך וכתב כך: "וזאת איעצך: נמתין לפועל ידיה של האוניברסיטה. אם תגיש ערעור (וקרוב להניח שתגיש) - נגיש ערעור שכנגד. אם לאו (והיינו כחולמים) - נשמח בחלקינו". מניסוח זה ( "נגיש ערעור" ו - "נשמח בחלקנו") עולה באופן ברור כי הנתבע קשר "גורלו" בגורל תביעתה של התובעת, וזאת ללא סייג בדמות קביעת הערכאה הראשונה בלבד. הנתבע הדגיש בפני התובעת כי אם יוגש ערעור, נגיש ערעור שכנגד (דהיינו - אני ואת), שהרי היה ברור גם לנתבע, נוכח ההסכמה בדבר תשלום שכר טרחה מותנה בתוצאה, כי במידה ויוגש ערעור הרי שגם "גורל" שכר טרחתו נמצא בסכנה. כך גם השימוש בביטוי - "נשמח בחלקנו" מלמד על הקשר שעשה הנתבע בין חלקו לבין חלקה של התובעת, וזאת ללא מגבלת פסיקתה של הערכאה הראשונה בלבד. 40. העובדה כי הנתבע ציין במכתבו מיום 21/7/99 (בו הודיע לתובעת על קבלת השיק מהאוניברסיטה, ושבו דרש ממנה את שכר טרחתו), כי "בכך תם ונשלם טיפולי בעניין שבנדון" אינה מעלה ואינה מורידה דבר. אין בו כדי ללמד דבר על ההסכמה בדבר שכר הטרחה שנקבע ביניהם, שהרי במכתב שנשלח חודש ימים קודם לכן כתב במפורש כי אם יוגש ערעור "נגיש ערעור שכנגד", מכאן שנכון לרגע כתיבת המכתב ביום 21/7/99 (כאשר טרם הוגש הערעור מצד האוניברסיטה) לא היתה כל מניעה לכתוב כי בכך תם הטיפול (נכון, כמובן, לרגע כתיבת המכתב). 41. אין בידי גם לקבל את הטענה לפיה יש בעובדה שהתובעת לא הגיבה למכתב מיום 21/7/99 כדי לחזק את גרסת הנתבע לפיה סוכם על תשלום שכר טרחה בהתחשב בתוצאות הערכאה הראשונה בלבד, שהרי חודש קודם לכן קבלה התובעת מכתב מהנתבע המבהיר עמדתו כי במידה ויוגש ערעור, יגיש הנתבע ערעור שכנגד, וראה עדות התובעת בענין זה: "זה שכתבת תם ונשלם מבחינתי, אני לא משפטנית וזה לא אומר לי מה עומד לקרות אז למה שאני אזדעק על זה. באותו יום כתבת לי מכתב (...) שם כתבת נגיש ערעור שכנגד" (עמ' 13 שר' 25 לפרוט'). וכן- "גם כשהוא כתב תם ונשלם לא ידעתי אם יגישו ערעור וידעתי שהוא צריך לייצג אותי עד הסוף" (עמ' 15 שר' 27 לפרוט'). 42. כך גם אין בעובדה שהתובעת שלמה לנתבע את מלוא שכר הטרחה שדרש ממנה מיד עם קבלתה את השיק מהאוניברסיטה (סמוך לאחר מתן פסק הדין ע"י הערכאה הראשונה), כדי ללמד על הסכמת הצדדים ששכר הטרחה יגזר ויקבע בהתאם לתוצאת הערכאה הראשונה בלבד. יש לקבל, בענין זה, את עדות התובעת שהבינה מהנתבע כי עליה לשלם שכרו, בשלב זה, שהרי נכון לאותו רגע טרם הוגש ערעור (לא היה ידוע אם בכלל יוגש) ומכאן שקיים פסק דין הקובע כי התובעת מקבלת כסף מהאוניבסיטה (סכום שאף הועבר לידיה מבלי שהוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין) ועל כן היה עליה לשלם לנתבע שכרו בהתאם לפסק דין זה. יתירה מזאת - יש לבחון את התנהגות התובעת, בענין זה, גם על רקע יחסי הידידות ששררו בין הצדדים. התובעת נתנה אמון מלא בנתבע ולא היססה לשלם לו את שכר טרחתו נכון לאותו המועד, מתוך מחשבה כי אם פסק הדין ייהפך בערכאת הערעור ויהיה עליה להשיב כספים לאוניברסיטה ישיב לה גם הנתבע את השכר ששילמה לו בהתאם. 43. בית המשפט העליון התייחס ברע"א 7394/07 גאנם נ' פאעור (ניתן ביום 8/10/07) להסכם שכר טרחה מותנה בתוצאה, ופירש הסכם כזה כמתייחס לסכום שייפסק בתום כל ההליכים המשפטיים, וזאת משלא צויין באופן מפורש בהסכם כי שכר הטרחה ישולם בהתאם לתוצאה שתקבע בערכאה הראשונה בלבד. בענין גאנם נערך הסכם בכתב בו נרשם כך: "שכר הטרחה המוסכם בסך 20% מכל סכום שייפסק...". לקראת הליך הערעור נכרת בין הצדדים הסכם שכר טרחה נוסף בו נרשם כך: "מהות הענין: ערעור למחוזי. שכר הטרחה המוסכם בסך 5,000 ₪+מע"מ...". עורך הדין ביקש ללמוד מהעובדה כי נחתם הסכם נוסף ביחס להליך הערעור, על כך שפרשנות ההסכם הראשון הינה כהסכם שמתייחס לתוצאת הערכאה הראשונה בלבד. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי יש להשיב את שכר הטרחה נוכח תוצאת פסק הדין בערעור שדחה את התביעה. ביחס להסכם השני שנכרת נקבע כי עובדה זו רק מלמדת כי עורך הדין הבטיח לעצמו תשלום בהסכם נוסף בגין יצוג בבית המשפט המחוזי אך אין בכך כדי לאיין את ההסכמה לפיה שכר הטרחה ישולם בהתאם לתוצאה הסופית בתיק: "קשה להלום ע"פ ההסכם מ-19/10/97 את טענת המבקש, כי משנפסק לזכותו סכום בערכאה הראשונה, נתגבשה זכותו לשכר טרחה בגין עבודתו בערכאה הראשונה, יהיו התוצאות בהמשך כאשר יהיו.... ...עורך דין המעצב הסכם שכר טרחה עם לקוחו צריך לחזות אחרית מראש, להחליט אם כדאי לו יצוג המותנה כולו בתוצאות, או שמא עליו לדרוש גם שכר טרחה מסויים המנותק מן התוצאות, להסביר בהגינות את משאלתו ללקוח ולהגיע או לא להגיע להסכם, ואם החליט כמקרה דנן ליטול סיכון, נושא הוא בתוצאות"-עמ' 4 לפסק הדין. 44. גם בענין לוי נ' ברוש התייחס בית המשפט למשמעותו של שכר מותנה בתוצאה, ככזה שיש חובה להשיבו במצב בו מתבטלת הזכיה על ידי ערכאת הערעור, באומרו את הדברים הבאים: "..למטבע שכר הטרחה המותנה שני צדדים: מחד גיסא התקוה להגיע לתוצאה שבעקבותיה ישולם שכר טרחה, ומאידך גיסא, למשל, עורך דין המייצג תובע שלא נפסקו לו פיצויים...אינו רשאי לתבוע מן הלקוח שכר טרחה..וכאשר בוטלה הזכיה בערעור יש חובה להחזיר שכר טרחה שנגבה בעקבות הזכיה..דברים אלה משליכים מטבעם על אפיונו של מוסד זה של שכר הטרחה המותנה". רע"א 4723/05 עו"ד לוי נ' ברוש ניתן ביום 12/9/05. 45. מכאן שבהעדר ציון ברור ומפורש לפיו שכר הטרחה יותנה בתוצאת הערכאה הראשונה בלבד, אזי, יפורש שכר מותנה בתוצאה, כשכר המותנה בתוצאת פסק הדין הסופי והחלוט, ומשעסקינן, במקרה דנן, בהסכם שכר טרחה בעל פה, בו לא היתה כל התייחסות לכך שמדובר בשכר מותנה רק בתוצאת הערכאה הראשונה, ובהעדר התייחסות למצב דברים בו יבוטל פסק הדין בערעור, הרי שיש להחיל את פרשנות בית המשפט העליון כפי שנקבעה בענין גאנם, ביתר שאת. 46. ודוק - עורך הדין הינו הגורם המקצועי במסגרת מערכת יחסי עורך דין - לקוח, ומכאן שעליו מוטלת החובה להסביר ללקוחו את היקף שירותיו המשפטיים ולפרש ברחל בתך הקטנה מהו שכר הטרחה שיגבה, וכן את תנאיו. 47. אם בסופו של יום נותרת הסכמת הצדדים בנוגע לאופן חישוב שכר טרחת הנתבע עמומה משלא ניתנה התייחסות מצד הנתבע לכלל האפשרויות, ולא הובהר מצידו באופן ברור כי שכרו יהיה מותנה בתוצאת הערכאה הראשונה בלבד (כפי שהוא מבקש לטעון), כאשר אף לשיטתו הוא כלל לא התייחס, ולו לאפשרות שהתביעה תדחה, הרי שיש לפרש עמימות זו כנגדו. 48. יובהר כי התובעת, על אף היותה אישה משכילה, אינה מנוסה בהליכים משפטיים, כאשר מדובר היה בהליך משפטי ראשון שניהלה בחייה, ומכאן שחוסר ניסיונה ביחס לניסיון הנתבע הינו בולט וברור. 49. הפרשנות האמורה לעיל אף מתיישבת עם ההיגיון, שכן הסכמה לשכר טרחה מותנה בתוצאת ערכאה ראשונה בלבד כרוכה בסיכון שפסק דין זה ייהפך על ידי ערכאת הערעור. אדם מן היישוב, מתייחס לתוצאה הסופית והחלוטה כאל התוצאה האמיתית של תביעתו בעוד שתוצאת הערכאה הראשונה, באם הוגש ערעור לאחר מכן, מהווה תחנת ביניים בלבד, ולכן כשהוסכם כי הנתבע יקבל אחוזים "ממה שתקבל התובעת" - הבחינה הינה בסופו של יום - "מה שתקבל" לאחר פסק דינה של ערכאת הערעור, שכן זו התוצאה האמיתית המשקפת את הרווח (או ההפסד) לו זכתה התובעת מניהול ההליך כולו. 50. לכל האמור לעיל אוסיף כי גם בעובדה שהנתבע המשיך לייצג את התובעת בהליך הערעור, ואף הגיש ערעור שכנגד בשמה, ללא דרישה לקבלת שכר כלשהו, יש כדי לחזק את המסקנה כי הוסכם בין הצדדים על שכר מותנה בתוצאה (הסופית) ולא שכר מותנה בתוצאת הערכאה הראשונה בלבד, ודומה כי מלכתחילה דובר בין הצדדים על יצוג הנתבע עד תום ההליכים. 51. הנתבע מבקש ללמוד ממכתב התובעת מיום 14/9/99 כי לא הוסכם על המשך היצוג, וכי התובעת פנתה לעורכי דין אחרים על מנת ליצגה -דבר המלמד כי גם היא סברה שהנתבע אינו מחוייב להמשיך וליצגה. במכתב מיום 14/9/99 כתבה התובעת כך: "מאחר ולא השבת לפניותינו החוזרות ונישנות וכמובן לא הצלחנו למצוא עו"ד אחר שיכתוב את הערעור, אני פונה אליך בבקשה לכתוב עבורנו את הערעור שיש להגיש (...)". 52. אין לקבל טענת הנתבע גם בענין זה - מהמכתב עולה בפירוש כי בשלב הראשון הפנתה התובעת אל הנתבע פניות חוזרות ונישנות על מנת שיכתוב בשמה את הערעור (וזאת בהתאם להסכמה שגובשה ביניהם ככל הנראה בתחילת הדרך), ורק משלא השיב לה ניסתה להיעזר בעו"ד אחר כנראה מפאת קוצר הזמן שעמד עד לחלוף המועד להגשת הערעור. מכאן, שיש לראות את פניית התובעת לעו"ד אחר על רקע התחמקותו של הנתבע ממנה, על אף שפנתה אליו מספר פעמים, על רקע מגבלת הזמן שעמדה בפניה, ובמסגרת חובת הקטנת הנזק. 53. דוקא במכתב הנתבע לתובעת מיום 17/12/00 ניתן למצוא חיזוק לעובדה כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבע ממשיך ליצג את התובעת גם בערכאת הערעור, וכך כותב הנתבע: "את ידעת מקדם מה חוזה אני שיקרה במערכה המשפטית. גם לא ששתי להמשיך ולייצגך מטעמים אחרים. (...). ודוק - אין במכתב כל התרסה כלפי חובתו של הנתבע לייצג את התובעת גם בהליך הערעור. יתירה מכך: בהודעת הנתבע לתובעת לפיה חדל לייצגה וכי עליה למצוא עורך דין אחר, לא העלה כלפיה דרישת תשלום כלשהו בגין עמלו בהליך הערעור. הנתבע דרש מהתובעת שכר בגין עבודתו בהליך הערעור רק לאחר שהתובעת סרבה לשחררו מיצוגה ואף לא הודיעה לו דחיית דיון אליו התכונן. ראה, בענין זה, האמור במכתבו מיום 25/4/01: "הן תדעי, כי בשלב הליכי הערעור השקעתי עמל רב, (...). לא ביקשתי ולא קיבלתי מאום בשכר עמלי. עשיתי זאת אך למען הידידות ביננו....אם אינך משחררת אותי, ולאלתר, מריחיים אלה (המשך ייצוג בתיק. ע.ב.), יקרו שניים אלה: ראשית: שירותי, אינם עוד שירותי חינם, ואת תידרשי לסלק שכר טרחתי (...)" (הדגשות שלי. ע.ב.). 54. נסכם האמור לעיל, עד כה, כך: הצדדים הסכימו ששכר טרחתו של הנתבע יותנה בתוצאת פסק הדין, מבלי שהובהר כי מדובר בתוצאת פסק הדין בערכאה הראשונה בלבד. בהעדר ציון תנאי מפורש המגביל את קבלת השכר לתוצאות הערכאה הראשונה בלבד, יש לפרש את הסכמת הצדדים כך ששכר הטרחה יגזר מתוצאתו של פסק הדין הסופי והחלוט. לאור קבלת הערעור לפיו השיבה התובעת לאוניברסיטה את מרבית הסכום שקיבלה על פי פסק הדין של הערכאה הראשונה, הרי שעל הנתבע להשיב לתובעת את שכר הטרחה שקיבל ממנה. 55. ואולם אין להורות על השבה מלאה כפי שאפרט להלן: ראשית - פסק הדין של בית הדין הארצי לא ביטל לחלוטין את קביעותיו של בית הדין האזורי, והותיר בידי התובעת סך של 17,344 ש"ח, כך שלגבי סכום זה בוודאי זכאי הנתבע לקבל שכר טרחה. שנית - הנתבע הוכיח כי במהלך הליך הערעור נשלחו הצדדים לקיים הליכי פישור/גישור ואף הוכיח כי המליץ לתובעת להסכים ולקבל הצעה שהועלתה במסגרת הליך זה, ברם התובעת סרבה ובכך הביאה על עצמה את התוצאה שהתקבלה בפסק הדין שניתן בערכאת הערעור. עוד הוכיח הנתבע כי הצעת הפשרה שהועלתה היתה כדאית והיה בה כדי להותיר בידי התובעת 55% מכספי הזכיה, דהיינו, סכום של כ - 116,500 ₪ (ברוטו). ראה עדות הנתבע בענין זה - "ההצעה היתה להותיר לה 55% מהברוטו. כשהיא עשתה את החישוב היא אמרה שתשאר בלי כלום ולכן לא הסכימה. בסופו של דבר ההצעה היתה הצעה טובה לדעתי והמציאות שבדיעבד ודאי מוכיחה עד כמה היא היתה טובה.." - עמ' 20 שר' 12. 56. עדות הנתבע, בענין זה, עומדת בקנה אחד עם מכתב ששלח לתובעת ביום 17/12/00 בו הוא מודיע לה כי אינו מוכן להמשיך ולייצגה נוכח התנהלותה בהליך הפישור: "לפני כמה חודשים הועלתה הצעה חדשה שהייתה ראויה בעיני לבחינה אוהדת, הבאתי ההצעה באוזנייך ואת היית אמורה להשיבני דבר. מני אז וחרף תזכורות חוזרות ונישנות את ממלאה פיך מים....ליבי אומר לי כי אין עצתי טובה בעיניך. זוהי זכותך המלאה..אלא שמכאן ואילך לא אוכל עוד להחזיק בימינך. הואילי אפוא ומצאי ללא דיחוי עורך דין אחר שיהפוך בזכותך". 57. חיזוק נוסף לגרסת הנתבע ניתן למצוא אף במכתב התובעת לנתבע מיום 28/3/00 בו היא מודיעה לו כי אינה מסכימה להגיע להסכם פשרה מאחר שלאחר שהתייעצה עם רואה החשבון שלה הוברר לה כי קיימת סבירות גבוהה שאם תאלץ להשיב לאוניברסיטה כסף בעקבות הסכם הפישור לא תקבל החזר כספי ממס הכנסה. במבחן התוצאה ברור כי היעוץ שניתן לתובעת, בענין זה, היה מוטעה שהרי בסופו של יום ומשנהפך פסק הדין בערכאת הערעור קיבלה התובעת ממס הכנסה את הסכום שנוכה בזמנו על ידי האוניברסיטה. מכאן שסירוב התובעת לקבל את הצעת הפשרה לא היה עניני, ופגע גם בנתבע ששכרו כאמור נגזר מתוצאות תביעתה. בכך יש לראות את התובעת כמי שפגעה בסיכוי הזכיה, ועל כן ראוי לחשב את שכר טרחתו של הנתבע על בסיס הצעת הפשרה לפיה ניתן היה לסיים התיק. 58. אין לקבל טענת ב"כ התובעת לפיה האוניברסיטה ממילא סרבה לכל הצעה. ב"כ התובעת הפנה, בענין זה, לפרוטוקול הדיון בבית הדין הארצי מיום 13/3/02 - שם טען ב"כ האוניברסיטה כי אין הסכמה לפשרה מעבר לקרן השתלמות דולרית. ואולם ידוע לכל כי הליכי גישור/פישור אינם נחשפים לידיעת בית המשפט, והעובדה כי עורכי דין טוענים באולם כי אינם מוכנים להגיע לפשרה אינה מלמדת על הדברים שנאמרו והוסכמו בהליך הגישור. 59. בוודאי ניתן לקבוע כי הנתבע הביא ראיות מספקות בענין ההצעה שהועלתה, ובכך, לכל הפחות, הרים את נטל הבאת הראיות, בענין זה, כך שלו ביקשה התובעת לסתור טענתו זו, היה עליה להביא ראיות נגדיות (כגון הזמנת המגשר ו/או הזמנת ב"כ האוניברסיטה). 60. יובהר כי התובעת לא הכחישה את גרסת הנתבע בענין זה ואישרה בעדותה כי הנתבע אכן המליץ לה לקבל את הצעת הפשרה: "אתה כן המלצת לי לקבל את ההצעה"-עמ' 14 שר' 24. מכאן יש לומר כי בהעדר ראיות אחרות מצד התובעת הרי שהנתבע גם עמד בנטל ההוכחה בענין זה, ויש לקבל עדותו לפיה הוצעה לתובעת הצעה, אשר האוניבסיטה עמדה מאחוריה, לפיה יוותר בידה סכום המהווה 55% מהסכום שנפסק לטובתה בערכאה הראשונה. 61. אשר על כן ראוי להעמיד את "תוצאת פסק הדין" כאילו נתנה הסכמת התובעת להליך הפשרה, ולגזור את שכר טרחת הנתבע מסכום זה. 55% מסכום פסק הדין של הערכאה הראשונה הינו 116,500 ₪, ושכר הטרחה שיש לגזור בהתאם הינו 23,852 ₪ (17.5% מ-116,500 ₪ ובצירוף מע"מ נכון לאותה תקופה - 23,852 ש"ח). 62. מכאן שעל הנתבע להשיב לתובעת סך של 19,625 ₪ (הסכום ששולם על ידי התובעת בניכוי הסכום כאמור בסעיף 61 לעיל). בהתחשב בשיהוי הניכר בהגשת התביעה אין מקום להוסיף על הסכום האמור הפרשי ריבית אלא הפרשי הצמדה בלבד. 63. סוף דבר - הנני מחייבת את הנתבע להשיב לתובעת סך של 19,625 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 21/7/99, ועד מועד התשלום בפועל. הסכום שנפסק ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. על אף קבלת התביעה אין מקום לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהתחשב באופן ניהול התיק על ידי ב"כ התובעת: חקירה ארוכה, והעלאת התנגדויות רבות שברובן היו מיותרות והביאו להארכת הדיון שלא לצורך, תוך גלישה ליריבות אישית עם הנתבע בגין ענינים אחרים. עורך דיןערעורשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה