קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר תגמולים ששולמו ע''י משרד הביטחון: 1. מדינת ישראל - משרד הביטחון (להלן: "התובעת") הגישה תובענה כספית לתשלום סך של 480,472.91 ₪, כנגד מר שחר איבגי (להלן: "הנתבע"), להשבת תגמולים ששולמו לו ע"י התובעת, כתוצאה מתביעה כוזבת שהגיש הנתבע כנגד קצין התגמולים, אשר כתוצאה ממנה הוכר כנכה, לפי חוק התגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), התשמ"ה - 1988, לאור כך שהצהיר בתביעתו בפני קצין התגמולים, כי הפגיעה אירעה לו, במהלך היותו בחופשה מאושרת מצה"ל, עת השתתף בקומזיץ בחוף הים, כאשר הוברר בסופו של דבר, כי הפגיעה אירעה עת הנתבע ניסה להצית חנות באשדוד. 2. אפרט התרחשות האירועים ביתר הרחבה, לפי סדר כרונולוגי, בין היתר לצורך בחינה של טענת ההתיישנות, אשר הועלתה על ידי הנתבע: א. הנתבע, אזרח ישראלי, גויס לשירות סדיר בצה"ל בתאריך 5.7.1998. ב. ביום 11.10.1998, בשעות הלילה, סייע הנתבע לאחר להצית חנות לתיקון מוצרי חשמל, על ידי נוזל דליק. כתוצאה מההצתה נגרם פיצוץ עז, אשר גרם לשריפה ונזק חמור במהלכה נפגע הנתבע ונגרמו לו נזקי גוף משמעותיים, על רקע הכוויות שנגרמו באירוע (מועד התרחשות האירוע נסמך על גזר הדין שניתן כנגד הנתבע בתיק פ' 8027/03 - מחוזי באר-שבע) . ג. הנתבע הגיש תביעה כנגד קצין התגמולים, מכח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק התגמולים") ולפי חוק התגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), התשמ"ח - 1988, בעקבות אירוע הפגיעה הנטען. בטופס התביעה לקצין התגמולים (נספח א' לכתב התביעה) צויין, כי הארוע התרחש ביום 12.10.1998 בשעה 03:10 לפנות בוקר, במהלך שהותו של הנתבע בקומזיץ בחוף ים פלמחים, באופן הבא: "...היה שם קומזיס, הצטרפתי ונרדמתי בתוך שק שינה, והתלקחתי עם השק השינה, ולאחר מכן איבדתי את ההכרה..". ד. ביום 29.2.2000, בהסתמך על הצהרת הנתבע, הכיר קצין התגמולים באירוע הפגיעה כחבלה בזמן חופשה, לפי חוק התגמולים וקבע לו אחוזי נכות זמנית, מחודש ינואר 1999 ועד לחודש ספטמבר 2000, בגובה של 35%. כמו כן, נקבע לנתבע אחוזי נכות קבועה, מחודש ספטמבר 2000 בשיעור של 40%. ה. במהלך התקופה שבין 12.1.1999, ועד ליום 30.11.2004, שילמה התובעת לנתבע תגמולים והטבות בגין נכותו בסכום כולל של 294,018.94 ₪ (בערכי קרן). לאחר תוספת של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הסכום הכולל עומד על 480,472.91 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. ו. במהלך חודש מאי בשנת 2002, התקבלה אצל קצין התגמולים פנייה מטעם משטרת ישראל, באמצעות מכתב מיחידה החוקרת לכיש, מיום 19.5.2002 (להלן: "המכתב"), לפיו המשטרה מנהלת כנגד הנתבע חקירה פלילית בגין הצתה מתאריך 11.10.1998. במסגרת המכתב, התבקש קצין התגמולים לשלוח למשטרה עותק מטופס התביעה שהגיש הנתבע כנגד קצין התגמולים. ז. ביום 12.2.03 הוגש כנגד הנתבע כתב אישום ביחס למעורבותו באירוע ההצתה. ח. ביום 18.2.2004 הודה הנתבע, במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של סיוע להצתה, לפי סעיפים 448 + 32 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. הכרעת הדין ניתנה באותו מועד, היינו ביום 18.2.2004. ביום 6.9.2004 ניתן כנגד הנתבע גזר דין, בו נגזרו על הנתבע 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות (כפוף להמלצת הממונה על עבודות השירות) וכן עונש של מאסר על תנאי. 3. בעקבות המצאת גזר הדין לתובעת, הפסיקה התובעת לשלם לנתבע תגמולים (התגמולים שולמו עד לתקופה המסתיימת ביום 30.11.2004). התובעת הודיע לנתבע, ביום 13.12.2004 (נספח ו' לכתב התביעה) על החלטת קצין התגמולים לבטל את ההכרה בנתבע כנכה לפי חוק הנכים. עד למועד שהתובעת קיבלה את גזר הדין לא הייתה לה כל ידיעה נוספת או ראיה אחרת, בנוגע למידת מעורבותו של הנתבע באירוע ההצתה, למעט המכתב הנ"ל, אשר נשלח ע"י המשטרה ביום 19.5.2002. 4. התביעה שבפני, להשבת כספי התגמולים שקיבל הנתבע במרמה, הוגשה ביום 4.11.2009. 5. התובעת הגישה תצהירי העדות הראשית מטעמה, אשר כללו שני עדים - מר ישראל שרון (סגן ראש אגף שיקום נכים וראש יחידה לתגמולים והטבות), מר בכר ישי (ראש תחום תגמולי נכים ותשלומים באגף שיקום במשרד הביטחון). 6. הנתבע הגיש תצהיר עדות הראשית מטעמו. 7. טענות הצדדים: א. התובעת טוענת כי הנתבע הגיש התובענה כנגד קצין התגמולים באונאה, תוך שהתעשר מהקופה הציבורית והכל במרמה. לטענתה, דבר התרמית נודעה לה עם המצאת גזר הדין בעניינו של הנתבע, ובעקבותיו הגישה את התובענה שבפניי. ב. מאידך הנתבע טוען, כי התביעה התיישנה זה מכבר, ובחלוף 7 שנים מיום שנודעה לתובעת על החשדות בדבר מעורבותו באירוע ההצתה, וזאת מיום 19.5.2002, עם קבלת המכתב ממשטרת ישאל, לפיכך יש לדחות התביעה בשל התיישנותה. 8. הפלוגתאות בתובענה: ביום 30.3.11 הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו הפלוגתא היחידה שנותרה להכרעה ועל בית המשפט לבוחנה, הינה בשאלת ההתיישנות, אותה העלה הנתבע בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה מטעמו (פרו' מיום 30.3.11 עמ' 5 ש' 13 ואילך). לנוכח הפלוגתא שנקבעה, נראה שאין עוד מחלוקת לעניין העובדה, כי החלטת קצין התגמולים, להכיר בנתבע כנכה, נתקבלה כתוצאה ממעשה רמיה ואונאה של הנתבע. בהתאם לכך על בית המשפט להכריע בשאלה, האם על טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבע להתקבל - אזי דין התובענה להידחות. או שמא על בית המשפט לדחות את טענת ההתיישנות - ובכך לקבל התובענה ולחייב את הנתבע בהחזר כל הכספים ששולמו ע"י התובעת, לפי הפירוט שבכתב התביעה. עוד הסכימו הצדדים, במסגרת ההסדר הדיוני מיום 30.3.2011, כי הם מוותרים על חקירות נגדיות של העדים, הויתור על חקירות נגדיות לא ישמש לחובת הצד שנמנע מחקירה, כל הראיות שהוגשו ישמשו לצורך בחינת המחלוקת בעניין ההתיישנות וכי הצדדים יעברו לשלב של סיכומים. 9. הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ - כל אחד לשיטתו הוא. 10. הנטל להוכחת טענת התיישנות מוטל על הטוען להתיישנות, היינו על הנתבע. יחד עם זאת, לאחר שהנתבע עמד בנטל הבסיסי המוטל עליו להוכיח שעברה תקופת ההתיישנות בין מועד היווצרות העילה (הארוע התרחש בשנת 1998) ועד להגשת התביעה ע"י התובעת (2009) והתובעת מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, לרבות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, על התובעת מוטל הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות את הארכת מועד ההתיישנות (ראו ע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח', פ"ד מד(1), 278, עמ' 283). 11. לאור ההסדר אליו הגיעו הצדדים, המועדים אשר רלוונטיים להכרעה, בשאלת ההתיישנות, אשר אינם במחלוקת, הינם כדלקמן: א. ארוע ההצתה התרחש ביום 11.10.1998. ב. קצין התגמולים הכיר באירוע ביום 29.2.2000, והחל לשלם לנתבע תגמולים חודשיים, בעקבות הנכויות [הזמניות והצמיתה] שנקבעו. ג. המכתב מטעם משטרת ישראל אל התובעת, לצורך קבלת פרטים, הינו מיום 19.5.02. ד. גזר הדין בעניינו של הנתבע ניתן ביום 6.9.04, והומצא לתובעת סמוך לאחר מכן. ה. התובעת המשיכה לשלם לנתבע תגמולים עד ליום 30.11.04. ו. כתב התביעה הוגש ביום 4.11.09. 12. כידוע, מועד התיישנותה של תובענה בשאינו מקרקעין הינה שבע שנים, על פי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "החוק"). הכלל העקרי בהתאם לסעיף 6 לחוק קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". אולם ישנם מקרים אחדים, בדומה למקרה זה, בהם מורה החוק על חריגים לכלל העיקרי לפיהם, תחילת מניין ההתיישנות תחל במועד מאוחר יותר. בעניינינו, לאור ההסדר הדיוני עליו הסכימו הצדדים, אין חולק שהנתבע ביצע כלפי הנתבעת מעשה תרמית ואונאה לשם קבלת תגמולים והטבות מאת קצין התגמולים, תוך שהוא מציג בפניה מצג כוזב, באשר לאופן התרחשות האירוע. לפיכך, על בית המשפט יהא לבחון תחולתה של תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 7 לחוק, הקובע תחולתה של תקופת ההתיישנות, במקרה של תרמית או אונאה וכדלקמן: "7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה" (ההדגשה שלי - ע.ר.). 13. הפסיקה התייחסה זה מכבר לעניין התחולה של סעיף זה על המקרים השונים: "...תחולתו של סעיף זה...משתרעת על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן: נזיקי, חוזי, מינהלי או אחר..." (ראו ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 869 - יכונה להלן: "עניין מידל"). כן ראו ההחלטה בע"א 4958/99 עין גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 24: "אני גורס כי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מקיפה את כל סוגי התביעות בנושאי מרמה, כולל תביעה לביטול פסק דין ... האיזון שערך המחוקק בסוגיית המירמה וההונאה מתאים גם למירמה הנוגעת להליכים משפטיים בתחום האזרחי..." בהתאם לחוק ולפסיקה הקיימת, אין ספק כי סעיף 7 לחוק משתרע על המקרה דנן ויש לבוחנו על פיו. 14. אמות המידה בנוגע לסעיף 7 לחוק נבחנו על ידי כב' השופט א. מצא בעניין מידל, לפיהן: "הוראת סעיף 7 הנ"ל היא בבחינת דין מיוחד. ייחודה של ההוראה הוא בשניים: ראשית, בהגדרת מועד תחילת ההתיישנות; ושנית, בקביעת אמת-מידה של ידיעה ממשית וסובייקטיבית אודות התרמית, שרק בהיווצרותה "תתחיל תקופת ההתיישנות" (ההדגשות שלי - ע.ר). על פי החוק והפסיקה, מועד מניין ימי ההתיישנות שונה מהמועד הקבוע בסעיף 6 לחוק, שכן סעיף זה מציין במפורש כי יש להתחיל את מניין ימי ההתיישנות: "ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה", ולא: "ביום שבו נולדה עילת התבענה". בעניין מידל, בנוגע ליסוד הראשון נפסק כי : "...מהגדרת סעיף 7 מתחייב, שהמועדים הקשורים בהתרחשותה של התרמית או בהיווצרותה של העילה לתבוע על פיה הינם חסרי משמעות. כך, למשל, אין כל חשיבות למועד, בו עשה הנתבע את מעשה התרמית (ההיצג הכוזב). גם מועדי שיכלולה של התרמית (במועד פעולתו של התובע המוטעה, או המועד שבו התממש נזקו) אינם מעלים ואינם מורידים" לפי היסוד השני, יש לבחון את אופי ודרגת הידיעה הנדרשת אצל התובע לעניין ביצוע מעשה התרמית או ההונאה, עליה להיות "ידיעה מ מ ש י ת ו ס ו ב י י ק ט י ב י ת" (ההדגשות שלי - ע.ר): "... באמירה "נודעה לתובע", בהקשרו של הסעיף הנדון, לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית,ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי" (פסקה 8 בעניין מידל). 15. מן הכלל אל הפרט:- כבר בראשית הדברים הנני רואה לנכון לדחות טענת התובעת בסיכומיה לפיה, היה עליה להמתין עד למועד סיום ההליך הפלילי בעניינו של הנתבע, ובהתאם לתוצאותיו, להגיש תביעה אזרחית. ככלל, כאשר ישנו הליך פלילי לצד הליך אזרחי, אין מקום לעכב את ההליך האזרחי עד לסיום ההליך הפלילי. קל וחומר בענינינו, שלא היה מקום להמתין לסיום ההליך הפלילי שעה שאין בקשה המונחת בפני בית המשפט לעיכוב הליכים (ראו בעניין זה פסק דין ברע"א 854/97 לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ, דינים עליון נג 127 (1997). 16. בטרם אבחן את היסודות הדרושים לעניינינו, דומה כי זהו המקום הראוי לצטט את דברי הפרשנות לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, המובאים בספרו של השופט בדימוס ז. יהודאי: "מן המפורסמות הוא שהחברה הנאורה סולדת ממעשי תרמית או אונאה והיא מגוננת על האיש התמים לבל יינזק על-ידי הרמאי. הדבר הזה בא לידי ביטוי בכל שיטות ומערכות המשפט. על-כן, כלל הוא שאין החוטא נשכר. החברה תביע את סלידתה כלפי הרמאי ותעמידו לדין למען יבוא על עונשו, וזאת גם במטרה שידעו וייראו האחרים על-מנת להרתיעם מלכת בעקבותיו... אחד החוקים המשרתים מטרה זו הוא חוק ההתיישנות, אשר מבטיח לתובע שכזה שלא יינעלו לפניו שערי בתי- המשפט עקב עבור הזמן, כל עוד הוא לא ידע על מעשה התרמית או האונאה, ותקופת ההתיישנות תתחיל לרוץ רק מן הזמן שבו נודע לתובע שהוא רומה או אונה" (זלמן יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל, כרך א' עמ' 190). 17. בענייננו, יש לבחון מועד הולדת עילת התובענה. במילים אחרות- מתי נודעה לתובעת התרמית, ברמת ידיעה המספיקה לצורך הגשת התביעה אזרחית, וממועד זה יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות. האם ניתן לומר, שעה שהובא לידי התובעת המכתב מטעם משטרת ישראל, אזי, נודעה לתובעת דבר התרמית, ומיום זה יחל מניין הימים להימנות (תוצאתה של קבלת טענה זו, כפי שסובר ב"כ הנתבע, שדין התובענה להידחות, שעה שכתב התביעה הוגש ביום 4.11.09, בחלוף יותר משבע שנים לאחר משלוח המכתב). או לחילופין, האם נודעה לתובעת דבר התרמית רק בשנת 2004, סמוך לאחר מתן גזר הדין, בו הורשע הנתבע בגין ביצוע ההצתה (אם נקבל טענה זו, כטענת התובעת, אזי המועד למניין ההתיישנות החל מיום המצאת מתן גזר הדין, אם כך, יוצא איפה שבמועד הגשת התביעה טרם חלפו שבע שנים). 18. מפאת חשיבותו של המכתב הנ"ל מיום 19.5.2002 אצטט להלן חלקים נרחבים ממנו: "אל: משרד הביטחון/אגף השיקום לידי גילה הנדון: בקשת פרטים לתיק חקירה 7267/98 הצתה כנגד שחר איבגי ביחידתנו מתנהלת חקירה פלילית בגין הצתה מתאריך 11/10/98 כנגד החשוד שחר איבגי ... הנ"ל נכווה במהלך האירוע ... ועל פי הידוע לנו הנ"ל הוכר כנכה צה"ל (עקב היותו חיל בזמן האירוע). אנו מבקשים, כי תשלחו לנו העתק מכתב התביעה של הנ"ל, כנגד משרד הביטחון על מנת שנוכל לדעת מה הסיבה שמסר למשרד הביטחון על נסיבות פציעתו. החומר דרוש לנו לצורך קידום החקירה בתיק הנ"ל. רס"מ יוסי עזרא, תשאול לכיש". 19. הפסיקה, כפי שהובאה לעיל, מחייבת ידיעה בפועל של עובדה ממשית לעניין אירוע ההצתה ומעורבותו של הנתבע בביצוע העבירה. כב' השופט מצא בתייחס להגדרת היסוד השני "ידיעה ממשית וסובייקטיבית" קבע כי: "...כידיעה "ממשית" ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית- המשפט, שכן כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קורבן התרמית כל עוד לא נקנתה לו ידיעה על אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות..." (ראו בעניין זה ע"א 9800/01 יעקב שאוליאן נ' רוחולה אפרמיאן ואח', פ"ד נח(4) 389, 399). 20. לטעמי, דרגת הודאות, אשר הובאה בפני התובעת, באמצעות המכתב מיום 19.5.2002, איננה ידיעה ממשית ומספקת, לעניין מעורבותו של הנתבע באירוע ההצתה, וכפועל יוצא מידיעה זו, אודות התרמית שבוצעה ע"י הנתבע. כל שהמכתב מציין הוא, כי מתנהלת חקירה פלילית בגין הצתה כנגד הנתבע, שחלקו בפרשה, נכון למועד קבלת הידיעה אצל התובעת טרם הוברר. יתירה מכך, במכתב צויין מפורשות שהנתבע הינו חשוד בפרשה. כידוע, כלל יסוד במשפט הפלילי הינה "חזקת החפות", לפיה אדם הינו בגדר זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. סבורני כי לא ניתן לומר שהידיעה (רמת הוודאות) שהובאה בפני התובעת, באותו שלב, היה די בה כדי לבסס תביעה אזרחית בטענת תרמית, שמידת הודאות לקיומה התגבשה רק לאחר מכן. תימוכין לכך ניתן למצוא, מהעובדה שהתובעת המשיכה לשלם לנתבע תגמולים, שנים רבות לאחר פניית המשטרה ועד סמוך לאחר קבלת גזר הדין שניתן כנגד הנתבע. עובדה זו מחזקת טענת התובעת, בדבר אי הידיעה בדבר ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע, שאם לא כן, כיצד התובעת הייתה ממשיכה לשלם לנתבע תגמולים ביודעה שביצע כלפיה מעשה תרמית ואונאה. המידע שהובא במסגרת המכתב איננו מהווה ידיעה "ממשית וסובייקטיבית", כפי שנקבע בעניין מידל, כך שהמסקנה הנגזרת מכל האמור, שנכון למשלוח המכתב, התובעת לא ידעה כי הנתבע ביצע כלפיה תרמית, בהגישו את התביעה לקצין התגמולים. 21. בטרם אסיים אתייחס לפסק הדין אליו התייחס ב"כ הנתבע בסיכומיו, פס"ד בר"ע (חיפה) 841/06 דוידוביץ נדב נ' בן נבט דרור , לצורך אבחנה עם המקרה שלפנינו. שם דובר במורה בבית ספר שנחשד ע"י תלמיד בגניבת תמונות שמן שצייר התלמיד. כנגד המורה הוגש כתב אישום ונגזר דינו, בחלוף כשבע שנים מיום שנחשד בביצוע הגניבה וכתוצאה הגיש נגדו התלמיד תביעה אזרחית, כספית, על בסיס פסק הדין הפלילי, בהתאם לסעיף 42א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971. התלמיד טען להתיישנות שלא מדעת, לפי סעיף 8 לחוק ההתישנות וכן טען שעילת התביעה נוצרה לראשונה רק עם הרשעת המורה במשפט הפלילי. לשיטתו: "נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה", כלשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בית המשפט דחה את טענת התלמיד והשתית החלטתו על רמת הידיעה הנדרשת, לצורך רכיבי התביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. נקבע שאת רמת הידיעה הנדרשת, יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה, קרי, הטיית מאזן הסתברויות. החלטת בית המשפט התבססה בעיקר על טענה עובדתית, לאחר שנקבע, כי כחודש לאחר האירוע של גניבת התמונות, ידע התלמיד את זהותו של החשוד העיקרי בגניבה (המורה), ומכאן שהיו ברשותו העובדות המקימות את עילת התובענה "לרבות זהות המשיב - המעוול, לצורך הגשת תביעה אזרחית..."; ואילו בענייננו אין כך הם בפני הדברים, שכן מכתב המשטרה מפרט על חקירה שנמצאת בתחילתה, כאשר החשדות אינם מבוססים אפילו לא לצורך הגשת תביעה אזרחית. המקרה שם עוסק בסעיף 8 לחוק ואילו בענייננו המדובר בסעיף 7 לחוק וכאמור רמת הידיעה הנדרשת הינה שונה, לפיכך, אין בפסק הדין האמור כדי להואיל לנתבע. בית המשפט קבע בעניינו של דוידוביץ, כי אין בהליך הפלילי כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות האזרחית. סבורני, כי גם בענייננו (לפי סעיף 7 לחוק) אין בהליך הפלילי כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות האזרחית ורק יד הגורל הביאה לכך, שהמועד שבו גזר הדין נמסר לתובעת הוא גם המועד שבו נודע לתובעת על התרמית, היינו רק ממועד זה הייתה לתובעת ידיעה, ברמת הודאות הדרושה לצורך הגשת התביעה. 22. לאחר שבחנתי נסיבות המקרה בהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות והגעתי למסקנה כי סעיף זה חל בענייננו -בחינתו של סעיף 8 לחוק מתייתרת, שכן כבר נפסק על ידי כב' השופט מצא בע"א 9800/01 יעקב שאוליאן נ' רוחולה אפרמיאן ואח', פ"ד נח(4) 389, 399: "...שכאשר עילת התובענה היא תרמית יחול סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע דין מיוחד, "ומקום שסעיף 7 חל - סעיף 8 איננו יכול לחול". 23. בהתאם לכל אשר ציינתי לעיל - הנני קובע כממצא עובדתי, כי המועד הקובע לצורך מניין ימי ההתיישנות, חל מהיום בו הומצא לתובעת גזר הדין, הוא היום בו הובא לידיעתה דבר התרמית. לפיכך, שעה שכתב התביעה הוגש ביום 4.11.2009, כחמש שנים לאחר מועד מתן גזר הדין, טרם התיישנה התביעה, ומשכך אני דוחה את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבע. 24. גם אם לא הייתה מתקבלת דעתי לעיל, ביחס לפרשנות הוראות סעיף 7 לחוק, הרי שממילא לא חלה התיישנות לגבי חלק נכבד מהתשלומים ששולמו לתובע, וזאת לאור כך שקיימת תקופת התיישנות נפרדת, בת 7 שנים, ממועד ביצוע של כל תשלום (בנפרד) ששולם לתובע. לפיכך, אין כל הצדקה להחיל את ההתיישנות על אותם תשלום ששולמו לתובע במהלך שבע השנים לפני הגשת התביעה, היינו לגבי התשלומים ששולמו מיום 4.11.2002 ואילך. אין לקבל את טענת הנתבע לקיומה של הרחבת חזית בעניין זה, שכן טענה זו שהעלתה התובעת, איננה חורגת מהחזית שהוגדה של ידי הצדדים, במסגרת ההסדר הדיוני מיום 30.3.2011, באופן שהמחלוקת תהא "בשאלת ההתיישנות". 25. סוף דבר: הנתבע קיבל התגמולים וההטבות מטעם התובעת כתוצאה מעשה תרמית ואונאה כלפיה, הנתבע הורשע בגזר דין אשר ניתן כנגדו בגין סיוע למעשה הצתה אותו ביצע באותו היום בו התקיים אירוע הפציעה ולא הרים את הנטל להוכיח אחרת. אומנם, מעת קבלת מכתב המשטרה, מיום 19.5.2002 ועד לקבלת גזר הדין, לא פנתה התובעת מיוזמתה למשטרה או לכל גורם אחר לקבלת מידע נוסף לביסוס החשדות שפורטו במכתב; ואולם נראה, שאין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי, שכן גם אם התרשלה התובעת, עת שנמנעה מלהשיג מידע נוסף אודות הפרשה (ואינני קובע שהתובעת התרשלה), הרי שלאור הלכת מידל הנ"ל (פסקה 8), תקופת ההתישנות תחל מיום שבו נודעה לתובעת התרמית, והכוונה לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית, משמע שאין די בעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, גם אם התובעת התרשלה בהשגתה. 26. מכל המקובץ, אני קובע כי דין התביעה - להתקבל. 27. לעניין הוצאות המשפט עלי להתחשב בס"ק ג' להסכמת הצדדים מיום 30.3.2011, בין היתר, בהסכמת הנתבע שהיה בה כדי לייעל את הדיון ולחסוך מזמנו של בית המשפט. 28. לפיכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. 480,472.91 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (4.11.2009) ועד לתשלום המלא בפועל. ב. 15,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה הינו נכון למועד מתן פסק הדין. המזכירות תשלח עותק לב"כ הצדדים, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה. זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים. צבאמשרד הביטחון