קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר תשלום בגין יבוא טובין: התובעת ("מרקורי") הגישה נגד הנתבעת ("המדינה") תביעה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו אין היא חייבת בתשלום הסכום שפורט בהודעת חיוב שהוצאה לה על ידי אגף המכס במשרד האוצר ביום 11.7.07 (נספח א' לכתב התביעה) ("הודעת החיוב"), וכן להשבת הסכום של 136,826 ₪ ששולם על ידה בגין יבוא וודקה וליקרים ("הטובין" או "המשקאות") בשנים 2005 ו-2006. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הראיות הגעתי למסקנה שיש לדחות את התביעה. מרקורי טוענת כי בתקופה הרלוונטית, היינו בשנים 2006-2005, היא רכשה את הטובין מחברה בשם Waxmort commercial Ltd ("הספק"), אשר מושבה הוא באיי הבתולה הבריטיים, במחיר של 0.58 דולר ארה"ב לליטר, והיא מוסיפה וטוענת כי את הטובין רכש הספק קודם לכן מהיצרן, חברת Nemiroff("היצרן"), שמושבו באוקראינה. עוד טוענת מרקורי כי אגף המכס הוציא את הודעת החיוב אשר בה נאמר ש"ערך העסקה", כמשמעותו בסעיפים 129 עד 134א לפקודת המכס, נמוך מערכה האמיתי כפי שהוצהר על ידי מרקורי בעת יבוא הטובין, וכי בהתאם לכך ערך הטובין לצורכי מכס הוא כאמור בנספח ב' להודעה, ובהתאם לכך, נוצר גירעון במיסי הייבוא (מכס, מס קנייה ומע"מ) אשר מרקורי חייבת בתשלומו בסכום כולל של 4,913,218 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית וכולל קנס פיגורים ליום הוצאת הודעת החיוב). טענתה העיקרית של מרקורי היא כי הודעת החיוב מבוססת על ממצאי חקירה שנערכה על ידי אגף המכס, אולם קביעת ערך הטובין, כאמור בהודעת החיוב, נוגדת את הוראות פקודת המכס, מפני שלפי סעיף 130(1) שלה היה על אגף המכס לקבוע את ערך הטובין בהתאם למחיר העסקה שבגדרה הם נרכשו בפועל, ומשדיווחה מרקורי כי רכשה את הטובין מן הספק במחיר של 0.58 דולר ארה"ב לליטר, היה על אגף המכס לקבל מחיר זה כמחיר העסקה ולא ניתן היה להיזקק למחיר אחר, אף אם זה נמצא על ידי המכס בחקירה שעשה ועל יסוד מידע שקיבל מרשויות המכס באוקראינה בגדר חקירה זו. המדינה טוענת כי לפי סעיף 154 לפקודת המכס, יש לדחות את תביעת ההשבה מחמת התיישנות מהותית. אשר לתביעה לפסק דין הצהרתי טוענת הנתבעת שהאמור בהודעת החיוב חוסה בצל חזקת התקינות של המעשה המנהלי, ולכן על מרקורי חובת ההוכחה כי ערך העסקה הוא אכן זה שהוצהר על ידה ברשימוני היבוא. המדינה מוסיפה וטוענת כי, מכל מקום, קביעת ערך העסקה כפי שנעשתה על ידי אגף המכס היא ראויה בהתחשב בממצאי החקירה שנערכה ובידיעות שהתקבלו מרשות המכס באוקראינה. לפי ממצאים אלה הטובין נמכרו על ידי היצרן לחברה קפריסאית בשם ביוסטאר ("ביוסטאר") ויוצאו מאוקראינה כשיעדם הוא ישראל, שם הם היו צריכים להימסר, ואף נמסרו, לתובעת. נראות לי טענותיה של המדינה על פני טענותיה של מרקורי, וכאמור, אני דוחה את התביעה. לטענת ההתיישנות שהעלתה המדינה בנוגע לסכום הנתבע כהשבה אין מענה של ממש מצידה של מרקורי. האחרונה הביאה את הדברים שנאמרו בת"א (ת"א) 11986/08 סניטק מוצרי נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ (טרם פורסם, 12.1.09) ("עניין סניטק"), שלפיהם תקופת ההתיישנות של שלושה חודשים הקבועה בסעיף 154 לפקודת המכס היא בלתי סבירה ואינה מאזנת כראוי את האינטרסים של הצדדים, כמו גם את האינטרס הציבורי. עם כל הכבוד לדברים אלה לא ניתן לקבלם, ואני בדעה שטענת ההתיישנות אכן מבוססת ודי בה כדי לדחות את תביעת מרקורי להשבה. סעיף 154 (ב) לפקודת המכס קובע כי "בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו". בפסיקה נקבע כי מדובר בהוראת התיישנות מהותית ולא דיונית, היינו התיישנות המפקיעה את זכות התביעה (ע"א (ת"א) 3041/04 גסטטנר (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.12.07) ; רע"א 10316/06 גרנט - מרכז האבטחה הישראלי למיגון חיצוני (2001) בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים - אגף המכס בע"מ (טרם פורסם, 4.11.07) ), ולכן הסתמכותה של מרקורי על הדברים שנאמרו בעניין סניטק אינה מספיקה כדי לשלול את תחולת הוראת ההתיישנות על תביעתה של מרקורי להשבה, תביעה אשר אין חולק שהוגשה לאחר שחלפה תקופת שלושת החודשים הקבועה בסעיף 154 הנ"ל. גם חלקה של תביעת מרקורי המכוון כנגד חיובה במיסי יבוא כאמור בהודעת החיוב אינו מבוסס די הצורך ודינו להידחות. המדינה צודקת כשהיא טוענת שנטל ההוכחה הוא על מרקורי, וזאת לאור חזקת תקינות המעשה המנהלי שיש לייחס למדינה בכלל, ולהוצאת הודעת החיוב בפרט. בעניין זה מפנה המדינה לדברים שנאמרו בת"א (חי') 960/02 קליאופטרה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס (טרם פורסם, 2.8.07) ("עניין קלאופטרה"), שם הוחלה חזקת התקינות המנהלית על קביעתו של גירעון על ידי אגף המכס, ונקבע כי בשל אותה חזקה על "הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש רשימון כדין או שהותרו טובין כדין, עליו הראיה". דעתי היא שלא זו בלבד שמרקורי כשלה בהרמת נטל ההוכחה המוטל עליה, אלא שהראיות שהביאה המדינה מבססות את עילת הוצאת הודעת החיוב בכל מידה הדרושה למשפט אזרחי. מטעמה של מרקורי הוגש תצהיר עדותו של בעל החברה, מ' גולדגאמר ("גולדגאמר") (ת/1), שבו הוא העיד שמרקורי רכשה את הטובין מהספק וכי "לא היה כל קשר עסקי ו/או בכלל עם חברת נמירוף (היצרן, א"ק) ו/או עם חברת ביוסטאר וקשריה העסקיים התנהלו באופן מוחלט ובלעדי מול חברת ווקסמורט (הספק, א"ק) ורק מולה". בחקירתו הנגדית העיד גולדגאמר כי אינו מכיר את היצרן ואף לא את חברת ביוסטאר, כי הוא לא העביר להם כסף וכי אף פעם לא היה לו קשר איתם. עיון במסמכים שצורפו לתצהירו של העד מטעם הנתבעת, מר י' ענברי ("ענברי"), שהוא החוקר שביצע את החקירה בעניינה של מרקורי (נ/1), מלמד שבמסגרת שיתוף הפעולה בין המדינה לבין אוקראינה נמסרו למדינה מסמכים הנוגעים למשלוחי הטובין לישראל, ובסעיפים 14-12 של תצהירו אומר ענברי כי המידע והמסמכים שהגיעו מרשויות המכס באוקראינה מלמדים שהטובין נשלחו על ידי היצרן במישרין מאוקראינה למרקורי, וניתן ללמוד מהם כי המזמין או הרוכש היא ביוסטאר ולא הספק כפי שטוענת מרקורי. עוד הוא מציין, וזה החשוב לענייננו, כי בניגוד לאמור בחשבונות הספק שהוצגו על ידי מרקורי במצורף לרשימוני היבוא, מכר הטובין נעשה בתנאי FCA , היינו כל הוצאות ההובלה הן על הרוכש/היבואן, וערך הטובין שהוצהר בעת היצוא לישראל היה גבוה מן הערך שהוצהר ברשימונים. המידע שהתקבל מאוקראינה סוכם על ידי ענברי ברשימה שצורפה כנספח ב' של תצהירו. רשימה זו מציגה את הנתונים לפי הצהרות מרקורי כפי שנמסרו ברשימון, לעומת הנתונים המופיעים במסמכים שהתקבלו מן הרשויות באוקראינה, ועיון בנתונים המפורטים ברשימה תומך במסקנות שאליהן הגיעה המדינה בנוגע לתקינות, שלא לומר לאמיתות, ההצהרות שמסרה מרקורי ברשימוני היבוא שהוגשו על ידה. בדיקה אקראית של המסמכים שהתקבלו מהרשויות באוקראינה מלמדת שאכן, כטענת המדינה, היצרן מכר את הטובין לביוסטאר בתנאי FCA, בעוד אשר ביחס לאותם משלוחים ממש הצהירה מרקורי שהטובין נרכשו מן הספק בתנאי CIF (היינו שהמוכר נושא בהוצאות ההובלה והביטוח) ובמחיר נמוך מן המחיר שצוין במסמכי היצרן שהוגשו לרשויות באוקראינה. בחקירתו הנגדית נשאל ענברי אם במסגרת שיתוף הפעולה עם הרשויות באוקראינה התקבל מידע שחשבונות הספק שצורפו לרשימוני היבוא אינן נכונות. בתשובתו הפנה ענברי לאמור בתצהירו, שלפיו התקבלו מן הרשויות באוקראינה מסמכים הנוגעים ליצוא הטובין, ואני מוצא שתשובה זו היא מענה מספיק לטענות מרקורי. לדעתי, הרשויות באוקראינה אינן אמורות להתייחס לאמיתות חשבונות הספק, והם מסרו למדינה את העתקי המסמכים הנוגעים ליצוא הטובין מאוקראינה. המסקנות שניתן להסיק מן הפער שבין מסמכים אלה לבין רשימוני היבוא הם עניין המסור לסמכותה של המדינה, מכוח סעיף 130(1) שאותו יש לקרוא יחד עם סעיף 132(א) ו-133(א)(5) לפקודת המכס. הוראתם של סעיפים אלה היא : " 130. ערכם של טובין מוערכים ייקבע כלהלן - (1) לפי ערך עסקה שבה נרכשו, מחושב לפי הוראות סעיף 132; ....................... 132. (א) ערך עסקה הוא המחיר ששולם או שיש לשלמו בעד הטובין, בעת מכירתם לשם ייצוא לישראל (להלן - מחיר העסקה), בתוספת ההוצאות והסכומים המפורטים בסעיף 133....". על פי הוראות סעיפים אלה, ועל פי ממצאי החקירה שנערכה והמידע שהתקבל מהרשויות באוקראינה, ניתן היה לקבוע שמחיר הטובין הוא זה שהיה נקוב בחשבון שהוגש על ידי היצרן בעת יצוא הטובין מאוקראינה ומכוח סעיף 133(א)(5) ניתן היה להוסיף לערך זה את עלות ההובלה, מפני שכאמור היצרן ציין בחשבון המכר שלו כי המכירה נעשית בתנאי FCA,. משום כך אין למצוא דופי במסקנות ששימשו בסיס לקביעת הגירעון במיסי יבוא כמפורט בהודעת החיוב, ומרקורי לא הראתה כל עילה להתערב במסקנות אלה. מרקורי ביקשה לבסס את תביעתה על הדברים שנאמרו על ידי בית משפט השלום בתל אביב בת"א (ת"א) 42687/03 פולדיאן יעקב נ' מנהל המכס ומע"מ (טרם פורסם, 27.5.07) , אולם אני סבור שפסק דין זה אינו יכול להועיל לה. מעבר לעובדה שכפי שטענה המדינה, תלוי ועומד ערעור על פסק דין זה, עיון בו מלמד שהעובדות שעל סמכן ניתן פסק הדין שונות מן המקרה שבפנינו, בין השאר בשל קביעתו של בית המשפט שהתובע שם עמד בחובת ההוכחה להראות את ערך העסקה כמשמעותו של מונח זה בסעיף 130(1) של פקודת המכס. גם ההסתמכות על פסק הדין בע"א 544/88 מדינת ישראל נ' סלון טוקיו בע"מ, פ"ד מו (4) 226 (1992) אינה יכולה להועיל למרקורי, מפני שעיקר עניינו של פסק הדין הוא סמכותו של מנהל המכס לקבוע ערך רעיוני של טובין מיובאים מכוח הסמכויות שעל פי סעיפים 133-130 של פקודת המכס (שתוקנה מאז). אלא שבענייננו לא מדובר כלל על קביעת ערך רעיוני של עסקת יבוא, כי אם על ממצא עובדתי, המבוסס על חקירה שנערכה על ידי המדינה ואשר לפיו, לכאורה, ערך העסקה שהוצהר לא היה אמת והיה נמוך מן הערך האמיתי. מרקורי יכלה לסתור את ממצאי החקירה, אלא שכאמור היא כשלה בכך. מרקורי טענה עוד כי בגדר ראיותיה לא הציגה המדינה את הסכם שיתוף הפעולה עם אוקראינה, ואף לא הציגה את תוכן פנייתה לרשויות באוקראינה, על מנת שניתן יהיה לבחון מה הייתה תכלית הפנייה ומה ביקשה המדינה לקבל במסגרת פנייה זו. בטענה זו אין כלום ואני דוחה אותה. מרקורי היא שהייתה צריכה להביא ראיות שיניחו את הדעת שהנתונים שהוצהרו על ידה ברשימוני היבוא היו נתוני אמת. עיון במסמכים שהתקבלו מן הרשויות באוקראינה מעיד כי לכאורה אין אמת בהצהרות שנמסרו על ידי מרקורי ברשימוני היבוא, ומכאן שהשאלה מה היה תוכן הפנייה לרשויות באוקראינה היא שאלה שאני מוצא אותה כבלתי רלוונטית, ואשר תכליתה היא להסיט את הדיון מן העיקר שהוא השאלה אם הוכיחה מרקורי את תביעתה, אם לאו. כאמור, דעתי היא שמרקורי לא עמדה בחובת ההוכחה ואני רואה, לכן, לדחות את התביעה על שני חלקיה. מרקורי תשלם לנתבעת שכר טרחת עורכי דין בסכום של 50,000 ₪. יבוא