קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר תשלומים ששולמו למינהל מקרקעי ישראל: בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן על ידי כב' השופט משה סובול, בת.א 2348/08, ביום 21.08.08, ובו התקבלה תביעת המשיבה, ובית המשפט הורה למינהל מקרקעי ישראל להשיב למשיבה כספים שנגבו בגין הפרשי ההצמדה, שלא כדין. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1.         המשיבה, שכון דיירים בע"מ (להלן: "החברה" או "המשיבה"), הינה חברה קבלנית, אשר זכתה במכרז של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") לחכירת מקרקעין בנתניה (להלן: "המכרז"). יצוין, כי המשיבה זכתה במכרז כ"זוכה שנייה", לאחר שביום 11.12.05, הודיעה ועדת המכרזים של המינהל למשיבה, במכתב (נספח ב' לכתב הערעור), כי היא הזוכה במכרז, לאחר שהמציעה הראשונה לא עמדה בתנאים (להלן: "המכרז"). לטענת המינהל, עם ההודעה על הזכייה במכרז, הובהר למשיבה, כי לתמורה יתווספו הפרשי הצמדה בסך 228,999 ₪, כך שסך התמורה תעמוד על 26,283999 ₪. ביום 14.12.05 שלחה המשיבה מכתב לועדת המכרזים בירושלים, שיועד לסמנכ"ל שיווק כלכלה, בו הביעה מחאה על דרישת תוספת הפרשי ההצמדה, שעומדת בניגוד למסמכי המכרז (נספח ג' לכתב הערעור). ביום 19.12.05 השיב סמנכ"ל שיווק וכלכלה למכתב הנ"ל, וציין, כי המינהל עומד על דרישתו וכי "אחד התנאים של ועדת המכרזים להכריז על מרשתך כזוכה היה שמירת ערכה הריאלי של הצעתם, על מרשתך להחליט באם היא מעוניינת לממש זכייתה בתנאים אלה או לא" (נספח ד' לכתב הערעור). ביום 29.12.05 הודיע המינהל על אישור העיסקה (נספח ו' לכתב התביעה). ביום 07.02.06, יום לפני חתימת חוזה החכירה, שלחה המשיבה מכתב נוסף לועדת המכרזים בירושלים, ובו הודיעה כי התשלום בגין הפרשי ההצמדה נעשה תחת מחאה (נספח ח' לכתב הערעור). ביום 08.02.06 נחתם בין הצדדים חוזה החכירה (נספח ט' לכתב התביעה), כאשר באותו יום שולמה התמורה, בתוספת הפרשי ההצמדה. 2. המשיבה הגישה לבית משפט קמא תביעה בסדר דין מקוצר להשבת הפרשי ההצמדה ששולמו על ידה תחת מחאה, בסך של 228,999 ₪, בטענה שסכום זה נגבה שלא כדין, מאחר ובמסמכי המכרז, המחייבים את המינהל, אין כל איזכור לדרישת תשלום הפרשי הצמדה, ובטענה כי נאלצה לשלם תחת מחאה לאחר שהובהר לה כי אם לא תשלם את הפרשי ההצמדה - תבוטל זכייתה. 3.         המינהל טען בפני בית משפט קמא, כי דרישת תשלום הפרשי ההצמדה הינה לגיטימית בעסקאות כגון אלה, לצורך שמירה על ערכה הריאלי של ההצעה, וכי יש לקרוא אל תוך המכרז נוהג מקובל בחוזים מאותו סוג בדבר תשלום תוספת הפרשי הצמדה. עוד טען המינהל, כי הובהר למשיבה שתשלום הפרשי ההצמדה הינו תנאי להכרזתה כזוכה במכרז, ועל כן היא מנועה מלטעון לתשלום תחת מחאה, מניעות הנובעת גם לאור העובדה שהמשיבה בחרה לחתום בסופו של דבר על חוזה החכירה, ולא חזרה על מחאתה בפני נציג המינהל במועד החתימה. לטענת המינהל, מכתב המחאה שנשלח, לכאורה, על ידי המשיבה לא הגיע לידיו, אלא רק לאחר הגשת התביעה, שכן הוא נשלח ללשכה הארצית בירושלים, במקום ללשכה המחוזית בתל אביב בה התבצעה העסקה. עוד טען המינהל, כי טענת המשיבה נטענה רק בדיעבד, תוך שהמשיבה ידעה כי אם תעמוד על מחאתה תבוטל זכייתה, ועל כן היא נגועה בחוסר תום לב, וכן טען כי אין לחברה, כזוכה שנייה, זכות קנויה שיכריזו עליה כזוכה, וכי קבלת התביעה תביא לפגיעה בהסתמכות המינהל ובתפקידו כרשות ציבורית. 4.         בית משפט קמא ציין, כי על מכרז ציבורי חלים הן דיני החוזים מהמשפט הפרטי, והן דיני המשפט הציבורי. ע"פ דיני החוזים, תנאיי המכרז בו המציע השתתף, והסכים לתנאיו, יוצרים "חוזה נספח" או "חוזה מכללא" בין בעל המכרז לקבוצת המציעים המשתתפים בו, המהווים את "כללי המשחק". על מנת שישתכלל החוזה בין המציע למזמין המכרז, יש צורך בהודעת קיבול מצד המזמין. בית המשפט קבע, כי במקרה דנן, הודעת הקיבול ניתנה על ידי המינהל במכתב מיום 11.12.05, בו הודיע המינהל למשיבה על אישור זכייתה במכרז. בית המשפט הוסיף וציין, כי משהוכרזה המשיבה כזוכה, אין עוד משמעות לכך שהיא "זוכה שנייה", ודחה את טענות המינהל בהקשר זה. בית המשפט הוסיף וציין, כי יש לפרש את המכרז לאור מעמדו המיוחד כ"חוזה רשות", כאשר כללי המשפט המנהלי מטילים על רשות ציבורית חובה מוגברת לנהוג בתום לב, בהגינות, ביושר, בסבירות ובשיוויון, המתחייבים מתפקידה המיוחד כנאמן ציבור. עוד ציין בית המשפט, כי יש להתחשב בעובדה שהמכרז ותנאיו מוכתבים על ידי הרשות, מבלי שלמציע אפשרות לנהל מו"מ, ויש לפרשו על פי אמות מידה אובייקטיביות, אך תוך מתן משקל גם לרצון הסובייקטיבי של בעל המכרז. בית המשפט קבע, כי מלשון מסמכי ההצעה, לרבות מנספח תנאיי המכרז, עולה, כי אין הם כוללים הוראה אופרטיבית המורה על תשלום תוספת הפרשי הצמדה על סכום ההצעה במועד התשלום, וכי העובדה שבהוראות מסויימות במכרז יש התייחסות מפורשת להצמדה, מובילה למסקנה כי המינהל "לא ביקש לקבוע כי סכום ההצעה ישולם בתוספת הפרשי ריבית והצמדה". בית המשפט הוסיף וקבע, כי הדרישה הועלתה לראשונה רק לאחר השלמת הליכי המכרז, וכי אין מדובר במקרה בו לא יכול היה המינהל להבטיח עצמו מפני ירידת ערך הכסף על ידי הכנסת תנאי מתאים לחוזה, דבר שלא נעשה, ומשכך, אין להכשיר הדרישה לתשלום נוסף. לאור כל זאת, קבע בית המשפט כי "לא היתה לנתבעת זכות כלשהי לדרוש תוספת תשלום של הפרשי הצמדה". לגבי התשלום שנעשה "תחת מחאה", קבע בית משפט קמא, כי אין חולק שמלשון המכתב ששלחה המשיבה לועדת המכרזים בסמוך לאחר הודעת הזכייה, ביום 14.12.05, עולה, כי מדובר במכתב מחאה, ודחה את טענת המערער כי המכתב צריך היה להישלח למחוז מרכז, ולא לוועדת המכרזים בירושלים, שכן עו"ד יצחק מוזס, המשמש כיועצה המשפטי של וועדת המכרזים, אישר כי מכתב המחאה היה צריך להישלח לוועדת המכרזים בירושלים, כפי שאכן נעשה. לאור זאת, קבע בית משפט קמא, כי התשלום נעשה תחת מחאה, קיבל את הסבר המשיבה לפיו נאלצה לשלם את הפרשי ההצמדה משהבינה כי סירוב לשלם את התוספת שנדרשה על ידי המינהל, ואשר הייתה זניחה לעומת התשלום הכולל, יביא לביטול זכייתה, ואף קבע כי אין בחתימה על חוזה החכירה משום ויתור מצד המשיבה על המחאה. בהתאם, קבע בית משפט קמא, כי יש לקבל את התביעה, וחייב את המינהל להשיב את הסכום ששולם בגין תוספת הפרשי ההצמדה שנדרשו שלא כדין. טענות הצדדים בערעור 5.         המינהל חוזר על טענותיו כפי שהועלו בפני בית משפט קמא, ומדגיש כי החברה חתמה על חוזה החכירה, לאחר שהובהר לה, בהתאם למכתב מיום 19.12.05, כי תנאי לקבלת המכרז הינו תוספת של הפרשי הצמדה לתמורה, מתוך בחירה ולא כ"אילוץ", ומשכך, לא היה מקום לתשלום תחת מחאה, ובעצם החתימה על חוזה החכירה ויתרה המשיבה על טענתה שלא ניתן לדרוש הפרשי הצמדה, שכן במעמד זה לא חזרה על טענתה, והיא מנועה מלשוב ולהעלותה. עוד טוען המינהל, כי שגה בית משפט קמא כאשר פירש את לשון המכרז ככזה שלא מאפשר גביית הפרשי הצמדה, וזאת מבלי שדן בשאלה האם מדובר בהסדר שלילי או בלקונה שיש להשלימה. לטענתו, לשם שמירה על ערך ריאלי של ההצעה, חובה על המינהל, כגוף מינהלי, לדרוש את תוספת הפרשי ההצמדה, וחובה זו מעוגנת בפסיקת בית המשפט העליון. לטענת המינהל, שגה בית משפט קמא בקובעו כי התשלום אכן נעשה תחת מחאה, וכי נכון היה להפנות את מכתב המחאה לירושלים, ושגה בכך שלא קבע שהיה בכך חוסר תום לב מצד המשיבה, וכשלא דן בשאלה האם במעמד חתימת החוזה הובעה בעל פה מחאת המשיבה בעניין. מוסיף וטוען המינהל בהקשר זה, כי הקביעה האם התשלום נעשה תחת מחאה אם לאו הינה קביעה משפטית. עוד טוען המינהל, כי שגה בית משפט קמא כשלא קבע כי יש משמעות לכך שהמשיבה הינה "זוכה שנייה" באופן המצדיק דרישת הפרשי הצמדה, שכן מדובר למעשה בחוזה חדש, וכי המינהל רשאי היה לבטל את  המכרז באם המציעה השנייה לא הייתה מקבלת את התנאים לחתימה על העסקה, ובתוך כך התנאי לתשלום הפרשי הצמדה, ולכן  יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא. 6.         מנגד, טוענת המשיבה, כי בצדק קיבל בית משפט קמא את תביעתה, וכי טענות המינהל הינן כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, שקבע כי מכתב המחאה נשלח והגיע לידי המערערת, וכי תשלום התמורה נעשה תחת מחאה. עוד לטענתה, מסמכי המכרז, המתווים את המסגרת החוזית, אינם כוללים כל דרישה של הפרשי הצמדה, והמינהל לא היה רשאי לדרוש תוספת הפרשי הצמדה, שלא עוגנו בחוזה ובתנאי המכרז. ד י ו ן 7. בראשית הדברים יצין, כי עיקרי הטיעון מטעם המינהל לא הוגשו במועד, אלא באיחור ניכר, ורק יומיים לפני הדיון, וזאת בניגוד לתקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ובניגוד להוראת בית המשפט. במקרה זה, כאשר המחלוקת שבין הצדדים זניחה להיקף העסקה כולה, לא היה מקום להתעקש ולא להגיע להסדר, ודי בכך כדי למחוק את הערעור, בהתאם לסמכותו של בית המשפט לפי תקנות 446(ד) ו-450(3) לתקנות. 8.         בכל מקרה, גם לגופו של עניין, אני סבורה כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן. 9. תשלום תחת מחאה - בית משפט קמא קבע, כקביעה עובדתית מפורטת ומנומקת, כי המכתבים ששלחה המשיבה לוועדת המכרזים בירושלים, בהם הבהירה כי תשלום הפרשי ההצמדה נעשה תחת מחאה, נשלחו לגורם הנכון. הלכה היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות כגון אלה, אלא במקרים חריגים [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10)], ולא מצאתי מקום להתערבות במקרה זה. הוסיף וקבע בית המשפט, כי תשלום הפרשי ההצמדה על ידי המשיבה אכן שולם תחת מחאה. טוען המינהל כי מדובר בקביעה משפטית שבסמכות ערכאת הערעור לדון בה ולשנותה. הגם שמדובר במסקנה משפטית, הרי שהיא מבוססת על קביעות עובדתיות, ומשקבע בית המשפט כי המכתבים נשלחו לגורם הנכון, וכאשר עיון בתוכן המכתבים מלמד כי אכן מדובר במכתבי מחאה - אין מקום להתערבות בקביעות ובמסקנות בית משפט קמא כי מדובר בענייננו בתשלום ששולם תחת מחאה. 10. יצוין בהקשר זה, כי משנקבע שוועדת המכרזים בירושלים היא הגורם אליו היה צריך לשלוח את מכתב המחאה, והיא הגורם היחיד שיכול להכריע לגופו של עניין, הרי שגם אם היה מקום כי המשיבה תשלח את המכתבים גם למחוז בו נחתמה העסקה כדי ליידע אותו, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי המשיבה נהגה שלא בתום לב, ואין למינהל אלא להלין על עצמו בהקשר זה, שכן היה על הגורמים השונים במינהל לדאוג לעדכן את שאר הגורמים הרלוונטיים, ואין להטיל נטל זה על המשיבה. 11. למותר לציין כי אילו היה נקבע כעובדה שהתוספת שולמה שלא תחת מחאה, הרי שניתן היה לראות בכך כהסכמה בשתיקה, ולא היה מנוס מדחיית תביעת המשיבה, אך כאמור לא כך הם פני הדברים בענייננו. ברור כי בענייננו שילמה המשיבה את תוספת הפרשי הצמדה, לא מתוך פשרה, אלא כדי למנוע אי חתימת החוזה או עיכוב, ותחת מחאה. זאת ועוד, לא אחת נקבע, כי רשות ציבורית על פי דין אינה רשאית לגבות תשלום ביתר, ולאחר מכן לטעון למניעות בכל הנוגע לתביעת השבה. לטענת המינהל כי המכתב מיום 19.12.05 שנשלח על ידו למשיבה, ובו מבהיר המינהל כי לחברה שתי אפשרויות - תשלום הפרשי הצמדה או אי קבלת המכרז, משמעותה כי המשיבה לא יכלה לשלם תחת מחאה - אני סבורה כי דין טענה זו להידחות. אם המשיבה עומדת בתנאי המכרז המפורשים, והמכשול היחיד הוא סוגיית תשלום הפרשי ההצמדה - תשלום שלא נכלל במכרז - הרי שאין במכתב הנ"ל כדי למנוע אפשרות של תשלום תחת מחאה. אין גם לקבל את טענת המינהל כי לאור העובדה שבמכתב ששלחה המשיבה למינהל ביום 22.12.05 לא הזכירה את שאלת התשלום תחת מחאה, הרי הייתה מנועה מלטעון לתשלום תחת מחאה. לעניין תשלום תחת מחאה ראה גם דברי בית המשפט ברע"א 2911/95 אברהם נ' עיריית רמת גן, פ"ד נג(1)218. 9. לאור זאת, דין ערעור המינהל, ככל שהוא נוגע לעצם התשלום תחת מחאה ולטענת המניעות לאור בחירת המשיבה לחתום על החוזה - להידחות. 10. השאלה היחידה היא על כן, האם הדרישה לתשלום תוספת הפרשי הצמדה על סכום ההצעה, הייתה כדין, והאם רשאי היה המינהל, בנסיבות המקרה, אם בשל הזמן שחלף ואם בשל היות המשיבה "זוכה שני", לדרוש את תוספת התשלום, אף שהדבר לא נכלל, לא בתנאי המכרז ולא בתנאי  החוזה. 11. אקדים ואציין, כי תנאי המכרז אינם כוללים כל הוראה המאפשרת גביית הפרשי הצמדה בנסיבות המקרה דנן, וגם נציג המינהל הודה בכך בעדותו. בצדק קבע בית משפט קמא כי "בחינה פרשנית כוללת של לשון המכרז, תנאיו ותכליתו, בשילוב בחינה של מכלול הנסיבות החיצוניות שאפפו את הליך המכרז - כל אלה הובילוני לכלל מסקנה, כי עלה בידי התובעת להוכיח שבהוראות המכרז לא נקבע חיוב לשלם את דמי סכום ההצעה בתוספת הפרשי הצמדה, וכי דרישת הנתבעת לעשות כן היא דרישה מאוחרת ובלתי הוגנת, שהתובעת נאלצה להסכים לה על מנת לחתום על החוזה". 12. זאת ועוד, אינני סבורה, כי יש לקבל במקרה זה את טענת המינהל, לפיה יש לקרוא את התנאי של תוספת הפרשי הצמדה לתוך היחסים בין הצדדים ולהכשיר הדרישה, בין בפרשנות המכרז, בין תוך אימוץ "נוהג מקובל" בחוזים מסוג זה, ובין לשם שמירה על האינטרס הציבורי. כאמור, אין מחלוקת כי תנאי זה לא נכלל במסמכי המכרז, ובית משפט אף קבע כי "מנסח המכרז לא ביקש לקבוע כי סכום ההצעה ישולם בתוספת הפרשי ריבית והצמדה", ומשמדובר במכרז של הרשות, ולאור אמות המידה שיש להחיל על הרשות במקרים אלה, אינני סבורה כי ניתן להכשיר את דרישת המינהל. מצופה מגוף של רשות, כמו המינהל, שאם הוא סבור שיש תנאים בהם הוא זכאי לתוספת של הפרשי הצמדה - יכלול בעניין זה הוראה מפורשת בתנאיי המכרז, כפי שנעשה במכרזים כיום, וכפי שנעשה גם במכרז נשוא הדיון בעניינים אחרים. משלא עשה כן - אינני סבורה שראוי היה לדרוש זאת בדיעבד או להכשיר הדרישה, ולא מצאתי מקום להוסיף ולהרחיב בנדון, וכל שנותר הוא להפנות לפסק דינו של בית משפט קמא ולנימוקיו. 13. המשיבה הפנתה לע"א 5035/98 משה"ב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(4)411 (להלן: "פס"ד משה"ב"), שם קבע בית המשפט כי תוספת הצמדה למחיר ההצעה "אין בו משום שינוי מהותי של ההצעה, לבד מהעמדתה על ערכה הריאלי". כפי שבית משפט קמא קבע, אין מקום ללמוד מפס"ד משה"ב לענייננו, שכן נסיבות המקרה שם שונות בתכלית מהמקרה דנן. בפס"ד משה"ב דובר בעתירה של חברות שלא זכו במכרז כנגד המינהל, שחתם על חוזה עם הזוכה, לאחר שינוי מדיניות המינהל בקשר עם אופן חישוב מחיר הסף, ולאחר שהוסכם בין הצדדים כי למחיר ההצעה ייתווספו הפרשי הצמדה. קביעת בית המשפט כי אין בתוספת הפרשי הצמדה שינוי מהותי, ניתנה בהתייחס לשאלה ספציפית של פגמים בהחלטת המינהל ופגיעה בשוויון בין המציעות במכרז, שאלה אחת מיני רבות שנבחנו בפס"ד משה"ב, ולא השאלה המרכזית, שאלה שכלל אינה רלוונטית בענייננו, ואין ללמוד מקביעה זו לענייננו. 14. יצוין, כי גם דין טענת המינהל לפיה יש משמעות לכך שהמשיבה הינה בגדר "זוכה שנייה" - להידחות. מרגע שזכתה המשיבה במכרז, ומרגע שאין הוראות ספציפיות במסמכי המכרז, המבדילות בין זוכה ראשון לזוכים אחרים בכל הנוגע לתוספת הפרשי הצמדה, הרי שאין בעובדה זו כדי להכשיר דרישת כל תוספת שהיא. אומנם, לאחר שהזוכה הראשונה לא עמדה בתנאים, היה רשאי המינהל לצאת במכרז חדש, תוך שינוי התנאים, ואולם משלא עשה כן, ובחר במשיבה כזוכה, אין הוא יכול לשנות את תנאי המכרז הקיים, עליו הסתמכה המשיבה. 15. לבסוף, יצויין, כי מדובר במחלוקת כספית זניחה יחסית לסכום העסקה, ולא היה מקום להעמיד דווקא תיק זה במבחן עקרוני, שכן ככל שהמחלוקת מזערית, היא מלמדת, בין השאר, גם על התוצאה, במיוחד כאשר לא היה מקום שהמשיבה תצא מתוך הנחה שיהיה עליה לשלם הפרשי הצמדה, כאשר הדבר לא נדרש ממנה במפורש בתנאי המכרז, כאשר מדובר בפרק זמן זניח בגינו נדרשים הפרשי ההצמדה, וכאשר רק לאחר שהוחלט על זכיית המשיבה עלתה דרישה זו לראשונה כתנאי לחתימת  ההסכם. משכך, אין פסול בכך שהמשיבה בחרה לשלם תחילה את מלוא הסכום שנדרש, תוך שהיא טענה בכתב, ומראש, שהסכום משולם תחת מחאה, ואין להכשיר בנסיבות המקרה את דרישת המינהל לגבות הפרשי הצמדה כאשר הדבר לא נכלל בתנאי המכרז. סוף דבר 16. לאור כל האמור, דין הערעור להידחות. המינהל ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪. קרקעותמקרקעיןמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל