קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת רישיון לנהג שדרס הולך רגל למוות: מבוא ועובדות 1. בפני ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה מרכז (כב' השופטת הבכירה טאובר) מיום 20.1.2011, אשר במסגרתה נדחתה בקשת העורר להשיב לו את רישיון הנהיגה שנפסל עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו באשמה של גרימת מות הולך רגל, בתאונה מיום 31.3.2010, עת היה העורר נהג משאית. 2. ביום התאונה נפסל רישיון הנהיגה של העורר בפסילה מנהלתית לתקופה של 90 יום על ידי קצין משטרה. בסמוך לסיום התקופה המנהלתית, הגישה המשיבה בקשה לפסילת הרישיון עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד העורר, בהתאם להוראות סעיף 46כ' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א 1961 (להלן: "הפקודה"). ביום 5.8.2010 קיבל בית משפט קמא את הבקשה והורה על פסילת הרישיון עד לתום ההליכים המשפטיים. 3. לאחר שחלפו 6 חודשים מיום תחילת הפסילה המנהלתית, ובהיעדר בקשה להארכתה, פנה העורר לרשות הרישוי בבקשה להשבת רישיונו, אך נענה בשלילה. גם פניות למשטרת ישראל ופרקליטות מחוז מרכז, נענו בשלילה, ועל כן פנה העורר לבית משפט קמא בבקשה, נשוא ערר זה. החלטת בית משפט קמא 4. מההחלטה נשוא הערר עולה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לעורר, וכי לא קיים סיכוי סביר לזיכוי העורר, לאור המסוכנות הרבתי הנובעת מחומרת התאונה, וכי אין טעם מבחינת האינטרס הציבורי להורות על ביטול הפסילה, בעיקר נוכח העובדה שהמועדים לדיון ההוכחות סמוכים, כי העבירה המיוחסות לעורר היא מהחמורות שפקודת התעבורה - גרימת מות הולך רגל במעבר חצייה, והן לאור חומר הראיות שיש בו כדי להצביע על אשמת העורר, ועל כן נדחתה הבקשה. מדובר למעשה במחלוקת משפטית לפיה האם ההלכה אשר נקבעה על ידי כב' השופטת חיות בבש"פ 8514/05, איוב אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, מיום 18.9.2005 (להלן: "הלכת אבו צעלוק") אשר קבעה כי פסילה לתקופה בלתי קצובה מראש אינה החלטה ראויה, וכי פסילה תחומה בפרק זמן של עד 6 חודשים, ואם מבקשים לפסול לתקופה ארוכה יותר, נדרשים נימוקים מיוחדים, או שמא תיקון 78 לפקודה שנכנס לתוקף ביום 1.8.2007, ביטל את הלכת אבו צעלוק. טענות העורר העורר טוען כי בית משפט קמא שגה עת שקבע כי הוראת סעיף 46ב.א.(א) לפקודה ביטלה את הלכת אבו צעלוק. עוד בעניין זה מוסיף וטוען העורר כי אין בכוח תיקון 78 לפקודה כדי לשנות את ההלכה המבוססת על אדני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, המעגן כזכות יסוד את חופש התנועה של אדם, , וכי במקרה זה מתקיימת פגיעה בחופש עיסוקו של העורר שעבד עד למועד התאונה כנהג משאית. טענה נוספת הינה כי תיקון סעיף 46ב.א(א) לפקודה לא ביטל את סעיף 50ב. שנותר על כנו, ואילו ההחלטה נשוא הערעור מרוקנת מתוכן את סעיף 50ב. לפקודה, והדבר מהווה אימוץ גישה המחמירה עם העורר בפרשנות פקודת התעבורה, ומשעה שהליך הפסילה הינו חלק מן ההליך הפלילי המתנהל נגד העורר בבית משפט קמא, היה מקום לאמץ גישה מקלה הקובעת את בטלות הפסילה, גם לנוכח העובדה שאין לחזות משך הליך ההוכחות. העורר אף מלין על קביעת בית המשפט שחרצה גורלו לשבט, מתוך הנחה כי יימצא אשם, דבר שנטען כי הוא בספק לאור חומר הראיות. בהתייחס לחלוף הזמן מאז מתן החלטת בית משפט קמא לגבי פסילת הרישיון עד תום ההליכים המשפטיים ועד להגשת הערר נשוא החלטתי זו, טוען העורר כי לא השיג על החלטת בית משפט קמא בעניין הפסילה לא מחמת שהסכים עם הקביעה שקיימות ראיות לכאורה לאשמתו אלא משום שחפץ היה "בתקופת צינון" ולאחריה סבר כי יושב לו רישיון הנהיגה בתום 6 חודשים מכוח סעיף 50ב. לפקודה. השארת החלטת בית משפט קמא על כנה תהפוך את הפסילה המתמשכת למקדמה על חשבון העונש, זאת בניגוד להלכה הרווחת בעניין זה. תגובת המשיבה המשיבה טוענת כי לאור התיקון בפקודה, הובהר לעורר כי פסילת הרישיון הינה עד למתן פסק דין בעניינו, ואינה קצובה לתקופה של חצי שנה, והמצב המשפטי שהיה, אינו בתוקף עוד, לאור הוספת סעיף 46ב לפקודה במסגרת תיקון מס' 78. המשיבה מפנה לדברי ההסבר להצעת החוק מהם עולה כי הכוונה הייתה לשנות את המצב המשפטי הקיים ולהביא לפסילת רישיון נהיגה של מי שמואשם בגרימת מוות ברשלנות באופן אוטומטי, עד לגמר הבירור המשפטי בעניינו, תוך הפנייה לפסיקה המוכיחה כי המצב המשפטי שונה כיום מזה עליו מנסה העורר להשליך יהבו. בהתייחס לטענה לגבי סעיף 50(ב) לפקודה, טוענת המשיבה כי הסעיף עוסק במקרים אחרים של פסילת רישיון במקביל לניהול משפטו של נהג, בעוד שלגבי עבירת גרם מוות ברשלנות חל סעיף ספציפי - הוא סעיף 46ב לפקודה, ועל כן לא מתקיימת לאקונה. באשר לטענות העובדתיות, טוענת המשיבה כי אלה כלל לא נטענו בפני ביהמ"ש קמא, ואין מקום להיזקק לטענות אלה במסגרת הערר. דיון ומסקנות 9. תיקון 78 לפקודה נכנס לתוקף ביום 1.8.2007, עוד בטרם אירעה התאונה נשוא הערר. במסגרת תיקון זה הוסף סעיף 46ב, המורה כי באופן אוטומטי, בתאונת דרכים בה קופחו חיי אדם, ייפסל רישיון הנהיגה של הנהג הפוגע. לשון הסעיף מלמדת כי לנהג המעורב בתאונה קטלנית קמה חזקת מסוכנות, המונעת ממנו מלהמשיך ולנהוג באופן מיידי, אך הנהג יוכל לנסות לשנות את רוע הגזירה, אם ישתכנע בית המשפט לאור נימוקיו שאין בהתנהלותו כדי להוות סכנה ממשית לציבור המשתמשים בדרך, יפעיל ביהמ"ש שיקול דעת ולהשיב לנהג את רישיונו, ומכאן שהגבלת תקופת פסילת רישיון הנהיגה עד לתקופה של 6 חודשים אינה חלה עוד, תוך שלשון הסעיף ברורה, והנטל להוכחה כי נהיגתו אינה מסוכנת מוטלת על הנאשם. וזו לשון הסעיף:  "(א)   הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו. (ב)   בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור". 10. עוד עולה מלשון החוק, כי לשם פסילה כאמור, די בהגשת כתב אישום, כפי שעולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק מאת ח"כ גלעד ארדן, אשר צורפה לתגובת המשיבה, וכי הגשת כתב אישום כנגד הנהג הפוגע, יוצרת חזקת מסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה. יפים לעניין זה דברי כב' השופט רובינשטיין בבש"פ 6757/09, דוד מזרחי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14.9.2009: "...דעת לנבון נקל, כי המסר שבסעיף 46ב הוא, שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות דרכים קטלניות, כדי להגן על הציבור ולהרתיע, וגם - לדעתי -  לאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו. בית משפט זה גם פירש את הסעיף באופן מחמיר (ראו בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט פוגלמן); בש"פ 9588/07 טרבלסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 3674/08 כהן נ' מדינת  ישראל (לא פורסם) (השופטת חיות); בש"פ 2806/09 ממן נ' מדינת ישראל (השופט מלצר). בש"פ 3345/09 גבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת נאור))..." 11. במקרה זה איני סבורה כי העורר הצליח לעמוד בנטל ההוכחה כי חזקת המסוכנות לא חלה בעניינו. די לעיין במסמכים והחלטות בית משפט קמא, כדי להסכים עם חזקת המסוכנות. מדובר בנהג אשר בנהיגתו והתנהגותו בדרך קיפח חיי אדם, ואין להקל ראש במעשים אלו. כלי הרכב הינו בבחינת כלי נשק, ואני מסכימה עם ההלכה הרווחת לאחר תיקון הפקודה כי יש להחמיר עם נהגים לאור ריבוי תאונות הדרכים הקטלניות שבהם מעורבים נהגים, גם אם יש במעשה זה עד כדי פגיעה בזכויות יסוד של העורר. אין מדובר בהחלטה הפוגעת בחירותו של העורר, וגם אם יש בה כדי לפגוע בחופש העיסוק, מדובר בפגיעה זניחה נוכח העבירה המיוחסת לו. יש במעשה הפסילה כדי להוות מעשה הפיך, שאם יוכח בסופו של יום, בתום הבאת מסכת הראיות כי העורר זכאי - יושב לו רישיונו. 12. על בתי המשפט מוטל הנטל לנסות ולהפחית את כמות התאונות הקטלניות לה אנו עדים מדי יום ביומו, זאת מבלי להידרש לראיות לכאורה, משקלן לקולא או לחומרא. אני מסתפקת בקביעות בית משפט קמא באשר לחוזק הראיות, לאחר שהונח בפני כב' השופטת טאובר במלוא החומר הראייתי, כולל עברו של העורר, זאת מעבר לעבודה שפקודת התעבורה קובעת מפורשות שלילה עד לתום ההליכים המשפטיים ולמעשה גוברת על ההלכה בעניין אבו צעלוק, שהייתה נכונה עד ליום כניסת התיקון בפקודת התעבורה לתוקף. 13. לאור כל האמור לעיל - דין הערר להידחות. המזכירות תשלח עותק ההחלטה לבאי כח הצדדים, ולעורר עצמו. משפט תעבורההחזרת רישיון נהיגההולך רגל