קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטה 692: 1. לפני תובענה לסעד הצהרתי ולצו עשה קבוע. 2. הצדדים התובע חבר במושב השיתופי שבי ציון (להלן - "הנתבע" או "המושב") מאז חודש פברואר 1992. בכתב התביעה נטען כי התובע הינו בן ונכד לחברי המושב, גדל במושב מילדותו ובמהלך השנים שקדמו להגשת התביעה אף שימש כחבר הוועד הממונה של המושב. המושב הינו אגודה שיתופית המסווגת, בידי רשם האגודות השיתופיות, כמושב שיתופי. 3. עובדות רקע הצריכות לעניין א. ביום 23.1.1995 נתקבלה החלטה 692 של מועצת מקרקעי ישראל (להלן - "החלטה 692"; נספח 1 לכתב התביעה). החלטה זו, פרשנותה ואופן יישומה ביחסים שבין המושב לתובע, עומדים במרכז התובענה שלפני. מכוח החלטה 692 דלעיל, הוצאה הוראת האגף החקלאי מס' 41 (נספח 2 לכתב התביעה). עניינה של ההחלטה, ובהתאמה עניינה של הוראת האגף החקלאי, הוא שינויים במבנה הארגוני ובהקצאת הקרקע של המושב השיתופי לפי חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך - 1960. הכוונה היא לשינוי יסודות המושב השיתופי שבו הייתה הבעלות במגרשי המגורים של החברים מצויה בידי המושב דרך הסכם שנחתם בין המושב לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל"). עתה, לפי החלטה 692, ינותק היחס החוזי שבין המושב השיתופי למינהל, וייקשר קשר חוזי אישי וישיר בין המינהל לבין חבר המושב, באופן שבו יעשה שיוך של יחידות המגורים ישירות לחברי המושב, ללא גורם מתווך. ב. בהחלטת אסיפת המושב מיום 6.8.1997 (נספח 3 לכתב התביעה) נקבע כי המושב מאמץ את החלטה 692, כדלקמן: "א. האסיפה הכללית מחליטה בזאת לפעול להפרטת בתי המגורים והענקת הזכויות בהם לחברים, הכל בהתאם להוראות החלטת המינהל 692 ו/או כל החלטה אחרת אשר תבוא במקומה בקשר לשינויים ארגוניים בענין בתי המגורים ו/או הענקתם של זכויות לחברי האגודה בבתי המגורים. ב. ועדה ממונה שתורכב משני חברי ועד, 2 חברי אגודה שיבחרו באסיפה ויועץ חיצוני תבדוק את כל ההיבטים הכרוכים בישום החלטה 692, לרבות אופן שינוי התקנון, המועד והאופן בו יועברו הזכויות הקנייניות לחברים וההגבלות המבוקשות על עבירות הזכויות כאמור. החלטות והמלצות ועד ההנהלה דלעיל יובאו לאישור האסיפה הכללית. ג. למען הסר ספק, כללי ההקצאה של הבתים לחברים יקבעו במועד שינוי התקנון או בכל מועד אחר שיוסכם עליו. (...)". ג. ביום 26.3.2001 הצביעו חברי המושב וקבלו "החלטה בדבר "הפרטת בתים"" (נספח 4 לכתב התביעה). בסעיף 5 להחלטה הנ"ל תחת "פרק כללי", נקבע לאמור: "5. לבד מדמי חכירה שישלמו החברים לממ"י בגין המגרש, תגבה האגודה מהחברים את ערך המבנה הקיים במגרש (קרי, ללא רכיב הקרקע), את הוצאות הפיתוח וכן סכומים אחרים כפי שתקבע האגודה, כגון: הוצאות הליך העברת הבתים על שם החברים וכו'". בפרק א' להחלטה, שעניינו "כללי זכאות", נקבעו כתנאי להקצאה, בין השאר, הכללים הבאים: - במועד ההקצאה עמד החבר בכל התחייבויותיו כלפי האגודה, ובכלל זה, התחייבויות הנובעות מתקנון האגודה, מהחלטותיה, נהליה, כלליה והסכמיה (סעיף 1 ג' לכללי הזכאות). - במועד הרישום החבר אינו מצוי בסכסוך כלשהו, בפני ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית, עם האגודה (סעיף 1 ד' לכללי הזכאות). - החבר חתם עם האגודה על הסכם "(...) בנוסח שיהיה מקובל עליה ואצלה אותה עת, המסדיר את זכויות הצדדים ביחס לבית המגורים" (סעיף 1 ו' (1) לכללי הזכאות). בפרק י' להחלטה, שכותרתו "ציר הזכאות", נקבע כיצד תיערך השומה להערכת שווי בית המגורים. בסעיף 1 שבפרק י' נקבע כדלקמן: "האגודה תערוך שמאות לכל בית המגורים באגודה אשר בכוונתה לרשום על שם החברים. ההערכה תעשה לכל בית מגורים בנפרד, חוב החבר לאגודה יהיה בגין שווי (שומת) בית המגורים (ללא הערך הכספי של המגרש עפ"י קביעת מינהל מקרקעי ישראל) והוצאות הפיתוח בגינו, והוא יהיה צמוד למדד הדיור מעת קביעתו הסופית ועד לפרעונו. שמאות זו תהא סופית ומחייבת" (ההדגשה שלי - ע.ג.). סעיפים 2 - 7 עסקו בדמי העזיבה של חבר המושב: "2. כן, יערך חישוב על סך דמי העזיבה המגיעים לחברי האגודה מאת האגודה כפי שנצברו עד ליום השיוך (רישום הזכאות בפועל) אל מול סך ערך בתי המגורים באגודה (בערך בתי המגורים כאמור לא יכללו ערכי המגרשים כפי שנקבעו על-ידי ממ"י והתשלומים אותם אמור החבר לשלם לממ"י). 3. הפער שבין ממוצע דמי העזיבה ובין ממוצע ערך הנכסים יחשב כ"שווי מתנה". 4. זכאותו של החבר כלפי האגודה תקבע בהתייחס לשווי הכספי של דמי העזיבה להם זכאי החבר כפי שנצברו לטובתו בגין שנות וותק במושב, בתוספת שווי המתנה. 5. במקרה בו זכאותו של החבר כלפי האגודה תהא נמוכה מערך בית המגורים שיועבר לבעלותו, יזוכה החבר בהפרש הכספי. 6. (...) 7. העברת בתי המגורים על שם החבר תעשה כנגד ויתורו על דמי העזיבה" (ההדגשה שלי - ע.ג.). ד. בהמשך, ביום 9.11.04, הצביעו חברי המושב וקבלו "כללים להסדרת הליך שיוך בתי המגורים ורישומם ע"ש החברים" (להלן: "כללי השיוך"; נספח 7 לכתב התביעה). בפרק ה"מבוא ועקרונות היסוד" נקבע כי היום שבו נתקבלה ההחלטה באסיפה הכללית המאמצת את החלטה 692, היינו ה- 6.8.1997, הוא "היום הקובע". כמו כן, ולצורך כללי השיוך, הוגדר "בית מגורים" כ"הקרקע והמבונה יחדיו המהווים כל יחידת מגורים ..." (ההדגשה שלי - ע.ג.). בסעיף 4.3 לכללי השיוך נאמר כי בבסיס הכנת מודל השיוך של בתי המגורים עמד, בין היתר, עיקרון האיזון. האיזון, כאמור בכללי השיוך, מקבל ביטויו בשני היבטים: "האחד, ערכו הקונקרטי של המבנה המשוייך, ללא רכיב הקרקע. השני, קביעת זכאותו האישית של כל חבר וחבר בהתאם לותק שצבר" (וראו גם: סעיף 39, בעמ' 14 לכללי השיוך). עקרון נוסף קבוע בסעיף 4.4 לכללי השיוך שכותרתו היא "המשך הערבות ההדדית ואחריות האגודה לחבריה". בסעיף זה הוזכרו שני נושאים הרלוונטיים לדיון בענייננו, הכוונה היא לפנסיה ודמי העזיבה. וכך נקבע שם: "(...) לאגודה התחייבות לספק קצבת פנסיה לחבריה שבגיל פרישה. לפי שעה, לחבותה הפנסיונית של האגודה אין מקורות מימון מספיקים ברם הליך שיוך בתי המגורים כחלק מהליך שיוך נכסים עתידי עשוי להוות עוגן לגיוס העתודות הפנסיוניות הנדרשות. זאת ועוד, קיימת חשיבות רבה לשפר את יכולתה של האגודה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי חבריה על דרך של מחיקת חבות דמי העזיבה לכלל החברים. המחיקה תיעשה כנגד הקניית בתי המגורים המוצעים. כמו כן, בשיוך נכסים עתידי יינתן ביטוי לותק שצבר החבר". בפרקים הבאים נקבעו כללי שיוך מפורטים יותר. רלוונטיים לענייננו הכללים הבאים: - טרם הפניית החבר לחתימה על הסכם החכירה עם המינהל, ייחתם הסכם בין החבר לבין האגודה. "תנאי להפניית החבר למנהל מקרקעי ישראל יהיה חתימת החבר על הסכם עם האגודה וקיום כל התחייבויותיו של החבר כלפי האגודה מכח תקנון האגודה ו/או מכח כל הסכם ו/או מכח כל דין ו/או מכח כל החלטת האגודה ו/או המוסמכים מטעמה, לרבות אך מבלי לגרוע מכלליות האמור - התחייבויות החבר מכח כללי השיוך" (סעיף 11 בעמ' 6 לכללי השיוך). - יבוצע תשלום לקרן שמורה לצורך יצירת איזון בין מרכיבי שווי בית המגורים והוותק של כל חבר וחבר, מחד, והבטחת זכויות פנסיוניות לחברים הזכאים, מאידך (סעיף 14, בעמ' 6 לכללי השיוך). - במועד רישום בית המגורים, החבר אינו מצוי בסכסוך כלשהו עם האגודה, בין אם הסכסוך הגיע לבירור בפני ערכאה שיפוטית ובין אם לאו (סעיף 18.4 בעמ' 8 לכללי השיוך). - החבר חתם עם האגודה על הסכם בנוסח שיהיה מקובל עליה באותה עת, המסדיר את זכויות הצדדים ביחס לבית המגורים (סעיף 18.6.1 בעמ' 8 לכללי השיוך). בסעיף 40, עמ' 14 - 15 לכללי השיוך, מפורט אופן ביצוע הערכת שווי בית המגורים לצורך שיוך בתי המגורים, כדלקמן: "40. האגודה בחרה שמאי מקרקעין (להלן - "השמאי") לצורך ליווי הליך שיוך בתי המגורים. 40.1 השמאי ביצע הערכת ערכו של כל בית מגורים על פי הנחיות שקיבל מן האגודה, כאשר הכוונה היא להערכת שווי כולל של בית המגורים (להלן - "שוויו הכולל של בית המגורים"). 40.2 השמאות נעשתה לגבי כל בית מגורים בהתאם לקרקע שהוקצתה לו בתוכנית הפרצלציה שאושרה על ידי האסיפה הכללית ומצויה בהליכי קבלת תוקף בפני רשויות התכנון והבנייה. (...)" (ההדגשה שלי - ע.ג.). בסעיפים 41 - 46 נקבע אופן ביצוע האיזון מכל חבר, הלכה למעשה, כפי שיידון בהרחבה בהמשך. ה. בהמשך לכל האמור לעיל, וכחלק מהליך שיוך בתי המגורים, הכין המושב את נוסח ההסכם שאמור היה להחתם בין המושב לבין התובע (להלן - "ההסכם"; נספח 9 לכתב התביעה). חלק מהתנאים שנקבעו בהסכם, שיידונו בהרחבה בהמשך, לא היו מקובלים על התובע. הוא סבר כי בחלק מהנושאים קיימות סתירות בין נוסח טיוטת ההסכם שהתבקש לחתום עליו, לבין, החלטות האסיפה בהתאם להחלטה 692. התובע טען כי פנה במכתבים ליו"ר ועד ההנהלה ולמנהל הכספים של המושב (נספחים 10, 12, 14 לכתב התביעה). במכתבים אלה הוא העלה את טרוניותיו באשר לחלק מהתנאים שביקש המושב לעגן בהסכם עימו. בהמשך הוחלט בוועד ההנהלה של המושב לקיים הליך גישור עם התובע, אך גם ניסיון זה לא עלה יפה. לאחר כל אלה, הגיש התובע את התביעה שלפני. 4. הסעדים להם עותר התובע בתביעתו בסעיף 156 לכתב התביעה עתר התובע לכך שבית המשפט יצהיר כדלקמן: "א. כי אין המושב רשאי לגבות כספים מהתובע, במישרין או בעקיפין, בגין רכיב הקרקע עבור שיוך דירת מגוריו, ובפרט כי עליו להביא בחשבון אך ורק את ערכו האמיתי והריאלי של המבנה הספציפי המשוייך לתובע (בהתאם לאמור במכתב המושב נספח 17), ואין הוא רשאי להביא בחשבון ערך מגרש באופן שיש בו להגדיל את השווי המחושב של ערך המבנה. לחילופין, לעניין סעיף זה, להורות כי על המושב לכלול במסגרת איזון הזכויות בקרקע בין החברים, גם את התועלת הכלכלית הנובעת לכל חבר כתוצאה מההנחה בדמי ההיוון המוקנית לו על ידי המנהל בהתחשב בנתוניו האישיים. ב. כי וותקו של התובע המשמש לחישוב דמי העזיבה של התובע, יחושב ממועד קבלתו לחברות במושב ועד ליום השיוך בפועל (או עד למועד אחר שיקבע בית המשפט), וכי המושב איננו רשאי להתנות את הפנייתו של התובע למנהל מקרקעי ישראל בויתור כלשהו מצידו על המשך צבירת וותק, לאחר מועד השיוך בפועל (או המועד האחר שיקבע בית המשפט). ג. כי שיעור דמי העזיבה של התובע חושב על ידי המושב שלא בהתאם להוראות הכללים בדבר חבר היוצא או מוצא ממושב שיתופי שבתוספת השנייה לתקנות האגודות השיתופיות (חברות). כמו כן, באם בית המשפט הנכבד לא ימצא לנכון לקבוע כי צבירת הוותק תחשב עד למועד השיוך בפועל - יתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע את וותקו של התובע לצורך החישוב, על יסוד טענות התובע שפורטו לעיל. ד. כי סעיפים 18.3, 18.4 ו- 18.6.1 ל"כללים להסדרת הליך שיוך בתי המגורים ורישומם ע"ש החברים" בטל ומבוטל, וכי המושב איננו רשאי להתנות את הפניית התובע למנהל לשם חתימת חוזה חכירה אישי, בתנאים כלשהם אשר אינם כלולים בהחלטה 692 של מנהל מקרקעי ישראל או בהוראות האגף של המנהל, או בהעדר סכסוכים עם המושב שאינם קשורים במישרין בשיוך מגרש המגורים. ה. כי על המושב לקזז מכל סכום שעל התובע לשלם במסגרת שיוך בתי המגורים, את הסכומים ששילם כמיסוי פנימי למושב בהתאם להחלטות מיום 4.6.02, מיום 26.2.03, ומיום 31.3.2002". כן עתר התובע, בסעיף 157 לכתב התביעה, לכך שבית המשפט יורה - "(...) למושב להפנות לאלתר את התובע לחתימה במנהל מקרקעי ישראל בהתחשב בסעד ההצהרתי שלעיל, וכן ליתן סעד אופרטיבי אחר שבית המשפט הנכבד ימצא לנכון ולמתאים בנסיבות העניין". 5. בהתאם להחלטת בית המשפט הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. מטעם התובע העידו הוא עצמו והגב' רויטל שבתאי, חברה במושב מאז שנת 1997. מטעם הנתבע העידו מר שי גרוסמן, ששימש כיו"ר הועד הממונה במושב בזמנים הרלוונטיים לתובענה ועד לסיום תפקידו ביום 31.12.06; מר ניב תורן מי ששימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה כמנהל העסקים של המושב והיה ועודנו מעורב בהליכים נשוא כתב התביעה הגם שאיננו חבר בנתבע (סעיפים 2- 3 לתצהיר מר תורן); וכן, העידה הגב' דפנה סוקול, בעלת תפקיד בנתבע שהשיבה על שאלון בתצהיר (עמ' 184 לפרוטוקול הישיבה מיום 3.12.08; המוצג ת/7). 6. טענות התובע בסיכומיו התובע הגיש סיכומים ארוכים המכילים טענות רבות. להלן אנסה לחלק את טענות התובע למספר נושאים מרכזיים: א. התובע טען כי במסגרת הליך שיוך המגרשים, גובה המושב תמורה שהינה מעבר לערכו הריאלי של המבנה ובניגוד להחלטה 692: התובע הפנה לסעיף 16.ג. להחלטה 692 לפיו "(...), תהיה האגודה רשאית לגבות את ערך המבנה הקיים במגרש, לרבות הוצאות פיתוח", וכן לסעיף 9.ה. להוראה 41 של האגף החקלאי במינהל. לטענת התובע, השיוך המבוצע בפועל על-ידי הנתבע ושיטת השמאות שנקבעה בכללי השיוך, עומדים בסתירה גמורה להחלטות המינהל שלעיל, החלטות שאומצו על ידי המושב בהחלטה שקיבל ביום 9.11.04 (ראו: בסעיף 4.3 להחלטה האמורה). בהקשר זה, הפנה התובע לסעיפים 40.1 - 40.3 לכללי השיוך וטען כי מכללים אלה עולה כי, הלכה למעשה, הביאה האגודה בחשבון את ערך הקרקע עליה ניצב בית המגורים המשוייך לחבר, וכל זאת בניגוד למותר לה על פי דין ועל פי החלטותיה שלה. על-מנת להדגים ולהוכיח כי למעשה גובה האגודה תשלום בגין רכיב הקרקע המשוייך, ערך התובע בדיקה השוואתית אשר פורטה בטבלה נספח ת/23 לתצהירו (להלן - "הטבלה"). בטבלה רוכזו, לטענתו, קבוצות של בתים דומים מבחינת מאפייניהם, מיקומם ושנת בנייתם (הטבלה הוגשה וסומנה נ/1). לכאורה, טען התובע, ניתן היה לצפות כי שווי בתים דומים - יהא דומה. ואולם, לא כך הוא. לטענתו - "(...) בשל ההתחשבות בשווי הקרקע לשם קביעת שווי המבנה, נוצר עיוות חמור בערכי הבתים, עד כדי כך שקיימים פערים של עשרות אחוזים בין שווי בית הבנוי על מגרש גדול, לבין בית בגודל זהה הבנוי על מגרש קטן". בהמשך לטענה האמורה, ציין התובע כי הפגיעה האישית בו כתוצאה מגביית התמורה בעבור הקרקע נאמדת בסכום של 113,686 ₪ ביתר, סכום אותו הנתבע אינו רשאי לגבות. הכיצד? התובע הראה שעל פי שיטת השמאות בה נקט המושב, הוערך ערכו של "בית המגורים" של התובע, היינו, ערך המבנה וערך המגרש עליו הוא בנוי, בסך 729,923 ₪. מסכום זה קוזז על-ידי השמאי שוויו של מגרש ממוצע במושב שהוא 500,810 ₪. באופן זה, קבע המושב כי ערך מבנה התובע הינו 229,113 ₪. לעומת זאת, על-פי הערכת אותו שמאי, שווי המבנה הספציפי של התובע הוא 26,174$, שהם בשקלים נכון ליום הגשת התביעה - 115,427 ₪ בלבד! (נספחים 20-21 לתצהיר התובע). בהמשך, הפנה התובע לעמדת מינהל מקרקעי ישראל בשאלת פרשנות החלטה 692, כפי שהובעה, לטענתו, במכתביה של עו"ד גלית בן מלך - ויטנברג מיום 12.7.05 ומיום 16.11.05 (המוצגים ת/1, ת/2). במכתב המוצג ת/1 נכתב כי - "(...) קביעת ערך המבנה הקיים שלא בהתאם לשומה לגבי ערך המבנה, אלא בחילוץ ערך זה על ידי הפחתת ערך הנמוך מערך המגרש משווי יחידת המגורים, מביאה לתוצאה לפיה נגבה מהחבר סכום גבוה מערך המבנה הקיים בשטח. לפיכך, מנגנון החישוב המתואר לעיל אינו יכול להיעשות במסגרת יישום החלטה 692". ובת/2 נאמר כי "את ערך המבנה הקיים יש לקבוע על פי שומה למבנה". עד כאן לעניין התחשבות המושב בשווי הקרקע. ב. התובע טען כי דרישת המושב לויתור על דמי עזיבה כנגד שיוך בתי המגורים איננה חוקית ולא ניתן ליישמה במסגרת ההסכם האישי: בהקשר זה טען התובע כי דרישת המושב עומדת בניגוד להוראה הקבועה בתוספת השנייה לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) (להלן - "התקנות"), לפיה חבר העוזב את המושב זכאי לדמי עזיבה. חישוב דמי העזיבה לכל חבר נעשה על בסיס הוותק של החבר העוזב במכפלת סכום הבסיס שהינו פרמטר קבוע. הזכות לקבלת דמי עזיבה, ציין התובע, הינה זכות קוגנטית, שלא ניתן לגרוע ממנה בהחלטה של המושב, ולא ניתן להתנות עליה בחוזה אישי עם החבר. בנוסף, ציין התובע כי החלטה 692 והוראת האגף החקלאי מס' 41 אוסרות על גביית תמורה בקשר עם הפניית החברים למינהל לצורך השיוך, זולת הגבייה המותרת שאינה עולה על ערך המבנה המשוייך לחבר והוצאות הפיתוח. על כן טען התובע כי חובת הויתור על דמי העזיבה, כפי שנקבעה בסעיף 24.3 ובסעיף 45 לכללי השיוך שצוטטו לעיל, אינה מתיישבת עם הדין, היא מהווה פגיעה בקניין ודינה להתבטל. לא זו אף זו, התובע טען כי על פי ההוראה הברורה שבסעיף 24.3 לכללי השיוך, נדרש חבר המושב לוותר "על סך דמי העזיבה הכולל של כל מרכיביו כפי שהיו ביום 1.9.2004". והנה, בסעיף 5 להסכם האישי שעליו התבקש לחתום עם המושב (נספח 13 לתצהיר התובע) נאמר כי על התובע לוותר ויתור מוחלט וגורף על "דמי העזיבה להם החבר זכאי ו/או שיהיה זכאי בכל עת בה יעזוב את המושב". דהיינו, טען התובע, הוא נדרש לוותר גם על כל סכום דמי עזיבה שייצבר על ידו בעתיד. המסקנה, טען התובע, היא כי ההסכם עליו נדרש לחתום איננו עולה בקנה אחד אף עם כללי השיוך שנקבעו על-ידי המושב עצמו. בשולי הדברים, ולמעלה מן הצורך, ציין התובע כי באם המושב מעדיף לשייך את מגרשי המגורים תוך התחשבות בדמי העזיבה ולא כנגד תשלום מיידי וממשי של החברים, הרי שקיימת דרך אחת לביצוע השיוך בדרך חוקית ופשוטה: "אילו היה המושב רושם חוב לחובתו של כל חבר במושב, בגובה שווי המבנה המועבר מהמושב לבעלותו, הרי שבמועד עזיבתו של החבר את המושב, ניתן היה (כך במקור! ע.ג.) לקזז את החוב הרשום בגין שיוך המבנה כנגד דמי העזיבה (אלא אם החוב הרשום היה מכוסה קודם לכן בדרך אחרת)". עד כאן טענות התובע לעניין עצם דרישת הויתור על דמי העזיבה במסגרת הליך השיוך. ג. התובע טען שבכל מקרה חישוב דמי העזיבה מתבצע על-ידי המושב בניגוד להוראות התוספת השניה לתקנות האגודות השיתופיות (חברות): בהקשר זה טען התובע, כי אפילו אם יקבע במסגרת הליך זה שהמושב היה רשאי לקבוע הוראות בעניין הויתור על דמי העזיבה והמרתם, הרי ששיטת החישוב שהפעיל המושב לצורך חישוב סכום הזכאות בגין וותק, אינה תואמת את הוראות התוספת השנייה לתקנות. ובמה דברים אמורים? התובע טען כי המושב "עיגל" את שנות הוותק שלו, המהוות את הבסיס לחישוב דמי העזיבה, כלפי מטה. כך, שבמקום להכפיל את הסכום הבסיסי המגיע לחברים (7,213 ₪) בוותק של 5.5 שנים, הוכפל הסכום ב - 5 שנים בלבד, כאשר בפועל התובע צבר וותק של 5.4 שנים. התובע טען כי הדבר עומד בניגוד גמור להוראות סעיף 4(1)(א) לכלל שבתוספת השנייה לתקנות. ד. לטענת התובע, התניית ההפניה למינהל בהעדר סכסוכים עם המושב ובעמידה עתידית בהתחייבויות, והדרישה להסכמה מראש לנוסח בלתי ידוע של הסכם עם המושב - אינן חוקיות ופוגעות בזכויות התובע: השאלה הנשאלת בהקשר זה, טען התובע, היא האם רשאית האגודה להתנות את הזכות לשיוך מגרש המגורים, בויתור מוחלט וסופי על כל טענה של החבר כלפי האגודה בכל עניין שהוא, לרבות עניינים שאין בינם לבין שיוך המגרש כל קשר. התובע ציין כי למיטב ידיעתו, שאלה עקרונית זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט "והיא מוטלת על כתפי בית משפט נכבד זה". בהמשך לדברים אלה, הפנה התובע, פעם נוספת, למכתבה של נציגת המינהל, עו"ד גלית בן מלך - ויטנברג, המוצג ת/2, שם צוין בהקשר זה כי "אין להתנות את שיוך יחידת המגורים לחבר הזכאי לכך בתנאים שונים אשר אין בינם לבין הליך שיוך יחידת המגורים דבר". התובע הוסיף וטען כי הזכות שניתנה למושב על ידי מועצת מקרקעי ישראל להפנות את חבריו לחתימת חוזה חכירה אישי עם המינהל היא במהותה האצלת זכות שלטונית לגוף פרטי. לטענתו, בין אם נראה בהפניית החבר למינהל מקרקעי ישראל האצלה של סמכות המינהל, ובין אם נראה בה כסמכות עזר המוקנית למושב לקבוע מי הם החברים הזכאים לשיוך, אין המושב משוחרר מלנהוג על פי אמות המידה והנורמות שהיו חלות על המדינה בנסיבות אלו. התובע טען כי המושב עשה שימוש אסור בסמכות שניתנה לו לשם השגת תועלת כלכלית לעצמו בעניינים שאינם קשורים להליך השיוך. התובע טען כי הדבר מהווה פגיעה בזכויותיו, ובכלל זה, פגיעה בזכות גישתו לערכאות, פגיעה בזכות הקניין שלו וכן פגיעה בזכותו לשוויון בין כל חברי המושב. התובע הוסיף, כי הדרישה לויתור על טענות ותביעות עתידיות מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד וגם מטעם זה היא חסרת תוקף. 7. טענות הנתבע בסיכומיו א. ראשית, הנתבע טען כי הכללים שהתובע תוקף כיום, התקבלו ללא כל התנגדות כבר בהחלטת האסיפה הכללית ביום 26.3.01. ולא זו בלבד אלא שהתובע היה שותף מלא לגיבוש ולקבלת ההחלטות האמורות: הוא שימש כיו"ר האסיפה מיום 26.3.01 והוא שחתום על פרוטוקול האסיפה (נספח ה' לתצהיר ניב תורן). בהקשר זה ציין הנתבע כי התובע, באופן מגמתי, טען בכתב התביעה, בתצהירו ובסיכומיו, כאילו מדובר בהחלטות שהתקבלו רק בשנת 2004. אולם, עיון בשתי ההחלטות (זו משנת 2001 וזו משנת 2004) מעלה כי, למעשה, ההחלטה משנת 2004 היתה בחלקה הניכר לא יותר מאשר חזרה על ההחלטה משנת 2001, החלטה שכאמור זכתה לתמיכתו המלאה של התובע. ב. שנית, טען הנתבע כי מאז קבלת החלטות האסיפה הכללית בדבר שיוך בתי המגורים התבצעה שורה ארוכה של פעולות והוצאו כספים רבים אשר הופכים את ההליך למעשה עשוי ובלתי הפיך מבחינת האגודה וחבריה. כיום, טען המושב, המצב הוא שהליך השיוך כמעט והסתיים וכ-85% מהמשפחות הזכאיות כבר חתמו על הסכמים עם המושב ועם המינהל; התשלומים ששולמו לקרן האיזון כבר הועברו לקופות הפנסיוניות של חברי המושב. תהליך זה, טען הנתבע, היה תהליך ארוך ומורכב אשר לווה על-ידי אנשי מקצוע ומומחים מהשורה הראשונה ועל ידי רשם האגודות השיתופיות בעצמו שליווה את המהלך ואישר אותו. ג. בהמשך, פרט הנתבע מספר טענות סף המצדיקות, לטענתו, את דחיית התובענה אף מבלי להיכנס להכרעה בטענות התובע לגופן. בכלל זה טען הנתבע כי בנסיבות המקרה דנן יש לדחות את התובענה מכל אחד מהטעמים הבאים: השתק ומניעות: המדובר, לטענת הנתבע, במקרה קיצוני בו התובע עצמו הוביל ותמך במהלך ששנים לאחר מכן הוא מבקש לבטלו. המדובר במהלך מורכב, אשר לא נשאר כאות מתה על הנייר, אלא אנשים שינו את מצבם בעקבותיו וכיום לא ניתן עוד להשיב את הגלגל לאחור מבלי שייגרם נזק לחברי המושב וכאוס של ממש. שיהוי: התובע "נזכר" לתקוף את כללי השיוך רק בשלב מאוחר בו כבר לא ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור. בנסיבות העניין, טען הנתבע, מתקיימים שני יסודות השיהוי. האחד, כי לאור תמיכת התובע בכללי השיוך היה למושב יסוד טוב להניח שהוא זנח את תביעתו. והשני, שבמשך הזמן, כאמור, שינה המושב את מצבו לרעה ובפועל התרחשו מהלכים דרמטיים. סעד מן היושר: בכתב התביעה עתר התובע לצו הצהרתי ולצו מניעה קבוע שהם כידוע סעדים מן היושר, אשר לבית המשפט שקול דעת רחב באם להעניקם בכלל. הנתבע טען, כי לאור התנהלותו והתנהגותו של התובע אין ליתן לו את הסעדים המבוקשים על ידו במקרה דנן. סעד תיאורטי: הנתבע טען כי חלק מהסעדים להם עתר התובע הינם סעדים תיאורטיים-אקדמיים. כך, למשל, לעניין דמי העזיבה המשולמים רק במקרה בו החבר עוזב את המושב, כאשר התובע הצהיר שאין בכוונתו לעשות כן. וכן לעניין התניית העברת הזכויות בהעדר תביעות וסכסוכים, כאשר, בפועל, מלבד התיק דנן אין בין התובע לבין המושב כל סכסוך נוסף. על כן, חלק מהסעדים אותם מבקש התובע הם תיאורטיים וכבר מטעם זה יש לדחותם. אי צירוף הנתבעים הנכונים והנחוצים: ביטול הכללים להם עתר התובע יפגע בצורה דרמטית בחברי המושב, כולם או חלקם, והם לא צורפו כנתבעים. גם מטעם זה יש לדחות את התביעה על הסף. ד. באשר לטענת התובע על כך שהאגודה גבתה כספים עבור הקרקע, טען הנתבע כי המדובר בטענה שאין לה כל בסיס ויש לדחותה. הנתבע טען כי מהלך של העברת זכויות בבתים לחברים צריך שייעשה תוך שמירה על השוויון המהותי בין החברים. לכן קבעו חברי המושב מנגנון של תשלומי איזון, המשולמים בין החברים לבין עצמם, והנתבע כשלעצמו לא שלשל לכיסו ולו שקל אחד במסגרת המהלך הזה. הכספים הנצברים מנותבים לקרן פנסיה שמורה והם שייכים ומיועדים לחברי המושב להבטחת עתידם הסוציאלי ולא למושב עצמו. לתמיכה בטענותיו, הפנה הנתבע לפסיקת רשם האגודות השיתופיות בדיוק בעניין זה, במסגרת תיק 697/386/05 יהודית פלביץ סילנר ואח' נ' תלמי יפה מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ . שם דחה הרשם את טענות המערערים בדיוק לאור הצורך במנגנון איזון שיבטיח שוויון "(...) באופן שהתוצאה תהא שכל חבר מקבל נכס, שלאחר ישום מנגנון האיזון, יהיה שווה בערכו לנכס שמועבר לשאר החברים בהתחשב בותקו של כל חבר במושב". ה. באשר לטענות התובע לעניין דמי העזיבה, טען הנתבע כי בהקשר זה התובע הציג את הדברים בצורה לא נכונה ודין טענתו להידחות. הנתבע טען כי אין כאן מצב בו חבר מוותר על זכות (שמלכתחילה הינה תיאורטית גרידא), אלא, על פי ההחלטה שהתקבלה, שיוך הדירה ורישומה על שם החבר מהווה פירעון והמרה של דמי העזיבה. היינו, החבר מקבל חלף דמי העזיבה (התיאורטיים) זכות בבית המגורים שהינה זכות קונקרטית ורבת ערך לכל הדעות. מכל מקום, הנתבע טען כי המנגנון של המרת דמי העזיבה הינו הגיוני, שכן נוצר מצב בו המושב מעביר מנכסיו לחברים ולא יעלה על הדעת כי בו בזמן הוא ימשיך לשאת בחובה לשלם דמי עזיבה. לא זו אף זו, הנתבע אף הפנה לדרישת רשם האגודות בעצמו, במסגרת ההליך של תיקון התקנון, לעגן בתקנון דרישה מהחבר לוותר על דמי העזיבה במקרה של שיוך דירת מגורים. ו. הנתבע הוסיף וטען כי דרישת המושב, המבקשת לוודא, טרם החתימה על הסכם העברת הזכויות, כי החבר אינו מצוי בסכסוך עם המושב וכן אין לו חובות למושב, היא דרישה הגיונית וסבירה בנסיבות העניין. המדובר בהליך מורכב של שיוך בתי מגורים ולכן אך מתבקש הוא שבטרם חתימת ההסכמים יוסדרו הנושאים הללו. בכל מקרה, כאמור, טענות התובע בהקשר זה הן תיאורטיות ובלתי רלוונטיות. ז. בשולי הדברים, חזר הנתבע והזכיר כי הליך השיוך איננו מחייב את התובע. מדובר בפריבילגיה ובידי התובע הברירה אם לקחת חלק בהליך השיוך, אם לאו. התובע יכול לבחור להימנע מתשלומי האיזון אשר נגדם הוא יוצא בתביעתו. לא זו אף זו, לתובע הוצע לקבל בית מגורים אחר באותו גודל אך על מגרש אחר בגינו הוא לא יצטרך לשלם תשלומי איזון כלל (עמ' 55 - 56 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.2.08). ואולם, התובע לא שעה להצעה זו שכן הוא מבקש להחזיק את המקל בשני קצותיו: גם לבחור בבית מסויים שישוייך לו, וגם להימנע מתשלום תשלומי איזון. המסקנה היא שתביעתו כספית גרידא וכלל איננה מהותית ועקרונית. התובע, בשם השוויון המהותי, מבקש להפוך עצמו למופלה לטובה ביחס לשאר חברי המושב. ח. על שום כל אלה, טען הנתבע כי מן הדין לדחות את התביעה. 8. ביום 11.10.09 הגיש התובע סיכומי תשובה מפורטים. עיון בסיכומים מעלה כי הם ברובם מהווים חזרה על טענות שכבר הועלו באריכות במסגרת הסיכומים הראשונים שהגיש התובע. לטענת התובע, הנתבע התעלם בסיכומיו מטענות רבות שהועלו על-ידו ולא התייחס אליהן. ככל שתהיינה טענות רלוונטיות חדשות אתייחס אליהן במסגרת הדיון שלהלן. 9. דיון א. טענות סף טרם אכנס לעובי הקורה, ראוי להתייחס לטענות הסף שהעלה הנתבע בכתב הגנתו ועליהן חזר גם במסגרת סיכומיו. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי לא יהיה זה נכון לדחות את התביעה מחמת טענות הסף כשלעצמן. סבורני כי נכון יהיה לדון ולהכריע בטענות התובע לגופן ובהקשר לטענות אלה יידונו ויילקחו בחשבון טענות הסף או חלק מהן, לפי הצורך. בסופו של יום ההכרעה תהיה לגוף העניין. אסתפק בכך שאציין, לעניין טענת השיהוי שהועלתה על-ידי הנתבע כטענת סף, כי הלכה היא, נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת השיהוי, שהתנאים לקבלתה הם מחמירים ונסיבות החלתה נדירות. סבורני כי בענייננו לא מתקיימים התנאים לקבלת טענת השיהוי. כוונתי בעיקר לכך שהתנאי לפיו התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, אינו מתקיים בענייננו (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 , 446 (2003); להלן - "פרשת תלמוד תורה"). גם אם נכונה טענת הנתבע על כך שמרבית ההחלטות נגדן יוצא התובע בתביעה שלפני התקבלו כבר בשנת 2001, ולא בשנת 2004 כפי שטוען התובע, הרי שמהעובדות שפורטו לעיל, ושאינן במחלוקת, עולה כי התובע פעל לשינוי נוסח ההסכם ומנגנון האיזון שבתוכו בדרכים שונות. כך, פנה התובע במכתבים ליו"ר ועד ההנהלה של האגודה מר שי גרוסמן ולמנהל העסקים מר ניב תורן (ראו: נספחים 10,12 ו- 14 לכתב התביעה). רק לאחר שפניותיו האמורות לא נענו, הגיש התובע את התביעה שלפני. אף שככל הנראה התובע ידע את תוכן ההחלטות עוד במארס 2001, הרי ברור שתהליך שיוך הבתים הוא תהליך ארוך ומורכב. רק כשהדברים התקבעו באופן ממשי ועמדו לפני מימוש פנה התובע לבעלי תפקידים, כאמור לעיל, במכתבים. משלא נענה, ולאחר שגם הליך הגישור שהתקיים בין הצדדים לא צלח, הגיש התובע את תביעתו. בנסיבות אלה נראה לי כי לא מדובר בשיהוי המצדיק את דחיית התביעה על הסף. עם זאת, אשקול את אופן התנהלות התובע על ציר הזמן באשר לשאלה אם לקבל או לדחות את התביעה. ב. נקודת המוצא לדיון היא ההלכה שלפיה היקף הביקורת השיפוטית על החלטות האסיפה הכללית בקיבוץ, במושב או באגודות שיתופיות אחרות, מתאפיין בגישה של ריסון ואיפוק (ראו: ע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד מט(2) 793 (1995); ע"א 7162/06 שטרן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ ( ניתן ביום 17.2.08); ע"א 4245/00 חן נ' קיבוץ תל קציר, אגודה שיתופית, פ"ד נז(6) 10, 21 (2003)). בית המשפט איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות האסיפה, אלא בוחן את ההחלטות בהתאם לעילות הביקורת ולהיקף הביקורת המקובלים במשפט המינהלי. בית המשפט בוחן את ההחלטות הן במישור הפרוצדוראלי, שאז נבחנת כשירות ההליך שבו נתקבלה ההחלטה, והן במישור הנורמטיבי, שאז נבחנת סבירות ההחלטה ותקינותה מבחינת תוכנה, האם התקבלה בתום לב ובדרך מקובלת וכן אם היא איננה נוגדת את תקנת הציבור. עוד נבחן בהקשר הנורמטיבי האם ההחלטה מושתתת על ערכים נורמטיביים של איזון בין זכויות ואינטרסים לגיטימיים, תוך התייחסות לנסיבות הקונקרטיות והתחשבות באופי היחסים המיוחד שבין החברים (ראו: ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר- כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד ס(2) 277, 287 (2005)). לאחר מכן אצא לבחון את השאלה אם הוכיח התובע את עילת תביעתו במקרה זה. כעת אפנה לדון בשאלות שבמחלוקת בתיק זה. ג. אופן קביעת השומה במסגרת הליך שיוך בתי המגורים - האומנם הונהג שוויון מהותי או שמא סטה הנתבע מהחלטה 692? לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כפי שפורטו לעיל וכפי שהובעו בתצהירים ובפרוטוקולי הדיון, סבורני כי במחלוקת שניטשה בין הצדדים הדין עם הנתבע ודין טענות התובע בהקשר זה להידחות. אכן, מהפן הטכני טענת התובע נכונה. במובן מסוים, האגודה אכן התחשבה ברכיב שווי הקרקע. ערך המבנה הקיים לא נקבע על-פי שומה למבנה בלבד, אלא בוצעה "הערכת שווי כולל של בית המגורים" באופן שבו "חולץ" ערך המבנה מנגזרת של ערך המגרש הספציפי עליו הוא בנוי ומערך מגרש ממוצע במושב. ואולם, בחינת הדברים לגופם ובאופן תכליתי מעלה כי הנתבע לא פעל באופן האמור על מנת להשיג את התכלית עליה מרמז התובע, אלא עשה כן לתכלית ראויה באופן שבו הושג שוויון מהותי בין חברי המושב וכן הושגו מטרות חשובות נוספות. ובמה דברים אמורים? הנתבע לא יצר יש מאין. הנתבע פעל בהתאם לכללי השיוך המפרטים את אופן ביצוע הערכת שווי בית המגורים. כפי שפורט לעיל, הערכת השווי נעשתה בידי שמאי מקרקעין מוסמך שליווה את ההליך כולו (סעיף 40 לכללי השיוך), השמאי פעל בהתאם להנחיות שקיבל מן האגודה והעריך כל בית מגורים בנפרד. לטענת הנתבע, הדבר נעשה על פי פרמטר של שווי קרקע ממוצע במושב ובמגמה להשיג איזון כולל בין חברי המושב במסגרת הליך השיוך. בחינת מכלול נסיבות העניין מעלה כי לא נפל פגם באופן בו יושמה החלטה 692 על ידי האגודה וכי כל ההחלטות התקבלו על ידי האסיפה הכללית של הנתבע כדין ובהסכמה וללא הסתייגות התובע. המתווה העקרוני של כללי השיוך משנת 2004, אשר על חלקם מלין התובע במסגרת תובענה זו, נקבע עוד בשנת 2001 (ראו: עדות התובע בעצמו לעניין זה, עמ' 40 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.2.08, שורה 6). התובע היה שותף מלא לקבלת הכללים האמורים. לא זו בלבד שהתובע לא הביע הסתייגות כלשהי בעת קבלת הכללים, אלא הוא אף תמך פוזיטיבית בכללים והיה שותף פעיל בתהליך קבלתם (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 26; עמ' 32 לפרוטוקול שורה 10; עמ' 31 לפרוטוקול שורות 22 ואילך; עמ' 138 לפרוטוקול; נספח ה' לתצהיר ניב תורן לפיו התובע הוא שחתום על פרוטוקול האסיפה מיום 26.3.01 בה נקבעו עקרונות הפרטת הבתים). מקובלת עלי טענת המושב על כך שיש לדאוג שהליך שיוך הבתים והפרטתם ייעשה תוך שמירה על השוויון המהותי בין החברים ודאגה לעתידם ומקור קיומם של אלה שלא יוכלו לעבוד לפרנסתם. חברי המושב קיבלו במסגרת הליך השיוך החלטות לפיהן ישולמו תשלומי איזון בין החברים לבין עצמם. וכאן העיקר, תשלומי האיזון אינם מיועדים להעשיר את קופת המושב. מדובר בכספים שנצברו ונותבו לקרן פנסיה שמורה. הם שייכים לחברי המושב עצמם, כולם, ולא לאגודה. הכספים מיועדים להבטחת עתידם הסוציאלי של כלל חברי המושב והתובע ביניהם (ראו: עדות שי גרוסמן, עמ' 158 לפרוטוקול שורות 19 - 27). לפיכך, מקובלת עלי טענת האגודה על כך שבראשיתו של הליך השיוך היה צורך לחשוב על מתווה לפיו יונהג שוויון מהותי שיתחשב, בין השאר, בערך הנכסים המועברים לבעלות החברים. לעניין זה, אין די בכך שמונהג שוויון על ידי מנהל מקרקעי ישראל בדמות דמי ההיוון המשתלמים על הקרקע אלא יש להנהיג את השוויון גם על הנכסים הבנויים עצמם, שכן אין האחד דומה למשנהו ואין האחד מוציא את האחר. נקודת הפתיחה של כל חבר וחבר היא שונה ויש ליתן לכך ביטוי. התוויה של הליך שיוך והפרטת בתים הינה הליך מורכב, מצטבר וטעון, אשר מעצם טבעו וטיבו הוא מעורר התנגדויות וקשיים רבים. יש ליתן מענה לרצון כלל חברי המושב כאשר לא תמיד רצונו של חבר אחד תואם את רצונו של חבר אחר. בנוסף לכך, יש מקום לדאוג ליום המחר של החברים שמפסיקים לעבוד. על כן יש לנהוג באופן דמוקרטי, בהחלטות המתקבלות על-ידי רוב החברים ושבמהותן עולות בקנה אחד עם החלטה 692. הטיב לתאר את מורכבות ההליך מר ניב תורן בעדותו: "הסברתי את זה גם קודם, אני יכול לחזור על זה בצורה מרוכזת. בסופו של דבר כשאתה עושה את השמאות אתה לא יכול לפרק אותה, אנחנו לא פירקנו אותה לעשרות מרכיבים. וכן בסופו של דבר רצינו ליצור מנגנון שהוא מנגנון שאפשר להסביר אותו לכולם והוא פשוט, והוא גם בסופו של דבר יוצר איזשהו תהליך שאפשר איתו להתקדם. יכול להיות שבמקרה קיצון של אופיר שהוא לא כמו הדוגמא שאתה נתת, אבל כן מקרה קיצון במקום של שבי ציון, שהפיתוח על המגרש, נכון, המגרש מאוד גדול. זאת אומרת גם אם משווים בין פיתוח שעושים במגרש של 420 מטר לבין מגרש של 570 מטר, אז גם שם יש פערים. איך מודדים אותם? איך מתמחרים אותם? יש איזשהו מנגנון שבסופו של דבר הוא גם פשוט להבנה לכל הציבור וגם יוצר איזושהי מערכת נפרדת. יכול להיות שיש מישהו שבקצה שלו זה קצת פחות נוח לו, אבל בסופו של דבר כשאתה יוצר החלטה שכל חברי האגודה צריכים להיות שותפים לה והיא צריכה לעשות, לא צדק, אבל איזושהי השוואה בין הזכויות שכל אחד מקבל, אז אתה צריך ליצור איזשהו מנגנון שיוצר איזון. ולכן הוא נקרא מנגנון של איזונים" (עמ' 108 לפרוטוקול שורות 27 - 28, ועמ' 109 שורות 1 - 14, ההדגשות שלי. ע.ג.; ועל אותו משקל ראו דבריו של מר שי גרוסמן, בעמ' 157 לפרוטוקול שורות 1 ואילך). אין ספק שהליכי השינוי שעוברים המושבים, ולעניין זה התכלית זהה לתהליך שעוברים הקיבוצים, הם בבחינת המוצא היחיד לסבך הכלכלי אליו נקלעו המושבים והקיבוצים בשנים האחרונות. האלטרנטיבה האחרת הינה פירוק המושבים ועזיבת המסגרת המשותפת לחלוטין (ראו: עדותו של מר שי גרוסמן, בעמ' 150 לפרוטוקול שורות 24 - 28). בעיצוב הקהילה החדשה מנסים המושבים לשמר משהו מאותם עקרונות מכוננים של ערבות הדדית, שיתוף פעולה ומעורבות בחיי הקהילה שאפיינו את המושב הישן עובר להפרטה. חלק מהערבות ההדדית הזו מצויה במנגנון האיזון ובדאגה לעתידם הסוציאלי של החברים ודבר זה נעשה באמצעות הפרשות לקרן הפנסיה השמורה. ההחלטות התקבלו כדין באסיפה הכללית והן אינן עומדות בסתירה לאף עקרון יסוד של האגודה, נהפוך הוא. התובע, כמו חברים אחרים במושב, קיבל את המתווה שהוצע ולא חלק עליו. עצם השתתפות החברים בהצבעות, מלמדת על הקניית הסמכות לאסיפה הכללית. אכן אין להתעלם מכך שהחלטה 692 מורה שבקביעת השומה אין להתחשב בשווי הקרקע אלא בשווי המבנה ודמי הפיתוח בלבד. מנקודת ראותו של המינהל הרציונאל לכך ברור - המינהל מתחשב בעצמו ברכיב שווי הקרקע דרך המנגנון של תשלום דמי ההיוון. ואולם, אין בהחלטה 692 של המנהל, כמו בכל החלטה דומה אחרת, כדי למנוע מהמושב להסדיר בהחלטה שהתקבלה כדין, ברוב ולאחר דיון, נושאים נוספים המצריכים הסדרה. האסיפה הכללית של המושב מוסמכת לקבוע, למשל, כי במסגרת הליך שיוך הבתים יוסדרו עניינים רלוונטיים נוספים דוגמת, דמי עזיבה, מיסים וקרן פנסיה. איני רואה מה פסול יש בכך. יתרה מכך, בענייננו הנתבע הפחית מהשומה שווי ממוצע של קרקע במושב. בכך ביקש להנהיג שוויון מהותי וצמצום פערים בין חברי המושב. המושב לא התחשב רק בשווי כל מגרש ומגרש לבדו אלא הפחית משומות כלל החברים גודל קבוע ואחיד של מגרש ממוצע כדי להנהיג שוויון מהותי. סבורני כי אין בכך משום סטייה מהחלטה 692 של המנהל, שאף ליווה בעצמו את ההליך והיה שותף לו (עמ' 104 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף כי במסגרת התובענה דנן לא הובאה עמדה רשמית ועדכנית מטעם המינהל הגורסת אחרת. לעניין זה, מכתביה של עו"ד בן מלך, אליהם הפנה התובע, אינם מספיקים להצביע על עמדתו העקרונית של המינהל באשר לאופן התנהלותו של הנתבע שלפני. ד. ברצוני להדגיש עניין חשוב נוסף, שגם הוא מצטרף למניין השיקולים המטים את הכף לעבר דחיית התביעה, והיא האינטרסים של יתר חברי המושב שלקחו חלק בהליך השיוך, מלבד התובע. אין ספק, כטענת הנתבע, שהחזרת המושב לימים שלפני תהליך השיוך נוגדת את רצון רוב החברים, שאינם צד לתובענה זו, והפגיעה שיפגעו אם יוחזר הגלגל לאחור עולה על פגיעתו הפרטית של התובע, שהינה תיאורטית בעיקרה. יתרה מכך, אף אם ישעה בית המשפט לדרישות התובע הרי שבפועל החזרת הגלגל לאחור איננה אפשרית ואיננה מעשית שכן מדובר במעשה עשוי. רוב המשפחות במושב כבר חתמו על הסכמים מול הנתבע ומול מינהל מקרקעי ישראל והן נמצאות בשלהי הליך השיוך (ראו: עדות ניב תורן, בעמ' 101 לפרוטוקול שורות 27 - 28). במסגרת תובענה זו מעוניין התובע, הלכה למעשה, לכפות את דעתו הפרטית על הנתבע ועל חברי המושב, וזאת שנים מספר לאחר שהוא קיבל על עצמו את ההחלטות, היה חלק מהליך גיבושן והצביע בעדן. עתה מבקש התובע לשנות את המציאות מן היסוד. כל זאת מבקש התובע לעשות מבלי שהציג תוכנית מסודרת כיצד מהלך זה לא יוביל את כל המושב לכאוס וישנה את מצבם של חבריו לרעה. יתרה מזאת: התובע מבקש לעשות כל זאת מבלי שיתר חברי המושב, הנוגעים אף הם בהליך השיוך ואשר הסתמכו עליו, צורפו כבעלי דין בתובענה ועמדתם לא הובאה בפני. למותר לציין כי חברי המושב הנוגעים בדבר עלולים להיות מושפעים מההכרעה בתיק זה. לעניין זה אין בידי לקבל את טענת התובע שהועלתה בסיכומי תשובתו על כך שהסעדים המבוקשים על-ידו לא ישפיעו על זכויותיהם של החברים האחרים וכי ההשפעה כתוצאה מכך שהתובע ישלם את "שוויו האמיתי של המבנה" היא השפעה עקיפה וזניחה בגודלה (סעיף 10 לסיכומי התשובה, וראו גם בסעיפים 32-33, 38-42 לסיכומי התשובה). התובע טען כי הוא רק מבקש לשלם לקרן האיזון "סכום יותר נמוך מהסכום שהמושב טוען שעליו לשלם" (בסעיף 11 ב' לסיכומי התשובה) ועוד טענות ברוח זו. לא ברורה לי "הנאיביות", בלשון המעטה, שבדברי התובע. הכיצד לא ברור לתובע שהעובדה שיאפשרו לו, חבר אחד מיני רבים, לשלם עבור ביתו באופן שונה ולהפריש דמי עזיבה מופחתים, תשפיע על דרישות שיתעוררו אצל יתר החברים שכלפי כולם פעל הנתבע באופן דומה. כיצד לא ברור לתובע שדווקא טענתו לשוויון פרטיקולארי עלולה לגרום לפגיעה בשוויון המהותי של הכלל. לא ניתן להתעלם מכך שבפועל השינוי כבר החל והוא נוהג אצל הנתבע מזה כמה שנים. בני מושב רבים נמצאים בשלבים מתקדמים של הליך השיוך והם נטלו על עצמם התחייבויות בהתאם. על כל אלה יש להוסיף שכפי שעולה מהתצהירים ומהעדויות, תהליך השינוי נעשה בצורה מסודרת ומאורגנת: נבחרו צוותי עבודה שונים, נשכרו מומחים, נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים ונערך דיון בהם (עמ' 87, 104, 154 לפרוטוקול); התאפשר מנגנון ערעור על קביעת השומה ועדות לכך היא שהשומה הכספית של התובע עצמו הופחתה (עמ' 74 לפרוטוקול, שורות 17 - 24); התאפשרה החלפה של בית (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 5 - 9). ואף במסגרת הדיון בתובענה זו הוצע לתובע לבחור בבית אחר במושב שלא יצריך ממנו לשלם תשלומי איזון כלל (עמ' 55 - 56 לפרוטוקול). נוצרה אם כן, מציאות חדשה ודומה כי אי אפשר עוד להחזיר את הגלגל לאחור. שיקול זה מצטרף לחשש מפגיעה בצדדים שלישיים שהסתמכו על החלטות הנתבע ופעלו על-פיהן. לאור המסקנות אליהן הגעתי, כמפורט לעיל, על כך שכללי השיוך נקבעו כדין, במטרה להשיג ולהנהיג שוויון מהותי בין חברי המושב והם עולים בקנה אחד עם החלטה 692, נראה שהדיון בטענות הנוספות של התובע, מתייתר. רוב הטענות מתייחסות, כאמור, לכללי השיוך. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה גם לטענות אלה. ה. דמי העזיבה בפתח הדברים אציין כי מקובלת עלי טענת המושב לפיה דרישת התובע בהקשר זה היא תיאורטית גרידא. התובע העיד שאין בכוונתו לעזוב את המושב ועל כן לא ברור על מה הוא מלין (ראו: בעמ' 48 לפרוטוקול, שורות 15 ואילך). יתרה מזאת, גם בחינת טענת התובע לגופה, לפיה הויתור הגורף והעקרוני על עצם האפשרות לקבלת דמי עזיבה בעתיד היא דרישה שלא כדין, דינה להידחות. במסגרת הליך ההפרטה המציאות במושבים השתנתה לחלוטין. השינוי הונהג בתחומים רבים. הבעלות על הבתים איננה השינוי הראשון. עוד קודם לכן, שונה מערך העבודה במושב והונהג מודל ההתפרנסות האישי לפיו כל חבר במושב עובד למען עצמו ועל פי יכולתו והמשכורת, לרבות הזכויות הסוציאליות שבצידה, לא מועברות ישירות לאגודה כפי שהיה עד כה, אלא הן נצברות אצל חבר המושב באופן אישי. כל אחד לעצמו. במצב דברים זה של מציאות הפרטה שמתרחשת לצד העובדה שהמושב איבד מנכסיו, שכן הבתים שבעבר היו בבעלותו עברו עתה לבעלותם הפרטית של החברים, מתייתר הצורך לשמר את מנגנון דמי העזיבה. במציאות החדשה שנוצרה לחבר המושב יש קניין פרטי (זכויות בבית ובקרקע), משכורת, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות (עמ' 112 לפרוטוקול, שורות 1 ואילך). במציאות שהתהוותה מתבהר הרציונאל המונח בבסיס מנגנון המרת דמי העזיבה במסגרת הליך השיוך. עלול להיווצר מצב אבסורדי בו מצד אחד המושב מעביר מנכסיו לחברים ובו בזמן הוא יצטרך להמשיך ולדאוג לחבריו לדמי עזיבה. לעניין זה אין להתעלם מכך שהגם שהחברים משלמים סכום מסוים בעבור הנכס, ברור שהתשלום אינו מגיע לכדי הערך הריאלי של הנכס שהחבר מקבל לבעלותו (עמ' 188 לפרוטוקול, שורה 13). לעניין זה, אין בידי לקבל את טענת התובע כפי שהועלתה בסיכומי התשובה שהגיש לפיה טענת המושב לשיפור במצבם הכלכלי של החברים בעקבות הליך שיוך הבתים איננה נכונה. לטענת התובע, החברים נדרשים לשלם "תמורה מלאה" עבור נכס הנדל"ן ולא זו בלבד אלא שלגבי חלק מהחברים, והתובע ביניהם, לא רק שמצבם הכלכלי לא השתפר אלא הוא הורע בעקבות התנאים הבלתי חוקיים שהציב המושב (סעיפים 5-8 לסיכומי התשובה). לבד מהעובדה שהטענה נטענה בעלמא ובכלליות ומבלי להציג נתונים מספריים לתמיכה בה, הרי שאילו היה ממש בטענה כי אז התובע היה נענה להצעת המושב לקבלת בית במגרש אחר בו לא יצטרך לשלם תשלומי איזון. העובדה כי לא עשה כן היא הנותנת כי אין ערכו של בית אחד כערכו של בית אחר, אין ערכו של בית הממוקם בחלק מסוים של המושב כערכו של בית אחר ואין ערכו של בית הממוקם על מגרש בגודל מסוים כערכו של בית אחר. לפרמטרים אלה ואחרים ישנה השלכה כלכלית מהותית והדבר ברור לתובע שמבקש, כמו רבים אחרים, ליהנות מכך. על כן לא היה מקום להציג את הדברים כאילו ההטבה הכלכלית הגלומה בהליך השיוך איננה רלוונטית. אינדיקציה נוספת להיגיון הטמון בויתור על דמי העזיבה ניתן למצוא בדרישתו של רשם האגודות השיתופיות, במסגרת הליך שינוי התקנון שיזם הנתבע, לעגן בתקנון דרישה מהחבר לוותר על דמי העזיבה ולא להשאיר את העניין בגדר אפשרות או רשות בלבד (עמ' 145 לפרוטוקול, שורות 11 - 16). אכן, דרישת הרשם הינה מאוחרת לקביעת האגודה וברור ששינוי התקנון בשנת 2007 פועל מיום תחילת השינוי ולהבא בלבד, היינו, באופן פרוספקטיבי , ואולם יש בכך כדי ללמד על נכונות החלטת המושב מבחינה תכליתית. באשר לטענת התובע שחזרה גם במסגרת סיכומי התשובה (בסעיפים 75-78) באשר לקוגנטיות של דמי העזיבה ובענייננו של ההוראה שבתקנה 20(ד) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) לפיה לא ניתן לגרוע מזכויות העוזב הקבועות בתוספת השניה לתקנות, הרי ששוב בשל היותה של הטענה תיאורטית אין מקום בנסיבות העניין להכריע בה. התובע שלפני לא עזב את המושב, הוא אף העיד שאין בכוונתו לעזוב וממילא בראייה כוללת של הליך השיוך על כלל רבדיו זכויות התובע לא נגרעו אלא שופרו. על כל אלה, יש להוסיף כי הליך השיוך הכרוך בויתור על דמי העזיבה הוא בגדר בחירה ואיננו מחייב חבר שלא מעוניין ליטול בו חלק. על כן, דין טענות התובע בהקשר זה להידחות. באשר ליום הקובע לחישוב דמי העזיבה הרי שגם לעניין זה הדין הוא עם המושב. היום הקובע הוא 6.8.1997 כפי שנקבע בהחלטת המושב המאמצת את החלטה 692 במסגרת המבוא ועקרונות היסוד לכללי השיוך (נספח 7 לכתב התביעה). לעניין זה, התובע לא הראה טעם מדוע במסגרת ההסכם שנערך עימו יש לסטות ממנגנון זה של חישוב דמי העזיבה ולחשב את דמי העזיבה עד ליום השיוך בפועל או עד לשנת 2004. ו. ההסכם האישי עליו התובע נתבקש לחתום לאור המסקנות אליהן הגעתי לעיל, לעניין אופן קביעת השומה ותכלית ההסדר שבויתור על דמי העזיבה, סבורני כי ההסכם עליו נתבקש התובע לחתום, בדומה לשאר החברים, הינו הסכם סביר ובהתאם לדין. כך, באשר לדרישה לפיה התובע איננו מצוי בסכסוך עם המושב הרי שמדובר בדרישה סבירה והגיונית בנסיבות העניין. עסקינן בהליך מורכב ומשמעותי של שיוך בתים והעברתם לבעלות פרטית של החברים. מנגד, אין מדובר בפגיעה בזכות הגישה היסודית של התובע לערכאות. זאת, משום שהדרישה היא שההסכם מול המושב ייחתם כאשר אין בינו לבין חבר המושב כל סכסוכים או "קצוות פתוחים" כספיים ואחרים בהווה, במועד חתימת ההסכם, ואין לכך כל קשר להתפתחות סכסוכים עתידיים בעטיים, כמובן, רשאי התובע לפעול על פי זכותו ובדרך שיבחר. ז. אוסיף כי אין מקום לדרישת התובע במסגרת סעיף 156 (ה) לכתב תביעתו כי "על המושב לקזז מכל סכום שעל התובע לשלם במסגרת שיוך בתי המגורים, את הסכומים ששילם כמיסוי פנימי (...)". אין בין המיסוי הפנימי לבין הליך השיוך דבר, התובע איננו שונה משאר חברי המושב לעניין השתתפות בהוצאות המושב כפי שנקבעו בהחלטות וממילא הטענה לא הוכחה ולא לובנה די הצורך במסגרת הליך זה. על שום כך אני דוחה את הטענה. 10. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. קרקעותמקרקעיןמקרקעי ישראל