בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר. בית המשפט ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ובע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3), 41. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטה בבקשת רשות להתגונן: המשיב, איש עסקים, הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד (להלן- מבקש 1) ומר (להלן- מבקש 2), לתשלום פיצויים מוסכמים בסך של 100,000 ₪. התביעה מתבססת על הסכם שנחתם ביום 18.1.09 לפיו, יועברו למשיב זכויות המבקשים בנכס מסחרי, חנות בטבריה, אותה ירשו מאביהם המנוח, תמורת סך 400,000 ₪ והופר על ידי המבקשים, עקב מחדליהם של המבקשים בגינם לא ניתן להעביר ולרשום את הזכויות בנכס על שם המשיב. המבקשים הגישו, בנפרד, בקשות למתן רשות להתגונן נתמכת בתצהיר, הן הבקשות שלפני. המבקשים טוענים, כי במועד עריכת ההסכם העריכו הצדדים את שיעורי המס אשר יחולו על מכירת הנכס בסך שלא יעלה על 100,000 ₪. בהתאם לכך, נקבע בסעיף 7 להסכם, שיופקדו 100,450 ₪ בידי עו"ד טמיר להבטחת תשלום מלוא המיסים, האגרות והתשלומים. בחודש יולי 2009 התקבלה שומת מס השבח בגין העסקה, או אז התברר, כי מס השבח אשר הוטל על כל אחד מהמבקשים, הוא בסך 80,290 ₪. מבקש 1 טוען, כי רשויות המס התייחסו למכירת זכויותיהם של המבקשים כשתי עסקאות מקרקעין נפרדות, כך שלכל אחד מהם נקבעה שומה נפרדת, זכות השגה נפרדת וכל אחד חב בחלקו בנפרד ללא אחריות או ערבות הדדית. מבקש 1 פעל מול רשויות המס והפחית את שומתו לסך של כ-65,000 ₪ אשר שולמה ובגינה התקבל אישור ביום 26.8.10 לפיו, חלקו של מבקש 1 שולם במלואו (נספח 8 לתצהיר מבקש 1). מבקש 2 טוען, כי כלל לא התרחשה הפרה של הסכם המכר ואין בכתב התביעה טענה כלשהי על גרימת נזק לתובע. מעבר לכך, בסעיף 6 להסכם, העוסק במועד תשלום יתרת התמורה, נקבע: "מוסכם כי במידה ובמועד הנ"ל לא יהיה בידי המוכרים אישור מס שבח, אישור מס מכירה ומס רכוש, לא יהיה בכך כדי למנוע העברת הכספים לבנק דיסקונט והמוכרים מתחייבים לשלם מס שבח, מס מכירה ומס רכוש מייד עם קבלת הדרישה מרשויות המס וימציאו לידי הקונה את האישורים הנ"ל תוך 30 מקבלת הדרישה לתשלומים". מבקש 2 טוען, כי המועד עומד על פרק זמן של 30 חודשים, עקב הזמן הדרוש להגשת השגות וערעורים. המבקשים טוענים במשותף, כי למשיב לא נגרם כל נזק כתוצאה מהעיכוב בתשלום מס השבח, שכן ממועד חתימת ההסכם הפיק המשיב רווחים נאים מהשכרת החנות לאחרים וכי הפיצויים אינם סבירים. דיון בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר. בית המשפט ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ובע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3), 41. מבקש 1 מתגונן כנגד התביעה בשלוש טענות עיקריות; האחת, כי שילם את מלוא מס השבח שהוטל עליו, ועל כן המשיב אינו יכול לטעון כי הפר את הסכם המכר וכן, אין בכך שמבקש 1 שילם את המס מתוך הכספים אשר הופקדו לצורך תשלום המיסים בעסקה כדי להטיל עליו את האחריות לתשלום החל על מבקש 2; השניה, שמדובר בטעות משותפת של הצדדים בחישוב מס השבח במועד חתימת ההסכם ולפיכך, לא ניתן לצפות מהצדדים לפעול על פי לוחות הזמנים שנקבעו בהסכם ועל מנגנון תשלום שהפך לבלתי רלוונטי; השלישית היא, שהפיצוי המוסכם אשר נקבע בהסכם הוא תנייה גורפת וסכומו אינו סביר לנזק, בעיקר בשל כך שלא נגרם למשיב כל נזק אמיתי. תשלום השומה על ידי מבקש 1 מבקש 1 טוען, כי לשכת מיסוי המקרקעין ראתה בעסקת המכר שתי עסקאות נפרדות- מכירת חלקו של מבקש 1 ומכירת חלקו של מבקש 2 ובהתאם, נשלחו דרישות תשלום נפרדות. מבקש 1 טוען, כי מיד עם קבלת דרישת השומה, החל לפעול להפחתת סכום המס באמצעות הגשת השגות וניהול משא ומתן מול רשויות המס, עד שעלה בידו להפחית את הסכום לסך של 65,000 ₪. מבקש 1 שילם את מלוא המס שהוטל עליו מתוך הכספים שהופקדו לשם כך אצל עו"ד טמיר, במעמד חתימת ההסכם. מבקש 1 הציג "אישור לרישום בפנקסי המקרקעין" מיום 26.8.10 לפיו, חלקו של המבקש במס השבח שולם במלואו וכי אין יתרה לתשלום (נספח 8 לתצהירו). המשיב טוען, כי טענתו של מבקש 1 לפיה הוא אינו ערב לחלקו של מבקש 2 לתשלום המס אינה רלוונטית ואינה מקימה לו הגנה. במערכת היחסים בין המשיב לבין המבקשים, החיוב לתשלום מלוא המס ולהמצאת האישורים הוא לשני המבקשים יחד. המסמכים שצירף מבקש 1 לתצהירו תומכים בטענותיו בדבר שומות נפרדות ותשלום חלקו. מבקש 1 טוען, כי לאור העובדה שמדובר בשתי שומות מס נפרדות, אין באפשרותו של המבקש להתערב בהליכים של מבקש 2 מול רשויות המס, אין באפשרותו להורות לב"כ מבקש 2 כיצד לנהוג עם יתרת הכספים אשר הופקדו לטובת תשלום המיסים, וכעולה מהאמור, אין למבקש 1 כל אפשרות להשפיע על תשלום מס השבח החל על מבקש 2. טענת המבקש מעלה שאלה רצינית שיש לדון בה ולכן, יש מקום למתן רשות להתגונן בגינה. טעות משותפת של הצדדים לגבי חישוב מס השבח המבקשים טוענים, כי במועד חתימת הסכם המכר, לא הוערך נכונה מס השבח שיחול על העסקה ועל כן, הסכום אותו ייעדו לתשלום המיסים לא הספיק לכיסוי סכום מס השבח. לטענתם, מדובר בטעות משותפת של שני הצדדים ובשל כך, לא ניתן לצפות מהצדדים לפעול לפי לוח הזמנים שנקבע בהסכם לתשלום המס, שנשען על תחזיות שהתבדו. טענה זו לא נסתרה בחקירה נגדית, אלא אף נתמכה בחקירתו של מבקש 2: "רציתי לדעת כמה יהיה מס שבח ואמרו לי שזה אמור להספיק, ולא ציפינו שזה יגיע לסכום כזה...." (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 23-24). משלא היו בידי המבקשים השומות הנכונות טרם חתימת ההסכם, אלא הערכות בלבד, לא ניתן לומר שמדובר ב"הגנת בדים" והיא מעוררת שאלה שיש לדון בה בהליך סדור ומלא. הפיצוי המוסכם אינו סביר, ולמשיב לא נגרם כל נזק אמיתי לטענת המבקשים, למשיב לא נגרם כלל נזק כתוצאה מהעיכוב הנטען בתשלום מס השבח. המשיב משכיר את הנכס ממועד מסירת החנות וגורף לכיסו את מלוא דמי השכירות. מעבר לכך, המבקשים טוענים, כי תניית הפיצוי המוסכם בהסכם המכר היא תניה גורפת, שאינה מבחינה בין הפרה קלה להפרה גסה וכי שיעורה נקבעה ללא כל יחס סביר לשיעור הנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכם. המשיב מבסס את תביעתו על סעיף 15.3 להסכם, בו נקבע שיעור פיצוי מוסכם בסך 100,000 ₪ שישלם המפר, החל באופן גורף על מרבית סעיפי ההסכם. סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, קובע כדלהלן: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן- פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של הפרה" . המבקשים טוענים, כי הפסיקה קבעה שהיותה של תניית הפיצוי המוסכם גורפת, מעבירה את נטל ההוכחה כי הפיצוי הוא סביר אל כתפי התובע, כך נקבע בע"א 4481/90 אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד מז(3) 427: "קביעתה של תניית פיצויים פלונית כ"גורפת" היא בת-משמעות, כמסתבר, אף בנושא נטל הראיה: ברגיל נטל הראיה הוא על הטוען כי תניית פיצויים פלונית היא בלתי סבירה (ראה להלן). היותה של התניה "גורפת" מקלה על אותו נטל, ואולי אף מסירה אותו, משל הדבר מדבר בעד עצמו" בהתאם לכך, יש מקום לברר את הטענה, כי הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם, בסך 100,000 ₪ אינם סבירים לאור שוויה של העסקה כולה, 400,000 ₪. מועדי התשלום הקבועים בהסכם מבקש 2 מצטרף לטענותיו של מבקש 1, אך מוסיף טענה מקורית לפיה, הוסכם בין הצדדים בסעיף 6 להסכם, שהאישורים יועברו לקונה "תוך 30 מקבלת הדרישה לתשלומם". מבקש 2 סבור, כי פרק הזמן שנקבע עומד על 30 חודשים, מאחר ואלו טרם חלפו במועד הגשת הבקשה, מבקש 2 לא הפר את ההסכם. בסעיף 6 להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 18.1.09, חסר פירוט משך הזמן להמצאת אישורים לקונה, לא ניתן להבין האם מדובר ב- 30 ימים או ב-30 חודשים. המשיב טוען, כי מבקש 2 לא רשאי להיבנות מהעדר המילה "ימים" בסעיף, בעיקר לאור הקבוע ברישא לסעיף, שהתשלום יבוצע "מייד עם קבלת הדרישה". בית המשפט דחה את הדיון על מנת שהמבקש יוכל לפנות לרשויות המס ולהסדיר את נושא תשלום מס השבח, אך המבקש לא עשה כן עד היום ובין לבין חלפו 30 חודשים מיום קבלת הדרישה לתשלום המס. לסיכום, המבקשים הציגו הגנה לכאורה ויש מקום למתן רשות להתגונן. מבקש 1 רשאי להתגונן, ללא כל תנאי. הרשות להתגונן של מבקש 2 מותנית במסירת דו"ח המפרט את כל הכספים אשר שולמו מחשבון הנאמנות של עו"ד טמיר ולמי שולמו וכן - הפקדת הסכום שנותר בקופת בית המשפט. מבקש 2 יגיש את הדו"ח ויפקיד את הכספים - עד ליום 8.1.12. בכפוף לכך, התצהירים ישמשו ככתב הגנה. בקשת רשות להתגונן