קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הטלת קלון על עובד ציבור בגין הפרת אמונים: 1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת גיליה רביד) בת"פ 5300/08 מיום 29.4.10. בית-משפט קמא הרשיע את X (להלן: "X" או "המערער") על-פי הודאתו, בשלוש עבירות של הפרת אמונים של עובד ציבור (ללא רכיב המירמה), לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); ובשלוש עבירות של מתן ידיעה כוזבת, לפי סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). על המערער הוטלו העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר על תנאי וכן 200 שעות שירות לתועלת הציבור. המדינה עתרה, כי בית המשפט יקבע שיש קלון במעשיו של המערער. בית-משפט קמא לא קיבל עתירה זו והסתפק בהרשעתו. על-פסק דינו של בית-משפט קמא מונחים בפנינו שני ערעורים: המערער מלין על-כך שבית המשפט הרשיע אותו ולא בחר בדרך החילופית, של מבחן ללא הרשעה; המדינה מערערת על החלטתו של בית-משפט קמא, ולפיה אין קלון במעשיו של המערער, חרף הרשעתו. עיקרי העובדות העולות מכתב האישום 2. המערער שימש בתקופה הרלבנטית כסגן ראש העיר תל-אביב - יפו (להלן: "העירייה") וראש האגף לקשרי חוץ בעירייה. בין המערער לבין איש העסקים ראובן גרוס ז"ל (להלן: "גרוס") היו קשרי ידידות. במהלך קיץ 1999 שהה גרוס בקישינייב שבמולדבה והכיר שם צעירה בשם בבקינה אנסטסיה (להלן: "בבקינה"). עם סיום ביקורו במולדבה, הבטיח גרוס לבבקינה להזמינה לארץ למספר חודשים. כדי שביקורה יתאפשר, נדרשה אשרת ביקור בישראל. אשרות מסוג זה מונפקות על-ידי משרד החוץ. גרוס פנה אל המערער בבקשה שיסייע לו כדי להכניס את בבקינה ארצה. לצורך זה העביר גרוס למערער נוסח מכתב, ולפיו מוזמנת בבקינה להשתתף בהשתלמות שתיערך במוסדות החינוך העירוניים בתל-אביב על-חשבון העירייה. המערער כתב את המכתב, שנועד להצגה בפני הגורמים המאשרים את מתן אשרת הביקור. בפועל, אין מחלוקת על-כך שלא היתה כל כוונה שבבקינה תשתתף בהשתלמות כלשהי. מכתב מסוג זה כתב המערער שלוש פעמים, כאשר בכל פעם נועד המכתב להכשיר את כניסתה של בבקינה ארצה. פעמיים מתוך השלוש נעשה שימוש בפועל במכתב, ובבקינה אכן נכנסה ארצה ושהתה תקופות מסויימות הנקובות בכתב האישום. בפעם השלישית לא נכנסה בבקינה ארצה. המערער כתב את המכתבים כולם, ביודעו כי הם כוללים אינפורמציה כוזבת המופנית אל גורמים המעניקים את אשרת הביקור. 3. העובדות שפורטו לעיל משקפות, כאמור, את כתב האישום המתוקן. תיקונו של כתב האישום היה חלק מהסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, כאשר התיקון המרכזי התבטא בהשמטת רכיב המירמה (מתוך העבירה של הפרת האמונים) שנכלל בכתב האישום המקורי. 4. בסופו של יום, המערער הודה והורשע בשלוש עבירות של הפרת אמונים של עובד ציבור ללא רכיב המירמה ושלוש עבירות של מתן ידיעה כוזבת, על-פי סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. פסק-דינו של בית-משפט קמא 5. בעקבות הודאתו של המערער, ניצבו בפני בית-משפט קמא שתי הסוגיות העומדות כרגע לדיון בפנינו: א) האם יש מקום לנקוט בדרך החריגה של סיום ההליך ללא הרשעה. ב) האם דבק במעשיו של המערער קלון. 6. באשר לסוגייה הראשונה - בית-משפט קמא קיבל תסקיר של שירות המבחן ובו המלצה להימנע מהרשעתו של המערער. כמקובל, כלל התסקיר דיווח על חייו של המערער, תפקודו לאורך השנים, מצבו המשפחתי וכיו"ב. אין מחלוקת כי התמונה העולה מהתסקיר היא חיובית. המערער, כאמור, היה חבר, בתקופה הרלבנטית, במועצת העיר תל-אביב - יפו ושימש כסגן ראש העיר. המערער הוא בעל תואר אקדמי בכלכלה. משנת 1973 ואילך עסק בפעילות פוליטית וציבורית, ובמהלכה מילא תפקידים מגוונים ובכירים. הוצגו בפני השירות מכתבי-הוקרה מגורמים שונים, שתיארו את פעילותו ופועלו של המערער במישור הציבורי. המערער הוצג כאדם שתרם לתושבי העיר, צעירים וקשישים כאחד, למגזרים שונים - אומנים, עולים חדשים וכיו"ב. בכל התפקידים הללו זכה להערכה רבה ולהוקרה על פעילותו. שירות המבחן התרשם, כי מדובר באדם "בעל הישגים ויכולות תפקוד גבוהות, אשר עד להסתבכותו ניהל אורח חיים נורמטיבי ... והיה שותף לבנין העיר תל-אביב, בה כיהן בתפקידי מפתח". המערער אליבא דשירות המבחן, אמנם "התקשה לשתף אותנו במניעי העבירות ובשיקולים שעמדו ברקע לביצוען ...", עדיין הקביעה היא, כי המערער מצר על מעשיו, הנזק ברמה האישית רב עבורו אם יורשע, בשל הפגיעה ביכולתו לחזור ולכהן בתפקידים הציבוריים בהם כיהן ובהם הוא מבקש לכהן גם בעתיד. בשורה התחתונה, ההמלצה היא, כאמור, לסיים את ההליך ללא הרשעה. 7. חרף המלצתו של שירות המבחן, כאמור לעיל, סבר בית-משפט קמא כי מכלול הנסיבות בתיק זה, איננו מאפשר סיום ההליכים ללא הרשעה. את הדגש שם בית-משפט קמא על תפקידו של המערער כאיש ציבור ועל המצופה ממנו מתוקף מעמדו "אינך מצפה מאיש ציבור, במיוחד בעמדה כה בכירה כסגן ראש עירייה, כי יוציא תחת ידו מכתבים בעלי-תוכן כוזב ביודעין, תוך הטעיית רשות אחרת של המדינה". לא זו בלבד שהמערער הטעה רשות אחרת של המדינה, אלא שסייע בכך לאדם אחר (גרוס) ש"יבנה בזכות קשריו" ויסדיר את ענייניו "בדרכים עקלקלות, רק משום קירבתו למוקדי השפעה". הציבור, כך לדעת בית-משפט קמא, ממילא סבור כי ניתן לקדם עניינים בדרך של פרוטקציה, ומעשים מסוג המעשה הנוכחי, מחזקים מסקנה זו ומוציאים שם רע לנבחרי ציבור ככלל ולעובדי העירייה בפרט. 8. עוד ציין בית-משפט קמא, כי מדובר במעשה שחזר על עצמו שלוש פעמים, ובכך פן לחומרה. אין מדובר במעידה חד-פעמית, גם אם המכתבים נכתבו, בסופו של יום, לאותה מטרה, קרי - הכנסתה ארצה של בבקינה. על רקע האמור לעיל, קיבל בית-משפט קמא את עמדת התביעה, לפיה יש חשיבות לכך שבית המשפט "יביע מסר ברור וחד-משמעי בגנות מעשי הנאשם, מסר שאינו מתיישב בדרך כלל עם הימנעות מהרשעה". 9. בהתייחס לשיקולים המקובלים לענין הימנעות מהרשעה, ציין בית המשפט, כי בהינתן גילו של המערער, אין מדובר במצב שבו "עלולה ההרשעה לקפח את פרנסת הנאשם ... לא שוכנעתי כי יש בעצם ההרשעה כדי לגרום לפגיעה קונקרטית וודאית בתעסוקתו או פעילותו של הנאשם". לפיכך, כאמור, החליט בית-משפט קמא על הרשעתו של המערער. 10. באשר לסוגייה השנייה, שאלת הקלון: נקודת המוצא שהיתה מקובלת על בית המשפט היתה, כי ההחלטה בדבר הטלת קלון משמעותית מאד עבור המערער, וזאת בשל ההוראה המנדטורית המצוייה בסעיף 120(8) לפקודת העיריות [נוסח חדש], שזו לשונה: "ואלה פסולים לכהן כחברי-מועצה: ... (8) מי שהורשע בפסק-דין ... וקבע בית המשפט כי יש עם העבירה שבה הורשע משום קלון". המערער נבחר בבחירות המוניציפאליות האחרונות למועצת העיר תל-אביב - יפו, ונכון ליום מתן פסק הדין בבית-משפט קמא, היה מושעה בשל ההליך הנוכחי. קביעה כי יש קלון במעשיו, תמנע את שובו לתפקידו בעירייה. 11. החלטתו של בית-משפט קמא להימנע מהטלת קלון במעשי המערער נשענת על האדנים הבאים: א) הסטייה שסטה המערער מנורמת ההתנהגות המצופה ממנו, לא היתה סטייה קרדינאלית. ב) המערער לא זכה לטובת הנאה כלשהי ולא פעל למען אינטרס אישי. ג) הנזק לציבור, כתוצאה ממעשיו, לא היה נזק ממשי ומוחשי. ד) חלוף הזמן - מעשים שבוצעו לפני כעשר שנים - אינם מצדיקים הטלת קלון. 12. בהתייחס לפן המשפטי קבע בית-משפט קמא, בהתבסס על הפסיקה שצוטטה על ידו, כי מושג הקלון "הוא מושג יחסי הנגזר מהנסיבות הספציפיות. אין די בסיווג העבירה לקבוצה מסויימת כדי שייקבע כי יש להטיל קלון ויש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו". נסיבות התיק הנוכחי אינן מחייבות הטלת קלון. המסקנה המשפטית העולה מפסק הדין הינה, כי הרשעה והטלת קלון הם נדבכים המצטרפים זה לזה, כאשר הגורם המכריע הוא הנזק הממשי והקונקרטי שייגרם לנאשם שמדובר בו, כתוצאה מההחלטה באשר לכל אחד משני הנדבכים. נזק זה נבחן מול החומרה שבמעשי הנאשם. לענייננו, כך אליבא דבית-משפט קמא, ההרשעה מהווה את קו פרשת המים. די בהרשעה כביטוי לחומרה, והטלת הקלון תהיה לא מידתית בהתייחס לנסיבות. ערעורו של המערער 13. את טיעונו בפנינו פתח בא-כוח המערער בציטוט אמירה של נשיא ארה"ב המנוח רונלד ריגן, שאמר באחת ההזדמנויות, כי הוא מתחיל את ההליכה שלו לשקיעת חייו. ההקבלה לנתוניו של המערער (שהוא יליד 1932) אינה טעונה הבהרה. אמירה זו נמצאת בליבת טיעוניו של הסניגור. 14. לכך מצטרפים הטעונים הבאים: המערער ניהל כל חייו אורח חיים נורמטיבי, והרבה יותר מנורמטיבי. כפי שצויין לעיל, מדובר באדם שתרם למגזרים שונים בחברה וזכה על-כך להערכה רבה. אל המעשים נושא כתב האישום יש להתייחס כמעשי-שטות, על גבול הרשלנות, ונעדר מהם רכיב של שחיתות. המערער לא זכה לכל טובת הנאה כתוצאה מהמעשים. המכתבים התגלו כתוצאה מחקירה גדולה אחרת שניהלה משטרת ישראל נגד גרוס והם מהווים נספח זניח לפרשה זו (פרשת החניונים באותה חקירה שניהלה המשטרה). המערער, כך על-פי הנטען בהודעת הערעור, הוטעה על-ידי גרוס המנוח באשר למטרה האמיתית בגינה הוא מסייע לבבקינה להגיע לארץ. בין גרוס לבבקינה היתה מסכת יחסים אישית ורומנטית. מסכת יחסים זו, הוסתרה מעיניו של המערער. חטאו של המערער התבטא במתן עודף אמון במכרו הוותיק גרוס ובהיענותו לבקשה שזה האחרון היפנה אליו. המערער אכן לא בדק כדבעי את הבקשות, ובכך נתן יד למצגי-שווא באשר להשתלמויות שבהן אמורה בבקינה להשתתף, אולם לא נלוותה לכך כוונת זדון או טובת הנאה. בא-כוח המערער מסכים, כי העובדה שהמערער האמין שמדובר בביקור תמים, אינה יכולה להצדיק את מעשיו ואת המכתבים, אולם לענין דרך סיום ההליך יש בה כדי להוות נסיבה מקילה משמעותית, שניתן לקחתה בחשבון. 15. בהינתן כל האמור לעיל, טען הסניגור כי התקיימו במערער כל אמות המידה שנקבעו בפסיקה המנחה לענין סיום הליך ללא הרשעה. לענין זה מפנה הסניגור לפסקי הדין המכוננים בנושא זה, פסקי הדין: ר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך 85(3)) תשמ"ה-תשמ"ו ו-1985) וע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337. אמות המידה שנקבעו שם התייחסו לחומרת העבירה, עבר פלילי, מעמד ותפקיד, מידת הפגיעה באחרים, הסבירות שהמערער יעבור עבירות נוספות, התנהגות מקרית לעומת דפוס התנהגות, היחס של המערער לביצוע העבירה, משמעות ההרשעה לדימוי העצמי וכן על תחומי פעילותו של המערער. הרשעה תהפוך את המערער לנכה מבחינת אישיותו המשפטית והמקצועית ותביא ריקון טוטאלי של חייו מתוכנם "הרשעה כאן שקולה לנטילת שארית עתידו של מר X ותמצית חייו". אדם מחפש משמעות, ומשמעות חייו של המערער עניינה המשך פעילותו הציבורית, שתימנע ממנו אם תישאר ההרשעה על כנה. בשורה התחתונה הטענה היא, כי כל הקריטריונים שנמנו פועלים, במקרה זה, לזכותו של המערער, שעל-כן מדובר במקרה מובהק שבו היה על בית המשפט לקבל את העתירה לסיום ההליך ללא הרשעה. שאלת ההרשעה - דיון 16. ניכר בהם בטיעוני הסניגור כי הם יוצאים מהלב, שלא לדבר על-כך שמדובר בטיעון רהוט, דבר דבור על אופניו, המכיל את כל הנדבכים הרלבנטיים. עדיין, סוגיית ההרשעה לא עוררה בליבנו התלבטות של ממש ונראה לנו, כי לא יכול להתעורר ספק בצידקת החלטתו של בית-משפט קמא במישור זה. הגם שמדובר בסוגייה שחרשה בפסיקה תלם עמוק, לא יהיה זה מיותר להזכיר מושכלות יסוד, ולפיהן עבירה שבוצעה - הרשעה בצידה. הימנעות מהרשעה היא החריג, וכדרכם של חריגים, השימוש בהם יהיה במקרים מעטים ונדירים. הכרעה בנושא זה אמורה לאזן בין אינטרס הציבור לבין אינטרס הפרט, קרי - העבריין העומד לדין, משמעות ההרשעה עבורו - שיקומו וכיו"ב (וראה לענין זה ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000) (להלן: "פס"ד פלוני"), בגדר אינטרס הציבור ולצורך ההיגד הערכי והנורמטיבי, תיבחן מהותה של העבירה ונסיבות ביצועה, כאשר מטבע הדברים "... שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים" (פס"ד פלוני). 17. את הדיון נתחיל, איפוא, בהתייחסות למהותן של העבירות: המערער הורשע, כאמור, בעבירה של הפרת אמונים ללא יסוד המירמה. הסנגוריה, כפי שניתן לצפות, שמה את הדגש על מחיקתה של המירמה, כאשר הטענה היא, שבכך למעשה ניטל עוקצה המחמיר של עבירת הפרת האמונים: "מכתב האישום המתוקן נמחק כל זכר לרכיב המירמה שהופיע בכתב האישום המקורי (בעבירות של מירמה והפרת אמונים בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות)" (סעיף 52 להודעת הערעור). 18. איננו יכולים לקבל טיעון זה, וודאי לא במלואו. סילוקו של רכיב המירמה הוא משמעותי. לא בכדי היווה חלק חשוב בהסדר הטיעון, ואיננו מקלים בכך ראש. עדיין, לעבירה על-פי סעיף 284 לחוק העונשין יש קיום עצמאי, גם ללא נדבך המירמה: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו, מעשה מירמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור ..." (ההדגשה אינה במקור). מירמה לחוד והפרת אמונים לחוד, וגם אם יש ממשק בין שתי החלופות, הן אינן נבלעות זו בזו. המערער הודה בכך שביצע מעשה שיש בו הפרת אמונים הפוגע בציבור, ואת חומרתה ומשמעותה של הפרת האמונים יש לבחון ,על-כן, במשקפי הציבור, מה הנזק שנגרם לציבור ומהו אופייה של הפגיעה בציבור שמדובר בה. 19. לענייננו, המכתבים שכתב המערער לא היו מכתבים בין חברים, אלא מכתבים שנועדו, על-פי טיבם וברייתם, כדי שיועברו לרשות אחרת של מדינת ישראל - סוכן קונסולארי מטעם משרד החוץ. מיהותו של הנמען במכתב יש בה שני היבטים של חומרה: האחד - עצם העובדה שמדובר בהטעיית רשות אחרת של מדינת ישראל; השני - העובדה שמדובר במשרד החוץ, שפניו כשמו, כלפי חוץ והטעייתו יכולה לגרום נזק למירקם היחסים שבין ישראל למדינות אחרות. להגנתו טען המערער בנושא זה, כי בבקינה לא היתה אישיות בלתי-רצוייה, שעל-כן הכנסתה ארצה לא גרמה כל נזק למדינה. יתכן שכך, אלא שעצם נתינתו של המכתב גרמה לכך, שהסוגייה לא תיבדק למעשה, שהרי מקבל המכתב הסתמך על תוכנו ולא טרח לבדוק מי היא אותה בבקינה. 20. הפן הנוסף של חומרה, הינו עצם העובדה שהמערער סייע לעקוף דרישה חוקית של המדינה, בדרך של מתן יחס עדיף על בסיס יחסים אישיים. לצערנו, תופעה זו היא רעה חולה במדינת ישראל, שעל-כן חייבת להיות אמירה ברורה וחד-משמעית של בתי המשפט, המוקיעה אותה. אמון הציבור במערכות השלטון (בין אם שלטון מקומי ובין אם רשויות המדינה), נפגע כל אימת שמתגלה מקרה של "מקורבים לצלחת", הזוכים ליחס אחר ושונה מזה שזוכה לו האזרח מן השורה (וראה לענין זה ה"ש 2/03 בונפיל, פ"ד נז(4) עמ' 849 (2003) (להלן: "פרשת בונפיל"). גם אם המערער לא ידע בדיוק מי היא אותה בבקינה, חובתו כאזרח, שלא לדבר נושא משרה, היתה להפנות את גרוס להליכים המקובלים. תיכבד בבקינה ותוציא אשרה ככל אדם אחר במעמדה, בלי לנקוט בדרכים עקלקלות של ניצול יחסי החברות שבין גרוס למערער. 21. הסניגורים שמו את הדגש על-כך שהמערער לא קיבל טובת הנאה אישית בגין כתיבת המכתבים, ולא היא. המערער קיבל טובת הנאה אישית, שהתבטאה במתן שירות לחברו. טובת הנאה איננה צריכה להתבטא בתמורה כספית, בנכס שהגיע לידי המערער וכיו"ב. מתן שירות לחבר, כחלק ממירקם היחסים שבין השניים, הוא טובת הנאה מובהקת לנותן - המערער. 22. וריאציה נוספת על אותו נושא עניינה, הפגיעה בציבור כפונקציה של מעמדו של המערער. הסניגורים הרחיבו את הדיבור על התפקיד הנכבד והרם שממלא המערער, אלא שכגודל המעמד גודל ההתחייבות וגודל הציפייה והסטנדרטים אותם ניתן לדרוש מבעל המשרה: "רוממות המשרה, יש להזכיר, מחייבת כי יינתן משקל כבד לשיקול בדבר הבטחת אמון הציבור" (בג"צ 5853/07 אמונה תנועת האשה הדתית הלאומית נ' ראש הממשלה ואח') (להלן: "פרשת אמונה"). הצפייה היא, כי מי שממלא תפקיד בכיר לא יפול בו רבב והתנהגותו תוכל לשמש מופת לאחרים. דווקא העובדה שבישראל של היום אמירה מסוג זה תתקבל אולי במנוד ראש ספקני, מחייבת התמודדות של ממש. ובכך אמרנו הקפדה על אמות המידה הנורמטיביות הראויות. 23. באשר לנסיבות ביצוע העבירה: לענין זה הנתון הבולט, ולטעמנו מכריע, מתבטא בכך שהמערער חזר על המעשה שלוש פעמים, כאשר בין מכתב למכתב חלפה תקופה לא מבוטלת. גם אם ניתן היה (ואיננו סבורים כך) להתייחס בסלחנות לפעם הראשונה ולראותה כ"ליקוי מאורות" נקודתי וחוסר הפנמה של משמעות המעשים, לא ניתן לאמץ אמת-מידה זו באשר לפעמים הבאות. הפנייה החוזרת מצידו של גרוס, משמעותה כי גרוס, באופן שיטתי, רצה להכניס את בבקינה ארצה, שלא על-פי הנהלים הקבועים. המערער לא יכול היה שלא להבין זאת, והודאתו בעבירה של הפרת אמון מצביעה על הבנתו והפנמתו. כל אחת מהפעמים סיפקה למערער את ההזדמנות להתעשת ולהודיע לגרוס, כי הוא מסרב לספק את המכתב הנדרש, במיוחד כך בהינתן פרק הזמן שחלף בין פעם לפעם. כאמור, לא כך נהג המערער. בחזרה על המעשים, יש ביטוי להתייחסותו הערכית והנורמטיבית של המערער לביצועם והתייחסות ערכית זו - רלוונטית לענין העתירה לסיום ההליך ללא הרשעה. 24. ועדיין בנושא מהותן של העבירות: יש לשוב ולהזכיר, כי המערער הורשע בשלוש עבירות של מתן ידיעה כוזבת על-פי חוק הכניסה לישראל, העומדות על רגליהן העצמאיות, לצד העבירה של הפרת אמונים. אנו רואים להבהיר בנושא זה כדלקמן: על פניו יכול היה המחוקק להסתפק בעבירה "הקלאסית" המצוייה בחוק העונשין, דהיינו - עבירה על סעיף 415 - קבלת דבר במירמה, וזאת גם לענין קבלת אשרה לישראל. האשרה התקבלה במירמה, והרי לך "דבר" לצורך העבירה הנ"ל. עדיין, ראה המחוקק לנכון לייחד עבירה ספציפית ונפרדת לענין מירמה שנועדה להשיג "... לעצמו או לאחר אשרה לישראל או רישיון לישיבה בה". האמירה הנורמטיבית הגלומה בכך היא, כי מדובר במירמה בעלת אופי מיוחד, שמא משום שהנזק שעלול להיגרם איננו רק ליחיד אלא לציבור בישראל. לענייננו, המערער, כאמור, הורשע בשלוש עבירות על-פי סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל. עבירה זו לא נמחקה גם מכתב האישום המתוקן, ויסוד המירמה שבה אף הוא לא נמחק: "X כתב הזמנה זו ביודעו כי היא כוללת מצג כוזב לגורמים המעניקים אשרת ביקור ..." (סעיפים 6, 10, 11 ו- 15 לכתב האישום המתוקן). כזכור, בשניים מהמכתבים נעשה שימוש בפועל, ובבקינה אכן נכנסה לישראל בעזרת האשרה שהונפקה על-סמך הידיעה הכוזבת אותה מסר המערער. כניסתה בנסיבות אלה - היא היא הנזק שנגרם למדינת ישראל, שעל-כן לא ניתן לקבל את הטענה כי לא נגרם כל נזק. הנזק המצוי בעצם הכניסה לישראל של מי שלא הותר להיכנס אליה כדין, ללא קשר לשאלה האם מדובר בגורם עויין למדינת ישראל אם לאו. הנזק הוא ליכולת התפקוד התיקנית של גורמי המדינה הרלוונטיים ולצידה הפגיעה באמון הציבור, בכך שהכל נעשה בשקיפות וללא משוא פנים. בבג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון נאמר: "אמון הציבור ברשויות השלטון הוא מנכסיה החשובים של הרשות השלטונית ושל המדינה. כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים. יש ליתן משקל נכבד לשיקולים הבאים לקיים, לשמר ולפתח את תחושת הציבור, כי משרתיו אינם אדוניו וכי הם עושים את מלאכתם למען הציבור ומתוך יושר וניקיון כפיים. אכן, טוהר השירות והשורות עומד בבסיס השירות הציבורי ובסיס המבנה החברתי שלנו". ועל-כך נוכל לומר רק, ואידך זיל גמור. 25. באשר לצידה השני של המטבע, קרי - הנזק שייגרם למערער, כמצביע על חוסר מידתיות והלימה בהרשעה - נקצר בנושא זה בשלב הנוכחי, משום שבדיעבד אין מחלוקת כי הפגיעה המוחשית והעיקרית במערער, במשמעות ואיכות חייו, תלוייה בהכרעה בשאלת הקלון. הטלת קלון היא שתמנע מהמערער המשך כהונתו בעירייה, ועל-כן נרחיב בנושא זה בפרק שיוקדש לקלון. עדיין, כדי להשלים את התמונה לענין ההרשעה נתייחס, בקצרה כאמור, לטעונים המרכזיים שעניינם הפגיעה במערער, כמשקל נגד לאינטרס הציבור, בסיום ההליך בהרשעה. 26. העוגן המרכזי לטעוני הסנגוריה בהקשר זה מצוי בתסקיר החיובי של שירות המבחן. עיקרי הדברים פורטו בפיסקה 6 לעיל. בקליפת אגוז: התסקיר הוא חיובי והתמונה היא של אדם שתרם ותורם למגזרים שונים, מוערך על-ידי סביבתו והגופים השונים שבאו איתו במגע. על-כך העידו גם מכתבי ההערכה הרבים שהוצגו. המערער אמנם התקשה לשתף את שירות המבחן "במניעי העבירות ובשיקולים שעמדו ברקע לביצוען", אולם הוא מיצר על מעשיו ו"חש בושה ואכזבה". 27. האמור בתסקיר לא היה שנוי במחלוקת. עדיין סבר בית-משפט קמא כי אין בכך כדי להטות את הכף לכיוון אי-הרשעה דעתנו היא, כי בכך צדק. כאשר מדובר בהסתבכות ראשונה של אדם מבוגר, הדעת נותנת כי ניתן יהיה להציג כרטיס ביקור חיובי, ופעמים רבות יותר מחיובי, עד לאותה נקודת-שפל בחייו שבה ביצע את העבירה. הזדמן לנו כבר לומר בעבר, כי לו רצה המחוקק להורות על הימנעות מהרשעה בפעם הראשונה שבה מבוצעת עבירה, חזקה עליו שהיה אומר זאת במפורש, אין זה ענין לחקיקה שיפוטית. במקרה הנוכחי, אותו כרטיס ביקור מפואר שמציג המערער, צריך היה להוות מחסום בלתי-עביר כנגד ביצוע העבירה. כל חושיו של המערער, כל הווייתו, צריכים היו להתקומם כנגד ניצול מעמדו לצורך הטעיית רשויות המדינה, והכל כדי לשרת אינטרסים אישיים של ידידו. ושמא לא בכדי לא יכול היה המערער להסביר את מניעיו לשירות המבחן, משום שאין הסבר, במיוחד לא למעשים החוזרים על עצמם. 28. הנזק שייגרם למערער, חרף גילו - אינו בלתי-מידתי, שכן, כפי שהוזכר לעיל, ההרשעה עצמה לא מנעה את המשך כהונתו, וממילא המשך פעילותו. למעשה, שיגרת חייו לא נקטעה עקב ההרשעה. הסנגוריה טענה, כי הרשעתו של המערער "יש בה כדי להטביע במר X אות קלון ... יש בו כדי להרחיקו ממקצועו, לגרום לאיבוד מטה לחמו ולמעשה ריקון חייו ממשמעותם". ועל-כך נאמר: אות קלון מן הראוי שיוטבע, וכל האמור בהמשך - אינו משקף את המציאות בשטח. 29. הסנגוריה הדגישה גם את נושא חלוף הזמן, כשיקול לענין ההימנעות מהרשעה. לטענתה, הזמן שחלף מקהה את האינטרס הציבורי שבהרשעה ומלמד על חוסר הטעם שבהרשעה (סעיף 79 להודעת הערעור). עוד טוענת הסנגוריה באותו הקשר, כי "במצב בו חולפת תקופה כה ארוכה מעת ביצוע ועד גזירת הדין, לא רק שהשיקול ההרתעתי בענישה מאבד ממשמעותו ותקפותו, אלא גם האינטרס הציבורי בהבעת מסר עונשי ראוי ורציני בגין ביצוע העבירה מאבד מחשיבותו" (ההדגשות אינן במקור). אכן כך, המסר ההרתעתי בענישה מאבד לעיתים ממשמעותו (והכל תלוי-נסיבות), אם חולפת תקופה ארוכה במיוחד בין ביצוע העבירה (או לפחות גילוייה) ובין מועד גזר הדין. אלא שהרשעה אינה ענישה גם אם מדובר בשלבים שונים של אותו הליך. הענישה היא התרגום האופרטיבי של ההיבטים השונים. הענישה אכן צריכה לשקלל את חלוף הזמן, בין שאר השיקולים. כך אכן נעשה במקרה הנוכחי, ואין טענה כי הענישה כשלעצמה החמירה עם המערער. 30. סוף דבר לענין ההרשעה - כפי שנאמר כבר לעיל, ההרשעה היא ההיגד המוסרי, הכתם שיוטל כאשר לעיתים (לא תמיד) מצטרף למגרש זה גם הקלון. איננו מקבלים את הטיעון כי מעשיו של המערער מצויים ברף החומרה הנמוך. השמטת רכיב המירמה בעבירה של הפרת אמונים בכתב האישום המתוקן, שהוגש בעקבות הסדר הטיעון, איננה חזות הכל. רכיב המירמה עדיין קיים לענין העבירה על סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, ומכל מקום, החומרה היא פונקציה לא רק של הוראת החיקוק שמדובר בה, אלא בעיקר של העובדות שבהן הודה המערער, ועל אלה כבר הרחבנו את הדיבור. מקובל עלינו כי מעשיו הטובים של המערער, הנורמטיביות והמצויינות בדרך חייו לאורך כל שנותיו, הם בעלי חשיבות רבה ומהווים שיקול של ממש לענין ההרשעה. לצערנו, נראה לנו כי במקרה הנוכחי, אין די בהם כדי להטות את כפות המאזניים לעבר אי-הרשעה. ההיבטים השונים של העבירות, כפי שנסקרו לעיל, הפגיעה הן ברשות אחרת של המדינה והן באמון הציבור, בשל עצם ניצול המעמד לצרכים פרטיים ולא כשרים - מחייבים אמירה של ממש. החזרה על המעשה שלוש פעמים מאיינת כל האפשרות להתייחס להתנהלותו של המערער בסלחנות, תוך ראייתה כשגגה חד-פעמית. לא שוכנענו גם, כי הפגיעה בעתידו של המערער יכולה לשמש גורם מכריע לענין זה. במעשי התנדבות, תרומה למגזרים שונים וכיו"ב, יוכל המערער להמשיך ללא קשר להרשעה. ככל שהדבר אמור בכתם המוסרי שדבק בו, כתם מוסרי זה צריך להישאר בעינו. לא התעלמנו מן התסקיר המפורט של שירות המבחן ומן ההמלצה שבו. שירות המבחן, מטבע ברייתו, רואה לנגד עיניו את האדם העומד לפניו, כאבו, מצוקתו וצרכיו. זהו תפקידו של שירות המבחן ולכך נועד. תפקידנו, כבית-משפט, במיוחד כערכאת ערעור, לראות את התמונה הרחבה, הכוללת את אינטרס הציבור. התוצאה היא, כי אנו דוחים את ערעורו של המערער לענין ההרשעה. ערעור המדינה לענין הקלון 31. לכאורה, הדיון בשאלת ההרשעה אמור למצות גם את הדיון בשאלת הקלון. בשניהם עומדת על הפרק האמירה הנורמטיבית-מוסרית, שעל-כן השיקולים אמורים להיות זהים, ולא היא. הרשעה היא פועל יוצא של עבירה שבוצעה, הקלון שאוב מעולם מושגים אחר: "'עבירה' ו'קלון' אינם שאובים מאותו תחום. מובן כי בין שני התחומים, תחום המשפט ותחום המוסר, יש יניקה הדדית, ויש כללי מוסר מינימאליים המאומצים על-ידי המשפט. אולם, באותם מקרים, העבירה היא הן עבירה פלילית והן עבירה על כלל של מוסר, ואין קו אופי אחד נובע בהכרח מן השני. הקלון שבהתנהגות מסויימת אינו נובע מן העובדה שההתנהגות הזו מהווה עבירה פלילית. הקלון נובע מכך, שהתנהגות זו נראית כבלתי-מוסרית" (בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה המצטט מתוך מאמרה של פרופ' רות גביזון עבירה שיש עימה קלון כפסול לכהונה ציבורית, משפטים א 176, 1968) (להלן: "פרשת פלונית"). וכן: "ההליך הפלילי בא מעולם העונשין ותכליתו היא תכלית משפט העונשין; הליך הקלון בא מעולם המשפט והמינהל, ותכליתו תימצא בממלכת הממשל והמינהל. ומתוך ששני הליכים אלה שונים הם זה מזה בטבעם ובאופיים, ראוי ונכון הוא כי באיחודם בדיון ישמור כל אחד מן ההליכים על ייחודו ועל אופיו שמבית אביו. ההליכים אינם יוצרים תרכובת ביניהם והרי הם כשמן הנוצק למים, ושהשמן לעצמו והמים לעצמם" (בג"צ 103/96 יוסף פנחס כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "פרשת כהן"). וראה גם דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 11243/02 פייגלין נ' יו"ר ועדת הבחירות, נז(4) 145 בעמ' 160 (2003): "'קלון' הנילווה לעבירה מוסיף לה יסוד של שלילה החורג ממימד הפרת החוק גרידא. זהו מושג הנושא עימו מטען מוסרי-ערכי שלילי, בבחינת דופי מוסרי, הניזון מתפיסות ערכיות ואמות מידה מוסריות הרווחות בחברה. זהו מושג רב-פנים הלובש ופושט צורה בהתייחס לאופי העבירה הנעברת ונסיבותיה, ולהקשר הדברים המיוחד בו הוא עומד למבחן ...". על רקע האמור לעיל יש לבחון את החלטתה של כב' השופטת קמא, ולפיה במעשיו של המערער לא דבק קלון. מטבע הדברים חלק מהפרמטרים יהיו זהים לאלה שכבר נדונו לענין ההרשעה, עדיין אין מנוס מבחינתם פעם נוספת "במשקפי" הקלון. 32. כאמור, האדן הראשון בהחלטתה של כב' השופטת קמא עניינו, אופייה של הסטייה שמדובר בה, כאשר לשיטתה הסטייה מנורמת ההתנהגות לא היתה סטייה קרדינאלית. אמרנו לעיל לענין ההרשעה, כי איננו מקבלים את הקביעה שאין מדובר בסטייה קרדינאלית וקביעה זו - בעינה עומדת. לסטייה מנורמת ההתנהגות המצופה היו במקרה זה, כפי שציינו כבר, מספר היבטים, שכל אחד מהם מייצג פן של חומרה. הפגיעה ברשויות המדינה; פגיעה פוטנציאלית בבטחון המדינה, כאשר מקבל האשרה איננו אדם שעובר את ההליך המקנה לו כדת וכדין רשות כניסה לישראל; הפגיעה באמון הציבור, בשל התופעה של הסדרת עניינים רשמיים על בסיס היכרות ועשיית טובות אישיות, שלא לדבר על עצם העובדה שמדובר בהטעיית רשות מרשויות המדינה, שנעשית על-ידי אדם בכיר בשירות הציבורי. ואף זאת, כפי שכבר ציינו: כרום מעמדו של המערער כך גודל הציפייה ממנו. אם כל ההיבטים הללו אינם משתכללים לכלל סטייה קרדינאלית, שוב לא נדע סטייה קרדינאלית מהי. כפי שצוטט לעיל, כאשר מדובר בקלון, השאלה היא אם דבק במעשיו של המערער דופי מוסרי הניזון מתפיסות ערכיות ואמות-מידה מוסריות הרווחות בחברה. הדופי המוסרי מכתיב גם את הקרדינאליות. לענייננו, יש דופי מוסרי בולט במעשיו של המערער, שאיננו מהסס לנצל את מעמדו כאיש ציבור כדי להנפיק את המכתבים שמדובר בהם. משרתו של המערער ומעמדו, איפשרו לו את ביצוע העבירה. ניצול המעמד והתפקיד לצרכים אלה יש בו מימד של שחיתות. לכך, כאמור, יש להוסיף את החזרה על המעשה, שגם הוא חלק מהשיקולים לענין הקרדינאליות של הסטייה. 33. לענין ניצול המעמד לצורך ביצוע העבירה ומשמעותו הערכית והמוסרית כבסיס להכרעה בשאלת הקלון, אנו רואים להעיר הערה נוספת כדלקמן: המאבק על הקלון במקרה הנוכחי, הוא בשל הוראת סעיף 120(8) לפקודת העיריות, שימנע מהמערער להמשיך לכהן כחבר מועצה אם ייקבע שהעבירה שבה הורשע יש עימה קלון. המגבלה שמטיל סעיף זה על המשך הכהונה, אף הוא ביטוי לסולם ערכים מוסרי, המתמקד בבדיקת כשרותו המוסרית של נושא המשרה: " תכליתה של ההכרעה בשאלת הקלון היא בדיקת כשרותו המוסרית של אדם למלא תפקידים בעלי השלכות ציבוריות. היא נועדה לאפשר את ניפויו של זה אשר לוקה מבחינה ערכית מבין המועמדים לאותם תפקידים, וזאת כדי להבטיח את האמון במערכת הציבורית ובשלטון החוק" (פרשת פלונית, פיסקה 36 לפסק הדין). הימנעות מהטלת קלון, כדי לאפשר למערער להמשיך לכהן במשרתו, פוגעת בערך המוגן הגלום בסעיף 120(8) הנ"ל וחותרת למעשה נגדו. הערך המוגן הוא הכשירות המוסרית. לא יתכן להתעלם ממעשים מובהקים, שעל-פי כל אמת-מידה יש בהם ליקוי מוסרי (ניצול המעמד לצרכים פרטיים לא כשרים), כדי לתת תעודת כשרות מוסרית הנחוצה למועמד לצורך המשך כהונתו. הסוגייה כבר נדונה והוכרעה למעשה בענין אמונה, שם נאמר: "הקביעה אם יש עם העבירה קלון, נעשית תוך הפניית המבט אל הציבור ואל הדופי שיש במעשה, המשליך על יכולתו של הנידון לשרת את הציבור. בית המשפט מכריע בשאלת הקלון, תוך שהוא מודע לכך שמבחינתו של הנידון החלטתו עשוייה לשמש כ"כרטיס הרחקה" או כ"כרטיס כניסה מחדש" לחיים הציבוריים ולשירות הציבורי. מוקדה של הבדיקה הוא באופיו של המעשה על רקע נסיבות ביצועו ועל רקע ערכי החברה ותפישותיה". 34. רק לשם השלמת התמונה, והגם שהדברים ברורים, נוסיף ונציין כי ההקפדה על כשרותו המוסרית של מי שעומד על הפרק, הוא גם חלק מן המאבק על אמון הציבור. אמון הציבור נבנה גם מכך, שאנשים הראויים לכהן אכן יכהנו במשרות שמדובר בהן. מתן אפשרות למי שהורשע בעבירה בדומה לעבירות בהן הורשע המערער, במקרה הנוכחי, להמשיך לכהן במשרתו, כמוה כאמירה כי אמות המידה שיופעלו לגבי אזרחים מן השורה יוגמשו כאשר תיבחן התנהגותו של נושא המשרה. נושא המשרה אמור לדאוג לכך שעניינים כמו היתרים, רשיונות וכיו"ב, יוסדרו כחוק, ולא באמצעות "קומבינות" של מקורבים לצלחת (ראה פרשת בונפיל). כיצד ניתן לזכות באימון הציבור אם הקלון נחסך מהמערער, חרף העובדה שהוא פועל בדרך המהווה "קומבינה כפולה" (גרוס פונה לדרכי עקיפין, כשהוא מפעיל את מקורבו - המערער, המערער מנצל את מעמדו להנפקת מכתב כוזב, והכל במטרה לעקוף את הנהלים החוקיים), על אחת כמה וכמה כאשר הקלון נחסך ממנו רק כדי שימשיך לכהן בתפקידו. 35. ובאותו הקשר: קלון, כפי שנקבע בפסיקה לא אחת, הוא תלוי-תקופה ורוחות השעה המעצבות אותה: "עוסקים אנו בבדיקת התנהגות אדם פלוני על יסוד השקפות רווחות בקרב הציבור. והשקפות אלה עשויות להשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן ... יציקת תוכן למושג הקלון תיעשה לאור אמות המידה הנוהגות בחברה, כפי שיקבעו על-ידי בתי המשפט מעת לעת" (פרשת פלונית, פיסקה 30 והאסמכתאות המובאות שם). לענייננו, התופעה של הסדרת דברים באמצעות פיתקאות או מכתבים של מקורבים, היא מעבר לרוחות השעה, והמלחמה בה חוצה תקופות ורוחות שעה. מדינת חוק נבחנת בכך שדברים נעשים כחוק, בשקיפות ולא מתחת לשולחן. קשה להניח שיש מדינה בעולם, שלפחות על-פני השטח, אינה דוגלת בתפיסה זו. מכל מקום, גם בראי התקופה הנוכחית, מדובר בהתנהגות שנתפסת "כלוקה מוסרית", וממילא התנהגות שיש עימה משום קלון. 36. למעשה יכולנו לסיים בנקודה זו, עדיין, כדי שהתמונה תהיה שלמה, נתייחס בקצרה לאדנים הנותרים שנמנו בפיסקה 11 לעיל, עליהם התבססה הכרעתו של בית-משפט קמא. באשר לטענה כי המערער לא זכה לטובת הנאה כלשהי - למעשה הדברים כבר נאמרו, שעל-כן נקצר. טובת הנאה איננה חייבת להיות בעלת אופי מסויים (תשלום כספי או לאדם מסויים או למערער עצמו). טובת הנאה יכולה להיות, ובפועל בהרבה מקרים היא בשירות מסויים, המוענק. וכמו במקרה שבפנינו, מתן אפשרות כניסה שלא על-פי הנוהלים. העובדה שגרוס הוא שביקש את הכנסתה של בבקינה ארצה, בוודאי איננה מקלה ממשמעות וחומרת מעשיו של המערער. הענקת טובה לחבר איננה מאיינת את הפסול המוסרי במעשה. 37. באשר לנזק לציבור - גם נושא זה כבר נדון לעיל. המעט שנוכל לומר הוא, כי לא ירדנו לסוף דעתה של כב' השופטת קמא. הנזק לציבור הוא בולט, מוחשי ומוגדר. הנזק איננו חייב להיות כספי. במקרה הנוכחי אין אפילו צורך להתלבט ולהתפלמס סביב הנזק לציבור. מי שמבקש אשרת כניסה לישראל, צריך לעבור תהליך מסויים. המערער, כאמור, עקף את הנהלים וסייע לאחר להפר חוק מחוקיה של מדינת ישראל, באופן שיכול היה בפוטנציה לגרום לסכנה למדינת ישראל בדרך שבה פעל המערער. בעזרת מכתבים פיקטיביים, יכול היה להיכנס ארצה גם גורם עויין לישראל. העובדה שבפועל לא היה מדובר בגורם מסוג זה, אינה מבטלת את הנזק. ובנוסף: הנזק, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה, הוא גם בפגיעה באמון הציבור, בהיבט הספציפי של יכולת אותו גוף מגופי המדינה שמדובר בו לתפקד בהתאם לנדרש ממנו: "המינהל הציבורי פועל כנאמן הציבור, הוא מחוייב בשמירת ערכי-התנהגות בסיסיים, ועליו לשמש דוגמא ומופת לציבור הרחב. נדרשת במסגרתו הקפדה מיוחדת על ערכי-מוסר יסודיים ביחסים בין בני-אדם (עמ"ש 4411/99 מדינת ישראל נ' אלקלעי, ; עש"מ 5574/00 אורי בנית נ' מדינת ישראל ). אמון הציבור בשירות הציבורי חיוני להבטחת פעילותו התקינה, ופגיעה באימון זה פוגעת ממילא בתיפקודו של השירות ומזיקה לאינטרס ציבורי בעל חשיבות מיוחדת" (עש"מ 11976/05 רוחי חליל נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2007(2) 220 בעמ' 224). 38. באשר לחלוף הזמן - עסקנו בנושא זה לענין הרשעתו של המערער. בשלב זה נעסוק בו לענין היבט הקלון. אליבא דבית-משפט קמא: "לא אוכל לומר כי המעשים שבוצעו לפני כ- 10 שנים מצדיקים אות קלון". האמנם כך? האם קלון הוא צבע הדוהה עם השנים? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בשורה של פסקי-דין, שבהן הובעה דעה חדה ובלתי-מתפשרת! "השאלה הנשאלת היא, אם שנים ארוכות אלו שעברו בין ביצוע העבירות לבין הגשת האישום ולבין ההרשעה בדין, יש בהן כדי להשפיע על נושא הקלון, אם לאו. על שאלה זו משיבים אנו בשלילה. תו הקלון טובע עצמו במצחה של העבירה בעת ביצועה, בנסיבותיה, ומעבר הזמן לאחר ביצוע העבירה אין בו, כשהוא לעצמו, כדי למחותו. קלון הוא קלון, ואין קלון הופך אי-קלון אך בשל מעבר הזמן" (ע"א 2211/96 חיים כהן נ' שמואל כהן, פ"ד נ(1) 629 (1996(). ובבג"צ 103/96: "אכן מעשה של קלון יהיה מעשה של קלון גם לאחר עבור זמן". 39. בפרשת פלונית ציטט כב' השופט לוי את דבריו של כב' השופט חשין בתב"כ 3/01 בענין שמואל פלאטו שרון, פ"ד נו(5) 14, 23 (2002) (להלן: "פרשת פלאטו-שרון"), ולפיהם: "זמן יש בו כדי להקהות עוקץ ולהחליש עוצמתו של קלון". לכאורה, עמדה מנוגדת לעמדה שהובעה לעיל, אלא שעיון בפרשת פלאטו-שרון, עליו נסמך כב' השופט לוי, מציג תמונה מורכבת מעט יותר, וכך נאמר: "באשר לטענה כי העבירות שבהן הורשע המבקש נעברו בשנת 1992 ו- 1993 וכי כתב האישום הוגש רק בשנת 1994, נזכור שהמבקש הודה (בשנת 2000) כי בשנים 1992 ו- 1993 עשה מעשים הממיטים קלון על עושיהם, ונתקשיתי להבין כיצד זה יהפוך קלון לאי-קלון אך בשל חלוף הזמן מעת המעשה ...". זוהי האמירה הבסיסית, שאינה טעונה פרשנות. בהמשך, מפנה כב' השופט חשין לציטטה מע"א 2211/96 שהובאה לעיל, הקובעת כי קלון הוא קלון ומעבר הזמן אין בו כדי למחות קלון, ובהתייחס אליה הובעה העמדה, ולפיה הזמן יש בו כדי להחליש עוצמתו של קלון בהבדל ממחיקתו. כדי לסגור את המעגל, בפרשת פלאטו-שרון הנ"ל לא תורגמה "החלשת העוצמה" לכלל מחיקת הקלון, באופן שיאפשר את כהונתו של פלאטו-שרון בכנסת. מאוחר יותר, בפרשת פלונית צוטטה אמירה זו של כב' השופט חשין כבסיס לקביעה, כי החלטת קלון "אל לה להקדים את זמנה. עליה להתקבל במועד בו היא רלוונטית, ובאופן שיעלה בקנה אחד עם תכליתה - בחינת הכשירות המוסרית למילויו של תפקיד קונקרטי בעת נתונה", בהבדל מאמירה עצמאית, הקובעת כי חלוף הזמן יכול וימחק קלון. לענייננו, אין ספק שהבחינה נעשית בעת הנכונה, לצורך הכרעה בשאלת הכשרות המוסרית למילוי תפקיד קונקרטי, על רקע "רוחות השעה" והנורמות השוררות בעת ההכרעה, ועל אלה האחרונות כבר הרחבנו את הדיבור. סיכום נקודה זו: התשובה לשאלה שהוצגה בתחילת הפיסקה היא שלילית. קלון הוא קלון, והוא אינו נעלם עם השנים. זוהי העמדה העולה מהפסיקה, והיא עולה בקנה אחד עם השקפתנו. דווקא משום שהקלון שאוב מתחום אחר, תחום המוסר - השנים אינן יכולות לאיין אותו. 40. בפרשת פלאטו-שרון התייחס כב' השופט חשין גם לשאלת הגיל המתקדם ומצב בריאותו של נאשם, שאף זהו טיעון שהועלה בהדגשה רבה על-ידי הסנגוריה בענייננו: "טענות אלה נפלאו ממני ... כיצד זה שגילו של אדם או מצב בריאותו מוחקים קלון, זאת לא ידעתי ולא הבנתי". לצערנו, חרף החמלה שלעולם מעורר טיעון בנושאים אלה, אנו רואים עין בעין עם כב' השופט חשין. גיל ומצב בריאות אינם מהווים "נוגדני" קלון ואין בהם כדי לשנות את התמונה. 41. סוף דבר - דעתנו היא, כי אין מנוס מקבלת ערעור המדינה בנושא הקלון. אופיין של העבירות שמדובר בהן, חרף מחיקתו של יסוד המירמה מן העבירה של הפרת אמונים (תוך השארתו בעבירות על-פי חוק הכניסה לישראל), אינו מאפשר סיום ההליך באופן מלאכותי ללא הטלת קלון, כדי להימנע מן התוצאה אותה ביקש סעיף 120 לפקודת העיריות להשיג באמצעות שימוש במבחן הקלון. בע"ש 1/81 אוחיון נ' מדינת ישראל, המצוטט אף הוא בפסק-דין פלאטו שרון, נאמר: "יש עבירות שעימן כרוך בדרך כלל קלון ואשר לגביהן קשה להעלות על הדעת נסיבות עובדתיות אשר אינן כרוכות בקלון". נראה לנו, כי זה המצב בענייננו. בעבירה כרוך ככלל קלון, ולא שוכנענו כי המערער הוכיח נסיבות מיוחדות שהופכות קלון לאי-קלון. אנו רואים עוד להעיר בפן המעשי, כי החלטתה של כב' השופטת קמא, מביאה לכלל מצב אבסורדי, ולפיה בטרם מתן הכרעת הדין והרשעתו של המערער על-סמך הודייתו, הושעה מעבודתו ומתפקידו הציבורי, ודווקא הרשעתו שמה קץ להשעייתו ופתחה את הדלת בפני חזרתו למשרתו הציבורית. איננו סבורים כי יש מקום לתוצאה מעין זו. צר לנו על המערער, שכך נגזר עליו לסיים את דרכו הציבורית. עדיין, נראה לנו כי המוסר הציבורי וההיגיינה הציבורית מחייבים, במקרה זה, את קבלת ערעור המדינה, וכך אנו עושים. תקוותנו היא, כי המערער ימשיך למצוא את דרכו ולהתגייס לפעילות מבורכת גם אם זו לא תיעשה כחלק מתפקידו בעירייה. עובדי ציבורקלון