האם הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן מותנית בידיעת העוסק על הפרט המטעה? תיתכן הטעיה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן גם כאשר העוסק לא ידע אודות הפרט המטעה. בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן אין דרישה לידיעת העוסק על הפרט המטעה. ניתן להסיק זאת מלשונו של סעיף 2, השותקת בעניין זה, ובעיקר מהשוואתו לסעיפים אחרים בחוק הגנת הצרכן. כך, סעיף 27 לחוק, שכותרתו "הגנה באישום", קובע כי: "באישום על עבירה לפי הוראות פרקים ב', ג' או ד' או תקנות לפיהן תהא זו הגנה לנאשם אם יוכיח כי לא ידע ולא היה עליו לדעת כי היה במכר או בשירות משום הפרה של ההוראות האמורות". מכאן שהמחוקק ראה לנכון להקנות הגנה מפני אישום פלילי אם הוכיח העוסק שלא ידע כי במוצר יש משום הפרה של הוראות החוק, אך לא ציין הגנה זו בעניין העוולה האזרחית. כך ניתן להבין גם מסעיף 4 לחוק העוסק בחובת הגילוי לצרכן, המחייב את העוסק לגלות לצרכן כל פגם הידוע לעוסק. הוראה דומה אינה קיימת כאמור בס' 2 לחוק. בע"א (חיפה) 4210/07 טכנו טסט טכנולוגיה מתקדמת לרכב (1990) בע"מ נ' גרינברג אולג ניתן ביום 30.3.08), קבע בית המשפט כי העובדה שהמערערת לא ידעה אודות אי כשירותו של הרכב שמכרה איננה רלוונטית לעניין ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן. גם המלומד פרופ' דויטש בספרו דיני הגנת הצרכן - יסודות ועקרונות (כרך א', הוצאת לשכת עורכי הדין) 401, סבור כי הטעיה מכוח חוק הגנת הצרכן "חלה גם כאשר למטעה אין כוונה להטעות, מאחר שאין דרישה למצב נפשי של המטעה כדי שהתנהגותו תיחשב כהטעיה". לגישתו, אם הוכחה הטעיה צרכנית, די בהוכחת הקשר הסיבתי וגובה הנזק לצורך קבלת פיצוי, ואין צורך בהוכחת כוונתו של המטעה (שם, בע' 383). צרכנותהטעיית צרכניםהטעיה