קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום היטלי פיתוח בגין תוספת בנייה: השאלה העומדת לדיון היא האם על הנתבעים או מי מהם לשלם לתובעת היטלי פיתוח בסך 129,166.20 ₪. כללי: בעלי הדין: התובעת הינה עירייה כהגדרתה בפקודת העיריות. הנתבעת 1 הינה תאגיד שהוקם על פי דין, ועל שמו רשומים מקרקעי ציבור. הנתבעים 2 ו-3 הינם אחים המנהלים מוסך ברחוב האצ"ל 9 ברמלה. תיק אז' 3991/95 בבימ"ש שלום ברמלה: יום 30.7.1995 הגישה הנתבעת 1 לבית משפט השלום ברמלה תביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 לפינוי ולסילוק יד ממקרקעין הידועים כגוש 4431 חלקות 31, 73, 74, 82, 86 ו-137 הנמצאים ברחוב אצ"ל 9 ברמלה. תביעה זו נדונה ביחד עם תיק אז' 3989/95 וביחד עם תיק אז' 3990/95. בהסכמת הצדדים נמחקה התביעה ככל שהיא מתייחסת לחלקות 31, 82, 86 ו-173, והדיון התקיים בקשר לחלקות 73, 74, ו-77 בלבד. ביום 27.10.1999 נעתר בית משפט השלום לתביעת הנתבעת 1, הורה לנתבעים 2 ו-3 לפנות את חלקות 73, 74, ו-77, לסלק ידם מהן, להשיבן לנתבעת 1, וחייב אותם לשלם לנתבעת 1 דמי שימוש ראויים. תיק אז' 3671/02 בבימ"ש שלום ברמלה: ביום 13.11.02 הגישה התובעת לבית משפט השלום ברמלה תביעה כנגד הנתבעים אנטון אלבינה, הנתבעים 2 ו-3 וגב' ג'ורג'ט מויס, לתשלום היטלי פיתוח בסך 138,020.7 ₪. בסעיפים 2 ו-3 לכתב התביעה טענה התובעת כדלקמן: הנתבע 1 (אנטון אלבינא - י.ז.) הינו הבעלים של המקרקעין ברחוב האצ"ל 9 ברמלה הידועים גם כגוש 4431 חלקה 31 (להלן הנכס") הנתבעים 2 - 4 הינם דיירים מוגנים של הנתבע 1 בנכס הנדון ומנהלים בו מוסך בשם "מוסך האחים". ....... מבדיקה אשר ערכה התובעת בנכס התברר לה כי הנתבעים או מי מהם ביצעו בנכס, בניגוד לחוק, בניה חריגה ללא היתר, בשטח של 339.77 מ"ר, ובנפח של 1,528.96 מ"ק. בין היתר על דרך של בניית מוסך, הוספת מחסן, ושירותים, הכל כמפורט בדו"ח ובתשריט הרצ"ב לכתב התביעה מסומנים באותיות "ב" ו-"ג". מר אנטון אלבינא הגיש הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעים 2 ו-3 וכנגד רשות הפיתוח. כנגד רשות הפיתוח טען מר אלבנא כי בשנת 1997 הכיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בזכות החזקה שלו בנכס. מאחר והבנייה נעשתה לפני שבית המשפט הכיר בזכות החזקה שלו, ורשות הפיתוח גבתה דמי שימוש ראויים, אם יחוייב בדין, על רשות הפיתוח לשפותו בגין כל סכום שישלם לתובעת. התביעה בתיק אז' 3671/02 התבררה בפני כב' השופט שוהם. במסגרת שמיעת הראיות הגישו הנתבעים חוו"ד של מר חורש, מודד מוסמך, לפיה שטח של 123 מ"ר מתוך תוספות הבנייה חורג מחלקה 31 לחלקות 86, 73, 74 ו-77. חוו"ד זו הוגשה לבית המשפט לפני שמיעת הראיות בתיק, והתובעת לא ביקשה לתקן את כתב התביעה בהתאם, ולמצער, לא שלחה מודד מטעמה למקרקעין, על מנת לבדוק האם חוות דעתו של מר חורש נכונה. פסק דינו של כב' השופט שוהם ניתן ביום 16.4.08. לגבי המועד של הבנייה בגינה הוגשה התביעה קובע כב' השופט שוהם בעמ' 58 לפסה"ד שורות 5 עד 12 כדלקמן: "המסקנה שאני מגיע אליה היא שהמדובר בתוספת מעבר למבנה עליו קיים היתר שהוא 53.12 מ"ר. מר פוגל יצחק מנהל מחלקת ארנונה וגביה העיד, שמואיז חויב על פי מדידה שנערכה על ידי העיריה בשנת 1987 בגין שטח של 110 מ"ר ... לגבי השטחים האחרים השתכנעתי, כי נודע לעיריה רק בשנת 1998 על קיומה של תוספת הבניה, ולפיכך התביעה בגין תוספת זאת לא התיישנה." (ההדגשה שלי - י.ז.) כב' השופט שוהם קבע בפסה"ד כי מאחר והתובעת טענה שתוספות הבנייה נמצאות רק בחלקה 31 ולא בחלקות הנוספות, הוא מקבל התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 רק לגבי הבנייה הנוספת המצויה בחלקה 31, ודחה את התביעה לגבי הבנייה המצויה על החלקות האחרות. כב' השופט שוהם דחה את התביעה כנגד מר אלבינא אנטון, ומשום כך דחה את ההודעה לצד ג' שהגיש מר אלבינא אנטון כנגד הנתבעת 1. תיק אז' 1558/08 בבימ"ש שלום ברמלה: ביום 15.6.08 הגישה התובעת את תביעתה כנגד הנתבעים לתשלום היטלי פיתוח בגין תוספת הבנייה בשטח 123 מ"ר ובנפח 553 מ"ק הבנויה על חלקות 73, 74, 77 ו-86, תוספת בנייה אותה הקימו הנתבעים 2 ו-3 על חלקות קרקע הרשומות על שם הנתבעת 1. לכתב התביעה צירפה התובעת את התשריט וחישוב השטחים שצירפה לתביעה משנת 2002. הנתבעים טענו שתי טענות מקדמיות, והן: התיישנות; קיים מחסום דיוני מהגשת תביעה נוספת בגין הבנייה הנוספת בשטח 339.77 מ"ר, שהבנייה בשטח 123 מ"ר היא חלק ממנה. דיון ומסקנות: התיישנות כנגד הנתבעת 1: בתביעה משנת 2002 לא תבעה התובעת מאת הנתבעת 1 את תשלום ההיטלים, למרות שזכויות הבעלות בחלקות הנ"ל רשומות על שם הנתבעת 1 כבר משנת 1972. התובעת ידעה לראשונה על תוספות הבנייה כבר בשנת 1998. התובעת שלחה לנתבעת 1 דרישה לתשלום ההיטלים רק ביום 29.4.2008, והגישה את תביעתה זו לבית המשפט רק ביום 19.6.08, כ-10 שנים לאחר שנודע לה על בניית תוספות הבנייה וכ-3 שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות. אמנם הנתבעת 1 הייתה בעלת דין בתביעה משנת 2002, אך היא לא הייתה בעלת דין של התובעת, אלא הייתה בעלת דין של מר אלבינא אנטון. לכן אין התובעת יכולה להיבנות מכך שהנתבעת 1 צורפה כצד ג' לתביעה משנת 2002. טוענת הנתבעת 1 כי לאור הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 הקובעות כי: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." אין להביא את התקופה בה התנהלו הדיונים בתביעה משנת 2002 בחישוב תקופת ההתיישנות. פרשנות סעיף זה נדונה ע"י ביהמ"ש העליון ב-ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 166, שם פסק ביהמ"ש העליון כדלקמן: (1) הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות במקרה של תובענה שנדחתה, היא נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה-בית-דין במובן שהיא מבקשת להקל עם בעל-דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עקרון מעשה-בית-דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות (178ב - ד). (2) במקורו הוחל סעיף 15 על מצבים שבהם התביעה הראשונה נדחתה מטעמים טכניים שונים, ולא נתקיים כל דיון לגופה, אולם תחולת הסעיף הורחבה לכלול אף מקרים שבהם מגיעה תובענה לקצה מכוח החלטת בית-המשפט גם אם לא נדחתה, כגון כאשר התובענה הופסקה (179ב, ו). (3) התנאים להפסקת מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות הינם כי ההליך הראשון שהוגש עניינו ב"תובענה שנדחתה", כי התביעה בהליך השני הינה תובענה חדשה בעילה זהה לזו שבהליך הראשון וכי התובענה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תובענה חדשה באותה עילה (180א - ג). (4) אשר לתנאי השני לתחולת סעיף 15, זהות העילה, הרי שסעיף 15 מותנה, בין היתר, בכך שהתביעה השנייה אינה חסומה מבירור שיפוטי, אף שהיא מבוססת על עילה זהה לזו שעמדה ביסוד ההתדיינות הראשונה. תוכן המונח "אותה עילה" בהקשר זה נשאב מדיני מעשה-בית-דין והוא נגזר מתכליותיו של מוסד משפטי זה (181א - ב). (5) מבחן "זהות העילות" בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת, וגם אם קיים שוני בסעדים הנדרשים בכל תביעה. במקרה הנדון השוואת התביעה הראשונה לתביעה השנייה מביאה למסקנה כי מדובר בזהות עילות בשני ההליכים, כמובנו של מושג זה בדיני מעשה-בית-דין (181ג, ז). סבור אני שיש להחיל את הוראות סעיף 15 אך ורק בין בעלי דין שכבר התנהלו ביניהם הליכים משפטיים, ולא בין בעלי דין שלראשונה מתנהלים ביניהם הליכים משפטיים. לגישה זו יש גם נימוק רציונלי והוא מדוע זכותו של ראובן לטעון טענת התיישנות תושפע מהליכים שהתנהלו בין שמעון התובע ולוי הנתבע, כאשר שמעון התובע לא תבע כלל את ראובן? בנוסף, כפי שציינתי לעיל, הנתבעת 1 לא הייתה בעלת הדין של התובעת, אלא של מר אנטון אלבינא, ולא של התובעת. מקרה זה ממחיש את האפשרות שמצד אחד, יכול בעל דין לטעון טענת התיישנות, במקרה שלא נתבע ע"י התובעת, ומצד שני, יכול אותו בעל דין לטעון טענת מעשה בי"ד, אם בפסק הדין שניתן בתביעה אליה צורף כצד ג' היו ממצאים לטובתו. לאור האמור לעיל, סבור אני שיש לקבל את טענת ההתיישנות שטענה הנתבעת 1, ולדחות את התביעה כנגד מחמת התיישנות. גם אם טעיתי במסקנתי זו, סבור אני שיש לדחות את התביעה מכוח הוראות תקנות 44 - 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, ה'תשמ"ד-1984, כפי שיפורט להלן. התיישנות כנגד הנתבעים 2 ו-3: התובעת ידעה על תוספות הבנייה כבר בשנת 1998. לטובתה של התובעת אניח שהיא ידעה על תוספות הבנייה בסוף שנת 1998. תביעת התובעת בתיק אז' 3671/02 הוגשה ביום 13.11.02, שלוש שנים ו-10.5 חודשים לאחר שנודע לה על בניית תוספות הבנייה. פסק הדין של כב' השופט שוהם ניתן ביום 16.4.2008, והתביעה בתיק אז' הוגשה ביום 19.6.08, כחודשיים לאחר מכן. אם נחיל את הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות על התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3, אזי טרם חלפה תקופת ההתיישנות בתביעה כנגד נתבעים 2 ו-3. קביעה זו מחייבת אותנו לדון בטענתם החילופית של הנתבעים 2 ו-3. מחסום דיוני: טוענים הנתבעים 2 ו-3 כי בפני התובעת קיים מחסום דיוני מהגשת התביעה הנוכחית בעניינם, שכן תביעת התובעת כבר נדונה פעם אחת, ואין להטרידם יותר בגין תוספות הבנייה. טוענת התובעת כי בשנת 2002 היא הגישה את התביעה בגין הבנייה על חלקה 31, ולא בגין הבנייה על החלקות הנזכרות בתביעה משנת 2008. סבור אני שיש לדחות את טענת התובעת ולקבל את טענת הנתבעים 2 ו-3, מהסיבות שיפורטו להלן. מעיון בכתב התביעה משנת 2002 ובפסק דינו של כב' השופט שוהם עולה בבירור כי התובעת הגישה את תביעתה בגין כל תוספות הבנייה בשטח כולל של 339.77 מ"ר. התובעת סברה שתוספות הבנייה נבנו אך ורק על חלקה 31. התובעת צירפה לתביעה את חישוב השטחים ומפת מדידה, ואת מסמכים אלו צירפה גם לתביעה משנת 2008. העובדה שחלק מתוספות הבנייה לא נבנו על חלקה 31 אלא על חלקות אחרות הייתה ידועה לתובעת כבר בעת הגשת חוות דעתו של המודד מטעם הנתבעים 2 ו-3 בעת בירור התביעה משנת 2002, והתובעת יכלה לבדוק את חוות דעת המודד, ואם הייתה נוכחת שחוות דעת זו נכונה, הייתה יכולה לבקש לתקן את כתב התביעה. התובעת לא עשתה כן. בנסיבות אלו סבור אני שטענת התובעת כי הגישה את תביעתה רק בגין הבנייה בחלקה 31 אינה נכונה, והיא טענה מיתממת. תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, ה'תשמ"ד-1984 (להלן-"תקנות סד"א") קובעת כדלקמן: "(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט. (ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה. תקנה 45 לתקנות סד"א קובעת כדלקמן: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו." הפסיקה פירשה את המונח "עילת התובענה" שבתקנות אלו כדלקמן: בתיק אז' (ת"א) 1464/05 בש"א 23953/06 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ. אר-און השקעות בע"מ סיכם כב' השופט בנימיני את הפסיקה לעניין תקנות אלו. וכך כותב כב' השופט בנימיני: "11. הרציונל העומד בבסיס תקנות 44-45 לתסד"א הוא זכותו של חייב שלא יהא נטרד יותר מאשר פעם אחת בגין עילה אחת, כמו גם אינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינויות בעניינים שכבר נדונו (ראה ספרו הנ"ל של י' זוסמן, סעיף 131-132, 134; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, עמ' 183-184). השאלה מהי "עילת תביעה" לצורך יישום תקנות 44-45 לתסד"א איננה פשוטה. המבחן שאימצה הפסיקה לעניין תקנות 44-45 לתסד"א, שהוא גם המבחן לקיומם של השתק עילה ומעשה בית דין, הינו מבחן רחב, לנוכח הרציונל העומד בבסיס התקנות (ראה ספרה הנ"ל של נ' זלצמן בעמ' 46-73, ובעיקר בעמ' 69, וכן ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, בעמ' 2625-2626). בע"א 527/80 שטורך - רגב מפעלי בניה ופתוח בעמ נ' מדינת ישראל, לח(4) 51, בעמ' 55, נפסק: "הגדרת עילת תביעה היא רחבה ביותר למטרת מבחן זהות העילה. היא רחבה וחורגת מעבר למשמעותה הרגילה. כשהשיקול הקובע הוא, שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה (ע"א 167/63 [5]; ע"א 246/66, 247 [6]; ע"א 303/79 [7]). והשאלה היא, כפי שהגדירה השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 167/63 [5], בעמ' 2625: 'אם יכול היה וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה בתובענה אחת....'. בספרו של א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית (תשס"ה-2005), בעמ' 119-120, נאמר כי: "הגדרת המונח 'עילה' רחבה וחורגת מעבר למשמעותה הרגילה, כשהשיקול הקובע הוא, שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה... מבחן 'העילה' לצורכי התקנה, הוא מבחן מרחיב, לאמור, העילה נחשבת לעילה זהה אם הסכסוך בשאלה המהותית הוא זהה". בע"א 1650/00 הנ"ל בעניין זיסר, בעמ' 183-184, פסקה כב' השופטת א' פרוקצ'ה: "אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות". (ראה גם ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש, פ"ד לח(4) 797 בעמ' 801). 12. לאור הפרשנות המרחיבה למונח "עילת תביעה" לעניין תקנות 44-45 לתסד"א, הרי שגם כאשר מדובר בעילות תביעה שונות מבחינה משפטית, קיימים מקרים בהם מחוייב התובע להגיש תביעה בגין כל המגיע לו מן הנתבע עד למועד הגשת התביעה. כך הוא הדין במקרה בו נטל הנתבע הלוואה הנפרעת לשיעורים, או במקרה של הסגת גבול שהיא עוולה נמשכת. כל תשלום שלא שולם במועדו, או כל יום בו נמשכת הסגת הגבול, יוצרים עילת תביעה נפרדת. חרף כך, תובע שכזה חייב לכלול בתביעתו את כל המגיע לו עד ליום הגשת התביעה, ואם לא עשה כן, "יש בכך משום הטרדה שהנתבע אינו חייב לסבול אותה; העילות שהיו מלכתחילה נפרדות, מתמזגות בדיעבד" (ראה ספרו הנ"ל של י' זוסמן, בעמ' 168, והאסמכתאות המצוטטות שם, וכן נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א-1971, בעמ' 71, 74-78). כך גם נפסק לגבי הפרת חוזה, כי כל הפרה מצמיחה עילת תביעה נפרדת. אך בעת הגשת התביעה בגין הפרת ההסכם, על הנפגע לתבוע את כל מה שמגיע לו בגין כל הפרות ההסכם שבוצעו עד ליום הגשת התביעה (ע"א 367/83 מ' שושן בע"מ נ' רמות גזית בע"מ, פ"ד לט(1) 633, בעמ' 638; ע"א 830/86 ס.א.ר. חרושת דפנה נ' ס.א.ר. סרט אלכסון, פ"ד מב(4) 805, בעמ' 811-808; רע"א 2094/04 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' מושלב, פ"ד נט(3) עמ' 433, פסקה 7; ת.א. (י-ם) 598/95 מדינת ישראל נ' סהר ואח', תק-מח 98(2) 1843, וספרה הנ"ל של נ' זלצמן בעמ' 78). יתר על כן, אפילו במקרים של עילות משפטיות שונות הנובעות ממסכת עובדתית אחת, כמו למשל תביעה על ליקויי בניה שהוגשה הן בעילה חוזית והן בעילה נזיקית, או שתי תביעות שונות בגין נזקים שונים שנגרמו במהלך הבניה - נפסק כי קיימת זהות בעילה לצורך תקנות 44-45 לתסד"א (ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח נ' סקום (ישראל) בע"מ, פ"ד לט(4) 141, בעמ' 145-147, וספרה הנ"ל של נ' זלצמן בעמ' 51). לאור דברים אלו, היה על התובעת לכלול את תביעתה גם בגין בניית תוספות הבנייה בשטח 123 מ"ר בתביעתה משנת 2002, במיוחד בהתחשב בעובדה שהמידע כי חלק מתוספות הבנייה אינו מצוי בחלקה 31 הובא לידיעתה במהלך ההתדיינות בתביעה משנת 2002, והיא לא בקשה לתקן את תביעתה. בנסיבות אלו, יש לקבל את טענת הנתבעים 2 ו-3 כי קיים מחסום דיוני בפני התובעת להגיש את תביעתה זו כנגד הנתבעים 2 ו-3. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת כנגד הנתבעים. התובעת תשלם לנתבעת 1 כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. התובעת תשלם לנתבעים 2 ו-3, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. אגרות והיטלי פיתוחבניהתוספת בניה