קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הימנעות מהרשעה בעבירת הטרדה מינית: כב' השופט י. צלקובניק : המשיב הודה בבית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת ר.לביא), במסגרת כתב אישום מתוקן, בארבע עבירות של הטרדה מינית, לפי סעיף 3(א)(6)(ג) ו- 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית תשמ"ח- 1968. בית המשפט קמא נמנע מהרשעת המשיב, והטיל עליו 500 שעות של"צ, פיצוי למתלוננת בסך של 40,000 ₪, וחתימה על התחייבות בסך של 30,000 ₪. הודאת המשיב בבית משפט קמא, באה במסגרת הסדר טיעון, בו הוסכם כי לבד מתיקונו של כתב האישום, התביעה תגביל בקשתה העונשית לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות, והמשיב יפקיד סכום של 15,000 ₪ שיועבר כפיצויים למתלוננת, ללא קשר לעונשים שיוטלו על המשיב, אם יורשע. מנגד תוכל ההגנה לפנות בבקשה להימנע מהרשעה, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן. שירות המבחן המליץ בתסקירו על הימנעות מהרשעה - המלצה אותה כיבד כאמור, בית המשפט קמא - וכן על הטלת 300 שעות של"צ. בית המשפט מצא מקום, כאמור, לחרוג מסכום הפיצויים המוסכם, והשית על המשיב פיצויים וכן שעות של"צ בהיקף רחב יותר, כמתואר. ערעור המדינה מופנה כנגד ההימנעות מהרשעה, וכן לעניין העונש. המערערת סבורה כי יש מקום להרשעת המשיב, ולהטלת מאסר בדרך של עבודות שירות, וכן מאסר מותנה. המשיב, יליד 1959, עובד במפעל "אלתא" באשדוד, כשלושים שנה. מזה 15 שנים משמש כמנהל מחלקה במפעל, העוסקת בהרכבת רכיבים אלקטרוניים, והיה אחראי על המתלוננת, ילידת 1977, ממוצא רוסי, שהתקבלה לעבודה במפעל, במשרת סטודנטית, בחודש דצמבר 2006. תחת ניהולו של המשיב היו מספר עובדות נוספות. מעשי ההטרדה המינית החלו בחודשים דצמבר 2006 וינואר 2007, עת החל המשיב לשוחח עם המתלוננת בעניינים אישיים שונים, וגילה אוזנה כי חשקה נפשו ב"מאהבת רוסיה". המתלוננת הבהירה למשיב כי אינה מעוניינת בקשר מעין זה עימו, וכי יש לה חבר. במהלך חודש פברואר 2007, הטריד המשיב את המתלוננת מספר פעמים, והשמיע במספר הזדמנויות, משפטים בנוסח: "אם את תמשיכי לעבוד פה בתור סטודנטית, את תצטרכי לשכב איתי", "אני רוצה להיות חבר שלך, בואי תהיי חברה שלי"; המתלוננת - שבאותם ימים סעדה את אביה שהיה מאושפז בבית חולים, והגיעה לעבודה במצב רוח ירוד בשל כך - הגיבה בכעס ובתוקפנות, וחזרה ואמרה למשיב כי אינה מעוניינת בהצעותיו. ביום 7.2.2007, שלח המשיב למתלוננת מסרון בו נאמר: " תציצי את הציצי". בחודש מרס 2007, במספר מקרים, בעת שהמתלוננת התכופפה או רכנה לפנים, הגיע הנאשם מאחוריה ונתן לה מכה על ישבנה. עוד שלח המשיב לתיבת הדואר האלקטרוני של המתלוננת, קבצים בעלי אופי מיני. בסוף חודש מרס 2007, בעת ששהתה עם המשיב במשרד, שאל המשיב את המתלוננת אם היא רוצה להיות חברתו. כאשר ענתה לו בשלילה אמר לה המשיב, מספר פעמים: "או לובי או דומי", שמשמען בעברית: "או שתאהבי אותי, או הביתה", כך על פי הניסוח בכתב האישום. לאור התנגדותה המשיב התעצבן והחל לצעוק על המתלוננת באומרו: "אל תדאגי אני לא אאנוס אותך עכשיו". לאור התנהגות המשיב, לא הגיעה המתלוננת לעבודה במפעל במשך שבוע ימים, ולאחר מכן פנתה למשרד משאבי אנוש במפעל, במטרה לעבור מהמחלקה שבניהולו של המשיב, והועברה למקום עבודה אחר במפעל. במהלך חודש אפריל 2007, פנה המשיב אל המתלוננת, שהייתה במצב של ישיבה, ואמר לה, "כי הוא אוהב את הלב", כך על פי ניסוח כתב האישום. המתלוננת מסרה בעדותה, בשלב הטיעונים לעונש, כמפורט בפסק הדין, כי נוכח התנהגות המשיב, הייתה אחוזת פחד במהלך שעות העבודה, ווידאה כל העת כי המשיב אינו מצוי בסביבתה המיידית. היא חששה לעבוד שעות נוספות לבל תצטרך להימצא במחיצת המשיב, מתוך חשש כי זה עלול לגעת בה. היא סבלה מסיוטים והייתה קרובה לעלפון. בעקבות התלונה שהגישה נוהלה חקירה במשך 4 חודשים; מצבה החברתי התדרדר; העובדים גילו כלפיה יחס עויין, ונזהרו מפניה. עובדים פנו אליה כדי שתבטל את התלונה לבל תיפגע משפחתו של המשיב, וציינו בפניה כי הוא "בעל קשרים". לדבריה, אף נפגעו קשריה האישיים עם בן זוגה, היא סבלה מבעיות נפשיות, ואף התקשתה לקיים מגע גופני ואורח חיים נורמאלי. ביום 25.1.2010, בעיצומו של ההליך בבית משפט קמא, פוטרה מהמפעל לאחר שלוש שנות עבודה - יצויין כי עבודתה הייתה תחומה ממילא, לתקופת העסקה של ארבע שנים בלבד - בעוד המשיב ממשיך לעבוד במקום. בפני בית המשפט הושמעו עדויות אופי המדברות בשבחו של המשיב. מתסקיר שירות המבחן שהוצג בפני בית המשפט, עולה כי המשיב, נשוי ואב לשלושה ילדים, מגלה אחריות ומחוייבות לתפקידים אותם הוא ממלא במסגרות החיים השונות. המשיב שירת שירות מילואים עד גיל 48. השתתף במלחמות ישראל, על אף שהינו בן למשפחה שכולה. המשיב בעל קשרים חברתיים ומשפחתיים טובים. הוא עוסק בפעולות התנדבות, וגילה מסירות יוצאת דופן בטיפול בבן גיסו, בעת מצוקה. למשיב אין כל עבר פלילי, והעבירה חריגה לאורחותיו. בעקבות ההליכים שננקטו, נקלע למשבר משפחתי, ששוקם בינתיים, ולמצב רגשי קשה מאד; סבל ממצב חרדתי ופוסט טראומטי, ונזקק לטיפול תרופתי. המשיב מביע צער וחרטה, ואף היה נכון לפצות את המתלוננת. עוד עלה כי בעקבות התלונה ננקט נגד המשיב הליך משמעתי, במקום העבודה, ובעקבותיו הוטלו על המשיב קנס בסך של 6000 ₪, אשר נועד לקרן סיוע במצוקה של עובדים; אי קידום בדרגה למשך 18 חודשים, ואזהרה חמורה. במכתב שהופץ לעובדים על ידי ראש מינהל משאבי אנוש במפעל, בו פורטה הענישה המשמעתית, צויין כי "לאחרונה התקיימה ועדת בירור פריטטית לעובד אשר הפר הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד בכך שהטריד מינית עובדת, בין היתר על ידי שליחת חומר פורנוגראפי באמצעות רשת המחשבים הפנימית של אלתא". עוד הובהר - וטענה זו תופסת משקל נכבד גם במסגרת הטיעונים בפנינו - כי על פי חוקת העבודה החלה על המפעל, הרשעה "בעבירה פלילית הקשורה לעבודה בחברה", תביא לפיטורים לאלתר, "ללא צורך בהסכמת וועד העובדים, וללא הודעה מוקדמת..." (סעיף 69). נטען איפוא, כי במקרה של הרשעה, עלול המשיב להיות מפוטר, ולהימצא חסר תעסוקה נוכח גילו המתקדם. בית המשפט נתן ביטוי בהחלטתו לחומרת התנהגותו של המשיב, עם זאת סבר בית המשפט כי "כפות המאזניים אינן פוסקות מלנוע, ברגע אחד הכף נוטה לכאן ובשני לשם", וכי ההימנעות מהרשעה יסודה בכך שכתב האישום הוגש רק כשנתיים וחצי לאחר המעשים; עברו הנקי של המשיב; הסיכון לפיטורים העלול לפגוע בבני משפחתו; ההודאה, לקיחת האחריות וההתנצלות בפני המתלוננת. עוד נקבע כי בנסיבותיו של המשיב, לא קיים חשש שיחזור על מעשיו בעתיד, וכי שירות המבחן שהיה ער להשלכות התנהגותו של המשיב, המליץ בכל זאת להסתפק בהטלת של"צ, כאמצעי עיקרי. עוד סבר בית משפט קמא כי בדרך של הטלת שעות של"צ בהיקף העולה בהרבה על המומלץ בתסקיר, ופיצוי המתלוננת בסכום גדול משמעותית מזה שהסכימו עליו הצדדים, יש כדי להביא לאיזון השיקולים הנוגדים באופן ממשי יותר. בערעורה טוענת המדינה כי היה מקום להרשעת המשיב, נוכח ריבוי המעשים, והפגיעה העמוקה במתלוננת, ומשהמעשים הופסקו, רק לאחר שכוחה של המתלוננת לא עמד לה, והיא ביקשה העברה מהמחלקה. צויין כי לא ניתן די ביטוי בהחלטת בית משפט קמא לאופייה של העבירה, במישור יחסי העבודה, והקושי להגיש תלונות נגד נילונים שהינם, במקרים רבים, בעלי מעמד ותפקידים בכירים יחסית. אין גם מקום להסתמך על המלצת שירות המבחן שלא נתן די משקל בתסקירו לפגיעה במתלוננת, ולנסיבות העבירה. ב"כ המערערת סבורה כי גם העונש המשמעתי שהוטל על המשיב אין בו כדי למצות הליכי משמעת, נוכח חומרת ההתנהגות. ב"כ המערער טען מנגד, כי אין מקום לשינוי פסק הדין שניתן. צויין על ידי ההגנה כי אין מקום להרשעה אוטומטית חרף מהות העבירה, וכי לא מדובר במעשים המצויים ברף חומרה גבוה. בעניין זה הציג ב"כ המערער פסקי דין שניתנו במקרים אחרים, בהם נמנעו ערכאות מלהורות על הרשעה בעבירות של הטרדה מינית. המשיב הביע חרטה עמוקה וקבלת אחריות, ואלו הובאו לידי ביטוי מלא בתסקיר. המשיב קיבל עליו את הדין, ללא עוררין, גם משהוטלו עליו שעות של"צ מרובות מאד, מעבר למומלץ בתסקיר, וגם אם חרג שיעורם של הפיצויים שהוטלו מעבר למוסכם, במידה ניכרת. על המשיב הוטלו אמצעים ענישתיים שונים, ואין לבטל ערכו של ההליך המשמעתי שננקט, שתוצאותיו פורסמו ברבים. המשיב עובד עשרות שנים במפעל, ומדובר באדם חיובי מאד, התורם למקום העבודה, ועוסק בפעולות התנדבות. ההליכים נמשכים כבר כחמש שנים, והמשיב נקלע למשבר נפשי, ואף נזקק לטיפול תרופתי. אין מחלוקת כי ההרשעה עלולה להביא לפיטורי המשיב, והוא עלול להישאר מובטל, נוכח גילו, ותהיה בכך פגיעה נוספת בבני משפחתו. דיון המשיב הודה בביצוע עבירה של הטרדה מינית, על פי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, הקובעת כי "המטריד מינית אדם כאמור בסעיף 3(א)(3) עד (6), דינו - מאסר שנתיים". בכתב האישום לא מצוייה אבחנה בין הסעיפים הקטנים, ומכאן שמיוחסים למשיב מעשי הטרדה שעניינם, "הצעות חוזרות בעלות אופי מיני..." (ס"ק 3), "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו... (ס"ק 4), ו- "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו..." (ס"ק (5); מעשי ההטרדה המינית בוצעו במסגרת יחסי עבודה, "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה", על פי סעיף 3(א)(6)(ג), כמיוחס למשיב. עוד ראוי להזכיר כי המחוקק אף ביקש להבהיר בסעיף 3(א)(6)- כי משמתבצעים מעשי ההטרדה המינית, תוך ניצול מרות ביחסי העבודה, הרי שחזקה כי המוטרד אינו חפץ בפניות המטרידות אליו, גם אם "לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות". על חומרת התופעה של מעשי ההטרדה המינית עמדה הצעת החוק למניעת הטרדה מינית, ונאמר במבוא להצעת החוק, בעמ' 484, כדלקמן: "במדינת ישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, הטרדה מינית היא תופעה חברתית נפוצה הפוגעת באנשים רבים ובמיוחד בנשים. הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן." ההטרדה המינית בתחום יחסי עבודה, הינה מן הנפוצות. במסגרת עש"מ 1928/00 (מדינת ישראל נ' ברוכין, פ''ד נד(3) 694)), צויין, כי על-פי סקר שנערך בשנת 1986 בקרב עובדות בשירות המדינה בישראל, 40% מן העובדות נתקלו במהלך עבודתן בהטרדה מינית, ו-31% נפגעו ממעשים פיזיים בעלי אופי מיני (פסקה 7). במקרה נוסף הבהיר בית המשפט העליון כי "...ניתן לומר כי הורתה ולידתה של עבירת ההטרדה המינית, להבדיל מעבירות מין בדרך-כלל, הוא בניצול יחסי מרות... התנהגות העולה כדי "ניצול מרות" עשויה ללבוש צורות רבות ושונות. התנהגות כזו יכולה להיות מפורשת או מרומזת והיא יכולה להיעשות במישרין או בעקיפין. אחת הצורות הקיצוניות של התנהגות זו תהא השמעת איום גלוי וישיר - "העתר לי או שאראה לך את כוח סמכותי"; ברוב המקרים לא יועבר האיום באופן ברור ומפורש אלא דווקא בדרך מרומזת יותר, הגם שאין בכך כמובן כדי להפחית מעוצמתו..." (עשמ 4790/04 מדינת ישראל נ' אברהם בן חיים (ניתן ביום 2.5.2005), פסקאות 8-9). על החומרה והכיעור של ניצול המרות לביצוע מעשה מיני, עמד השופט המנוח ד. לוין, עוד לפני חקיקת החוק: "... אין לסבול את התופעה, שלמרבה הצער נפוצה היא, כי מעבידים ואנשים בעלי שררה יפעילו סמכותם על הנתונים למרותם כדי להפיק לעצמם טובת הנאה מינית. הכפיפות של הנתונים למרותם של כאלה מעמידה אותם במצוקה אמיתית, ולא אחת ירכינו ראש ולמורת רוחם ישלימו עם התנהגות כזו, שלא זו בלבד שיש בה פסול וטעם לפגם, אלא שיש בה כדי להשפיל את האדם בו מבוצע המעשה ולפגוע פגיעה קשה בכבודו ובצנעת פרטיותו. יש לטעת בלבם של אלה את התחושה ואת הבטחון שיש דין ויש דיין, ויש מי שאמון על הגנת זכויותיהם כאזרחים....גישה "פטרונית" זו ראוי לה על כן שתיעלם עד מהרה מחברתנו. בית המשפט יכול, במסגרת סמכותו, לתרום למיגור התופעה, בקביעת מדיניות ענישה מרתיעה בחומרתה" )ע"פ 2695/93 יוסי שירי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 28.7.1993). ב- ע"פ 9150/08 מ"י נ. ביטון (ניתן ביום 23.7.2009), אוזכר על ידי כב' השופט א.א. לוי, כי ההלכה הנוהגת היא "...כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק" (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683). עוד צויין כי על פי הלכת כתב, (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 341), אכן ניתן להימנע מהרשעה "....בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים". ואולם, מציין השופט לוי, בעניין ביטון (פסקה 7), כי ככל ש"להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם" הרי, ש"עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות". למשיב נעלמו למרבית הצער, האיסורים שבהתנהגות שיש עימה התייחסות משפילה ומבזה, ויצירת סביבת עבודה עויינת לקורבן ההטרדה, שהייתה נתונה למרותו הישירה, וחששה למקום עבודתה. המשיב, המבוגר בהרבה מהמתלוננת, עובד קבוע בעל וותק רב ומעמד במפעל, ואחראי ישירות על המתלוננת, לא הרפה מהמתלוננת, במשך חודשים, והתייחס אליה בדרכים שונות, ואף במגע גופני, כאל אובייקט מיני, כמפורט בעובדות כתב האישום. מעבר להתייחסות המבזה והמשתלחת השמיע המשיב אמירות שעלה מהן אף איום מפורש כי המתלוננת מעמידה את המשך עבודתה בסכנה, אם תמשיך בהתנהגותה ה"סרבנית", ולא תיעתר ללחציו המיניים. המשיב העמיד את המתלוננת במצב של חוסר אונים, והסב לה תחושת איום והשפלה מתמידות. בשל חששה מהתנהגותו הנמשכת של המשיב, פסקה מביצוע שעות נוספות, נעדרה מהעבודה, ולבסוף כשכלו הקיצין מבחינתה ביקשה העברה למקום אחר. מעשיו החמורים של המשיב לא נעלמו אף מעיני בית המשפט קמא, שתיאר במילים נוקבות את מצוקתה של המערערת שסביבת העבודה שלה הפכה בלתי נסבלת, עד שנאלצה לבקש מפלט לעצמה בהעברה ממחלקתו של המערער, וציין כי "מדובר במסכת נמשכת של הטרדות מיניות בלתי פוסקות", וכי "מצוקתה הקשה של המתלוננת בעת שיחזורה הסיוט שעבר עליה במקום עבודתה, בלטה לעין...כל פניות ההתנצלות אין בהם להפחית במאומה את שקרה עימה, והסיוט עימו נאלצת להתמודד... " בית המשפט אף סבר כי המשיב "ראוי הוא וראויים מעשיו הנקלים, לחותם של פליליות, בבחינת מסר לו ולאחרים כמותו... ", ובהמשך: "....בשל ההשפלה והסבל הרב אשר גרם למתלוננת העונש הראוי הוא עונש הרתעתי ומציב גבולות, פן חלילה יעביר בית המשפט מסר סלחני כאילו התנהגותו נסלחת היא..." (ע' 26-27). ב"כ המערער העמיד לעיוננו פסקי דין בהם נמנעו ערכאות מהרשעה בעבירה זו. מנגד, הוצגו מקרים אחרים, בהם התקיימה הרשעה בגין מעשי הטרדה מינית. על פי הנסיבות שבפנינו נוטה הכף להרשעת המשיב. יש לראות במעשי ההטרדה של המשיב, לאורך זמן, ובדרכים שונות - ובמיוחד האיום הגלוי על המתלוננת להפסקת עבודתה - בבחינת התנהגות קיצונית של הטרדה מינית, אותה ביקש המחוקק להוקיע ולשרש בקביעה כי התנהגות זו מהווה עבירה פלילית. למשיב עומדות אומנם, נקודות זכות רבות, עליהן עמד בית המשפט קמא, ואשר הוזכרו גם במהלך טיעוני ההגנה בפנינו. עם זאת, אין לשכוח, כי מבצעי עבירה מסוג זה, הינם במקרים רבים בעלי מעמד ומרות, שהגיעו לרום תפקידם לאחר שנות עבודה מרובות ותרומה למקום העבודה. המשיב הינו בעל משפחה, תפקודו נורמטיבי, ועברו תקין. אף במאפיינים אלה אין משום עילה יוצאת דופן לפטור מאחריות בפלילים בסוג העבירה שבפנינו. בנסיבות האחרות, ובכללן, חלוף הזמן, ההודאה, החרטה העמוקה, הנכונות לפצות את המתלוננת, המשבר האישי, וההליך המשמעתי - הרחוק ממיצוי לטעמנו, נוכח שימת הדגש החלקי, רק על העברת התכנים הפורנוגראפיים ברשת של מקום העבודה, ולא על עיקרי ההתנהגות הקלוקלת - כל אלה הינן נסיבות שיש להתחשב בהן התחשבות ממשית בדרך גזירת העונש, אולם אין בהן משום ייחוד המצדיק פטור מהרשעה. אכן, קיימת אפשרות כי המשיב עלול לסיים עבודתו נוכח הרשעתו, ואולם, פיטורים עקב התנהגות רעה ומנצלת על ידי ממונה במקום העבודה, הפוגעת בעובד אחר, אשר יש בה בנוסף, כדי לחבל ולכרסם ביחסי העבודה, הינה פועל יוצא ולעיתים מתחייב מהתנהגות זו, ועל כך באה להתריע חוקת העבודה. המשיב, עובד וותיק מאד, המודע לאיסורי החוק, והמוחזק גם כמי שמכיר את חוקת העבודה החלה על העובדים, אינו יכול לטעון אפוא, כי יש באפשרות הפסקת עבודתו בנסיבות אלה, כדי להפתיע. נוכח האמור, סבור אני כי בהימנעות מהרשעת המשיב, לא ניתן המשקל הראוי לצורכי הרתעה וההוקעה ברבים של עבירת ההטרדה המינית, נוכח נסיבות ביצועה על ידי המשיב, ולפיכך אציע לבטל את החלטת בית משפט קמא, ולהרשיע את המשיב בעבירה של הטרדה מינית, לפי סעיף 3(א)(3)(4)(5), בנסיבות סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. עם זאת, נוכח הנסיבות האישיות שנמנו, האפשרות לפיטורי המשיב ממקום עבודתו, היקף השל"צ והפיצויים שנפסקו, אין לטעמי מקום להוסיף על ההוראות העונשיות שקבע בית משפט קמא, ואלה ייוותרו על כנן. יורם צלקובניק, שופט כב' ס. הנשיא, ר. יפה כ"ץ - אב"ד: אני מסכימה. השופטת רויטל יפה-כ"ץס.נשיא כב' השופט - י. שפסר: אני מסכים. יעקב שפסר, שופט לפיכך, הוחלט, להרשיע את המשיב בעבירה של הטרדה מינית, לפי סעיף 3 (א)(3)עד (6) לחוק ההטרדה המינית. ההוראות האחרות שניתנו על ידי בית משפט קמא, יישארו על כנן. משפט פליליהרשעההימנעות מהרשעההטרדההטרדה מינית