קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הימנעות מהרשעת שוטר: ס. הנשיא, רויטל יפה-כ"ץ, אב"ד: 1. המערער, שוטר בתחנת משטרת קריית-מלאכי, הורשע בבימ"ש השלום בקרית-גת (כב' השופטת טלי חיימוביץ'), לאחר שמיעת הראיות, בביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונדון ל-3 חודשי מאסר על תנאי ול-180 שעות שירות לתועלת הציבור. כנגד פסק-דין זה הוגש הערעור. במהלך שמיעת הערעור, הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו תוקן כתב האישום והמערער הודה בעובדות כתב אישום זה. עוד הוסכם, כי עובדות כתב האישום המתוקן מהוות עבירה של הפרת אמונים (ללא אלמנט המרמה), והמחלוקת שנותרה בין הצדדים היא שאלת הרשעתו של המערער. מחלוקת זו הינה נשוא פסק-דין זה. 2. המערער הודה, בעקבות הסדר הטיעון שנערך בשלב הערעור, כי בהיותו שוטר במשטרת ישראל (רכז מודיעין של תחנת קריית-מלאכי), מסר מידע כללי בנוגע לפשיטות של המשטרה, לתושבת העיר, על רקע כוונתה לפתוח עסק למשחקים אסורים. במסגרת הערעור הוסכם, בשונה ממה שנקבע בבימ"ש השלום ובניגוד למה שנטען בכתב האישום המקורי, כי לא הייתה התרעה קונקרטית מפני פשיטות של המשטרה, אלא, כאמור, מידע כללי בלבד. 3. חרף תיקון כתב האישום עמדה ב"כ המשיבה המלומדה, עו"ד פלדמן, על הצורך להותיר את הרשעתו של המערער על כנה. לטענה, כי אין כל ביטחון שהמערער ייפגע עקב הרשעתו, במיוחד לאחר שהצהירה, כי תמליץ, שלא לשלול את רישיון הנשק שלו. לעומתה, ביקש ב"כ המערער המלומד, עו"ד חימי, לאפשר למערער להמשיך בעבודתו בחברת השמירה ח.א.ש, שם החל לעבוד מייד לאחר שהושעה מעבודתו במשטרה בשל התיק נשוא הערעור. הוא הפנה לעדות מעסיקו בפני ביהמ"ש קמא, לפיה, "במידה ויורשע בפלילים, הדבר יקשה על המשך העסקתו", בעיקר בשל החשש שיישלל ממנו רישיון הנשק. הוא הוסיף והדגיש את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה (בחודשים מאי-יולי 2004); את תפקודו החיובי והמוערך כשוטר במשך 11 שנים, תוך שהיה שוטר מצטיין מרחבי בשנים 2001, 2002 ו-2004; ואת התיקון הממשי בכתב האישום, כשגם העבירה המינורית שנותרה, אינה אופיינית לאורח חייו. 4. הכללים הנוגעים להרשעת נאשם או לאפשרות אי הרשעתו, ידועים ונסקרו בהרחבה גם על ידי ביהמ"ש קמא. הרשעת נאשם בעקבות קביעת אשמתו, היא התוצאה הטבעית והמתבקשת, כאשר האפשרות של ביטול ההרשעה לפני מתן גזר הדין קבועה בסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אם ראה ביהמ"ש "שיש מקום לתת לגביו או מבחן או שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה". הכלל בדבר הרשעת נאשם שביצע עבירה, הינו תוצאה של טבעו של ההליך הפלילי, העוסק בקביעות ערכיות וחברתיות, ובקביעת סטיגמה של פליליות על מעשה שנקבע כי הוא אסור. בפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר דרכי הענישה ומטרותיה, שעל השופט לשוקלם בבואו לגזור את הדין, כאשר בדרך כלל מדובר בשיקולים הנוגדים זה את זה. בין השיקולים הנ"ל נמצא את אופייה של העבירה ונסיבותיה; עולמו של העבריין, עברו ועתידו; הצורך בהרתעתו של העבריין שהורשע ובהרתעתם של עבריינים בכוח; ומידת התגמול וחובת השיקום; תיקון היחיד ותקנתה של החברה (ר' בעניין ע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(1) 177 בעמ' 179). אותם כללים, עומדים גם בפני ביהמ"ש המתלבט, אם להשאיר הרשעת הנאשם או לבטלה, אך ההדגשים שונים. כך, נקבע בפסיקה, כי רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, ינקוט בית המשפט, לפעמים, בחלופה של הטלת ענישה ללא הרשעה. ההימנעות מן ההרשעה הופכת כמובן, באופן תיאורטי, לקשה יותר, ככל שהעבירה חמורה יותר וכאשר הנאשם ביצע יותר מעבירה אחת, ולאורך זמן (ר', למשל, בר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 85(3), עמ' 737, וכן בע"פ 2513/96, 3467 מדינת ישראל נ' שמש ואח' , פ"ד נ (3) 682). אמנם, לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל ענישה ללא הרשעה וכל שהמחוקק יכול היה לקבוע לעניין זה (במסגרת השיקולים להטלת מבחן ללא הרשעה) הוא מניינם של הנתונים העיקריים, אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות העניין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת. בתי המשפט הם אלה שיצקו תוכן לפרמטרים הכלליים הנ"ל, וזאת על סמך הקווים המנחים שקבע כב' המשנה לנשיא ש.לוין בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (פ"ד נב(3) 337), כאשר שבו ובחנו אם יש מקום להימנע מהרשעתו של נאשם ולהעדיף את ההיבט השיקומי בעניינו. בין היתר נקבע, כי יש לבחון - מהפן השיקומי - האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; הסבירות שהנאשם יעשה עבירות נוספות; האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה והאם הוא מתחרט עליה; משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם, ועוד. מן הפן הציבורי נקבע, כי יש לשים דגש על חומרת העבירת ונסיבותיה, כמו גם על האפקט הציבורי של ההרשעה והצורך בהרתעת הרבים, וכדברי הש' לוין בעניין תמר כתב הנ"ל "הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את ביהמ"ש ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבור". אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית ועל ביהמ"ש לבחון עניינו של כל נאשם ונאשם בלי לקבוע את עונשו אך ורק על סמך מהות העבירה. ואולם, מהות העבירה והצורך בהרתעת הרבים יכולים להטות את הכף ולגבור אף על שיקומו של נאשם. נקבע באותו עניין, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (שם, עמ'342 וכן ר' ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, וכן ע"פ 9893/06 אסנת אלון-לאופר נ' מדינת ישראל, פס"ד של ביהמ"ש העליון מיום 31/12/07). בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה - האם, בנסיבות המיוחדות של העניין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין. 5. ומן הכלל אל הפרט. מהתסקיר שהוגש על המערער לביהמ"ש קמא ניתן ללמוד, כי מדובר במי שהוא כבן 49, נשוי בשנית ואב ל-5 ילדים. מאז הושעה מהמשטרה (אליה התגייס בשנת 1993) בגין תיק שבפנינו, ובמשך כ-7 שנים (נכון להיום), הוא משמש כמנהל סניף בחברת האבטחה ח.א.ש., לשביעות רצונם המלאה של מעסיקיו ("מדובר בעובד אחראי, רציני, יוזם, איש נעים הליכות העושה רבות לקידום החברה ופיתוחה" - ממכתבו של מעסיקו, שהוגש לביהמ"ש קמא). שירות המבחן ציין, כי מדובר באדם ללא עבר פלילי, אשר מנהל בדרך כלל אורח חיים נורמטיבי וכי המעורבות שלו בעבירה הנוכחית אינה מאפיינת את אורח חייו בדרך כלל. עוד צוין, כי הוא בעל יכולות ורצון לתפקוד תקין ונורמטיבי, בעל יוזמה, הישגיות ומוטיבציה גבוהה לפעול למען קידומו, כאשר "להערכתנו, יש בידו את היכולת לניהול אורח חיים תקין בעתיד". יחד עם זאת, היה קשה לשירות המבחן להבין באופן מלא את הדינאמיקה שברקע למעורבותו של המערער בעבירה בה הורשע, וזאת לאחר שצמצם והפחית מחומרת מעורבותו. ומתברר, לאחר הסדר הטיעון שנערך במסגרת הערעור, כי לא בכדי עשה כן. 6. עם תיקון כתב האישום במסגרת הסדר הטיעון, ולאור נסיבות ביצוע העבירה כפי שצומצמו במסגרת הסדר טיעון זה, הרי שעיקר חומרת המעשה, כפי שראה אותו ביהמ"ש קמא - כבר אינו קיים עוד. מדובר בעבירה שבוצעה לפי שנים רבות (לפני כ-7 שנים); היא לא גרמה לפגיעה ספציפית; וסוג העבירה, במיוחד לאחר שאלמנט המרמה ניטל ממנה, מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה המסוים, על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. יתרה מכך, אופיו הטוב של המערער, כפי שמשתקף מתסקיר שירות המבחן, מעדותו של מפקדו - נצ"מ אורי מכלוף ומדברי מעסיקו דהיום, כפי שאלה באו לידי ביטוי בביהמ"ש קמא, ואף מתעודות ההכרה שקיבל לאורך שנות פעילותו במשטרה, מדבר לזכותו. כך גם עברו הנקי, שהרי מדובר בעבירה אחת ויחידה אותה ביצע - ראשונה ואחרונה, אותה ביצע ב-49 שנות חייו, ובמידה ותישאר ההרשעה על כנה, נדמה, כי הפגיעה במערער תהיה קשה ביותר, לאחר שהובא לידיעתנו, שככל הנראה לא יוכל להמשיך בעבודתו במקרה שכזה. פגיעה זו, בעיקר לאחר שהמערער הודיע, כי הוא עומד לפרוש מהמשטרה, תהיה קשה וחמורה - הן יחסית למעשים אותם ביצע לאור תיקו כתב האישום והן יחסית לפגיעה האפשרית בציבור בשל אי הרשעתו. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי יש מקום לבטל הרשעתו של המערער, וכך אמליץ לחברי. 7. אשר על כן, אמליץ לחברי לקבוע, כי המערער עבר עבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין (תחת העבירה של מרמה והפרת אמונים בה הורשע בביהמ"ש קמא) ולדון אותו ל-180 שעות של"צ, בהתאם למה שנקבע בביהמ"ש קמא. השופטת רויטל יפה-כ"ץס. נשיא, אב"ד השופט יורם צלקובניק: אני מסכים. יורם צלקובניק, שופט השופט יעקב שפסר: אני מסכים. יעקב שפסר, שופט אשר על כן, נקבע כאמור בחוות דעתה של כב' סגנית הנשיא ר. יפה-כ"ץ. משטרהשוטר