קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבלת היתר בניה לפני הגשת כתב אישום: כתב האישום והבקשה לביטולו החלטה זו מהווה הכרעה בטענות מקדמיות שונות, אשר הועלו ע"י הנאשמת בתשובתה בכתב לכתב האישום, בטרם נשמעה תשובתה של הנאשמת לאחר הקראה. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום מתוקן, המייחס לה עבירות לפי סעיפים 1, 145(א)(2), 204, 205, 208, 209, 212, 218 ו- 219 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). על פי כתב האישום, הנאשמת מחזיקה ומשתמשת במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 80, בגוש 2545 ברח' הרב חיים פינטו, בניין 4, שבתחום מרחב התכנון המקומי של קריית מלאכי. נרשם בכתב האישום, כי בביקורת שנערכה במקרקעין, בימים 26.11.06 ו- 17.5.05, נמצא כי במקרקעין בוצעה עבודת בנייה של בניין מגורים (בניין 4) בגודל של כ- 3,685 מ"ר (32 יחידות דיור), עבודה הטעונה היתר לפי החוק, וזאת מבלי שניתן לנאשמת או לאחר היתר בנייה. נרשם, כי הנאשמת קיבלה את היתר הבנייה כדין, רק ביום 13.2.07, ולאחר שבניין הבניין הושלמה. בטיעוניה בכתב טענה הנאשמת, כי היא אינה מודה בפרטי כתב האישום וכי היא עותרת לביטול כתב האישום בשל היותו עוסק בזוטי דברים. טוענת הנאשמת, כי נפל פגם מהותי ויסודי בהתנהלות המאשימה, פגם היורד לשורשו של עניין ומחייב ביטול ההליך הפלילי, ללא כל קשר לאשמת הנאשמת, וזאת בשל כך שהמאשימה לא נקטה בהליכי חקירה ולא קיבלה את גרסת הנאשמת לפני הגשת כתב האישום. נטען, כי המדובר הוא בפרויקט בן 4 בניינים דומים, כמעט זהים, כאשר רוב האישורים לצורך ההיתר הוצאו לפרויקט כולו. לפרויקט הוצאו מספר רב של היתרים, בשל שינויים שונים, כאשר המאשימה המשיכה להתנהל מול הנאשמת, בלי שאיש ידע שהאגרה בגין ההיתר לא שולמה. הנאשמת טוענת, כי בנסיבות האמורות בכתב האישום, אשר מקורן בטעות בתום לב, מצג בהתנהגות נמשכת של המאשימה, אשר אישרה וגם קידמה תוכניות הנוגעות לפרויקט ולבניין, לרבות מתן היתרים לבניינים באותו הפרויקט, שעה שברור לכל כי קיימים היתרים לכל הפרויקט, לרבות לבניין נשוא כתב האישום. טוענת הנאשמת, כי הבקשה למתן היתר לבניין נשוא כתב האישום הוגשה עוד ב- 8.3.04, ולאחר קבלת הערות, הועברו לעירייה כל המסמכים הדרושים לצורך קבלת היתר. נטען, כי איש מטעם העירייה לא פנה אל הנאשמת ולא הפנה את תשומת ליבה לכך שאין היתר, שכן גם הנאשמת וגם העירייה סברו שהבניין הרביעי נבנה בהיתר. הדבר נבע מטעות פנימית במשרדי הנאשמת, אשר קיבלה חיזוק מהתנהלותה של העירייה, כך שהנאשמת סברה לתומה שניתן היתר גם לבניין מס' 4. כותבת הנאשמת, כי הטעות התגלתה לאחר שהיא החלה בהליכי אכלוס וכי מיד לאחר גילוי הטעות פנתה הנאשמת לעירייה על מנת שיינתן לה היתר וההיתר ניתן ביום 13.2.07, כאשר כל המסמכים לצורך קבלת ההיתר כבר היו בידי העירייה, למעט תשלום אגרת הבנייה והיטל השבחה. ההיתר ניתן למעלה מ- 6 חודשים בטרם הגשת כתב האישום. נטען, כי המדובר הוא בנאשמת שומרת חוק, בעלת ניסיון של עשרות שנים בבנייה, אשר מעולם לא הורשעה בעבירה מסוג זה. לאור האמור, מבקשת הנאשמת כי יבוטל כתב האישום. בדיון שהתקיים ביום 23.3.10, הוברר כי הנאשמת למעשה טוענת שקמה לה הגנה מן הצדק, לאור התנהלות המאשימה. לאור זאת, התיק נקבע לשמיעת ראיות לעניין טענה של הגנה מן הצדק. ראיות הצדדים מטעם הנאשמת נשמעה עדותו של מר וקנין יעקב, מנהל הנאשמת. הוא העיד על ניסיון הנאשמת בעסקי הבנייה, כמו גם על נתוני הפרויקט שבו מצוי הבניין נשוא כתב האישום. מר וקנין העיד, כי מפקח הבנייה, מר אבייב, ביקר בפרויקט הרבה פעמים וכי לא העיר דבר. מר וקנין העיד, כי בפרויקט היו שינויים, במספר הקומות והדירות וכי האדריכלית שלו ישבה מול יורי ממחלקת ההנדסה ותאמה את השינויים. מר וקנין הכחיש כי הוא לא ביקש היתר לבניין נשוא כתב האישום, על מנת לא לשלם את אגרת היתר הבנייה. הוא מסר כי בניית הבניין הסתיימה וכאשר הוא ניגש לקבל טופס 4 באותו הבניין, נאמר לו, לתדהמתו, כי לבניין אין היתר בנייה. נתבקשה ממנו ניירת נוספת, ולאחר שהדברים הוסדרו, הוא שילם עבור ההיתר. מר וקנין מסר שהוא היה "בשוק", הואיל ומהנדס מטעם העירייה בא לשטח, רואה שמתבצעת בנייה והוא לא העיר דבר והוא לא הסב את תשומת ליבו לכך שאין היתר, כאשר מר וקנין סבר "שהכל סגור ומשולם והכל בסדר". בחקירתו הנגדית, מסר מר וקנין, שהפרויקט נבנה בשלבים. הוא התקשה למסור מועדים מדויקים של תחילת בנייתו של בניין 4 ומועד סיום הבנייה. כאשר הוא נשאל מתי סיים לבנות את הבניין, הוא ביקש לראות את התאריך של טופס 4, ומסר שהבנייה הסתיימה בסמוך לפני קבלת טופס 4, שבוע, 10 ימים, או חודש. מטעם המאשימה נשמעה עדותו של מר רפאל אבייב, מפקח בנייה. הוא העיד כי ביום 17.5.05 הוא יצא לשטח וראה שבבניין 4 נבנות קומת קרקע וקומה א' וכי הוא בדק במשרד ומצא שאין היתר בנייה לבניין. הוא הכין צו הפסקה מינהלי, אשר נחתם. העד העיד, כי ניתן את הצו למנהל הנאשמת ודרש ממנו לעצור את העבודה. עוד העיד העד, כי מר וקנין היה במשרדי מחלקת ההנדסה וכי הוא אמר לו שהוא בונה את הבניין הרביעי ללא היתר. כן העיר מר אבייב, שהוא דיבר עם האדריכלית שלו, הגב' לאה פורמן, והוא אמר לה שאין היתר בנייה על אותו המבנה. העד העיד, כי הוא ביקר שלוש או ארבע פעמים בבניין. באמצעות עד זה הוגשו תמונות שונות, מהן עולה, כי בתאריכים 17.5.05 ו- 26.11.06, בנייתו של בניין 4 טרם הסתיימה. עוד מסר העד, בחקירתו, כי מנהל הנאשמת והאדריכלית לא אמרו דבר כאשר אמר להם שאין היתר, אלא כי עוד מעט יקבלו היתר וכי הם מטפלים בזה. העד נשאל מדוע העביר התיק לצורך הגשת כתב אישום רק ביום 10.12.06, למרות שהוא ביקר בנכס עוד במאי 05', והוא השיב כי הואיל והוא מכיר את מר וקנין מזה שנים, והוא "עבד אצלנו והיה בסדר, היה מקבל היתר ועושה עבודה", הוא עשה לו כבוד ולא שלח אותו למשפט, כלשון העד, והוא חיכה שיוציא היתר, אך משראה שהבניין גדל ועדיין אין היתר, הוא העביר את התיק ליועץ המשפטי. בהמשך חקירתו מסר העד, כי טופס 4 ניתן ביום 8.5.07. בחקירתו הנגדית חזר מר אבייב על גרסתו, לפיה הוא פנה מספר פעמים למר וקנין בנושא ההיתר, כמו גם לאדריכלית ליה פורמן, אשר מסרה לו שקיים היתר, אך בפועל, העד לא ראה היתר זה. העד העיד, כי כאשר מר וקנין אמר לו שקיים היתר למבנה, הוא בדק ומצא שאין בתיק כל היתר. מטעם הנאשמת נשמעו גם עדי הזמה. העד הראשון שהעיד היה מר אשר מורלי, וזאת לאור טענת מר אבייב, שהוא מסר לו צו הפסקת עבודה מינהלי לגבי בניין 4. העד הכחיש קבלתו של ת/5, הוא הצו המינהלי. עוד העידה כעדת הזמה גם, הגב' ליה פורמן, האדריכלית של הפרויקט. הגב' פורמן העידה שנודע לה על כך שהבניין נבנה ללא היתר ושהבניין היה כמעט גמור. היא חשבה שצוחקים עמה, כך עפ"י עדותה. היות ונעשו שינויים בבניין, הוספו קומות ויחידות דיור, והתוכניות לצורך כך הוגשו כתוספת לבניין מאושר. העדה העידה, שלא עלה בדעתה שלא יצא היתר לבניין. דיון והכרעה בסיכומיו, זנח ב"כ הנאשמת את טענתו כי המדובר הוא בזוטי דברים והוא ריכז טענותיו לקיומה של הגנה מן הצדק. אכן, אינני סבור שהמונח "זוטי דברים" הינו מונח מתאים למקרה זה שבפניי, כאשר המדובר הוא, לכאורה, על בניית בניין שלם, בן 32 יחידות דיור, ללא היתר עפ"י החוק. גם הטענות הנוספות שעניינן העדר הליכי חקירה ואי קבלת גרסת הנאשמת, נזנחו ע"י הסנגור ולא נטענו בסיכומיו. על כן, לא אדון בטענות אלו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי לא קמה לנאשמת, במקרה זה שבפניי, הגנה מן הצדק. למעשה, אין מחלוקת כי היתר בנייה ניתן לבניין נשוא כתב האישום, רק לאחר שבניית הבניין הושלמה. טענת הנאשמת היא, כי המדובר הוא בטעות של הנאשמת, וגם של המאשימה, באשר הכל סברו כי לבניין ניתן היתר. על כך תעיד העובדה, לטענת הסנגור, כי ועדות בניין העיר השונות דנו בבקשות לשינויים בתוכניות הבניין, לרבות הגדלת מספר הקומות ומספר הדירות וכי אילו הייתה סבורה העירייה כי למבנה אין היתר, היא כלל לא הייתה דנה באותן הבקשות. נטען, כי האינטרס הציבורי לא ניזוק במאומה, שהרי כל שחסר לצורך קבלת ההיתר הוא תשלום האגרה ותו לא. לא מדובר הוא בניסיון להתחמק או להבריח דבר מה, כך טוען הסנגור. אני מקבל את טענת ב"כ המאשימה, לפיה הטענה כי קיימת הייתה טעות אצל הנאשמת, משסברה כי בידה היתר בנייה כדין, היא בעיקרה טענה של טעות במצב הדברים ולא טענה אשר מקימה, במקרה הזה, הגנה מן הצדק. עוד אני מקבל את טענת ב"כ המאשימה, כי העובדה שהוצא היתר בנייה כ- 10 חודשים לפני הגשת כתב האישום, אין בה כדי לאיין את עצם העובדה שבוצעה עבירה ואת הצורך בהגשת כתב אישום. יתכן ויהא בנסיבות אלה משום שיקול במסגרת השיקולים לעונש, היה ותורשע הנאשמת, אך אין בכך כדי להקים הגנה מן הצדק, וזאת לאור הכללים לתחולתה של ההגנה, כפי שיפורטו בהמשך הדברים. טענת הנאשמת הייתה, כזכור, כי גילתה את העובדה שלא קיים היתר בנייה למבנה, משפנתה לעירייה על מנת לקבל טופס 4, הוא טופס המהווה שלב לפני אכלוס הפרויקט, ומאפשר חיבור הבניין לתשתיות, כגון תשתיות חשמל ומים. ואולם, מצאתי כי טענה זו, אינה נכונה מן הבחינה העובדתית. העד מטעם הנאשמת העיד, שאם ניתן טופס 4 במאי 07', אזי הבנייה הסתיימה עד חודש לפני מועד קבלת אותו הטופס (עמ' 9, ש': 31 לפרוט'). כלומר, עפ"י גרסת העד מטעם הנאשמת, סביר להניח שהבנייה הסתיימה באפריל 07' לערך. ואולם, נ/3, הוא היתר הבנייה אשר ניתן בסופו של דבר לבניין נשוא כתב האישום, ניתן ביום 13.2.07, כחודשיים לפני שהסתיימה הבנייה, עפ"י גרסת מנהל המאשימה. מכאן, כי גרסתו של העד כי הופתע לגלות שאין היתר בנייה למבנה רק כאשר קיבל טופס 4, אינה נכונה. המסקנה היא, כי הנאשמת ידעה שאין בידה היתר בנייה, עוד לפני שהיא פנתה לקבל טופס 4. מצאתי לנכון לקבל ולהאמין לגרסתו של העד מטעם המאשימה, מר אבייב, כי עוד במהלך הבנייה, במאי 05' ובנובמבר 06' לפחות, שהם שני מועדי ביקור ברורים באתר הבנייה, הוא מצא שלא ניתן למבנה נשוא כתב האישום היתר בנייה וכי הוא הודיע על כך למנהל הנאשמת. עדותו של העד אבייב הייתה ברורה ומפורטת בעניין זה ועד זה עשה עלי רושם של אדם אמין ומהימן, הדובר דברי אמת. לא למותר לציין, כי עדותו זו של העד נתמכת בתמונות שהוא צילם באותם המועדים, אשר הוגשו וסומנו כת/1 עד ת/4. עוד אני מאמין לדברי העד אבייב, כי הוא לא ביקש מן הגורמים המתאימים לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הנאשמת, בשל היכרותו את התנהלות הנאשמת כחברה שומרת חוק ובשל כבוד שרכש למנהל הנאשמת. הגם שהתנהלות זו לא יכולה להיות נקייה מביקורת, אני מקבל אותה כגרסת אמת ואני קובע שאכן העד אבייב התריע בפני הנאשמת, במהלך הבנייה, כי הבניין נשוא כתב האישום נבנה ללא היתר. אני גם מאמין לדברי העד אבייב, לפיהם הוא מסר, ביום 17.5.05, צו הפסקה מינהלי לנציג הנאשמת באתר הבנייה, בלי להתייחס לשאלה האם המדובר הוא במסירה כדין, אם לאו. לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנאשמת ידעה, עוד מתחילת בניית המבנה, כי אין בידיה היתר בנייה וכי למרות זאת, היא המשיכה בבנייה, עד להשלמת המבנה, כאשר היתר הבנייה ניתן ביום 13.2.07, בסמוך לפני השלמת המבנה וקבלת טופס 4, כשלב מקדים לאכלוסו. די היה בכך כדי לדחות את טענת הנאשמת כי קמה לה "הגנה מן הצדק" כנגד כתב האישום שבפניי. ואולם, מעבר לצורך, אתייחס גם לטענתה של הנאשמת, כי גם המאשימה התנהלה כאילו קיים בידי הנאשמת היתר בנייה והיא המשיכה לדון בבקשות שונות של הנאשמת לשינוי תוכניות הבנייה ולהוספת יחידות דיור במבנה. אכן, מן הראיות שבפניי עולה, כי המאשימה לא נמנעה מלטפל בבקשות מן הסוג האמור שהוגשו ע"י הנאשמת והדבר מעורר תמיהה. יחד עם זאת, לא אוכל לומר כי המדובר הוא בהתנהגות שערורייתית או מקוממת מצד הנאשמת, עד כדי מסקנה כי יש בה כדי להביא לביטול כתב האישום. אתייחס בקצרה למבחנים שהתגבשו בפסיקת בתי המשפט להחלתה של הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק": א. הגנה זו תקום במקרים חריגים, כאשר העוול זועק לשמיים, כאשר רשות מתעמרת בנאשם באופן שאין הדעת סובלת את המשך ההליכים (פס"ד יפת, להלן). ב. המדובר הוא במקרים בהם הייתה פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות (פס"ד יפת). ג. בד"כ יידרש נאשם להראות קשר סיבתי בין התנהגות הרשות לבין הפגיעה בזכויותיו באופן שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן. ד. ההכרעה בשאלה אם קמה הגנה מן הצדק או לא תעשה לאחר איזון בין העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של הליך פלילי: אינטרס העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עמם, הוצאת האמת לאור, הצורך בקיומם של מנגנוני הרתעה וענישה, שמירה על ביטחון הציבור, הגנה על זכויות הקורבן, הגנה על זכויות הנאשם, הרתעת הרשות מפני נקיטת הליכים נפסדים, שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ושמירה על אמון הציבור במערכת בתי המשפט. ה. בעניין בורוביץ (להלן) רוקחו במעט הדרישות לצורך קיומה של הגנה מן הצדק ונקבע כי הדבר ייבחן בשלושה שלבים: זיהוי הפגם, בחינה האם בקיום ההליך הפלילי יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ואם קיימת פגיעה כאמור, יש לבחון האם ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים יותר מאשר זיכויו של נאשם בשלב המקדמי. ו. כאשר המדובר הוא בעבירות על חוק התכנון והבנייה, החלת ההגנה עלולה לפגוע באינטרס הציבור למיגור התופעה של בנייה בלתי חוקית ובהשלטת החוק בתחום זה. הכללים האמורים עולים מפסיקת בתי המשפט, בין היתר, בהליכים הבאים: ע"פ 2910/94 יפת נ' מד"י, פ"ד נ(2) 221; ע"פ 4855/02 מד"י נ' בורוביץ; ע"פ (י-ם) 9847/05 מד"י נ' אורה מושב עובדים. יצוין, כי ההגנה מן הצדק זכתה במקום בספר החוקים, משהוסף לסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982, ס"ק (10). בע"פ 5672/05, 5679/05 תגר ואח' נ' מד"י, נקבע כי יתכן ונפתח פתח להרחבת היקף ההגנה מן הצדק, אך כוונת המחוקק לא הייתה להביא לשינוי דרמטי ואין סיבה לשנות מהמבחן התלת שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ. כאשר מכילים אנו את הכללים על העובדות ועל המקרה שבפניי, המסקנה היא, כי גם אם חדלה המאשימה במעשיה, משהשתהתה היא בהגשת כתב אישום, ובכך שהיא טיפלה בבקשות לשינוי תוכניות ולשינוי הבקשה להיתר, הרי אין בכך כדי להקים לנאשמת הגנה מן הצדק. לא ניתן לומר כי המדובר הוא במקרה של עוול זועק לשמיים ובהתעמרות בנאשמת, עד כדי כך שהדבר אינו סובל המשך הליכים פליליים. לא נוצרת במקרה הזה תחושה של פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות, באופן שלא יובטח לנאשמת משפט הוגן. האינטרסים של קיומו של ההליך הפלילי, העמדת עברייני בנייה לדין, קיומם של מנגנוני הרתעה וענישה ושמירה על אינטרס הציבור, גוברים במקרה הזה, על תחושת הקיפוח של הנאשמת על כך שהוגש כתב אישום בנסיבות דנא. הפגמים אשר נפלו אצל המאשימה אינם כה חמורים, עד כי המשך ההליך הפלילי יהיה בו משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. לכל היותר, ניתן יהיה להביא בחשבון את אותם הפגמים, בהמשך ההליך הפלילי וזהו אמצעי מתון ומתאים יותר לנסיבות, מאשר זיכויה של הנאשמת בשלב המקדמי הזה. סוף דבר מכל המקובץ, באתי למסקנה, כי דין טענתה של הנאשמת כי קמה לה הגנה מן הצדק, להידחות. משפט פליליבניההיתר בניה