קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרזה כבר הסגרה: 1. ממשלת שוויץ פנתה לישראל בבקשה להסגיר לידיה את המשיב, המבוקש בשוויץ לשם העמדתו לדין בביצוע עבירה של גניבת יהלומים בשווי של כ-2.3 מיליון דולר. ביום 6.7.10 הורה שר המשפטים, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954, כי המשיב יובא בפני בית משפט זה כדי שיקבע אם הוא בר-הסגרה לשוויץ. בעקבות כך, הגיש היועץ המשפטי לממשלה את העתירה המונחת בפניי, בה הוא עותר לכך שהמשיב יוכרז כבר-הסגרה. רקע 2. בין מדינת ישראל ובין ממשלת שוויץ קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים. הסכם זה מעוגן באמנה האירופית בדבר הסגרה, אשר פורסמה בכתבי אמנה 647, כרך 17, עמוד 87. 3. ביום 8.4.10 הגישה ממשלת שוויץ, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה להסגיר לידיה את המשיב, לשם העמדתו לדין בעבירה של גניבת יהלומים בשווי של כ-2.3 מיליון דולר, מחברה בשם "אלדיאם" (ALLDIAM). על פי הטענה, המשיב ביצע את העבירה ביחד עם אדם בשם גיא ז'נלי, שהינו אזרח ישראלי המתגורר בבלגיה. ז'נלי הוסגר לשוויץ מהולנד ביום 13.8.09, ובשלב מאוחר יותר שוחרר בערובה. 4. מסכת העובדות והטענות העומדת ביסוד הבקשה הינה, בתמצית, זו: חברת אלדיאם הינה חברה העוסקת בסחר ביהלומים. היא מנוהלת על ידי מר ז'אן פייר הופמן, ובנו, דוד הופמן. לחברה יש משרד בז'נבה, שוויץ. ביום 10.3.09 יצר המשיב קשר טלפוני עם מזכיר החברה, מר בלדה, והציג עצמו בפניו בכזב, בשם "אנדריי סמירנוף". על פי הטענה, המשיב טען בפני מזכיר החברה כי הוא נציג של חברה רוסית פלונית העוסקת בסחר במתכות, אשר מעוניינת לסחור ביהלומים באזור סחר חופשי ברוסיה. המשיב טען בפני מר בלדה כי הוא עומד להגיע לז'נבה, והוא ביקש להיפגש עם מר ז'אן פייר הופמן. ביום 14.4.09, או סמוך לפני כן, הגיעו המשיב וגיא ז'נלי לז'נבה, שם הם התאכסנו ביחד עם חברם, דניאל טטרואשווילי, במלון "מידי". בעת שנתנו למלון את פרטיהם האישיים, מסרו המשיב וז'נלי כתובת בדויה בישראל. ביום 14.4.09 נפגש המשיב, במשרדי חברת אלדיאם, עם מר ז'אן פייר הופמן ומר דוד הופמן. המשיב, שהציג את עצמו בשם הבדוי אנדריי סמירנוף, ביקש כי הופמן יציגו לו שניים או שלושה חופנים של אבנים יקרות. כמו כן הוא ביקש לקבל רשימה של יהלומים בודדים העומדים למכירה באמצעות חברת אלדיאם, בין כאלה הנמצאים במלאי החברה ובין כאלה השייכים לשותפים עסקיים של החברה מחוץ לשוייץ. המשיב מסר להופמן כי הוא זקוק לרשימה על מנת לוודא שהיהלומים הכלולים בה מתאימים לסוג העסקים שביקש לפתוח ברוסיה. בתום הפגישה סיכמו השלושה, כי הם ייפגשו כעבור יומיים. ואכן, ביום 16.4.09 התקיימה פגישה שניה בין המשיב לבין ז'אן פייר הופמן ודוד הופמן. במהלך אותה פגישה שאל ז'אן פייר את המשיב על אודות הרקע המקצועי שלו, והמשיב סיפר לו כי אשתו הינה בעלת חנות תכשיטים. למחרת, ביום 17.4.09, התקיימה במשרדי חברת אלדיאם פגישה שלישית במספר, בה נכחו מר דוד הופמן, מר בלדה, המשיב וגיא ז'נלי, אשר הוצג בכזב על ידי המשיב כעוזרו בשם "דוד". יש לציין, כי באחת הפגישות מסר המשיב להופמן כרטיס ביקור כוזב הנושא את השם אנדריי סמירנוף, ובו מצויינים מספרי טלפון ופקסימיליה ברוסיה. במהלך הפגישות שהתקיימו הוצגו למשיב יהלומים, ובהתאם לדרישות שהציג ערכו אנשי החברה רשימה של יהלומים שיוצגו למשיב ועדכנו אותה. ביום שבת, ה-18.4.09, בבוקר פינו המשיב, ז'נלי וטטרואשווילי את החדרים במלון בו שהו. לאחר מכן הגיעו המשיב וז'נלי למשרדי חברת אלדיאם, לפגישה שנקבעה לשם הצגת היהלומים שצויינו ברשימה שהוכנה מבעוד מועד, ובחינתם על ידי המשיב. המשיב, ז'נלי (שהציג עצמו בכזב בשם דוד), ז'אן פייר הופמן ודוד הופמן, התיישבו סביב שולחן עגול, באחד ממשרדי החברה. היהלומים שנועדו לבחינה, על בסיס הרשימה, הוצאו על ידי ז'אן פייר הופמן, יהלום אחר יהלום, והוגשו למשיב. המשיב נטל בעזרת מלקחיים כל יהלום בנפרד ובחן אותו. את היהלומים שבחר כמתאימים לצרכיו הניח המשיב על מגש שהונח מימינו, בינו לבין ז'נלי. לאחר שהניח את היהלומים על המגש, העביר המשיב את היהלומים שבחר לתוך שקיקי פלסטיק. יהלומים יקרים במיוחד הונחו כל אחד בשקיק נפרד, ואילו יהלומים יקרים פחות הונחו יחדיו בשקיקים, על פי סוגיהם. המשתתפים בפגישה הסכימו, כי שקיקי הפלסטיק יוכנסו לתוך קופסה שהביאו עימם המשיב וז'נלי, וכי הקופסה תישמר בכספת שבמשרדי חברת אלדיאם, עד שהמשיב וז'נלי יעבירו לחברה את התשלום עבור היהלומים. כן סוכם, כי לאחר העברת התשלום יקבל ז'נלי לידיו את היהלומים. ז'נלי סגר את הקופסה באמצעות נייר דבק, המשיב או ז'נלי חתם עליה בחתימת יד בלתי קריאה, והקופסה הוכנסה לכספת. בין הנוכחים בפגישה סוכם, כי התשלום עבור היהלומים יועבר לאלדיאם בהעברה בנקאית, במועד כלשהו שבין יום שני ה-20.4.09 לבין יום רביעי ה-22.4.09. המשיב הבטיח ליצור קשר טלפוני עם ז'אן פייר הופמן או עם דוד הופמן ביום שני ה-20.4.09. ואולם המשיב לא יצר קשר, אלא נעלם מבלי להותיר עקבות. ז'אן פייר הופמן ובנו ניסו לשווא ליצור קשר טלפוני עם המשיב באמצעות מספר הטלפון השוויצרי הנייד שהמשיב מסר להם, ולאחר מכן באמצעות מספר הטלפון שבכרטיס הביקור אשר הוצג בפניהם כמספר הטלפון במשרדו של המשיב ברוסיה. לשיחה זו ענה אדם דובר רוסית, אשר ניתק את השיחה כעבור מספר שניות. בעקבות כך התעורר בלבם של הופמן חשד כי הם נפלו קורבן למעשה נוכלות. ז'אן פייר הופמן פתח את הקופסה שבכספת בנוכחותו של דוד הופמן, ואז הסתבר לשניים, כי בלי שהבחינו בכך, גנבו המשיב וז'נלי את היהלומים שהונחו בשקיקים, וזאת באמצעות החלפת השקיקים בשקיקים אחרים אשר בתוכם, במקום יהלומים, הניחו סוכריות. משהוברר להופמן כי הם נפלו קורבן למעשה עבירה, הזדרז ז'אן פייר הופמן והגיש עוד באותו יום תלונה במשטרת ז'נבה. בעקבות כך נפתחה חקירה, אשר תוצאותיה העלו את החשד כי המשיב וז'נלי הם אלו שביצעו את מעשה הנוכלות המתואר. ביום 25.6.09 הוצא נגד המשיב צו מעצר על ידי שופט חוקר מהרשות השופטת של מחוז ז'נבה. כאמור, ביום 13.8.09 הוסגר ז'נלי לשוויץ. 5. כאן המקום לציין, כי המשיב נולד ביום 8.6.49 באחת ממדינות ברית המועצות לשעבר. הוא עלה לישראל בשנת 1973, והעתיק את מקום מגוריו לאירופה, כנראה עוד בשנת 1981, או לכל המאוחר בשנת 1990. בתקופה הרלבנטית לענייננו הוא התגורר בבלגיה. על פי הטענה, בסמוך לאחר מעצרו של ז'נלי והסגרתו מהולנד לשוויץ עזבו המשיב, בת זוגו וילדם המשותף את בלגיה, וניתקו את הקשרים החברתיים שהיו להם עם מכריהם בבלגיה. במועד לא ידוע נכנס המשיב לישראל, ככל הנראה תוך שהוא עושה שימוש בזהות בדויה, כך שכניסתו לארץ בשמו האמיתי לא נרשמה. 6. לבקשת ההסגרה צורף חומר ראיות המבסס את מסכת האירועים שתוארה לעיל. אין צורך לפרט את מכלול חומר הראיות, שכן חזית המחלוקת הקיימת בין העותרת לבין המשיב צרה למדי: המשיב מאשר כי פנה לנציגי חברת אלדיאם וביקש לרכוש מהם יהלומים. הוא מאשר את קיומן של הפגישות עם נציגי החברה ואת מהלכן של אותן פגישות, והוא אף מאשר שלא הציג עצמו בפני נציגי החברה בשמו האמיתי, אלא בשם "אנדריי סמירנוף". אלא שהמשיב דוחה את החשדות המופנים לעברו בדבר מעשי נוכלות וגניבה. לטענת המשיב, הוא פעל בתום לב מתוך כוונה כנה לרכוש יהלומים. לדבריו, בעת שבדק את היהלומים שהוצעו למכירה הסתבר לו כי איכות היהלומים אינה תואמת את דרישותיו, ולכן החליט שלא לרכוש את היהלומים, והוא סב על עקביו. באשר לשימוש בזהות בדויה נטען על ידי ב"כ המשיב, כי התנהלות דיסקרטית בעסקאות מסוג זה, אינה דבר נדיר. המשיב טוען, כי עניינה של הפרשה שבפנינו במעשה הונאת ביטוח שנעשה על ידי אנשי חברת אלדיאם, ולא בגניבה שנעשתה על ידו ועל ידי ז'נלי. לדבריו, הוא נפל קורבן להתנהגותם של אנשי אלדיאם, ולא להיפך. הוא מתנגד, אפוא, להסגרתו. דיון והכרעה 7. השאלה הראשונה שיש להידרש לה היא, האם לבית המשפט הוצגה תשתית ראייתית העונה על אמות המידה שנקבעו בחוק ובפסיקה לצורך הסגרה? הגעתי לכלל מסקנה שיש להשיב על שאלה זו בחיוב. נקודת המוצא לבחינתה של שאלה זו מצויה בסעיף 9 לחוק ההסגרה הקובע, בין היתר, כי תנאי להכרזתו של אדם כבר-הסגרה הוא, שהוכח לבית המשפט "כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל....". בפסיקה עקבית שניתנה ביחס להוראת סעיף זה נקבע, כי "הראיות המספיקות" הנדרשות בהליך הסגרה הן ראיות לכאורה אשר יש בהן לבסס "אחיזה לאישום". בית המשפט הדן בבקשת הסגרה אינו צריך להכריע בשאלת אשמתו של המבוקש או חפותו, אלא לקבוע האם יש מקום לקיים הליך פלילי נגדו במדינה המבקשת. בית המשפט בישראל אינו נדרש לשבת על כסאו של בית המשפט שינהל את ההליך במדינה המבקשת, אלא הוא נדרש להשיב על השאלה, האם התשתית הקיימת מצדיקה את הסגרתו של המבוקש למדינה המבקשת, על מנת ששאלת אשמתו או חפותו תוכרע שם. אין מדובר בשני "משפטים פליליים" המתקיימים בזה אחר זה, אלא בהליכים שונים במטרתם ובדרך התנהלותם. בפסיקה אף נקבע, כי ראוי שבית המשפט הדן בבקשת הסגרה יימנע מלנקוט עמדה לגבי עדיפות אפשרית של ראיה אחת על פני ראיה אחרת. תפקיד זה מסור לבית המשפט בפניו יתנהל המשפט הפלילי, אליו יובאו מלוא הראיות ובפניו יטענו כל הטענות. כל שבית המשפט הדן בבקשת הסגרה נדרש לקבוע, בהקשר זה, הוא שקיימת תשתית עובדתית המצדיקה את הסגרתו של המבוקש (ר', למשל, ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (2009); ע"פ 8017/07 יניב חזיזה נ' מדינת ישראל (2009); ע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (2005); ע"פ 3439/04 משה (ז'אן פייר) בן שלום בזק (בוזגולו) נ' היועץ המשפטי לממשלה (2004); ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (2000); ב"ש 2140/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' חיים ברגר (2000); ע"פ 600/88 דיוויס נ' היועץ המשפטי לממשלה, ; ע"פ 579/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרידמן, ; ע"פ 74/85 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, ; ועוד). 8. אינני רואה קושי לקבוע, שקיימת תשתית ראייתית העונה על דרישות החוק והפסיקה לצורך הכרזתו של אדם כבר-הסגרה. המשיב אינו חולק על כך שהוא קיים מגעים עם נציגי חברת אלדיאם, במסגרתם בדק פיזית את היהלומים שהוצגו בפניו על ידי נציגי אותה חברה. טענת המשיב היא, שידם של אנשי אלדיאם הייתה במעל, ולא ידו שלא. אלא שטענה זו תצטרך להתברר ולהיות מוכרעת על ידי בית המשפט בשוויץ, בהסתמך על מכלול הראיות והטענות שיובאו בפניו. אסתפק בכך שאומר, שקיימות לא מעט אינדיקציות התומכות, ובצורה ברורה, בגרסה לה טוענת העותרת: העובדה שהן המשיב והן ז'נלי עשו שימוש בזהות בדויה; העובדה שהמשיב וז'נלי מסרו בבית המלון פרטים כוזבים באשר לכתובות מגוריהם; העובדה שהמשיב וז'נלי עזבו את בית המלון עוד בטרם התקיימה הפגישה האחרונה עם נציגי חברת אלדיאם; העובדה שהמשיב ניתק כל קשר עם אנשי אלדיאם ונעלם, פשוטו כמשמעו; העובדה שזמן לא רב לאחר האירועים מושא דיוננו עזב המשיב את בלגיה והגיע לישראל שנים רבות לאחר שעזב אותה; העובדה שאין רישום במשטרת הגבולות על כניסתו של המשיב לישראל, והנסיבות הלא ברורות בהן נכנס. 9. באשר לטענה כי אנשי חברת אלדיאם ביצעו הונאת ביטוח, הרי שבחומר הראיות הקיים יש עדות בדבר השם הטוב של מר ז'אן פייר הופמן ובדבר המצב הנסער בו היה נתון. חברת הביטוח אינה חושדת, אפוא, בהונאת ביטוח. לכך יש להוסיף, כי שיתוף הפעולה של אנשי אלדיאם עם המשטרה לצורך זיהוי המשיב וז'נלי, אינו מתיישב עם התיזה המועלית על ידי המשיב, שהרי מי אם לא המשיב וז'נלי יכול לחשוף את הונאת הביטוח, אם הייתה כזו. הטענה כי אנשי אלדיאם העלילו על המשיב וז'נלי עלילת שווא חמורה כדי לזכות בכספי ביטוח נראית, בשלב זה, רחוקה ולא משכנעת. לכך יש להוסיף, כי במסגרת העתירה שהתבררה בפניי, המשיב לא הביא ראיות היכולות להצביע על כך שהוא מעורה בסחר ביהלומים, וכי בעת שניהל את המגעים עם אנשי אלדיאם, עמד לרשותו סכום הכסף הנדרש לרכישת היהלומים. 10. ב"כ המשיב טוענים, כי הטענה בדבר הונאת ביטוח מתחזקת נוכח העובדה, שמצד אחד טענו אנשי אלדיאם כי הם אינם הבעלים של היהלומים, אלא הם קיבלו אותם מאחרים על מנת שיסחרו בהם עבורם, ואולם מצד שני לא מצויות בתיק החקירה ראיות ברורות בדבר זהותם של הבעלים. לדברי ב"כ המשיב: "... הגרסה פשוטה - הם קיבלו יהלומים בשוק השחור ורצו להיפטר מהם וביימו גניבה וקיבלו ביטוח" (עמ' 19 לפרוטוקול). ב"כ המשיב מוסיפים וטוענים, כי בחומר הראיות לא מצויה ראיה ברורה באשר למספר היהלומים שעל פי הטענה נגנבו, טיבם וערכם. מכאן, שלטענת ב"כ המשיב, לא קיימת תשתית מספקת להגשת כתב אישום, ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשת ההסגרה. 11. אינני רואה צורך להכריע במסגרת הליך זה בשאלת "כשרותם" של היהלומים ו"כשרות" העסקה שעמדה על הפרק. אינני רואה גם צורך להכריע בשאלה, מי היה הבעלים, מבחינת דיני הקניין, של היהלומים בהם מדובר. לצורך ההליך שבפניי די במסקנה הלכאורית העולה מחומר הראיות ולפיה, אנשי חברת אלדיאם החזיקו ביהלומים כדין. סעיף 383(ג)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מגדיר "בעלות" ככוללת "...בעלות חלקית, החזקה, זכות החזקה או שליטה". ובאשר לחוק השוויצרי, הרי שלטענת העותרת, אשר לא נסתרה על ידי ב"כ המשיב, "יסודות עבירת הגניבה בחוק השוויצרי, לפי סעיף 139 לקוד הפלילי השוויצרי, הן שאדם נוטל ללא רשות דבר השייך לאחר" (סעיף 8 ל"תגובה להשלמת טיעון"). הנה כי כן, שאלת הזכויות הקנייניות אינה מעלה ואינה מורידה לצורך התגבשות יסודות העבירה. ובאשר לטענה כי מדובר ביהלומים או בעסקה "לא כשרים", הרי שאפילו כך הוא הדבר - ואינני קובע שכך הוא הדבר - לא הונחה בפניי תשתית שיש בה להביא לקביעה ש"חוסר הכשרות", שולל את התגבשות יסודות עבירת הגניבה. ובאשר למספר היהלומים, טיבם וערכם, הרי שלצורך ההליך שבפניי, די בגרסה אותה מסרו אנשי אלדיאם ובתעודות המשלוח המצויות בתיק החקירה. 12. טענה נוספת המועלית על ידי ב"כ המשיב היא, שבבדיקות DNA שנלקחו על ידי חוקרי המשטרה מהזירה, נמצאו שני סימני DNA שאינם מתאימים לאלו של אנשי אלדיאם וגיא ז'נלי, ובשלב זה אין לדעת אם הם של המשיב. לטענת ב"כ המשיב, "אם יימצא כי פרופיל של שני האנשים אלה שונה מפרופיל של המשיב, הדבר יכול רק לחזק את טענתו בדבר האפשרות של הונאת ביטוח מצד המתלוננים. במיוחד לאור העובדה כי פרופיל של אחד המתלוננים נמצא על סוגר קופסת היהלומים וג'נלי מסר הסבר סביר בדבר הימצאות הפרופיל שלו על שקיות בהם נמצאו סוכריות". ב"כ המשיב עמדו על כך, שבמהלך בירורו של הליך זה, מסר המשיב דגימות DNA, וכי תשובת הרשויות בשוויץ לגבי שאלת התאמתם לממצאים שנמצאו בזירה, עדיין לא התקבלה. 13. מקובלת עלי עמדת ב"כ העותר, כי העובדה שתשובת הרשויות בשוויץ בעניין זה עדיין לא התקבלה, אינה צריכה לעמוד למכשול. יש לציין, כי במכתבה מיום 24.1.11 של התובעת בשוויץ לרשויות בישראל נאמר על ידי התובעת, כי היא תשלח את דו"ח בדיקת ה-DNA. מה"תגובה להשלמת טיעון" שהוגשה על ידי ב"כ העותר ביום 17.2.11 עולה, שעדיין לא קיבלו את הדו"ח. אין לדעת האם הדבר נובע מכך שהדו"ח עדיין לא מוכן, או משכחה או תקלה טכנית. כך או כך, אינני סבור כי לעניין זה יש משמעות מכרעת לגבי ענייננו. ראשית, משום שאין חולק על כך שהמשיב נכח במקום ההתרחשות ובדק, אחד לאחד, את היהלומים אשר לפי הטענה נגנבו. ושנית, משום שהלכה פסוקה היא, ש"לצורך הליך הסגרה, אין הכרח בצירוף מלוא חומר הראיות הקיים בידי המדינה המבקשת. די בהצגתו של חומר ראיות המשקף בצורה הוגנת את התשתית הראייתית הקיימת נגד המבוקש" (ע"פ 8010/07 יניב חזיזה נ' מדינת ישראל (2009)). 14. כאן המקום לציין, כי בעת שעתירה זו הייתה תלויה ועומדת, הגיעו לארץ משוויץ חוקרים אשר גבו מהמשיב ומאשתו גרסה לגבי החשדות המיוחסים למשיב. על רקע עובדה זו, התבקשו הרשויות בשוויץ למסור עמדה עדכנית בעניין בקשתם להסגיר את המשיב. ביום 27.1.11 התקבלה אצל העותר תשובה מטעם הרשויות בשוויץ ואשר בה נאמר, כי בכפוף לקיום עימות בין המשיב לבין ז'נלי, בכוונת הרשויות בשוויץ להגיש נגד המשיב ונגד ז'נלי כתב אישום. הרשויות בשוויץ ממתינות, אפוא, להסגרת המשיב, לשם העמדתו לדין. 15. בעניין זה יש לציין, כי אף שסעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה נוקט בלשון "נאשם", הרי שבתי המשפט בישראל קבעו, כי את המונח "נאשם" יש לפרש בצורה מרחיבה, ו"די בכך שננקטו ההליכים הדרושים לשם העמדתו לדין של המבוקש והם מתנהלים לפי דין הארץ המבקשת הסגרתו" (ע"פ 507/74 מרגורין נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 701, 702). 16. סיכום הדברים עד כה הוא, אפוא, שהעותר הניח תשתית ראייתית נאותה על פי אמות המידה שנקבעו בחוק ובפסיקה. ומכאן אעבור לדון בטענות נוספות שהעלה המשיב. 17. לטענת המשיב, אין להורות על הסגרתו לשוויץ, שכן ז'נלי משוחרר, והוא רשאי לנוע כאוות נפשו. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שציינתי לעיל, ביום 13.8.09 הוסגר ז'נלי מהולנד לשוויץ. לאחר הסגרתו, היה ז'נלי נתון במעצר בשוויץ במשך תקופה ארוכה, בסופה שוחרר תוך מתן ערבויות כספיות נכבדות ביותר. מכאן, שאין מדובר בהפליה. כשם שהולנד התבקשה להסגיר את ז'נלי, כך מתבקשת ישראל להסגיר את המשיב. השאלה האם לאחר הסגרתו יהיה המשיב נתון במעצר בשוויץ, או שישוחרר בתנאים אלה או אחרים, אינה רלבנטית להליך ההסגרה. 18. לטענת המשיב, יש לו נסיבות אישיות מיוחדות, ואלה צריכות להביא לדחיית בקשת ההסגרה או, לכל הפחות, להתניית ההסגרה בכך שאם וכאשר יורשע ויוטל עליו עונש מאסר, הוא יוחזר לישראל כדי לרצות כאן את העונש. יודגש, שאין חולק על כך שבתקופה הרלבנטית לענייננו המשיב לא היה "תושב ישראל". מכאן, שאין חולק על כך שלא חלה לגביו הוראת סעיף 1א' לחוק ההסגרה הקובעת, כי תנאי להסגרתו של אדם אשר במועד ביצוע העבירה היה אזרח ותושב ישראל הוא, ש"המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר." אלא, שכאמור, בתקופה הרלבנטית לא היה המשיב תושב ישראל. טענת המשיב היא, שגם אם לא חלה עליו הוראת סעיף 1א' לחוק ההסגרה, הרי שמתקיימות בו נסיבות מיוחדות, אשר צריכות להביא לידי כך, שהכרזתו כבר-הסגרה תותנה בכך שממשלת שוויץ תתחייב שאם וכאשר יורשע, יתאפשר לו לרצות את העונש בישראל. 19. באשר לנסיבות האישיות טוען המשיב, כי אין לו אזרחות אחרת מלבד אזרחות ישראלית, כי הוא שירת בצה"ל, וגם לאחר שעזב את ישראל והעתיק את מקום מגוריו לאירופה, הוא בא לבקר בארץ מדי פעם. בנוסף נטען, כי המשיב הוא אדם מבוגר, הלוקה בבריאותו, אשר נסיבותיו האישיות מורכבות. ואולם עיקר הטענה היא, כי לאשתו של המשיב ולבנו בן ה-12, אשר באו עימו לישראל בשנת 2009, אין אזרחות ישראלית, ואף לא אזרחות בלגית, ומטעם זה קיים חשש, שאם המשיב יוסגר לשוויץ מבלי שזו תתחייב כי הוא יוחזר לארץ לשם ריצוי העונש, אם יורשע, הדבר יביא לכך שישראל תגרש את אשתו ובנו. לטענת ב"כ המשיב, תוצאה כזו, אם תהיה, אינה מידתית ואינה ראויה. ב"כ המשיב מציינים, כי במסגרת המגעים שהרשויות בישראל קיימו עם הרשויות בשוויץ בעניין הסגרתו של המשיב, שלחו הרשויות בשוייץ מכתב מיום 24.3.10 בו הודיעו, כי "מדינת שוויץ מסכימה להחזיר את מר פרקופץ לרשויות בישראל לצורך ריצוי העונש". מכאן שלטענת ב"כ המשיב, התנייה כאמור לא תפגע בהתחייבות הבינלאומית של ישראל. 20. תשובת ב"כ העותר היא, שאין מקום להתנות את הסגרתו של המשיב בתנאי המתבקש. ב"כ העותר מציינת, כי המכתב של הרשויות בשוויץ אליו מפנים ב"כ המשיב, נכתב עוד בטרם המשיב נעצר, בשלב בו מעמדו עדיין לא היה ברור. עתה, משמוסכם כי בתקופה הרלבנטית לענייננו המשיב לא היה תושב ישראל, ומשמוסכם כי הוראות סעיף 1א' לחוק ההסגרה אינן חלות עליו, אין העותר סבור כי יש מקום להתנות את הסגרתו של המשיב בתנאי המבוקש. וכך נאמר, בין היתר, על ידי ב"כ העותר: "המשיב בחר להימלט ארצה, עם משפחתו, על מנת להתחמק מן הדין. אין באפשרותו איפוא להישמע בטענה לפיה משפחתו תהה ללא מעמד חוקי בישראל במידה ויוסגר, שכן מלכתחילה הביא המשיב את משפחתו ארצה לראשונה לאחר מועד ביצוע העבירה. בכל מקרה, אין בעובדה שלמשיב אזרחות ישראלית בלבד, או בכל טענה בדבר מעמדם של בני משפחתו אשר נלוו אליו כאשר נמלט ארצה, כדי להצדיק את אי-הסגרתו לשוויץ. תנאי כזה היה חותר תחת מטרתם של דיני ההסגרה באופן מהותי ומוציא חוטא נשכר." 21. ב"כ העותר מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 5275/01 ז'ורבלוב נ' מדינת ישראל (2002) בו נאמר, כי ".... עמדת ממשלת רוסיה או שיקולים הומניטריים אחרים, אין דינם להיבחן במסגרת סעיף 1א לחוק ו"תושבותו" של אדם שהסגרתו מתבקשת, אלא שניתן לבחון אותם במסגרת שיקול דעתו של שר המשפטים". ב"כ העותר גם מתייחסת לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (2009), בו הותנתה הסגרתו של המבוקש באותה פרשה, בהתחייבות המדינה המבקשת בדבר ריצוי העונש בישראל. אלא שלטענת ב"כ העותר, אין הנדון דומה לראיה, שכן הטעם שעמד בפרשת "פלוני" היה, שמדובר היה במקרה מיוחד של הסגרה ראשונה לאוקראינה. 22. הגעתי לכלל מסקנה, שאין להתנות את הסגרתו של המשיב בתנאי אותו הוא מבקש. ראשית יש לומר, כי לא הוצגה בפניי תמונה מלאה, ואפילו לא חלקית, באשר למצב משפחתו של המשיב. הדברים שנאמרו ביחס למשפחה, הם כלליים למדי. זאת ועוד, גם לא הובאה על ידי המשיב כל אסמכתא לטענה המועלית על ידו באשר למה שצפוי למשפחתו אם וכאשר יוסגר, יורשע, ויידון לעונש מאסר אותו יהא עליו לרצות בשוויץ. עם זאת ברור, כי בקשת המשיב להצבת התנאי האמור, אינה נובעת משיקולים הנוגעים לדין החל במדינה המבקשת, לתנאי המאסר באותה מדינה, וכיוצא באלו שיקולים הנשקלים, על פי רוב, בבקשות הסגרה. מטרת הצבת התנאי היא, להסדיר את מעמדה של משפחת המשיב בישראל. 23. אין צריך לומר, כי נסיבות אישיות וקשיים אישיים ומשפחתיים קיימים במקרים רבים. ככל שיש לבית משפט הדן בבקשת הסגרה סמכות להתנות תנאים בדבר מקום ריצוי העונש גם לגבי מבוקש שהוראת סעיף 1א' לחוק ההסגרה אינה חלה עליו, הרי שהדבר צריך להעשות במקרים מיוחדים ונדירים. במקרה שבפנינו, השאלה אותה מבקשים ב"כ המשיב להביא לפתחו של בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, היא שאלת מעמדם בישראל של אשת המשיב ובנו. אך מובן ששאלה זו צריכה להתברר ולהיות מוכרעת על ידי הרשויות המוסמכות בישראל, ולא בדרך של הצבת תנאי למדינה המבקשת, בנסיבות העלולות לעורר ספק באשר לכיבוד ההתחייבויות הבינלאומיות של ישראל. שהרי אם מדינת ישראל סבורה כי יש לאפשר למשפחת המשיב להמשיך ולשהות בישראל - הדבר בידה. ואם לא - הדבר בידה. יהיה זה דבר מלאכותי, מאולץ ובלתי ראוי להסדיר את מעמד משפחתו של המשיב, על ידי הצבת תנאים לרשויות המוסמכות בשוויץ. מה להן ולזה? 24. אסתפק בדברים אלה ולא אנקוט עמדה לגבי השאלה, האם ראוי או לא ראוי לאפשר למשפחת המשיב להמשיך לשהות בישראל, אם יוסגר, יורשע ויידון לעונש מאסר אותו יהיה עליו לרצות בשוויץ. חזקה על המשיב ובאי כוחו, שככל שיהיה צורך בכך, יפנו לרשויות המוסמכות, ויביאו בפניהן את הדברים במלואם. ואם בקשתם תסורב - יוכלו להביא דבריהם בפני הערכאות המשפטיות המוסמכות. ואם שר המשפטים סבור כבר עכשיו שמכלול נסיבות העניין מצדיק לנהוג במשיב כאילו היה תושב ישראל במועד ביצוע העבירה, הרי שפתוחה בפניו הדרך לבוא בדברים עם הרשויות המוסמכות בשוויץ, וככל שיהיה סבור שיש הצדקה לכך - להציב תנאים מתאימים. שהרי הכרזה של בית משפט על אדם כבר-הסגרה אינה מביאה את הליכי ההסגרה לקיצם. בסעיף 18 לחוק ההסגרה נקבע, כי ההחלטה בדבר הסגרה היא החלטתו של שר המשפטים. וכבר נאמר: "על כל אלה נוסיף ונזכיר כי גם לאחר הכרזתו בר-הסגרה יכול מבוקש לפנות אל שרת המשפטים - בעלת הסמכות לחתום על צו ההסגרה - בעתירה שתבקש מאת הרשויות ברוסיה כי אם ייגזר עליו עונש מאסר כי-אז יוחזר לישראל לריצוי העונש" (ע"פ 614/04 זאב פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה (2005). הנה כי כן, ככל שיש צורך בכך, פתוחה בפני המשיב האפשרות לפנות לשר המשפטים, או לשר הפנים, או לכל רשות מוסמכת אחרת בישראל, ולהציג בפניהם את טיעונו המלא. עד כמה שמדובר בהצבת תנאי להכרזתו כבר-הסגרה, הרי שנסיבות המקרה אינן מצדיקות זאת. 25. נסיבה נוספת שהועלתה על ידי ב"כ המשיב היא, שביום 1.8.10 הוגשה נגד המשיב תביעת אבהות לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (תמ"ש 1148-08-10), בגדרה הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. תשובת ב"כ העותר לעניין זה היא, שצו עיכוב היציאה מן הארץ אינו מונע את הכרזתו של המשיב בר הסגרה, או את הסגרתו. בעניין זה מפנה ב"כ העותר להוראת תקנה 387(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת, כי אם "ניתן על אדם צו עיכוב יציאה, וכן... צו הסגרה לפי חוק ההסגרה, התשי"ד-1954, יבטל בית המשפט או הרשם את צו העיכוב, אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה." ב"כ העותר גם מפנה להנחיית היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 6.1302, אשר מסדירה סוגיה זו. הנה כי כן, ככל שצו העיכוב מהארץ עדיין עומד בתוקף, הרי שאין הוא מונע את הכרזתו של המשיב כבר-הסגרה, ובכפוף למילוי דרישות הדין וקיום הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אין הוא מונע את הסגרתו. 26. עניין אחרון שיש להתייחס אליו, הוא בקשת ב"כ המשיב כי בית המשפט יעכב את מתן החלטתו זו, על מנת לאפשר להם למצות את הליכי המשא ומתן אותו החלו לקיים מול הרשויות בשוויץ במטרה להגיע עימן להסדר מוסכם. אכן, יש תועלת בהגעה להסדרים מוסכמים, ובית המשפט היה מוכן להעניק למשיב שהות מה לשם ניהול מגעים והגעה להסדרים. אלא שהדברים נמשכו, ולדברי ב"כ העותר "הרשויות השוויצריות ציינו הן בכתב והן בעל פה שאין בכוונתן לנהל משא ומתן עם המשיב לפני הסגרתו לשוויץ. ב"כ העותר אף הביעה חשש, כי "המשיב מבקש לדחות את מתן החלטה בעניינו על מנת לעשות שימוש בהליך ההסגרה כקלף מיקוח במשא ומתן מול הרשויות השוויצריות." [ההדגשות במקור - א.ר.]. נוכח דברים אלה, הגעתי לכלל מסקנה, שאין עוד מקום להמתין, והגיעה העת להכריע בבקשה המונחת בפניי. בית המשפט היה מוכן לאפשר קיומו של משא ומתן, ואולם אין הוא רוצה, חלילה, להיתפס כמי שבוחר "צד" במשא ומתן. אין צריך לומר, כי הכרזתו של המשיב כבר-הסגרה, אינה צריכה למנוע מב"כ המשיב את המשך המגעים עם הרשויות בשוויץ. הרושם המתקבל הוא, שהרשויות בשוויץ מוכנות לבוא בדברים עם ב"כ המשיב, ואולם זאת במנותק משאלת הסגרתו, עליה הם עומדים. סוף דבר 27. הרשויות המוסמכות בשוויץ מבקשות להעמיד את המשיב לדין בעבירה של גניבה לפי סעיפים 139(1), ו-139(2) לקוד הפלילי השוויצרי, אשר העונש המקסימאלי הקבוע בצידם הוא 10 שנות מאסר. גניבה מהווה עבירה לפי סימן א' לפרק יא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והעונש הקבוע בצידה הוא, לכל הפחות, שלוש שנות מאסר. אין חולק על כך, שעבירת הגניבה היא עבירה בת הסגרה לפי האמנה האירופית בדבר הסגרה. לאחר שנתתי דעתי לטענות העותר ולטענות המשיב, ומהנימוקים אותם פירטתי לעיל, אני מחליט לקבל את העתירה, ואני מכריז על המשיב כבר-הסגרה. למשיב זכות לערער לבית המשפט העליון, תוך 30 ימים. מעצרהסגרה