קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרזה על חברה כהתאחדות בלתי מותרת: כב' השופט יונתן אברהם רקע ביום 14/8/2008, הוכרזה חברת "אלאקסא אלמובארק בע"מ" (להלן: "החברה") על ידי שר הביטחון, כ"התאחדות בלתי מותרת" על פי ס' 84 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן: "ההכרזה"). כמו כן, הוציא שר הביטחון צו לתפיסת נכסיה של החברה ביום 21/8/08 (להלן: "צו התפיסה"). המערערות הגישו לבית משפט קמא תביעה כספית בסך של 1,281,997 ₪ נגד החברה, בגין אספקת שירותי הסעת מתפללים למסגד אלאקסא. ביום 24/9/08, ובמסגרת התובענה הנ"ל, ניתן צו עיקול זמני לטובת המערערות , שהורחב ביום 23/11/08 גם על נכסי החברה המוחזקים בידי משרד הביטחון, (להלן: "העיקול"). ביום 11/6/2009 ניתן פסק דין לפיו התקבלה תביעת המערערות כנגד החברה . ביום 2/7/09, לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, הורה שר הביטחון על החרמת רכוש החברה לטובת ממשלת ישראל (להלן: "צו ההחרמה"). לאחר מתן פסק הדין הוגשה ע"י המערערות תובענה בפני במ"ש קמא כנגד המשיב שעניינה בקשה לאישור העיקול שהוטל אצל משרד הביטחון. ביום 5.7.2010 ניתן ע"י בימ"ש קמא פסק דין בתובענה, אשר דחה את אותה. מכאן הערעור שבפנינו. השאלה הטעונה הכרעתנו בערעור זה היא, זכותו של מי מהצדדים גוברת באשר לנכסי וכספי החברה המוחזקים בידי משרד הביטחון . ההליך בבית משפט קמא בבית משפט קמא נחלקו הצדדים בשאלות הבאות: למי מסורה לפי תקנה 84 לתקנות ההגנה, הסמכות להוציא צו תפיסה? האם צו התפיסה טעון פרסום ברשומות? האם צו העיקול שהוטל לטובת המערערות גובר על צו התפיסה הנ"ל? בית משפט קמא הגיע למסקנות שלהלן. לשר הביטחון מסורה הסמכות להוציא צווי תפיסה - בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי טעות נפלה בתרגום המאוחר של תקנות ההגנה, שאינו התרגום הרשמי. כך, בשגגה, בס' 84 (2) (ב) נכתב כי "שר האוצר" במקום "מזכיר הכספים" , הוא הסמכות להוצאתם של צווי התפיסה. במסגרת הדיון בפני בימ"ש קמא, הגישה המשיבה לעיון בימ"ש את הנוסח האנגלי המקורי לתקנות, וכן את הנוסח העברי המקובל. בימ"ש קמא קבע כי בנוסח האנגלי, של אותה תקנה, צויין "מזכיר הכספים" ולא "שר האוצר", כפי שנרשם בתרגום המאוחר. תקנה זו, לדברי בימ"ש קמא, מעולם לא תוקנה כך שיפורש כי "שר האוצר" הנזכר הוא בעצם "מזכיר הכספים". זאת ועוד, בימ"ש קמא הגיע למסקנה זו גם נוכח ס' 1 לפקודת סדרי השלטון והמשפט התש"ח 1948 אשר הסמיך בזמנו שרים ליטול לעצמם סמכויות בקשר לחוקים המצויים בתחום סמכותם. (לשון סעיף 1: "ראש הממשלה וכל שר יפה ליטול לעצמו כל רשות אשר החוקים שבתחום סמכותו נותנים לו לשם ביצועם תפקידים מסוימים".). בימ"ש קמא קבע כי ס' 84 (2)(ה)לפקודה הנ"ל, העביר את סמכויות הנציב העליון והנציב העליון במועצתו, על פי תקנות ההגנה, לידי שר הביטחון. כן קבע בימ"ש קמא, כי בהתאם לס' 1 הנ"ל, פורסמה הודעת שר הביטחון דאז, מר לוי אשכול ז"ל, בילקוט הפרסומים מיום 23/44/1964. בהודעה זו שר הביטחון נטל לידיו את הסמכויות שהוענקו למזכיר הכספים בכל הנוגע לתקנה 84 (2) לתקנות ההגנה. בימ"ש קמא קבע, חרף ביטול שני הסעיפים הנ"ל בשנת 1968, כי הודעתו של שר הביטחון דאז לא בוטלה עד היום. לפיכך, הגיע למסקנה כי לשר הביטחון הייתה ועודנה מסורה הסמכות בהוצאתם של הצווים מכוח תקנה 84 (2) לתקנות ההגנה. אשר לשאלת הצורך לפרסם ברשומות צו תפיסה קבע בימ"ש קמא, כי צו התפיסה אינו טעון פרסום, שכן הוא אינו יוצר נורמה משפטית שיש בה כדי להביא לשינוי במשפט הנהוג במדינה. זאת ועוד, הצו מופנה לחברה עצמה שהוכרזה כהתאחדות בלתי חוקית ולא לציבור כולו, או לחלק בלתי מסוים ממנו ולפיכך הגיע למסקנה כי הצו אינו עולה כדי תקנה בת פועל תחיקתי וממילא פרסומו ברשומות אינו תנאי לתקפותו. אשר לתחרות שבין זכות המשיבה לבין זכות המערערות, קבע בימ"ש קמא, כי מטרת העיקול היא לחסום את האפשרות להעביר את הנכס לאחר ובכך לאפשר לנושה להיפרע ממנו בבוא העת, אולם הוא אינו מקנה זכות מהותית קניינית בנכס ונועד אך להגן על הנושה מפני חייב שאינו מתכוון לשלם את חובותיו. בימ"ש קמא קבע, כי נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת מעמד הזכויות היא עת הוצאתו של צו התפיסה, שכן צו ההחרמה הוצא רק לאחר הטלת העיקול. עוד קבע, כי צו התפיסה אף הוא מכשיר דיוני שנועד למנוע העברת נכס לצד שלישי אולם עם רגע הוצאת צו ההחרמה, שמכוחו חולטו נכסי ההתאחדות לטובת המדינה, גוברת זכות המדינה. העדפת העיקול על פני צו התפיסה, לפי הכרעת בימ"ש קמא, תחטא למטרת ההליך והוראות תקנות ההגנה שלעיל, ובכך תסכל את האפשרות להחרים רכושו של גוף שהוכרז לגביו כתומך טרור וכך הכרה בעיקול כגון דא, תכשיר ותאפשר הברחת נכסים. בימ"ש קמא, אף ציין, כי גם לו היה מגיע לכלל מסקנה כי צו התפיסה הוצא בחוסר סמכות, הרי שעם רגע ההכרזה על החברה כהתאחדות בלתי מותרת (כאמור בתקנה 84 (2)(ג) לתקנות ההגנה), אין באפשרות המערערות לעקל נכסים של החברה, אלא ברשות שר האוצר. שכן, לפי הוראותיה של תקנה זו, אין אדם רשאי לעשות כל פעולת דיספוזיציה בנכסי החברה עם ההכרזה, ללא נטילת רשות. לפיכך, קבלת התביעה, לדעת בימ"ש קמא, משמעה העברת נכסי החברה לידי המערערות ללא נטילת רשות שר האוצר ובניגוד לאמור בתקנה. נימוקי הערעור: לעניין מקור הסמכות בהוצאת צווי התפיסה וההחרמה, בימ"ש קמא, לטענת ב"כ המערערות, התעלם מטענות המערערות ופירש לא נכון את הוראות החוק היות ולטענתו, שר הביטחון פעל בהעדר סמכות עת הוציא את צו התפיסה ומשכך הצו בטל. לדבריו, הסמכות הנורמטיבית להוצאת צווי תפיסה וצווי החרמת נכסים, מסורה לידי שר האוצר מכוח תקנה 84(2)(ב) לתקנות ההגנה. לטענתו, התקנה הנ"ל נוקבת במונח "שר האוצר" באופן מפורש כמי שרשאי להוציאם, ורק הוא בלבד. כל פעולה מצד שר אחר, מצריכה אצילת סמכויות ובהעדר אצילת סמכות כדין לשר הביטחון, הצווים בטלים מעיקרם. זאת ועוד, ב"כ המערערות סבור, כי בימ"ש קמא נסמך על אצילת סמכות משנת 1964 שאינה תקפה למועד הוצאת צו התפיסה. בימ"ש קמא סבר כי סעיפים אלה בוטלו, ואילו לשיטת ב"כ המערערות הסעיפים הוחלפו בסעיף 32 לחוק יסוד הממשלה ובשנת תשס"א בסעיף 34 לחוק הנ"ל. לפיכך, אין עוד תחולה ובסיס להוראת החוק משנת 1964 עליה נסמך בימ"ש קמא בקובעו כי לשר הביטחון הייתה היכולת ליטול סמכות מנהלית אפילו בהעדר אצילה. עוד, טוענות המערערות, כי אצילת סמכות, מטיבה ומטבעה מתייחסת לפרק זמן מסוים ולעניין מסוים ואין היא יכולה להתקיים באופן גורף וללא כל הגבלת זמן. אשר להעדר הפרסום - לטענת ב"כ המערערות, צווים מסוג זה מפורסמים ברשומות לא מכבר. זאת ועוד, לגופו של עניין, בימ"ש קמא טעה עת קבע כי צו התפיסה הופנה אך ורק לחברה, שכן לטענתן, מתוכן הצו ניתן בנקל לראות כי הוא מופנה כלפי כולי עלמא, היות והוא מתייחס לכל אדם העשוי להיפגע כתוצאה ממנו. כמו כן, טוען ב"כ המערערות, כי צו התפיסה משנה נורמה משפטית, שכן הוא מקנה למדינה קדימות על פני צו עיקול שיפוטי. באשר לתחרות שבין צו העיקול לבין צווי התפיסה - סבור ב"כ המערערות כי בימ"ש קמא טעה משקבע כי זכות המשיבה גוברת, שכן לטענתו היות והמועד הרלוונטי הוא מועד הוצאת צו התפיסה בו הנכסים טרם הוחרמו וטרם חולטו בפועל, על כן התחרות היא בין צו עיקול לצו תפיסה, שאינו מבצע כל דיספוזיציה בנכסים. לפיכך, הזכויות הן של המערערות והן של המשיבה, לשיטת ב"כ המערערות, בשלב זה, הן דיוניות גרידא, והיות שהמערערות תמות לב ובבחינת צדדים שלישיים זכותן גוברת. ב"כ המערערות בקש שבימ"ש ייתן דעתו להתנהגות המערערות, שלא זכתה לביטוי בפסק הדין של בימ"ש קמא. המערערות פעלו בתום לב וביצעו עבודתן נאמנה במשך שנים, עובר להכרזה על החברה כהתאחדות בלתי מותרת (נתון אשר מעולם לא היה מצוי במחלוקת לטענת ב"כ המערערות). לטענתו על בימ"ש לתקן את רוע הגזירה ולשנות את הכרעתו הבלתי הוגנת של בימ"ש קמא, אשר פוגעת בספקים תמימים שלא חטאו, לא הוזהרו מבעוד מועד ואינם קשורים לפעילות ההתאחדות שהובילה לכדי ההכרזה. בדיון שהתקיים בפנינו, טען ב"כ המערערות על טענותיו הנ"ל, שבקש להדגיש את תום לבן של המערערות ש"נפלו בין הכיסאות" וטען שהכספים שהופקדו בחשבון ההתאחדות נועדו לפרוע המחאות שניתנו לידי המערערות וזו, לטענתו, זכות קניינית שלא ניתן לגבור עליה. טענות המשיבה: לטענות המשיבה, צדק בימ"ש קמא עת קיבל את טענותיה בדבר המקור הנורמטיבי לסמכות שר הביטחון להוציא צווי תפיסה. כמו כן, לדבריה, אף אם לא הייתה לו כל סמכות הרי שעצם ההכרזה, שאין מחלוקת כי מצויה בגדר סמכותו, די בה כדי למנוע הטלת עיקולים והוצאת נכסיה של התאחדות בלתי חוקית. זאת ועוד, הפרשנות שנתן בימ"ש קמא למקור הנורמטיבי לסמכות שר הביטחון להוציא צווים, נכונה ועומדת בקנה אחד עם הוראות תקנות אחרות המעגנות את סמכויות ההחרמה של שר הביטחון ומתוך התפיסה הנוהגת כי הפעלת סמכויות באשר ללוחמה בטרור ופגיעה בדרכי מימונו תתבצע על ידי שר הביטחון. כמו כן, בתחרות שבין הזכויות ובעיקר לאור ההכרזה, לא כל שכן צו התפיסה שהוצא טרם הטלת העיקול, גוברת זכות המשיבה. ב"כ המשיבה, טען כי המערערות לא הוכיחו את זכויותיהם בכספים הנ"ל וכן מסר כי ההתאחדות הגישה השגה על ההכרזה ובמסגרת ההשגה, יידונו גם זכויותיהם של צדדים שלישיים. העניין, כך הבהיר, נמצא כרגע בבדיקות והחלטה תתקבל בזמן הקרוב. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים ועיינתי עיין היטב בפסק דינו של בית משפט קמא, מסכים אני עם התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. טעמיי שלי שונים מאלו של בית משפט קמא. טרם שאדרש למחלוקת הטעונה הכרעתנו בערעור זה, מוצא אני לציין כי על אף שבפני בית משפט קמא טענו הצדדים ארוכות ובית המשפט דן והכריע בשאלות הנוגעות למועדי צו העיקול ביחס לצווי התפיסה וההחרמה שהוציא שר הביטחון, בשאלה אם מוסמך היה שר הביטחון להוציא צו תפיסה, ובשאלה אם צו זה היה טעון פרסום ברשומות, לטעמי עשה כן בית משפט קמא למעלה מן הצורך. לטעמי, משלא נתקיימה מחלוקת כי הכרזת שר הביטחון על החברה כהתאגדות לא מותרת קדמה למועד מתן צו העיקול, לא היה צורך לדון כלל בשאלות הנ"ל וניתן היה להכריע בתובענה על יסוד הנימוקים עליהם אעמוד להלן (הגם שמסכים אני עם המסקנות והנימוקים אליהם הגיע בימ"ש קמא בכל אחת מן השאלות הנ"ל כשלעצמה). הדין הוראות הדין הצריכות לענייננו מצויות בסעיף 84 לתקנות ההגנה, שעת חירום 1945 (להלן: "תקנות ההגנה"), ובתקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984. סעיף 84 לתקנות ההגנה קובע קובע: " 84. (1) בחלק זה מובנו של הביטוי "התאחדות בלתי-מותרת" הוא כל חבר בני אדם, בין שהוא מאוגד ובין שאינו מאוגד, ויהי נודע בכל שם שהוא (אם נודע לו שם) מזמן לזמן, אשר - (א) ממליץ, מסית, או מעודד בחוקתו או בתעמולתו אחת מן הפעולות בלתי-המותרות הבאות, היינו - מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח-הזרוע או באלימות ; גרימת שואה או בוז, או הסתה לאיבה, כלפי ממשלת ישראל או שר משריה בתפקידו הרשמי ; השמדת רכושה של ממשלת ישראל, או פגיעה בו ; פעלי אימתנות המכוונים כנגד ממשלת ישראל או כנגד משמשי ממשלת ישראל; או שעשה אותם פעלים כל-שהם שנזכרו בפסקת-משנה (III) ,(II) או (IV) של הפסקה הזאת, או התיימר שהיה אחראי להם, או מעורב בהם ; או (ב) הכריז עליו שר הביטחון שהוא התאחדות בלתי-מותרת; וכולל, כל סניף, מרכז, ועד, קבוצה, סיעה או מוסד של כל חבר כזה. (2) עם כניסתה לתוקפה של הכרזה מאת שר הביטחון, לפי פסקה (ב) של תקנת משנה (1), כי חבר בני אדם כלשהוא הוא התאחדות בלתי מותרת, תהיינה נובעות התוצאות הבאות, דהיינו: (א) כל אדם, שבאחיזתו, משמרו או שליטתו נמצא רכוש כלשהוא (וביטוי זה מובנו נכסי מיטלטלים ונכסי דלא ניידי מכל המינים) של ההתאחדות, וכן כל אדם שבידו חשבון או פקדון כלשהם של ההתאחדות, או שהוא עשוי או יהיה עשוי לשלם סכום כלשהוא להתאחדות, ישלח בדואר רשום לשר האוצר במשך 48 שעות, הודעה בכתב על העובדה ההיא (במסירת פרטים נכונים ומלאים על כך); (ב) שר האוצר רשאי לתת הוראות לכל אדם כזה (בין שמילא האדם ההוא אחרי תקנת משנה (1) ובין שלא מילא אחריה) המשמיטות כל רכוש כזה, או את הסכום המגיע לפי כל חשבון כזה, או את הפקדון - או את הסכום - המשתלם, לטובת שר הביטחון, והדורשות מכל אדם כזה להעביר, למסור או לשלם את אלה, או לעשותם מצויים באופן אחר, לרשותו של שר הביטחון, באותו אופן העשוי להיות מותקן בהוראות; (ג) שום אדם לא יסלק את האחיזה בכל רכוש, חשבון, פקדון או סכום משתלם, הנזכרים בפסקה (א), או את המשמר או השליטה עליהם, ולא יטפל באלה ולא יפרוש מאלה, שלא בהתאם להוראות שניתנו לפי פסקה (ב), ללא רשות שניתנה בידי שר האוצר או מטעמו; (ד) כל שוטר ואדם, שאותם הרשה על כך שר האוצר בדרך כלל או במיוחד, רשאים להיכנס לכל מקום, שבגינם עשוי להיות להם נימוק להאמין כי בהם נמצא רכוש כלשהוא או תעודה כלשהיא המתייחסת לכל רכוש או חשבון או פקדון או סכום משתלם, הנזכרים בפסקה (א), והם רשאים לחפש במקום האמור, וכן רשאים הם לבדוק כל רכוש כזה או תעודה כזאת ולקנות מהם אחיזה ולעכבם בידיהם, עד שיתן שר האוצר את ההוראות לפי פסקה (ב); (ה) כל אדם ימסור באמיתות כל ידיעות שברשותו, שאותן יתבע שר האוצר, או כל אדם הפועל לפי פקודותיו הכלליות או המיוחדות, בדבר כל רכוש, חשבון, פקדון או סכום משתלם, הנזכרים בתקנת משנה (א); (ו) כל אדם, המפר קביעה כלשהיא של תקנת המשנה הזאת, או של כל הוראה או דרישה לפיה, יאשם בעבירה על התקנות האלה." תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת. " 374. צו עיקול זמני [תיקון: תשס"א(6)] (א)  ... (ב)   בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של הנושים שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין." כבר בשלב זה ניכר השוני בין מקורות הסמכות למתן הצווים השונים, המתחרים, בם עסקינן. תקנות ההגנה, על אף כינוין "תקנות", מעמדן הינו של חקיקה ראשית. סמכות בית המשפט ליתן את צו העיקול הנ"ל במקרה דנן מקורה בחקיקת משנה. מעמדו של צו העיקול על מעמדו של צו עיקול נאמר רבות ולא ארחיב. צו עיקול אינו יוצר זכויות בנכס המעוקל למי שלטובתו ניתן הצו. צו העיקול מכוון אל בעל הנכס. השפעתו על בעל הנכס מניעתית, וייעודו, מניעת דספוזיציה ו/או העברת זכויות בנכס, בין היתר (וודאי במקרה דנן) לצורך הבטחת יכולת נושה למימוש פסק דין כספי לכשיינתן לזכותו כנגד בעל הנכס (ראה והשווה ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ. הסתדרות הרבנים דאמריקה פד"י מ"ט 1 , 177). מעמד צו הכרזה של שר הביטחון על מעמדה של ההכרזה (בשונה ממעמד צו עיקול) ניתן ללמוד מלשונו של ס' 84 (2) רישא : "84. ... (2) עם כניסתה לתוקפה של הכרזה מאת שר הביטחון, לפי פסקה (ב) של תקנת משנה (1), כי חבר בני אדם כלשהוא הוא התאחדות בלתי מותרת, תהיינה נובעות התוצאות הבאות ..." (ההדגשה בקו אינה במקור - י.א.). לשון הסעיף מלמדת שניים אלה: א, מן ההכרזה נובעות "תוצאות" , והיא איננה אך מקפיאה מצב קיים (להבדיל מצו עיקול). ב. המועד בו נובעות אותן תוצאות הינו:- מייד לאחר ההכרזה. ה"תוצאות" וייעודן סעיפי המשנה א-ו לס' 84 (2) מפרטות את התוצאות הנ"ל. עם ההכרזה מקנה הדין (מבלי להידרש עתה לגורם המוסמך) סמכויות להוציא צווים וליתן הוראות וכן קובע איסורים המופנים לא רק כלפי בעל הנכס אלא גם כלפי צדדי ג' להם זיקה לנכסי ההתאגדות הלא חוקית. ס"ק ו' לס' 84 (2) אף קובע סנקציה פלילית כנגד "המפר קביעה כלשהיא של תקנת המשנה הזאת, או של כל הוראה או דרישה לפיה...". ייעודן של התוצאות כרוך באינטרס ציבורי ראשון במעלה. הגנה על בטחון המדינה ותושביה מפני חורשי רעתה ואויביה. התאגדויות לא חוקיות מסוגה של החברה הנ"ל, מקבלות מימון מארגונים עויינים ומשתמשות בו על מנת לעשות נפשות לרעיון העומד בבסיס קיומן, בו טמונה הסכנה לביטחון המדינה, הכל במסווה של מילוי צרכים חברתיים של אוכלוסיות שונות, ביניהם מעוטי יכולת. באופן זה יוצרות הן אהדה ציבורית גוברת והולכת לאידיאולוגיה המנחה אותן ומגייסות תמיכה המונית בפעילותן האסורה. הסמכויות המוקנות יחד עם האיסורים הקבועים בתקנה 84(2) נועדו לגדוע פעילות זו משורשה. על אף שמדובר בסמכויות שונות, נועדו כולן לאותה מטרה וההליך, החל מן ההכרזה ועד להחרמת הנכסים הנו הליך אחד. אלמלא הצורך המציאותי באיתור כל נכסי ההתאגדות האסורה, איסופם, תפיסתם ובירור טענות צדדים שלישיים בנוגע לזכויות באותם נכסים, לא היה כל צורך במרווחי זמן בין הוצאת הצווים השונים בפרט ובין הוצאת צו ההכרזה לצו ההחרמה, הסותם את הגולל על קיומה הפיזי של ההתאגדות האסורה, בכלל. המונח " עם כניסתה לתוקפה" מלמדנו, אם כן, כי הבעלות בנכסים של ההתאגדות האסורה (אשר אותרו, נאספו ונתפסו לאחר ההכרזה) , עוברת אל המדינה מידית לאחר ההכרזה. טענת תום הלב מצד המערערות טרם סיום אתייחס לטענת ב"כ המערערות כי תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא היא פגיעה באנשים תמי לב אשר השקיעו מלא מרצם וזמנם ונותרו מול שוקת שבורה. במקרה דנן על נסיבותיו כולן כפי שהן עולות מפסק דינו של בית משפט קמא, התקשיתי לקבל את הטענה כי המערערות פעלו בתום לב. המערערות בחרו להתקשר בחוזה עסקי עם גוף שניתן היה להבין כי הדרך בא התנהל מאפיינת גוף הפועל מתוך אידיאולוגיה לא שגרתית. ניתן היה להסיק זאת הן מן העובדה כי החברה התקשרה מול מספר רב של נותני שרותים (שרותי הסעה) והן כי השרות עצמו ניתן לבסוף למשתמשים בו, חינם אין כסף, התנהגות שאינה רווחת אצל גופים עסקיים בשיגרה, אלא מאפיינת מי שמעונין ב"עשיית נפשות" לרעיונותיו ולאידיאולוגיה החריגה המנחה אותו. מי הבוחר להתקשר עם גופים מסוג זה, מוטב לו כי ייקח בחשבון שעלול הוא למצוא עצמו מול שוקת שבורה. מי העוצם עיניו מן הסיכון הנ"ל אין לו להלין, אלא על עצמו. במובן זה, יש בתוצאת פסק הדין שניתן כדי לשרת את גורם ההרתעה משיתוף פעולה עם אירגונים קיצוניים, ולתרום להשגת האינטרס הציבורי ביטחוני עליו עמדתי לעיל. אכן, משהוחרמו וחולטו נכסי החברה לא יוכלו המערערות להיפרע עוד מן החברה. מבלי לקבוע מסמרות, ייתכן כי מזור לכאבם יוכלו המערערות למצוא בהגשת תביעה אישית נגד בעלי החברה הנ"ל. עניין זה אינו צריך הכרעתנו (ראה והשווה לדברי כב' הש' מצא בעניין דומה בבג"צ 1656/00 חב' אלמנאר נ. שר האוצר) . לא מיותר יהיה לומר כי תביעה מסוג זה ככל אכן תוגש כנגד יחידי אותה התאגדות אסורה, יהיה בה כדי לתרום גם כן לאינטרס הציבורי הנ"ל שכן הצורך לנקוט בה כמוצא אחרון, יכרסם כרסום משמעותי באהדה שהושגה כתוצאה מההתאגדות האסורה. סיכום ומסקנה הנה כי כן עומדים זה מול זה צו עיקול שניתן לפי סמכות הקבועה בחקיקת משנה, שייעודו הבטחת עניינו של פרט בהליך אזרחי, אל מול צו הכרזה שהוצא לפי סמכות הקבועה בחקיקה ראשית שייעודו הבטחת אינטרס ציבורי בטחוני ראשון במעלה. הנימוקים המפורטים לעיל מחייבים לטעמי את המסקנה כי מקום בו הכריז שר הביטחון על חבר בני אדם כ"התאגדות לא מותרת", אין בצו עיקול שניתן על נכסי אותה ההתאגדות לאחר ההכרזה כדי למנוע העברת הבעלות בהם, בדרך חילוט או החרמה, לידי המדינה. על אף שהדבר אינו צריך הכרעה בענייננו, מאותם נימוקים סבורני כי יש להגיע לאותה מסקנה גם מקום בו ניתן צו העיקול קודם למועד ההכרזה. משהגעתי למסקנה הנ"ל, וכפי שציינתי קודם, אינני מוצא צורך להידרש לטענות כנגד יתר קביעותיו של בית משפט קמא. הייתי מציע על כן לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור. כב' סגן הנשיא אברהם אברהם הנני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, כב' השופט י' אברהם, ומבקש להוסיף מלים אחדות משלי. הוראות שונות בדין נותנות בידי המדינה כוח לחלט רכוש של אדם, משמע להפקיע את רכושו על מנת שיעבור לקניינה שלה. הוראת חילוט שכזו מצויה, דרך משל, בפקודת הסמים, דוגמה עליה עמד שופט השלום הנכבד, והיא נותנת בידי המדינה כוח להפקיע את קניינו של אדם שהורשע בעבירת סמים. השיקולים המנחים את המחוקק במתן כוח בידי המדינה לחלט רכוש של עבריין הינם מגוונים, אם כי המכנה המשותף ביניהם נעוץ בפגיעה בכיסו של העבריין, לבל ישנו מעשיו, למען יראו הוא ויראו אחרים, ועוד כיו"ב שיקולים. הוראת סעיף 84 לפקודה היא כדוגמת ההוראות הללו שבדין, הנותנות בידי המדינה את כוח החילוט, כוח ההפקעה של הקניין מידי עבריין. כשם שציין חברי, צו ההכרזה על החברה בה עסקינן כהתאחדות בלתי חוקית גורר אחריו הפקעת כלל רכושה של החברה, וההוראות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 84 הנ"ל ייעודן לממש הפקעה זו של הרכוש מידיה של החברה לידי המדינה. פועל יוצא מכל אלה, מעת שיצא צו ההכרזה, כלל רכושה של ההתאחדות הבלתי חוקית עובר לקניין המדינה. אין בכך כדי לומר, כי אם אדם שלישי (כגון המערערות שלפנינו) טוען לזכות ברכוש המופקע, לא תימצא לו תרופה. אם יוכיח, כי הרכוש הוא שלו, ולא של הגוף שהוכרז כהתאחדות בלתי חוקית, צו ההכרזה לא יפעל על מנת ליטול פריט רכוש זה, שאיננו קניינו של הגוף המוכרז ולכן לא ניתן להפקעה. שאלה נכבדה היא, מה אם בטרם ניתן צו הכרזה, ניתן צו עיקול על נכסי הגוף מושא ההכרזה, שאז יש מקום לשאול זכותו של מי גוברת, זכותה של המדינה, זכותו של הצד השלישי בעל העיקול, או תוצאה דומה אחרת. אלא שלתחרות זו בין הזכויות או בין הכלים השונים הנוטלים חלק במשחק (צו העיקול לעומת צוים אחרים) אין כל רלוונטית לעניין שלפנינו, שכן צו העיקול לטובת המערערות יצא לאחר שניתן צו ההכרזה, ולכן הוא לא חל על רכוש של החברה, שהרי רכוש זה היה, בעת מתן הצו, לרכוש המדינה, מכוחה של ההכרזה על החברה כהתאחדות לא חוקית. את שאלת התחרות בין הזכויות או הכלים הדיוניים שהזכרתי אשאיר, אפוא, בצריך עיון, משאיננו צריכים להכרעה בה על מנת להכריע בסכסוך שלפנינו. המערערות מוסיפות וטוענות, כי הכסף המעוקל הוא בבחינת רכושן שלהן ולא רכוש החברה, שכן הכסף הגיע לידי החברה כתמורה עבור שירותי הסעה שהזמינו ממנה (שירותים שלא ניתנו לבסוף). טענה זו אין לה על מה שתסמוך, כיוון שמעת שניתן הכסף לידי החברה (גם אם מדובר בשיקים, כטענת המערערות), הוא היה לקניינה. זאת ועוד, אפילו היתה הוראה כלשהי של שימור הבעלות בכסף, הוראה שכזו לא יכולה היתה לזכות במתן תוקף בידי בית משפט, בשל חוסר האפשרות לעקוב אחר הכסף, ולצובעו בצבעי המערערות, להבדיל מאחרים שנתנו כסף לחברה. גם טענה זו של המערערות אינה עשויה, אפוא, לסייע בידיהן. נסכם את הדברים ונאמר, כי לבקשת המערערות הוטל עיקול על רכוש, שבדיעבד נסתבר כי איננו רכושו של מי שחייב להן כספים (קרי החברה), כיוון שרכושו של חייב זה הופקעו לקניינה של המדינה עוד קודם למתן צו העיקול, מכוחו של צו ההכרזה, שהכריז על החייב (החברה) כהתאחדות בלתי חוקית. הואיל וכך, דינה של תביעתן להידחות, וכך גם ערעורן שלפנינו. אב"ד כב' השופט דני צרפתי מסכים לפסק דינו של כבוד השופט י. אברהם, כמו גם להשלמותיו של אב"ד, השופט א. אברהם, כשאני רואה להוסיף שלוש הערות הבהרה בעניין. א. ראשית אדגיש, כי הגם שעיקר נימוקיי וטעמיי בבית משפט קמא הפכו להכרעות שמעבר לנדרש, זאת משעה שקבענו כאמור כי צו ההכרזה שהוצא מוקדם לצווי העיקול שהטילו המערערות די בו לדחיית תביעתן, הרי אנו מסכימים גם למסקנות ולנימוקים אליהם הגיע בית משפט קמא בפסק דינו. ב. שנית אבהיר, כי לצורך דחיית תביעת המערערות בענייננו, די בהכרעה לפיה צו ההכרזה מקים מחסום או מאיין את תוקפן של פעולות קנייניות ו/או דיוניות הנעשות בנכסיה וזכויותיה של ההתאגדות, זאת ממועד כניסת צו ההכרזה לתוקף, ובכלל זה מאיין תוקפם של צווי עיקול שהוטלו מאוחר לצו ההכרזה. בהתאם לאמור, לעניינו, אין צורך להכריע בשאלה מהו המועד בו עוברת בפועל הבעלות בנכסי ההתאגדות האסורה לידי המדינה, האם ממועד ההכרזה או ממועד צו התפיסה ו/או ההחרמה. ג. שלישית, אינני רואה צורך בענייננו להידרש לשאלת תום ליבן של המערערות. הכרעה זו אינה דרושה לצורך דחיית ערעורם, כאמור, וספק אם נכון לקבוע מסמרות בנושא בענייננו, זאת בזיקה לתשתית העובדתית המצויה בפנינו. האמור אין בו, כמובן, לפגוע מתוקף המפורט בפסק דינו של השופט י. אברהם, לעניין היבטי תום הלב והאינטרס הציבורי, זאת מההיבט העקרוני ועל דרך הכלל. הוחלט, אפוא, פה אחד לדחות את הערעור. המערערות תשלמנה למשיבה שכר טרחת עורכי דין בערעור בסך של 20,000 ₪. התאחדות בלתי מותרת