קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המחאת זכות נושה ללא הסכמת החייב: 1. לפנינו ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל שחר קטוביץ (להלן - הרשם) שניתנה ביום 6.3.11 (להלן - ההחלטה). 2. תיק ההוצאה לפועל נשוא ההחלטה נפתח לביצוע פסק דין של בית הדין לעבודה בירושלים (2165/07) מיום 18.2.10 (להלן - פסק הדין), אשר בו נפסק למערער, שהיה עובד של המשיבה, סכום של 4,197 ₪ בשל שכר עבודה. 3. המשיבה הגישה טענת "פרעתי" אשר התקבלה על ידי כב' הרשם. בהחלטתו קיבל כב' הרשם את טענת המשיבה לפיה, עם קבלת פסק הדין המחה מנהל המשיבה למשיבה חלק מחובו של המערער בשל הלוואה שלא נפרעה ואשר ניתנה למערער על ידי מנהל המשיבה, וכתוצאה מכך קיזזה המשיבה כדין את חובה מכוח פסק הדין כנגד מקצת חובו של המערער בשל אי החזר ההלוואה, ובכך למעשה נפרע החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל. כב' הרשם קבע, כי במקרה דנא אכן הייתה המחאת זכותו של מנהל המשיבה למשיבה לגביית חובו של המערער כלפיו, בהתאם להוראות חוק המחאת חיובים, התשכ"ט - 1969 (להלן - החוק), ולכן בקשת המשיבה בטענת "פרעתי" התקבלה במלואה. טענות הצדדים 4. לטענת המערער, ההחלטה ניתנה בחריגה מסמכות עניינית ולכן בטלה מעיקרא, הואיל וטענת הקיזוז הועלתה כבר בהליך בבית הדין לעבודה ונדחתה. הואיל וסמכותו של רשם ההוצאה לפועל לדון בטענת פרעתי מוגבלת רק לטענות שנולדו לאחר מתן פסק הדין - טוען המערער כי שגה כב' הרשם בקבלו את הטענה והחלטתו ניתנה בחריגה מסמכות. 5. המערער טוען גם כי בפסק הדין נקבע כי אין להרים את מסך ההתאגדות בין המשיבה לבין מנהלה, והחלטתו זו היא בבחינת מעשה בית דין. לפיכך, מושתקת המשיבה מלטעון לקיזוז במסגרת הליך ההוצאה לפועל. 6. עוד טוען המערער, כי המחאת הזכות הייתה בגדר חוזה למראית עין, רק כדי לעקוף את האמור בפסק הדין לעניין הרמת מסך ההתאגדות, ולפיכך זכות הקיזוז שנויה במחלוקת ובירור של טענה זו חורג מגדר סמכותו של הרשם כאשר הוא דן בטענת "פרעתי", ויש לבררה בבית המשפט. לטענת המערער, מושא ההעברה למשיבה היה חיוב המשיבה ולא זכות מנהלה, ועל כן, לנוכח הוראות סעיף 6 לחוק, אשר מתנה את תוקף העברת החיוב בהסכמת הנושה ( שלא ניתנה במקרה דנא) - ההמחאה היא חסרת כל תוקף. 7. המערער טוען כי המשיבה בפעולותיה יצרה ערוץ גביה חדש, חוץ מאלה המוסדרים בחוק ההוצאה לפועל, בתשכ"ז - 1967 (להלן - חוק ההוצל"פ), וההחלטה של כב' הרשם נותנת למעשה לגיטימציה לעסקאות מדומות בין חייבים לזוכים, מבלי שיהא פיקוח של הרשויות, והדבר יכול להיגרר, כדבריו, "למחוזות חשוכים". 8. לטענת המשיבה, מדובר בהחלטה מנומקת והמערער לא הראה טעם מספיק שיצדיק התערבות של בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור. 9. המשיבה דוחה את טענת המערער בעניין סמכותו של הרשם, הואיל ולא הועלתה בעת הדיון בפניו והמערער "נזכר" להעלותה רק לאחר שנדחו טענותיו. לגופו של עניין נטען, כי לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ הנטל להוכיח את טענת ה"פרעתי" מוטל על כתפי החייב (המשיבה), וכי המשיבה עמדה בנטל זה וטענות המערער נדחו זו אחר זו בהחלטת הרשם. 10. טענה נוספת בפי המשיבה, כי בפסק הדין עצמו נקבע מפורשות שניתן יהיה לשלם את הסכום שנפסק בדרך שעשתה המשיבה, דהיינו בדרך קיזוז במסגרת תיק ההוצאה לפועל או מחוץ לכותלי בית המשפט ביחס לכלל החובות, ולכן צדק כב' הרשם עת קבע כי המחאת הזכות מאת מנהל המשיבה למשיבה נעשתה כדין. 11. המשיבה טוענת כי בהגשת הערעור מנסה המערער אך "לדחות את הקץ", דהיינו למנוע מהמשיבה לגבות ממנו את הכספים אשר הוא עדיין חייב לה במסגרת תיק ההוצאה לפועל שפתחה המשיבה נגדו, עוד לפני שפתח המערער את תיק הוצאה לפועל בגין פסק הדין, ובכך נהג בחוסר תום לב המצדיק את דחיית ערעורו. דיון והכרעה 12. השאלה שעומדת בפנינו הינה - האם בנסיבות העניין רשאי היה מנהל המשיבה להמחות למשיבה את זכותו להחזר ההלוואה מאת המערער, ועל ידי כך לגרום לקיזוז חובה של המשיבה למערער לפי פסק הדין, והאם הייתה סמכות לכב' הרשם להכיר בהמחאת הזכות האמורה במסגרת טענת "פרעתי". במלים אחרות, עלינו לבחון האם נאסרה המחאת הזכות בפסק הדין, והאם מדובר בהמחאת זכות פיקטיבית. אם התשובה לכך תהא חיובית - הרי שאין מקום לטענת "פרעתי" של המשיבה ודין הערעור להתקבל. מאידך, אם התשובה לכך תהא שלילית - הרי שדין הערעור להידחות. 13. במקרה שלפנינו ישנם למעשה שני מצבים או אירועים: (א) ההלוואה שניתנה למערער על ידי מנהל המשיבה ואשר לא נפרעה. במקרה זה מנהל המשיבה הוא הנושה, ואילו המערער הוא החייב; (ב) החוב של המשיבה למערער על פי פסק הדין. במקרה זה המשיבה היא החייבת במסגרת תיק ההוצאה לפועל נשוא הערעור, ואילו המערער הוא הזוכה (הנושה). אין מחלוקת כי זכותו של מנהל המשיבה כלפי המערער להחזר חלק מההלוואה הומחתה למשיבה לאחר פסק הדין. בסעיפים 43 - 44 לפסק הדין אמנם נקבע כי לא הוכחה עילה להרמת מסך בין מנהל המשיבה למשיבה, תוך יחוס חובות המשיבה כלפי המערער למנהל המשיבה (ולכן התביעה כנגד מנהל המשיבה נדחתה), אולם לא נאסרה בפסק הדין המחאת זכויותיו של מנהל המשיבה כלפי המערער למשיבה. בית הדין לעבודה קבע במפורש: "יושם אל לב כי הצדדים רשאים לערוך ביניהם קיזוז במסגרת תיק ההוצאה לפועל או מחוץ לכותלי בית המשפט ביחס לכלל החובות, אולם אין הדבר נוגע להליך זה..." נראה שהפרשנות שיש ליתן לאמור בפסק הדין בעניין זה היא כדלקמן: המשיבה מצדה לא יכולה להתנער מחובותיה כלפי המערער על ידי ייחוס חובותיה כלפי המערער למנהל המשיבה, אולם אין בכך כדי למנוע מהצדדים לערוך ביניהם קיזוז (שבוצע בעזרת המחאת הזכות מאת מנהל המשיבה למשיבה). 14. לפי סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, זכותו של נושה (במקרה דנא זכותו של מנהל המשיבה כנושה של המערער) ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב (המערער), זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות, או לפי הסכם בין החייב לין הנושה. מדובר למעשה בחילוף נושים, כאשר הנושה המקורי (מנהל המשיבה) חדל להיות הנושה של החייב (המערער) עקב המחאת זכותו, ואילו הנמחה (המשיבה) הופך להיות נושה של החייב לכל דבר ועניין. הואיל והמשיבה הייתה חייבת למערער את הסכום שנפסק לו על פי פסק הדין, והואיל וכאמור הפכה המשיבה לנושה של המערער לגבי הזכות שהומחתה לה - לא הייתה כל מניעה לקיזוז שבוצע על ידי המשיבה. 15. במקרה שלפנינו ,לא מצאתי כל הגבלה על המחאת זכותו של מנהל המשיבה למשיבה, ולא שוכנעתי כי מדובר בהמחאת זכות פיקטיבית. ההפך הוא הנכון - עיון בפרוטוקול הדיון בפני כב' הרשם, בהחלטה, וכן בפסק הדין מעלה כי לא הייתה כל מניעה לביצוע המחאת הזכות, ולא נדרשה לשם כך הסכמה מאת המערער, כפי שטען המערער. אמנם סעיף 6 לחוק קובע כי חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה - אולם נראה שסעיף זה, עליו מנסה להסתמך המערער, איננו רלבנטי לענייננו שכן על הסיטואציה נשוא הערעור חלות הוראות סעיף 1 לחוק, שעניינו המחאת זכות ,ולא מדובר בהמחאת חבות, עליה חל סעיף 6 האמור. לפיכך, דין טענת המערער בעניין זה להידחות. 16. הואיל ואין מחלוקת כי המחאת הזכות על ידי מנהל המשיבה נעשתה לאחר פסק הדין - הרי שלאור הוראות סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, שעניינו טענת "פרעתי", דינה של טענת המערער בדבר העדר סמכות עניינית להידחות אף היא. סוף דבר 17. לאור האמור, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה, תוך 30 ימים, הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום של 3,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. המחאת חיוביםנושה