קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאה למורשה עורך דין: בקשה להורות כי המצאת כתב התביעה למשיבים 2 - 4 מהווה המצאה לידי מורשה כדין, בהתאם לתקנות 482(א) ו-477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין). אשר למשיבה 1 מבוקש להחיל את "כלל הידיעה" ולקבוע כי אף לה הומצאה התובענה. המבקשת (חברת פרטית המאוגדת בישראל), המשיבה 1 (חברה פרטית המאוגדת בהונגריה; להלן: המשיבה) וחברה נוספת היו בעלי מניות בחברה הונגרית בשם Atlas Estates Kaduri-Shasha Zrt, שכל נכסיה הם חלקת קרקע בעיר בודפשט (להלן: החברה). ביום 25.3.2010 הגישה המבקשת תביעה לבית משפט זה נגד המשיבה ובין טענותיה כי נִצלה לרעה את כוחה בחברה וגרמה לה נזקים. המבקשת המציאה את כתב התביעה למשיבים 2 - 4, מאחר שלטענתה הם משמשים מורשי המשיבה בהתאם לתקנות סדר הדין. המשיבים חולקים על כך, ואפרט: משרד עוה"ד ראב"ד, מגריזו, בנקל ושות' טוענת המבקשת כי המשיב 2 הוא משרד עו"ד המייצג את המשיבה 1 בסכסוך נשוא כתב התביעה כפי שעולה ממכתבים ששלחה המשיבה למבקשת באמצעות משרד עו"ד בנוגע לסכסוך נשוא התביעה (נספחים ב1-ב3), עוד לטענתה מייצג המשרד את "קבוצת אטלס", שהיא קבוצת החברות אליה משתייכת המשיבה. המבקשת אף מפנה לפרופיל המשרד כפי שפורסם ברשת האינטרנט, וממנו ניתן לראות כי "אטלס נכסים" היא לקוחת משרד עו"ד. המבקשת אף מפנה לפרסום בעיתון ממנו עולה כי המשרד ייצג את "אטלס אסטייט" בעסקת נדל"ן (נספחים ג1-ג2). ביום 13.4.2010 שלח משרד עו"ד מכתב תגובה למכתב שנשלח על ידי המבקשת ובו טען כי (כל ההדגשות לקמן שלי -א.נ.ח) "הח"מ אינו משמש כפרקליטה של הנתבעת, אין לו קשרי עבודה איתה, ומענו אינו משמש כמען להמצאת כתבי בי-דין עבורה". ביום 21.4.2010 שלחה המבקשת מכתב תגובה ובו טענה כי ההמצאה נעשתה כדין, בין היתר, מהטעם כי המשרד שימש כבא-כוחה של המשיבה במחלוקת נשוא התביעה דנן; ביום ביום 22.4.2010 דחה משרד עו"ד את הנטען במכתב המבקשת ולדבריו "כפי שכבר הודעתי לך במכתבי מיום 13/4/10, הח"מ אינו משמש, ומעולם לא שימש מורשה מטעם הנתבעת לקבלת כתבי בי-דין. כמו כן אינני משמש כעורך דינה של הנתבעת בעניין זה". עוד הדגיש משרד עו"ד כי חליפת המכתבים והפרסומים אליה מפנה המבקשת היו בשנת 2007, כי פרופיל המשרד עודכן בפעם האחרונה ביום 27.1.2008 וכי אין כל ראיה לכך כי המשרד "משמש כב"כ של הנתבעת וככזה אשר מענו משמש כמען לקבלת כתבי בי דין עבורה... בנסיבות אלו ברור איפוא כי ניסיונה של המבקשת ליצור יש מאין יחסי עו"ד לקוח בין המשיב לבין הנתבעת לא יצלח", כך גם ציין כי למיטב ידיעתו החל מראשית 2008 מיוצגת המשיבה על ידי עורכי דין אחרים. וטענה זו אף נתמכת בתצהיר שניתן על ידי עו"ד דוד מגריזו ובו ציין כי "אדגיש, כי אינני מייצג את הנתבעת בתיק זה ולמיטב ידיעתי, החל מראשית שנת 2008, הנתבעת מיוצגת על ידי עורכי דין אחרים מטעמה". התקנה הרלוונטית לענייננו הייא תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין. בהתאם לפסיקה אין לפרש את הביטוי "מורשה" המופיע בתקנה, במשמעותו הפשוטה כ"שלוח" אלא יש לפרש באופן רחב את הביטוי 'מורשה' כמתייחס לאדם המצוי בקשר רציף ופעיל עם הנתבע באופן כזה שסביר להניח כי יעביר לידיעת הנתבע את העובדה כי נפתחו נגדו הליכים כך קבע בית המשפט העליון ברע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חימו (לא פורסם 27.2.2006): "6. ...תקנה 482 עניינה, כאמור, בהמצאת כתבי בי-דין באמצעות מורשה. על פי תקנה זו ניתן להמציא תובענה בעניין עסק או עבודה המוגשת נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט "למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". תקנה זו עשויה לחול לגבי תובענה המוגשת נגד נתבע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ישראל. מורשה הוא אדם אשר נמצא בקשר שוטף עם הנתבע ויש מקום להניח כי יביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו... בית משפט זה עמד לא אחת בעבר על כך שאין לפרש את הדיבור "מורשה" במשמעות הטכנית של שלוח וכי יש להחיל פרשנות מרחיבה על תקנה 482... המבחן העיקרי שאומץ בפסיקה לצורך קיומה של דרישת ההרשאה, הוא אינטנסיביות הקשר בין הנתבע לבין המורשה. המבקש להמציא כתב בי-דין לידי מורשה נדרש להראות קיומו של שיתוף פעולה בין המורשה לבין הנתבע, במידה כזו שסביר להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו (שם). על בית המשפט לבחון את דרגת האינטנסיביות של הקשר בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה". משכך אתייחס לשאלה האם הוכיחה המבקשת כי המשרד מצוי בקשר 'רציף ופעיל' עם המשיבה. תחילה לציין כי הגעתי למסקנה כי התשובה לכך שלילית. התביעה, כאמור, הוגשה בחודש מרץ 2010. ה"ראיות" שצורפו כנספחים מצביעים על קשר שהתקיים בשנת 2007 ולא מאוחר יותר, ובוודאי שלא בתקופה שקדמה להגשת התביעה. המסקנה המתבקשת היא, איפוא, כי המבקשת, עליה הנטל להוכיח קיומו של קשר 'רציף ופעיל' בין משרד עו"ד לבין המשיבה לא עמדה בנטל זה בהיות המסמכים מתייחסים לעבר של לפני שנים מספר ומשכך אינו 'רציף ופעיל' ואין משרד עו"ד בא בגדר "מורשה" כהוראת התקנה. בצד המסקנה ראיתי לציין כי דעתי אינה נוחה מהתשובות שהשיב משרד עו"ד. התשובה עליה שב וחוזר משרד עו"ד כי אינו משמש ב"כ של המשיבה, אינה כה רלוונטית שהרי השאלה המחייבת מענה היא האם המשרד מצוי בקשר עם המשיבה ולא אם הוא משמש ב"כ. ועוד לומר כי מחד גיסא טוען משרד עו"ד כי אין הוא מצוי בקשרי עבודה עם המשיבה (ויש לתהות האם הצדדים מצויים בקשרים אחרים - עסקיים למשל?!) ומאידך גיסא הוא שב ומדגיש כי אין הוא משמש כפרקליטה של המשיבה בתיק זה. מכלל לאו אתה שומע הן, קרי, כי המשרד משמש כפרקליט המשיבה לעניין אחר, ואם כך די בזה כדי שישמש מורשה לעניין התקנה ככל שמתקיים קשר רציף ופעיל ביניהם. לא ברור מדוע משרד עו"ד נמנע מלהצהיר 'ברחל בתך הקטנה' כי לא מתקיים כל קשר בינו לבין המשיבה וכי אין ביניהם כל שיתוף פעולה מסוג כלשהו (ראו בש"א (ת"א) 16389/07 ה"פ 845/07 צוקרברג נ. ארנשטיין (לא פורסם 1.1.2008) פסקה 7 וההפניות שם; וגם רע"א 11822/05 Philip Morris USA inc נ' אל רואי (לא פורסם 8.5.2006) פסקה ה(6)). המשיבים 3 ו-4 המבקשת טוענת כי המשיב 3 (להלן: "דותן") הוא מנהל בחברת האם של המשיבה, וכן משמש כדירקטור בחברה מטעם המשיב. המבקשת תומכת טענתה בתדפיס פרופיל של דותן שמוצג ברשת האינטרנט ובהעתקי פרוטוקולים מישיבות הדירקטוריון של המשיבה (נספחים ז1-ז3). ביום 6.4.2010 הודיע דותן לב"כ המבקשת בתגובה למכתב ששלחו באי-כוחה: "איני עובד עבור אטלס או מנהל עבורה עסקים כלשהם, ובוודאי שאיני מורשה לקבל עבורה מסמכים כלשהם, ובכלל זה כתבי בי-דין". בתגובתו טוען דותן, הפרוטוקול מישיבת הדירקטוריון הוא משנת 2008, וכי כבר בחודש ינואר 2009 עזב את עבודתו בחברת ניהול הקשורה לקבוצת חברות אטלס וממועד זה אין לו יותר קשר לקבוצה זו. לדבריו דף האינטרנט שצורף לבקשה נלקח מאתר של רשת חברתית אליה לא נכנס מאז ינואר 2008, ומידע זה איננו מעודכן. אשר למשיב 4 (להלן: "יצחקי"), טוענת המבקשת כי הוא בעל שליטה במשיבה, וכתמיכה לטענתה מפנה המבקשת לכתבה שפורסמה בעיתון בחודש אפריל 2010. ביום 6.4.2010 הודיע יצחקי לב"כ המבקשת: "איני משמש כמנהל או מורשה לניהול עסקיה של אטלס בארץ, ואיני מורשה לקבל עבורה כתבי בי-דין כלשהם". יצחקי שלח מכתב נוסף, בתגובה למכתב נוסף מעם ב"כ המבקשת, ובו שב על דבריו: "איני משמש כמנהל או מורשה לניהול עסקיה של אטלס בארץ, ואיני מורשה לקבל עבורה כתבי בי-דין כלשהם". בתגובתו לבקשה טוען יצחקי כי מעולם לא ניהל את עסקיה של המשיבה. בתצהירו הוא מפרט כי הוא מחזיק בעקיפין במניות בחברה הציבורית Atlas Estates Limited שמניותיה נסחרות בבורסות של לונדון וורשה; כי הוא מכהן כדירקטור בחברת Atlas Management Company שהיא חברת ניהול; כי המשיבה היא למעשה חברה 'נינה' של החברה הציבורית דלעיל, כי הוא איננו שולט במשיבה, איננו בעל מניות שלה גם לא דירקטור בה וכי מעולם לא שימש כמנהל או מורשה של המשיבה. עוד טוענים דותן ויצחקי כי בנוסף לנאמר נעדר בית משפט זה סמכות הואיל ובסעיף 21.2 להסכם מיום 2.3.2007 שבין המבקשת למשיבה, עליו נסמך כתב התביעה, הוסכם בין הצדדים כי המחלוקות שביניהן יתבררו בבית המשפט לענייני בוררות בבודפסט, ולו תהיה סמכות ייחודית לדון במחלוקת. לטעמי יש בטענות דותן ויצחקי כדי לדחות את 'ראיות' המבקשת שמלכתחילה לא היו בעלות משקל גבוה במיוחד; ולא ראיתי לבסס 'המצאה' על מידע מהאינטרנט ו/או מכתבות בעתון בעיקר כשגם לאלה היה הסבר. המבקשת לא השכילה להוכיח כי מתקיים אותו קשר נדרש בין דותן ויצחקי לבין המשיבה, ועל-כן אין הם נחשבים "מורשה" לעניין ההמצאה. לאור מסקנתי זו מתייתר הצורך לבחון האם מתקיימים יתר התנאים הנדרשים (רע"א 8957/09 אוזן נ' קיובי (לא פורסם 8.3.2011), שם נקבע כי דרישת ניהול עסק בישראל הינה דרישה משנית); גם לא מצאתי להדרש לטענות דותן ויצחקי לענין קיום 'סעיף בוררות' בין הצדדים. כלל הידיעה לעומת כלל ההמצאה מעבר לכל שנטען טוענת המבקשת כי כתב התביעה נשלח גם למנכ"ל המשיבה באמצעות הדואר האלקטרוני. המנכ"ל אישר באמצעות ב"כ המשיבה (עו"ד הונגריים) את קבלת כתב התביעה. אם כן, ברור כי המשיבה יודעת על כתב התביעה ויש להחיל את הכלל בדבר "הידיעה גוברת על ההמצאה". המשיבה היא נתבעת זרה משכך כדי שבית המשפט בישראל יקנה סמכות בינלאומית לדון בתביעה, יש צורך כי המבקשת תפעל בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין, אלא שהמבקשת מבקשת הלכה למעשה לעקוף את הוראות התקנה באמצעות 'כלל הידיעה', בקשה שעל פניה אינה אפשרית לטעמי. בית המשפט העליון עמד כבר במספר פסקי דין על מהות היחס שבין 'כלל הידיעה' לבין 'כלל ההמצאה'. כבוד רשם בית המשפט העליון (כתוארו אז) י. מרזל סקר הלכה זו בהרחבה במסגרת רע"א 11286/05 עע"מ 1604/07 זמיר נ. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (8.7.2007) (להלן: "פס"ד זמיר"). באותו עניין דן בית המשפט בשאלה האם מניין הימים להגשת ערעור יִמָנֶה מעת ההמצאה כדין או שמא מעת 'ידיעת' בעל הדין. בית המשפט דן בהבדל בין הגישה הגורסת כי "באין המצאה כדין, לא מתחיל מניין הימים" (גישת ההמצאה), לבין הגישה הגורסת כי ניתן "להכיר בידיעת בעל דין אודות פסק דין שניתן בעניינו כמתחילה את מרוץ הימים" (גישת הידיעה). לגישת הידיעה יש צורך להוכיח כי נתקיימה ידיעה בפועל קרי, ידיעה של מלוא הפרטים, ידיעה שאינה שנויה במחלוקת וידיעה ממשית ורלבנטית. ככל שקיים ספק בשאלת הידיעה אין להתבסס עליה, ויש למנות את המועדים מעת ההמצאה כדין. בית המשפט מציין כי אין הלכה ברורה ביחס שבין שני הכללים ועל-כן הוא שב וחוזר על מושכלות ראשונים בעניין תכלית ההמצאה של כתבי בי-דין, ומפאת חשיבות הדברים והרלוונטיות שלהם לעניננו ראיתי לצטט בהרחבה את דבריו (ההדגשה שלי - א.נ.ח; כן ראו ההפניות שבמקור): "מקובל לקבוע כי דרישת ההמצאה שבסדרי הדין האזרחיים מבוססת על שני אדנים: האחת, רכישת הסמכות של בית המשפט על בעל הדין שכנגד; השניה, ידוע בעל הדין שכנגד על ההליך המתנהל כנגדו, כחלק משמירה על זכותו להליך הוגן... עניין אחרון זה - של ידוע בעל הדין שכנגד - הוא המרכזי לענייננו... דיני ההמצאה הקבועים בתקנות, על פרטיהם השונים, אמורים ממילא להגשים את ידיעת בעל הדין שכנגד. מטעם זה אין מקובלת בשיטת המשפט בישראל גישת ה"המצאה הקונסטרוקטיבית" אלא שיש לנקוט באותן דרכי המצאה שתבאנה להמצאה בפועל... כלומר לידיעה מסתברת של בעל הדין. 9. אכן, נראה על פניו, כי תכלית זו של דיני ההמצאה בדבר ידוע בעל הדין שכנגד מהווה בנין אב לפער שבין "גישת ההמצאה" לבין "גישת הידיעה", ובמידת מה, לאי הבהירות שבדין בנדון... הדגש צריך שיהיה אפוא לא באופן בו נודע לבעל הדין שכנגד ההליך או פסק הדין, אם על דרך המצאה כדין או בדרך אחרת, אלא בעצם הידיעה בפועל. המהות היא החשובה, ולא הפרוצדורה. הידיעה בפועל ולא ההמצאה כדין דווקא... 10. במחלוקת זו שבין הגישות השונות, אבקש לצרף את קולי לתומכים ב"גישת ההמצאה"... את חשיבות הידיעה של בעל הדין שכנגד יש למצוא בתוך דיני ההמצאה שבתקנות ולא מחוצה להם. אין ממילא מקום בדרך כלל לבחון את מרכיב הידיעה בנפרד ממרכיב ההמצאה ולמנות את מנין הימים מן המועד בו בעל הדין ידע על העניין, עוד טרם הומצא לו כדין... מהם הטעמים לגישתו זו? 11. ראשית, לשון תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי ותקנה 35 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים, נוקבת במפורש במועד ההמצאה כמועד תחילת מניין הימים... שנית, תכלית ההמצאה היא כאמור, לבסס בין היתר ידיעה של בעל הדין. אולם דיני ההמצאה הם חלק מסדר הדין. דיני ההמצאה, כלומר הכללים הקבועים בתקנות לעניין אופן ביצוע ההמצאה, באים להגשים תכליות נוספות. בין היתר, הם באים להגשים וודאות ויעילות תוך מניעת הליכים נפרדים ומורכבים בשאלת עצם הידיעה של בעל הדין, היקף הידיעה ומועד הידיעה המדויק. סטיה מדיני ההמצאה לעבר בחינה עובדתית של ידיעת בעל הדין, עלולה לסרבל שלא לצורך את הדיון... דיני ההמצאה שבתקנות משקפים אפוא איזון שערך מחוקק המשנה בין התכלית של ידוע בעל הדין שכנגד מזה, לבין הצורך בכלי ברור, וודאי ויעיל לשם קביעה כי אכן ניתן להחזיק את בעל הדין כמי שיודע באופן מספק על ההליך. איזון זה משקף פשרה בין יעילות וודאות, לבין ידיעת בעל הדין. 12. שלישית, בעידן הטכנולוגי דהאידנא, הולכת וגוברת יכולתו של בעל דין לדעת אודות פסק דין שניתן בעניינו בצורות ואופנים שונים, כמו למשל על דרך של חיפוש אקראי באינטרנט, פקסימיליה או בדואר אלקטרוני, ולעיתים בדרכים נוספות, כגון דיווח עיתונאי... תקנות סדר הדין האזרחי משקפות לעיתים שינויים טכנולוגיים אלו... וקובעות כללים להמצאה כדין על פיהם. הכרה בידיעת בעל דין, שאינה עולה כדי המצאה כדין על פי התקנות והחידושים שבהן, עלולה להיות, אפוא, בעייתית מבחינה מעשית, בייחוד נוכח הקשיים היכולים להתעורר באשר לטיב הידיעה והיקפה... זאת ועוד: ככל שידיעתו של בעל הדין באה באקראי, ולא על פי דיני ההמצאה, לא ברור מהו אינטרס ההסתמכות שיכול ויקום לטוען לאיחור בהגשת הערעור, שכן הכיצד יכול היה הוא לדעת כי אכן ידע בעל הדין שכנגד על פסק הדין? 13. הכלל הוא, אפוא, לדידי, זה המתמקד בהמצאה כדין ולא בידיעה. עם זאת, קיים חריג לכלל זה. יתכנו מצבים מיוחדים בהם ידיעת בעל דין תביא לתחילת מניין הימים, הגם שלא היתה המצאה כדין אותה העת. המדובר באותם מצבים מיוחדים בהם תחולנה דוקטרינות שמחוץ לדיני ההמצאה שבתקנות באופן שהתוצאה בכל הקשור למניין הימים, תשתנה. כך, למשל, תקנה 402 לתקנות קובעת כאמור כי המועד ימנה מעת ההמצאה כדין, אולם בית המשפט מוסמך לסטות מהסדר זה בהינתן תנאים מסוימים (וראו תקנה 526 לתקנות). זאת ועוד: הגם שהמועד נמנה כעקרון מעת ההמצאה כדין, יהיה לעיתים בעל דין מושתק מלטעון לפגם שנפל בהמצאה ויראו את ידיעתו כמתחילה את מניין הימים (וראו בש"א 6171/04 שלעיל). אף לעקרון תום הלב תחולה בהקשר זה. יש ויהיה מקום לקבוע כי בעל דין שידע על ההליך וההחלטה וטוען כי מניין הימים החל רק בעת ההמצאה יחשב כפועל שלא בתום לב, ואשר על כן יראו את מועד הידיעה שלו כמועד ממנו ימנה מניין הימים...". עד כאן לא עסקתי אלא בהתייחס לקביעת המועד ממנו ניתן להתחיל ולמנות את מועד הימים להגשת ערעור, הוא הנושא בו דן פסק הדין לעיל. לציין כי הפסיקה רובה ככולה מתייחסת למצבים הדומים לכך; ולכאורה ניתן היה לומר כי דווקא בהתייחס לזכות ערעור, שהיא פחותה במעלה מעצם זכות הגישה לערכאות, אפשר יהיה לנקוט בגישה מקלה ומסתפקת בידיעה בפועל של בעלי הדין שכבר התדיינו בהליך המקורי, אך עת עסקינן ביתר כתבי בי-דין, בודאי בכתב תביעה המתחיל את ההליך, יהיה הדין שונה. אם נקבל את כלל הידיעה בהתייחס להמצאת כתב תביעה, הרי שאם לא יוגש כתב הגנה במועד, יהיה זכאי התובע לקבלת פסק דין נגד הנתבע משהנתבע זכה לקבל את יומו בבית המשפט. אם כן, יש להידרש למניין הימים שיהא מניינו בנוגע לכל כתב בי דין (ראו פסקה 43 לת"א (מחוזי מרכז) 28840-11-09 Spin Master Ltd. נ' אל שריכא אל יקובייא (לא פורסם 26.10.2010); ת"א (מחוזי חי') 200/08 פיטוסי נ' ברעליה (לא פורסם 2.3.2010)). ברע"א 1415/04 סרביאן נ. סרביאן (לא פורסם 17.10.2004)) מאירה כבוד השופטת פרוקצ'יה את הסוגיה ומציינת כי שני הכללים כלל הידיעה וכלל ההמצאה, חלים למעשה על כל כתבי בי-הדין, מבלי לחלק ביניהם, וכלשונה: "6. אכן, ניתן לראות את כלל "הידיעה" כחריג לכלל "ההמצאה", אשר נועד לאכוף את כללי סדר הדין האזרחי כרוחם, ועל פי תכליתם האמיתית. תכליתם של כללי סדר הדין לקבוע מסגרת דיונית מוגדרת להליכים אזרחיים בבתי המשפט אשר תאפשר פעולה תקינה ויעילה של המערכת השיפוטית תוך שמירה על זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין והבטחת "יומם" בבית המשפט. במסגרת תכלית כפולה זו, נדרשת, בין היתר, הסדרה דווקנית של מועדים לעשיית פעולות שונות הקשורות בהליך השיפוטי, ואלה נגזרים אף הם מהצורך לקדם את יעילות המערכת מחד ומהדרישה להבטיח כי בעל דין יוכל לקדם את עניינו במסגרת המועד שנקצב לכך בתקנות, מנגד. החובה הקבועה בתקנות לבצע המצאה כדין של כתבי בי-דין לבעלי הדין נועדה להבטיח כי כל שלב וכל פעולה בהליך השיפוטי שהם צד לו יהיו בידיעתם, וכי מירוץ התקופה לנקיטת הליך משפטי בידי בעל דין על יסוד אותו כתב בי-דין יחל מעת שהומצא לידיו כדין, שאם לא כן עלולה זכותו הדיונית להיפגע. כלל דיוני זה נועד להגן על זכויותיו הדיוניות של בעל הדין והוא נשמר בהקפדה. יחד עם זאת, אם חרף העדר המצאה כדין כאמור, הגיע כתב בי-הדין בפועל לידי בעל הדין וניתנו בידיו עקב כך מלוא האמצעים לפעול על פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה, ובמסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום לב, חובה על בעל הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב בי-הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב בי-הדין בידיו, וידיעת תוכנו, לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי המצאה פורמלית של אותו כתב...". ואכן מעשים שבכל יום שבתי המשפט נותנים פסק דין בהעדר הגנה, לאחר שנתבע נמנע מהגשת כתב הגנה במועד שמתחיל להמנות מהיום שבו נודע לנתבע על כתב התביעה, וזאת אף על פי שלא הייתה המצאה כדין (ראו למשל ת"א (ת"א) 2415/06 2781/07 בן יוסף נ' איזנברג (לא פורסם 27.12.2009)). בענייננו הדין שונה. עניין לנו בתקנה 500 לתקנות סדר הדין, הקובעת את האופן שבו קונה בית המשפט סמכות בינלאומית על בעל הדין. כבוד נשיא בית המשפט המחוזי (בדימוס) א. גורן הסביר את עניין תקנה זו בספרו (א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 728 - 729 (מהדורה עשירית, 2009): "המצאת כתב תביעה אל מחוץ למדינה אינה אלא ביטוי דיוני להטלת מרות שיפוטם של בתי המשפט בישראל על נתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט, מרות שכרוכה בה סכנה להתנגשות סמכויות ולפגיעה בכללי הנימוס הבינלאומי. ... כאשר נתבע אינו כפוף לשיפוט המדינה, אין להביא לדין בישראל אלא בעניינים המנויים בתקנה 500. תקנה זו קובעת רשימה סגורה של עילות שבהן מוסמך בית המשפט להרחיב את יריעת השיפוט על-ידי כך שיתיר המצאת הזמנה מחוץ למדינה. בעל-דין הפותח בהליך נגד אדם הנמצא מחוץ לתחום השיפוט חייב לקבל היתר להמצאה, כאמור, בתקנה 500 לתקנות". עוד מוסיף כבוד השופט גורן ומציין כי גם כאשר מתמלאים התנאים שבתקנה, עדיין מסור לבית המשפט שיקול הדעת האם להתיר את ההמצאה אל מחוץ לתחום המדינה אם לאו. במסגרת שיקול הדעת יבחן בית המשפט האם הוא הפורום הנאות לדיון בתובענה. כבוד השופט גורן מעיר כי "שעה שבית המשפט דן בבקשה להיתר המצאה אל מחוץ למדינה עליו לנקוט זהירות, שהרי כל ספק פועל לטובת תושב החוץ ונגד הזמנתו להתדיין בישראל. הסוגיה מוסדרת אמנם בתקנות, אך אין זו שאלה דיונית גרידא כי אם מהותית" (ההדגשה שלי- א.נ.ח) (ראו גם רע"א 1056/10 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ נ' אליעד (לא פורסם 20.7.2010); להלן: "פס"ד קווי אשראי"). כאמור בפס"ד זמיר, דרישת ההמצאה מבוססת על שני אדנים, האחד הוא רכישת סמכות של בית המשפט על בעל הדין, והשני עניינו יִדוע בעל הדין על ההליך המתנהל נגדו. בעוד שעד עתה דנתי באדן השני, הרי שבעניין כאן מצויים אנו באדן הראשון, קרי, רכישת סמכות של בית משפט שלגביו רלוונטיות ל'כלל הידיעה', כך לטעמי. החלת 'כלל הידיעה' ככלי לקניית סמכות בניגוד לפרוצדורה שנקבעה בתקנות סדר הדין אינה נכונה כלל ועיקר ואני סבורה כי טעות היא. כאמור, קניית סמכות בינלאומית היא שאלה מהותית ואין מקום לקבוע כי הסמכות הזו נקנית באמצעות 'כלל הידיעה' (כך פסקה 7 לפס"ד קווי אשראי; פסקה 15 לת"א (מחוזי נצ') 656/07 בש"א 2897/07 בורקס נ' Moriah United Corporation (לא פורסם 2.3.2008); פסקה 17 לבר"ע 850/09 שרייבר נ' בן יצחק (לא פורסם 17.5.2009)) [בהתייחס להמצאה לשטחים המוחזקים הרי, שלכאורה, הדין יהיה שונה, כך לאור מה שנקבע בפסיקה בהתייחס לתקנות סדרי הדין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), תש"ל 1969]. רק לאחר שתתקבל הבקשה למתן היתר המצאה, ולמעשה נקבעה בכך שאלת הסמכות, אז יתכן שבמקרים מתאימים יהיה נכון להחיל את 'כלל הידיעה', ובדומה לשילובה של תקנה 500 יחד עם תקנה 498 לתקנות סדר הדין (ראו גם האמור בפסקות 26 - 28 לפס"ד קווי אשראי; ראו פסקה 8 לנעת"א (מחוזי י-ם) 9657/07 בש"א 1861/08 G.M.V LTD נ' SHENYANG BRILLIANCE JINBEI AUTOMOBILE CO. LTD (לא פורסם 21.7.2008)), קרי, כאשר מדובר בנתבע זר שמענו אינו ידוע יש לנקוט בשני הליכים: האחד, הגשת בקשה לבית המשפט להיתר המצאה אל מחוץ למדינה (תקנה 500), והשני הגשת בקשה לתחליף המצאה (תקנה 498) (ראו פסקה 4 לרע"א 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485). אלא - שכבר הפלגתי מעבר לנדרש בעניננו ולא נותר לי אלא לקבוע לאור כל האמור שהבקשה על כל חלקיה נדחית, ובמילים ברורות - לא בוצעה המצאה כדין של כתב התביעה. עורך דיןהמצאת כתבי בי דין