קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאה לצד שלישי מחוץ לתחום השיפוט: רקע מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת י' ייטב) מיום 7.3.11, במסגרת ת"א 16621/08 (להלן: "הבקשה"). עניינו של התיק המתנהל בבית משפט קמא, הוא תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שהגיש המשיב הפורמאלי (התובע בבית משפט קמא) נגד המבקשות, כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו. עם הגשת כתב ההגנה בבית משפט קמא, הגישו המבקשות הודעה לצד שלישי (להלן: "ההודעה") נגד המשיבה, חברה זרה, אשר נטען כי ייצרה את המכונה שכתוצאה משימוש בה ניזוק התובע (להלן: "המכונה"), וכן בקשה להיתר המצאת ההודעה אל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, לידי המשיבה. בהחלטתו מיום 6.5.09, נעתר בית משפט קמא לבקשת המבקשות (שהוגשה מטבע הדברים במעמד צד אחד), והתיר את המצאת ההודעה לידי המשיבה. לאחר קבלת ההודעה, פנתה המשיבה לבית משפט קמא בבקשה לביטול היתר ההמצאה. בהחלטה מיום 7.3.11, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה, והורה על ביטול החלטתו בדבר מתן היתר המצאה, ועל מחיקת ההודעה. עיקרי טענות הצדדים לטענת המבקשות, טעה בית משפט קמא משביטל את היתר ההמצאה שנתן, והן עותרות להשיבו על כנו. לטענתן, בית משפט קמא ביסס את החלטתו על מגמה ישנה ששררה בפסיקה, לפיה נזהרו בתי המשפט בנותנם היתרי המצאה אל מחוץ לתחום המדינה. לשיטתן, כיום, נוכח המגמות העולמיות וההתפתחויות בסחר הבינלאומי, השתנתה המגמה, והפעלתו של שיקול הדעת נוטה לכיוון של מתן היתרים להמצאה אל מחוץ לתחום המדינה. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי יש להן עילת תביעה טובה נגד המשיבה. לטענתן, המשיבה, במסגרת בקשתה לביטול היתר ההמצאה שניתן בתחילה כלפיה, העלתה טענות דיוניות שונות, אך נמנעה מלהתייחס לטענה המהותית העיקרית שהועלתה נגדה והיא, כי המשיבה ייצרה את המכונה ממנה נפגע התובע. המשיבה, כך על פי הטענה, נמנעה מלטעון באופן מפורש כי לא היא ייצרה את המכונה, או להתייחס, באמצעות הגשת תצהיר מטעמה, לתיאור המפורט שניתן בתצהירו של מנהל מבקשת 1 אודות פרטי המכונה, וכיצד הגיעה לידיה של מבקשת 1, אלא טענה שהמבקשות לא הוכיחו זאת. עוד טוענות המבקשות, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי הבקשה למתן היתר המצאה נסמכה על טענות כלליות שלא נתמכו בתצהיר. לטענתן, התצהיר שניתן בתמיכה לבקשה למתן היתר המצאה ענה על הנדרש בהתאם לתקנה 501(1) לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "התקנות"), ולפסיקה. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי המשיבה מצדה לא הכחישה בשום דרך את האמור בו. דהיינו, לשיטת המבקשות, המסקנה המתבקשת היא, שהמשיבה היא זו שייצרה את המכונה. במצב דברים זה טוענות המבקשות, כי המשיבה היא בעל דין דרוש ונכון, וכי יש להן עילת תביעה טובה נגדה. המבקשות טוענות עוד, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי לא ברור האם התאונה אירעה לתובע בשל ליקוי במכונה או בשל אופן השימוש בה, וכי לא הוגשה חוות דעת מקצועית בעניין זה. לטענתן, מדובר בהודעה לצד שלישי שבמהותה היא תביעה מותנית. היינו, ההודעה מותנית בכך שתביעתו של התובע נגד המבקשות תתקבל. משכך, לטענתן, שגה בית משפט קמא משקבע כי היה עליהן להראות שנפלו פגמים במכונה. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי בענייננו מתקיימות החלופות שבתקנות 500(7) ו- 500(10) לתקנות, המצדיקות מתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה נגד המשיבה. המבקשות טוענות עוד, כי גם מבחן מירב הזיקות מוביל למסקנה כי ישראל היא הפורום הנאות לדון בתביעה. המשיבה מתנגדת לבקשה. לשיטתה, צדק בית משפט קמא משהורה על ביטול היתר ההמצאה שנתן. לטעמה, גם כיום הטלת סמכות שיפוט על נתבע זר חייבת להיעשות ברגישות ובזהירות מיוחדת. עוד טוענת המשיבה, כי כאשר מתעורר ספק ביחס לבקשה למתן היתר המצאה, יש לפרשו לטובת הנתבע הזר ולא להתיר את ההמצאה. לטענת המשיבה, צדק בית משפט קמא בקובעו כי לא עלה בידי המבקשות להוכיח קיומה של עילת המצאה מחוץ לתחום, אף לא ברמת ההוכחה המופחתת של "תביעה הראויה לטיעון". לשיטתה, קביעה זו של בית משפט קמא מעוגנת בחומר הראיות ואין להתערב בה. המשיבה טוענת עוד, כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים למתן היתר המצאה מכוח תקנה 500(7), שכן, לטעמה, התביעה איננה מבוססת על "מעשה או מחדל בתחום המדינה". על פי הפסיקה, כך נטען, אין די בכך שהנזק אירע בישראל אלא יש להוכיח כי המעשה או המחדל נעשו גם הם בישראל. בענייננו, טוענת המשיבה, המחדל המיוחס למשיבה (באופן ייצור המכונה) אירע מחוץ לישראל. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי לא מתקיימים בענייננו התנאים למתן היתר המצאה גם מכוח תקנות 500(4) ו- 500(5), שכן אין חולק כי לא נכרת חוזה בין המבקשות למשיבה. עוד טוענת המשיבה, כי גם התנאים למתן היתר המצאה מכוח תקנה 500(10) לא מתקיימים. לדידה, לא עלה בידי המבקשות להראות מדוע המשיבה היא בעל דין ראוי ומה הקשר שלה לאירוע הנזק הנטען. לטענת המשיבה, המבקשות לא פירטו מהי הרשלנות הנטענת המיוחסת לה, ואף לא הוכיחו כי המשיבה היא שייצרה את המכונה. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי אין לייחס חשיבות כלשהי לחוברת ההוראות שצורפה לתגובת המבקשות לבקשה לביטול היתר המצאה, שכלל לא ידוע מה מקורה. עוד טוענת המשיבה, כי התצהיר שצורף לבקשה למתן היתר המצאה הינו סתמי ואינו מכיל את התשתית הראייתית הנדרשת על מנת להוכיח כי קיימת "עילה ראויה לטיעון", שתצדיק את מתן היתר ההמצאה. המשיבה דוחה את טענות המבקשות לפיהן היא לא הכחישה כי ייצרה את המכונה, וטוענת כי נטל הראיה מוטל על המבקשות ולא עליה. דיון והכרעה בהתאם להסכמת הצדדים, אני מחליט לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. מהטעמים אותם אפרט להלן, החלטתי לקבל את הערעור. סמכותם של בתי המשפט בישראל נקנית, בדרך כלל, בהמצאת הזמנה לדין לנתבע. דרך המלך היא המצאת ההזמנה לדין לידיו של נתבע המצוי בישראל (אם בגופו ואם באמצעות נציגו וכיוצ"ב). באמצעות המצאת ההזמנה לדין לידיו של הנתבע, קונה בית המשפט את סמכות השיפוט. ואולם, ישנם מקרים בהם לא ניתן לבצע את ההמצאה בדרך המלך שכן הנתבע אינו מצוי בישראל. במצב דברים זה, על בעל דין המבקש לפתוח בהליך נגד נתבע זר הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, לבקש מבית המשפט היתר להמצאת כתבי בי-דין. משמעות הדבר היא, כי מכוח המצאה על פי ההיתר רוכש בית המשפט בישראל סמכות שיפוט על נתבע זר, ובכך מרחיב את תחום שיפוטו. תקנה 500 לתקנות קובעת רשימה של עילות המצאה, המאפשרות לבית המשפט להתיר את המצאתם של כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה. בהתאם לתקנה 501 לתקנות, לבקשה יש לצרף תצהיר "המציין כי המצהיר מאמין שיש למבקש עילת תביעה טובה". מטבע הדברים, החלטה בבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט ניתנת במעמד צד אחד. אם בית המשפט נעתר לבקשה, רשאי הנתבע הזר לבקש את ביטול ההיתר בהתאם לתקנה 502(ב) לתקנות, ואז יתקיים דיון במעמד שני הצדדים. נטל ההוכחה בדיון זה מוטל על כתפי מבקש היתר ההמצאה. על המבקש היתר המצאה מחוץ לתחום לעמוד בשלושה תנאים (ראו: ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd (מיום 4.9.07): ראשית, עליו להראות כי עניינו נכנס בגדר אחת מעילות ההמצאה המנויות בתקנה 500 לתקנות. בהקשר זה נפסק, כי בשלב דיוני זה, על המבקש להוכיח את עילת ההמצאה ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון". היינו, רמת הוכחה נמוכה מרמת ההוכחה הנדרשת במשפט עצמו. במקרה של ספק, יפעל הדבר לטובת הנתבע, ובית המשפט לא יתיר את ההמצאה. שנית, על מבקש ההיתר לשכנע את בית המשפט כי מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה", וזאת לגופו של עניין, כלומר לגבי עילת התובענה עצמה. משמעות הדבר היא, כי גם כאשר הראה המבקש כי עניינו בא בגדר אחת מעילות ההמצאה, עדיין עליו להראות כי אין מדובר בתביעה טורדנית או תביעת סרק. שלישית, גם אם מתקיימים שני התנאים הנ"ל, על המבקש להראות כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעה. בענייננו קבע בית משפט קמא, כי לא עלה בידי המבקשות לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליהן להראות כי עניינה של ההודעה בא בגדר אחת מהחלופות שבתקנה 500 לתקנות (ראו סעיף 31 להחלטת בית משפט קמא). בית משפט קמא סבר, כי בענייננו אין תחולה לתקנות משנה 4 ו-5 לתקנה 500, שעניינן יחסים חוזיים, בהיעדר ראיה כי היו יחסים כאלה בין המבקשות למשיבה. בית משפט קמא גם סבר, שאין תחולה לתקנה משנה 7, שעניינה "מעשה או מחדל בתחום המדינה", שכן אין די בכך שהנזק אירע בישראל. בית משפט קמא הוסיף וקבע, שגם אם מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה 500(10), הרי שעדיין לא עלה בידי המבקשות לשכנע, כי יש בידן עילת תביעה ממשית לכאורה, וכי מדינת ישראל היא הפורום הנאות לדון בעניין (סעיפים 45-48 להחלטה). מטעמים אלה, הורה בית משפט קמא על ביטול היתר ההמצאה שנתן. לטעמי, צדק בית משפט קמא בקובעו כי החלופות שבתקנות משנה 4, 5 ו-7 אינן מתקיימות בענייננו. עם זאת, אני סבור כי החלופה שבתקנת משנה 10 מתקיימת בענייננו, ואני גם סבור, כי המבקשות הניחו תשתית עובדתית אשר מצדיקה את זימונה של המשיבה להתדיין בישראל. על פי תקנה 500(10) עילת המצאה מתקיימת כאשר: "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה" שני תנאים מצויים בחלופה זו. האחד, כי הצד הזר הוא בעל דין דרוש או נכון בתובענה. השני, כי התובענה הוגשה כהלכה נגד נתבע אחר שהומצאה לו הזמנה כדין בתחומי המדינה. אין מחלוקת כי התנאי השני מתקיים במקרה דנן, וכי ההמצאה שביצע התובע למבקשות נעשתה בתחומי המדינה כהלכה. נבחן כעת את התנאי הראשון. מיהו "בעל דין דרוש או בעל דין נכון"? המבחן שנקבע לעניין זה הוא, האם היה בית המשפט מוסמך לברר את התביעה נגד הנתבע הזר אילו ישב בארץ, והאם היה ראוי לברר תובענה זו יחד עם התובענה שנדונה בארץ (ראו: רע"א 5150/02 וינברג נ' ביילס פ"ד נח(2) 205, 210 (2003). להלן: ("עניין וינברג")). בעניין וינברג נקבע, כי המונח "תובענה" שבתקנה 500(10) כולל גם הליך של הודעה לצד שלישי. עוד נקבע, כי: "מנקודת מבט רחבה זו די בכך שהצד השלישי הזר עונה על הקריטריונים הקבועים בתקנה 216, לעניין הגשת הודעה לצד שלישי, על מנת שייחשב כ"בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה ... צד שלישי זר הינו "בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה", אם היה בית המשפט מוסמך לברר את ההודעה לצד שלישי נגדו לו ישב בארץ". דהיינו, המבחן הוא האם ניתן היה לצרף את הנתבע הקיים ואת הצד הזר יחד לאותו כתב תביעה, לו היו שניהם יושבים בארץ. ובאופן ספציפי לעניין הודעה לצד שלישי, המבחן הוא האם היה בית המשפט מוסמך לברר את ההודעה לצד שלישי שהוגשה נגד הצד הזר, לו ישב זה בארץ. מן הכלל אל הפרט. בענייננו טוענות המבקשות במסגרת ההודעה, כי המשיבה הינה יצרנית המכונה שכתוצאה מהשימוש בה נפגע התובע במהלך עבודתו אצל המבקשות. בתצהיר שהוגש מטעם המבקשות בתמיכה לבקשה למתן היתר המצאה, צוין שמה של המשיבה כמי שייצרה את המכונה, וכן תוארה בפירוט המכונה (תוך ציון מספר הדגם שלה וכו'). כמו כן, צוין בתצהיר כיצד הגיעה המכונה לידי המבקשת 1. בתגובה לבקשת המשיבה לביטול היתר ההמצאה צירפו המבקשות גם את חוברת ההוראות שהגיעה, על פי הטענה, יחד עם המכונה. על גבי חוברת זו מצוין שם המשיבה כיצרנית המכונה. המשיבה מצידה טוענת, כי המבקשות לא הביאו כל ראיה ממשית לכך שהמשיבה היא שייצרה את המכונה. המשיבה העלתה טענות רבות בהקשר זה, אך לא מצאתי כי היא הכחישה שייצרה את המכונה. לכאורה, ניתן היה לצפות, כי לו היה הדבר נכון, הייתה המשיבה טוענת בצורה ברורה ומפורשת כי לא היא ייצרה את המכונה, וכי אין לה יד ורגל בעניין. מה פשוט מכך? ואולם, כאמור, המשיבה נמנעה מלהכחיש את הטענה כי היא ייצרה את המכונה. לטעמי, המסקנה המסתברת מכך היא, שיש יסוד לטענות המבקשות כי המשיבה אכן ייצרה את המכונה. במצב דברים זה דומה, כי כאשר מדובר בתאונת עבודה שנגרמה כתוצאה משימוש במכונה, יצרן המכונה הינו צד ראוי לדיון, גם אם בשלב זה טרם ידוע בדיוק כיצד אירעה התאונה - האם בשל ליקוי בייצור המכונה, בשל ליקוי בהפעלתה או בשל גורם אחר. דומה, כי לא יכולה להיות מחלוקת שלוּ ישבה המשיבה בארץ, יכולות היו המבקשות להגיש נגדה הודעה לצד שלישי, בהתאם לתקנה 216 לתקנות, ובית המשפט היה מוסמך לדון בה במסגרת התביעה שהוגשה על ידי התובע נגד המבקשות. שהרי כדבר שבשגרה מוגשות הודעות לצד שלישי כנגד יצרני מכשירים שכתוצאה משימוש בהם אירעו תאונות, ולא אחת רק תוך כדי ניהול המשפט מתבהרת לאשורה תמונת האחריות. לא למותר לציין כי, כאמור לעיל, רמת ההוכחה הנדרשת משולחת ההודעה, בשלב זה, שלב הבקשה למתן היתר המצאה, הינה נמוכה מזו הנדרשת במשפט עצמו. בנסיבות העניין, אני סבור כי המבקשות עמדו ברמת ההוכחה הנדרשת ויש לקבוע כי המשיבה היא בעל דין דרוש ונכון לתובענה. בית משפט קמא עמד בהחלטתו על כך, שהתצהיר היחיד שהוגש בתמיכה לבקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה, הוא תצהיר מנהלה של מבקשת 1, מר מוטי יהושע. בית משפט קמא קבע בהחלטתו, כי התצהיר מעלה טענות כלליות, ולא מצויה בו תשתית עובדתית מספקת, אשר ממנה ניתן ללמוד על השתלשלות העניינים והאירועים בפרשה שלפנינו. כך למשל, קובע בית משפט קמא בסעיף 41 להחלטתו, כי: "לא ברור האם אירעה התאונה בשל ליקוי במכונה, או בשל אופי השימוש בה. לא פורט בתצהיר שהיה על המשיבות לתקן את המכונה או להחליפה בעקבו התאונה. לא הוגשה כל חוות דעת מקצועית המעידה על כך שנפלו פגמים במכונה". אכן, יש צדק רב בדברי בית משפט קמא בדבר היותו של התצהיר כללי ולא מפורט. עם זאת יש לזכור, כי הבקשה למתן היתר המצאה ניתנה במסגרת הודעה לצד ג' שהגיש נתבע בעקבות תביעה שהוגשה נגדו, ולא במסגרת תביעה שהגיש תובע נגד נתבע. ההודעה לצד ג' שהגישו המבקשות נגד המשיבה, יונקת את חיותה מתביעת התובע, והיא הולכת במסלול שהותווה על ידו. אחת הטענות החלופיות הכלולות בכתב התביעה היא, שהמכונה ממנה נפגע התובע לא הייתה בטיחותית. בכתב ההגנה שהגישו המבקשות נטען על ידן, כי יש לדחות את התביעה שהוגשה נגדן. המבקשות מכחישות את כל טענות התובע, ורק לחילופין הן טוענות שאם אכן נפלו פגמים בטיחותיים במכונה, אזי המשיבה היא זו שאחראית לנזקים שנגרמו לתובע. אני סבור, כי משהתובע העלה נגד המבקשות טענה בעניין בטיחות המכונה, רשאיות המבקשות, מצידן, להפנות את הטענה כלפי יצרן המכונה. אך מובן, שאם בסופו של דבר יסתבר כי הטענה הייתה משוללת יסוד, תוכל המשיבה לטעון טענותיה בשאלת ההוצאות. בכך לא תמה מלאכתנו. לאחר שמצאנו כי המבקשות עומדות בתנאי הראשון למתן היתר המצאה, יש להמשיך ולבחון את התקיימותם של שני התנאים הנוספים. כאמור, התנאי השני הוא כי מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה". לאור האמור לעיל, אני סבור כי כך הוא הדבר, וכי ההודעה איננה בבחינת תביעה טורדנית או תביעת סרק. אשר לתנאי השלישי והאחרון, נאותות הפורום. לטעמי, מירב הזיקות בענייננו מובילות לישראל. אציין בקשר זה את העובדה כי התאונה שנגרמה כתוצאה משימוש במכונה אירעה בישראל, המכונה מצויה בישראל, הניזוק הינו ישראלי, ואף המבקשות הינן חברות ישראליות. בנסיבות אלה, דומה כי בית המשפט הישראלי הוא הפורום הנאות. המסקנה אפוא, היא, כי המבקשות עומדות בתנאים שנקבעו לצורך מתן היתר המצאת ההודעה מחוץ לתחום, לידי המשיבה. סוף דבר אני מחליט לקבל את בקשתן וערעורן של המבקשות. משמעות הדבר היא, כי החלטתו של בית משפט קמא מיום 6.5.09, במסגרתה התיר את המצאת ההודעה לידי המשיבה, בעינה עומדת. משכך, המצאת ההודעה לידי המשיבה, נעשתה כדין. בית משפט קמא יקבע את לוח הזמנים להגשת כתב הגנה מטעם המשיבה ואת אופן המשך ניהול ההליך לפניו. במסגרת ניהול ההליך יכול בית משפט קמא לברר בשלב מקדמי, האם התובע עומד על טענתו בדבר ליקויי בטיחות במכונה. אם התובע לא יעמוד עוד על טענתו בעניין זה, אלא ימקד את טענותיו בעניינים אחרים הקשורים במבקשות בלבד, ניתן יהיה לבטל את ההודעה לצד השלישי שהוגשה נגד המשיבה, ולשחרר אותה מהמשך ניהול ההליך. המשיבה תישא בהוצאות המבקשות בסך של 5,000 ₪. היתר המצאה מחוץ לתחוםמשפט בינלאומי