קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאת כתבי בי דין לרשות הפלסטינית: 1. בפני ערעור על החלטתו של כב' הרשם נמרוד פלקס (כתוארו דאז) ולפיה דחה כב' הרשם את בקשת המערערת להצהיר על היעדר המצאה של כתב התביעה ולחילופין לחייב המצאה כדין. המשיבה הגישה כנגד המערערת תביעה בבית משפט השלום בירושלים. כתב התביעה הומצא למשיבה באמצעות הדואר למשרדיה ברמאללה. המערערת הגישה בקשה להצהיר על היעדר המצאה ולחילופין לחייב המצאה כדין מאחר ולטענתה ההמצאה אמורה להתבצע בהתאם להוראות "צו שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים) תשנ"ט-1999" (להלן - הצו). בקשתה נדחתה ומכאן הערעור. 2. לטענת המערערת דרך המצאתם של כתבי בית דין לתושבים המתגוררים בשטחי המועצה הפלסטינית נקבעה בהתאם להסכם הביניים ישראלי - פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה אשר נחתם ביום 28.9.95. הסכם הביניים נקלט בדין הישראלי במסגרת "צו שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים) תשנ"ט-1999". כתב התביעה נמסר למערערת למשרדיה הראשיים ברמאללה וזאת בניגוד להוראות הצו המחייב המצאת המסמך באמצעות "הממונה" כהגדרתו בצו ובצירוף תרגום לערבית של המסמך. לטענת המערערת טעה כב' הרשם בקבעו כי תקנה 475(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 חלה במקביל להוראות הצו וכי ההמצאה לא סיכלה את תכלית הצו. עוד טוען ב"כ המערערת כי טעה כב' הרשם בקבעו כי אופן ההמצאה, מקום שהוכח, הוא עניין טכני גרידא. לטענת המשיבה יש לדחות את הערעור. לטענתה בניגוד לטענת המערערת הדרך להמצאת מסמכים בהתאם לצו אינה קונקלוסיבית. לטענת המשיבה צדק כב' הרשם בקביעתו כי משפנתה המערערת לעורך דין בעקבות המצאת כתב התביעה לידיה וחזקה שהוסברה לה מהות התביעה, הוגשמה התכלית שבבסיס הצו ואין לדקדק האם כתב התביעה הומצא בדרך הספציפית הקבועה בו או בדרך אחרת. בנסיבות אלו, עצם הגשת הבקשה להצהיר על היעדר המצאה כדין מהווה שמוש לרעה בהסדר. 3. בהחלטת בית המשפט מיום 4.4.11 נקבע כי הערעור יערך על דרך של סכומים בכתב. בעקבות ההחלטה שניתנה בעניין זה ניתנו הודעות הצדדים כי ניתן לראות בהודעת הערעור ובתגובה סכומים מטעמם. 4. בהחלטתו של כב' הרשם פלקס נאמר כי אמנם בהתאם להוראות הצו יש להמציא כתבי בית דין באמצעות הממונה ואולם לתקנות סדר הדין האזרחי לרבות תקנה 475(3) לתקנות תחולה מקבילה. דרישת התרגום על פי הצו נועדה לשרת תכלית מעשית. קרי, לאפשר לבעל דין שמקום מושבו ביהודה ושומרון להבין את הכתוב בכתבי בית הדין ולאפשר לו לנהל את ההליך השיפוטי בישראל. במקרה הנוכחי, כך על פי ההחלטה, המצאת כתב התביעה באמצעות הדואר לא סיכלה תכלית זו שכן התובעת הבינה שעליה לפנות לעורך דין הפועל בישראל וחזקה שהסביר לה את מהות התביעה. על החלטה זו הערעור שבפני. 5. סעיף 3 לצו קובע כי : (א) מסמך שמבקשים להמציאו למי שנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית יימסר לממונה, וזה יפעל להמצאתו בשטחי המועצה הפלסטינית; המצאה כאמור תיעשה על-ידי העברתו לנציג מוסמך מטעם המועצה הפלסטינית. . . (ב) צד המבקש להמציא מסמך כאמור, יצרף לו תרגום לערבית, מאושר על ידי עורך דין ישראלי (ג) על המצאת מסמך לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סימן ה' בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין, תקנות סדר הדין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), התשל"-1969, או תקנות בית הדין לעבודה (המצאת מסמך בשטחים המוחזקים), התש"ל-1969. "ממונה" הוגדר בסעיף 1 לצו כ"מי שמונה לממונה על העזרה המשפטית לפי תקנה 9(א) לתקנות". ברע"א 9048/07 הרשות הפלסטינית נ. ליאורה גולדמן נדונה שאלת תחולתה של תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בדבר המצאה למורשה לקבלת כתבי בית דין בישראל לרבות עורך דין, במקביל להוראות הצו. לנוכח הוראת סעיף 3(ג) לצו השוללת מפורשות תחולתן של הוראות מסויימות קבע בית המשפט כי אין בהוראה האמורה כדי לשלול עקרונית את תחולת סימן א' לפרק ל"ב לתקנות במסגרתו כלולה הוראת סעיף 477 האמורה ואולם יש לבחון תחולתה של כל תקנה כאמור לגופו. קרי, האם לנוכח ההסדר הקבוע בצו יש מניעה לתחולת התקנה הרלוונטית, אם לאו. באותו מקרה נדון המקרה מיוחד של המצאה לנתבע באמצעות מורשהו לקבלת כתבי בית דין הנמצא בישראל, באותו מקרה עורך דין, ונקבע כי יש תחולה להוראת סעיף 477 במקביל להוראות סעיף 3 לצו. 6. האם יש תחולה גם לתקנה 475(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 במקביל להוראות הצו? תקנה 475 קובעת כי: כתב בי-דין יומצא באחת הדרכים האלה: (1) במסירה אישית על ידי פקיד בית המשפט, על ידי עורך דין, פקידו או שליח מטעמו, או על ידי אדם אחר שבית המשפט או מנהל בתי המשפט הסמיכו לכך בכתב, או על ידי שליח מטעמו של אדם שהוסמך כאמור (לכל אחד מאלה ייקרא שליח בי-דין); (2) על ידי מוסד כאמור בסימן ב'; (3) בדואר כאמור בסימן ג'; (4) בפקסימילה כאמור בסימן ג'1; להבדיל מתקנה 477 העוסקת בהמצאה למורשה לקבלת כתבי בית דין המתגורר בישראל, תקנה 475(3) עוסקת בהמצאה ישירה לנתבע המתגורר בשטחי הרשות. תכלית ההמצאה של כתב התביעה לנתבע המתגורר בתחומי הרשות הפלסטינית מחוץ לתחומי השיפוט של מדינת ישראל אינה אך להביא לידיעתו את דבר קיום התביעה אלא גם להקנות לבית המשפט את הסמכות לדון בה (ר' ת.א. 15101-07-10 (מחוזי ירושלים) עזבון המנוח ודאד ג'ראר ואח' נ. "אלתקאפל" חברה פלסטינית לביטוח בע"מ ואח' ; ת"א (מחוזי חי') 452/00 מח'ול נ. הבנק הערבי - סניף רמאללה ). ההמצאה לידי מורשה לקבלת כתבי בי-דין המצוי בתחומי ישראל על פי תקנה 477 משרתת את תכלית רכישת הסמכות באמצעות ההמצאה (ר' רע"א 39/89 general electric corp נ. מגדל חברה לבטוח בע"מ ואח') . בפרשת לאורה גולדמן נקבע כי כשם שיש תחולה לתקנה האמורה גם במקרה של המצאה מחוץ לתחומי השיפוט של מדינת ישראל למדינה אחרת בנסיבות בהן חלה תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר המצאה מחוץ לגבולות המדינה, יש גם מקום להחיל את תקנה 477 מקום בו הנתבע מתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית. בנסיבות אלו, כך על פי פסק הדין, גם ניתן להניח כי עורך הדין המתגורר בישראל אינו נזקק לתרגום של כתב התביעה כך שגם תכלית הצו בדבר תרגום למעשה מוגשמת בדרך אחרת. בענייננו כשם שלא די לצורך רכישת הסמכות של בתי המשפט בישראל להמציא לנתבע המתגורר במדינה אחרת באמצעות משלוח בדואר אלא על התובע לעבור את משוכת תקנה 500 הדורשת זיקות שונות לישראל לשם המצאה כאמור, כך לא די במשלוח ישיר בדואר לנתבע המתגורר בשטחי הרשות, אלא יש צורך בהמצאה באמצעות הממונה. יתכן כי בשל הזיקה הקרובה בין שטחי הרשות לבין מדינת ישראל ויתר המחוקק על הזיקות הנדרשות ככל הנוגע לנתבע המתגורר בארץ אחרת, ואולם דרש המצאה באמצעות הממונה ובלווית תרגום. דרישה ספציפית הגוברת על תקנה 475(3) (ר' ת.א. 15101-07-10, לעיל; בש"א 2473/06 (שלום ירושלים) עלאא' מוחמד טמיזה נ. אסמאעיל סבאענה ואח') . פרשנות הצו מוליכה למסקנה זו. ראשית, אם לא תאמר כן למעשה מתייתרת הוראת הצו. הוראת הצו על דרישת התרגום במסגרתה לא נועדה להקל על דרך ההמצאה בהשוואה להוראת תקנה 475(3). ככל שחלה במקביל, למעשה תתייתר. שנית, המצאה באמצעות הדואר לשטחי הרשות עלולה להכביד על היכולת לוודא המצאה. שלישית, אין לאמר כי במקרה של תקנה 475(3) מושגת התכלית של דרישת התרגום בדרך אחרת, וזאת להבדיל מתקנה 477. 7. כיוון שמדובר בהמצאה שתכליתה הקניית סמכות לבתי המשפט בישראל לא די בכך שהנתבע יודע אודות התביעה שהוגשה נגדו כבענייננו. במקרים בהם הכירו בתי המשפט בסמכותם לדון בתביעה כנגד נתבע המתגורר בשטחי הרשות על אף שלא הומצאה לו התביעה בהתאם להוראות הצו, ניתן היה לראות בהתנהגות הנתבע משום הסכמה להקניית הסמכות של בתי המשפט בישראל לדון בעניינו (ר' למשל ברע (מחוזי י-ם) 3384/07 הלאומית חברה לביטוח נ. עדלי חמדאן ; בש"א (י-ם) 1421/01 אלדמיסי סלים עבד אלחמיד נ. אברהים מוסא פרעון) . בענייננו עם קבלת כתב התביעה, פנתה המערערת לעורך דין ישראלי ויפתה כוחו אך לשם הגשת בקשה כי כתב התביעה יומצא לה בהתאם להוראות הצו. בנסיבות אלו אין לאמר כי יש לראות בהתנהגותה משום הסכמה לסמכות בית המשפט בישראל לדון בעניינה. התוצאה היא כי הערעור מתקבל. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסך של 2000 ₪. התובעת תמציא את כתב התביעה בהתאם לאמור בסעיף 3 לצו בתוך 45 יום מהמצאת החלטה זו. מסמכיםפלסטיניםהמצאת כתבי בי דיןכתבי טענות / כתבי בי דין