קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המשך חיוב לקוח לאחר ביטול מנוי הוט / המשך חיוב לקוח לאחר התנתקות: מבוא 1. בר"ע על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב (כב' השופטת חנה קלוגמן) ב- ת"ק 10739-03-10 שקיבלה רק בחלקה את תביעת המבקש כנגד הוט מערכות תקשורת (להלן: "המשיבה") לפיצוי כספי בגין המשך חיוב דמי מנוי חודשיים במשך חודשיים לאחר שהמבקש ביטל את מנויו לשירותי התקשורת שמספקת המשיבה. בית משפט קמא חייב את המשיבה בתשלום פיצוי כספי בסך 700 ₪, כאשר סכום התביעה עמד על סך 27,238 ₪. תביעת המבקש היא מכוח סעיף 31א(א) ו-(ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 (להלן - "חוק הגנת הצרכן" או "החוק") לפיו מוסמך ביהמ"ש במקרה שהעוסק הפר הוראות החוק לפסוק פיצויים של עד 10,000 ₪, בלא תלות בנזק, בשל הפרה כזו. במקרה של הפרה חוזרת, או נמשכת, או בנסיבות מחמירות, תקרת הפיצוי ללא תלות בנזק לא תעלה על 50,000 ₪ . 2. באשר לטענת המשיבה כי הבר"ע הוגשה באיחור, יצויין כי עיינתי באישור המסירה בתיק ביהמ"ש, פסה"ד של בימ"ש קמא אכן הומצא למבקש ביום 8.11.10, כפי שטען המבקש. אי לכך הבר"ע הוגשה במועד. 3. הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות תינתן כאשר: "...מדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, טעות שאינה תובעת דיונים ארוכים וטענות מקדמיות". (בר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ כרך תשנ"א(3), 309, 314-315). או כאשר מתעוררת: "שאלה עקרונית בנושא שבית המשפט לתביעות קטנות מרבה לדון בה, כאשר רצוי שלא להנציח פסק דין מוטעה המשמש לאותו בית משפט תקדים לתביעות דומות" (שם, בעמ' 315). (וראו עוד: בר"ע (י-ם) 375/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח מאיר, ס' 10 לפסה"ד). לאחר ששמעתי טענות הצדדים, מצאתי כי מדובר בסוגיה עקרונית ולפיכך אני נותנת רשות לערער ודנה בבקשה כבערעור. 4. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו כממצא עובדתי כי המבקש ביקש להתנתק משירותי המשיבה בסוף מרץ/תחילת אפריל 2009 (לגירסת המבקש ביום 30.3.09, ולגרסת המשיבה ביום 1.4.09), וכי הוא חוייב ביתר בתשלומים בגין החודשים אפריל ומאי 2009, בסך 205 ₪ לכל אחד מהחודשים, למרות שביטל המנוי בתחילת אפריל. המשיבה החזירה למבקש ביום 4.6.09 סך של 266.95 ₪, וביום 23.6.09 סך של 163.69 ₪, אשר ביחד מכסים את החיובים ביתר שנגבו מהמבקש בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (ראו: עמ' 2 לפסה"ד, ש' 13-21). מתדפיס חיובי האשראי של המבקש (נספחים 4-5 לכתב התביעה) בבימ"ש קמא עולה כי החיוב עבור חודש אפריל בוצע מראש ביום 30.3.09, והחיוב עבור חודש מאי בוצע ביום 27.4.09. אי לכך עברה תקופה של קרוב ל- 3 חודשים עד שקיבל המבקש את מלוא ההחזר הכספי שנגבה ממנו, כאשר בפועל הושבו לו 410 ₪ שנגבו ממנו ביתר בתוספת של 20 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית. אציין גם כי המבקש צירף לראיותיו בבימ"ש קמא את "דוח המועצה לכבלים ולווין משנת 2007" (חלק ג',73, נספח 13 לכתב התביעה) לפיו משך הזמן לניתוק בפועל של המנוי על השירות הדיגיטלי יהיה יומיים וכי גם החיוב הכספי ייפסק תוך יומיים. עוד צויין בדוח הנ"ל כי "חברת הוט הודיעה, כי ביטלה את החובה להודיע על ניתוק בכתב ומקבלת גם הודעות ניתוק טלפוניות". בימ"ש קמא אף קבע כממצא עובדתי כי - "אני מאמינה לתובע כי הוא נאלץ לפנות לנתבעת פעמים רבות על מנת שיקבל את ההחזר ובגין כך זכאי הוא לפיצוי" (עמ' 3 לפסה"ד, ש' 12-13). 5. המשיבה טענה בדיון בפניי כי ההחזר בסך 266.95 ₪ שהשיבה למבקש ביום 4.6.09 נעשה תוך פחות מ - 30 יום. טענתה זו של המשיבה נסתרת לאור טענתה כי ביום 1.4.09 ביקש המבקש להתנתק משירותיה. ייתכן והמשיבה מרמזת לעובדה כי בפועל הפסיקה שירותי התקשורת בביתו של המבקש רק ביום 12.5.09, כך שהמבקש נהנה משירותיה עד למועד זה, אלא שהמבקש ביקש להתנתק משירותיה כחודש וחצי לפני כן, ועל כן על פי הדין ועקרונות הצדק, המשיבה אינה רשאית לכפות על המבקש לצרוך שירותיה לאחר שביקש להתנתק, ואף לדרוש ממנו תשלום בעד אותו שירות שנכפה עליו בעל כורחו. עוד טענה המשיבה בפניי, כי הזיכוי הנוסף לטובת המבקש מיום 23.6.09 בסך של 163.69 ₪ היה לפנים משורת הדין, מאחר שהמדובר בשווי הטבה שקיבל המבקש במסגרת מבצע שהוא ביקש להתנתק ממנו טרם סיומו. טענה זו של המשיבה, כמו גם קודמתה, מכוונות כנגד ממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא, ועפ"י הפסיקה לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובממצאי אמון של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד, ואינני מוצאת כי זה המקרה בעניינינו. 6. נותרה טענתו המרכזית של המבקש, כי הסכום שנפסק ע"י בימ"ש קמא נמוך ומנוגד לרוח החוק. הוא הצביע על מספר תביעות אזרחיות מהשנתיים האחרונות שבהם חוייבה בגין הפרות של חוק הגנת הצרכן, וכן הזכיר כי בעבר כבר הטיל משרד התקשורת על המשיבה חיוב בסך 90,000 ₪ בגין הפרת בקשות צרכנים להתנתק משירותיה. עם זאת ייאמר, שהמבקש לא הגיש בבימ"ש זה תיק מוצגים מסודר, ולא מצאתי כי טענתו זו הוכחה בראיות בבימ"ש קמא וכנראה זו הסיבה שביהמ"ש קמא לא התייחס לעניין. בעניינינו אכן אין להחיל את סעיף 31א(ג) לחוק, המאפשר פסיקת פיצוי של עד 50,000 ₪, כיוון שהמערער לא הוכיח הרשעה פלילית קודמת של המשיבה בשנתיים האחרונות, אלא הציג חיובים בתביעות אזרחיות שהתנהלו כנגדה. 7. עדיין יש לבחון את הפיצוי שנפסק מכוח סעיף 31א(א) לחוק. בדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 21)(פיצוי לדוגמה), התשס"ז - 2006, הוסברה תכלית סעיף 31א (בעמ' 177): "מטרתה של הצעת חוק זה היא לעודד אכיפה "פרטית", בידי צרכנים, של הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 (להלן - החוק), באמצעות הענקת זכות לצרכנים לתבוע בבית המשפט פיצוי לדוגמה, מעוסקים אשר הפרו את הוראות החוק המנויות בהצעת החוק... לפיכך יהיה זה מוצדק לתבוע פיצוי לדוגמה במקרים שבהם אם לא ייעשה כן, תהיה ההרתעה חסרה והמזיקים יחמקו מאחריות. (דברי השופט ריבלין ב-ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים) . ובהמשך לדברי ההסבר (שם בעמ' 178) "חולשת הצרכן באה לידי ביטוי גם בשלב מימוש זכויותיו בבית המשפט וגורמת לכך שהצרכן לרוב מוותר מראש על מימוש זכויות אלו. חולשה זו מבוססת על קשיים שונים שבהם נתקל הצרכן, כגון קשיי ההוכחה הנובעים מפערי המידע, חוסר מיומנות הצרכן בבית המשפט לעומת העוסק וכן שיקולי עלות ניהול ההליך המשפטי מול התועלת שבניהולו קרי, הפיצוי הכספי שיושג. כדי לשפר את הכדאיות הכלכלית של הצרכן לעמוד על זכויותיו בבית המשפט וכדי להרתיע עוסקים מניצול חולשתו של הצרכן ומהפרת הוראות החוק, מבקשת ההצעה להעניק לצרכן זכות לתבוע פיצויים לדוגמה". 8. לאור האמור, נחה דעתי כי רוח החוק וכוונת המחוקק לא באו לידי ביטוי מידתי ראוי בפסק דינו של בימ"ש קמא שפסק לזכות המערער פיצוי בסך 700 ש"ח, שמתוכם 238 ש"ח הם בגין ההוצאות שנגרמו עבור תמלולים. בהינתן התנהלות המשיבה כמפרה סדרתית, הגשמת תכלית חוק הגנת הצרכן כפי שהוסברה בהצעת החוק שצוטטה לעיל, מצריכה פיצוי אפקטיבי יותר. אומנם אין להפוך כל תיק לקרדום לחפור בו, אך בהעדר אלמנט ההרתעה ביחס לעוסק, שלוקח בחשבון כי בחלק נכבד ומשמעותי של ההפרות שהוא מבצע, הצרכן לא יממש את זכויותיו ולא ישקיע את משאבי הזמן והטרחה הכרוכים בטיפול בתביעה, לא תהיה אפקטיביות לחוק. משכך, באותם מקרים שהצרכן לוקח על עצמו את המשימה הלא קלה לפעול נגד העוסק ואף לתבוע אותו, מן הראוי שיזכה לסעד שיש בו כדי להרתיע את העוסק מפני הפרות עתידיות. הפיצוי שהטיל בימ"ש קמא, אין בו כדי לשמש אלמנט מרתיע כלפי המשיבה. בחישוב כלכלי קר פיצוי בסכום שנפסק, עדיין מותיר את המשיבה ברף כדאיות משמעותית להמשך התנהגות מפרה כלפי לקוחותיה. סעיף 31א(ה) לחוק הגנת הצרכן קובע את הפרמטרים שעל ביהמ"ש לקחת בחשבון בעת קביעתו את גובה הפיצוי העונשי לפי חוק זה, תוך הדגשה כי אין להתחשב בגובה הנזק שנגרם לצרכן: "(ה) בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לצרכן כתוצאה מביצוע ההפרה: (1) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; (2) עידוד הצרכן למימוש זכויותיו; (3) חומרת ההפרה, היקפה הכספי ונסיבותיה; (4) שווייה הכספי של העסקה שבקשר אליה בוצעה ההפרה; (5) ההיקף הכספי של עסקי העוסק; (6) גובה הקנס הקבוע בשל אותה הפרה לפי סעיפים 23 או 23א, אם קבוע קנס כאמור". סעיף 31א(ו) לחוק אף קובע כי - (ו) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של צרכן לפיצויים לפי סעיף 31 או לכל סעד אחר, בשל אותה הפרה. לאור זאת ניתן לפסוק למבקש גם פיצוי בגין הנזק שנגרם לו בפועל, וגם פיצוי עונשי לפי ס' 31א לחוק הגנת הצרכן. באשר להוצאות המבקש, האחרון הגיש בבימ"ש קמא קבלה ע"ס 238 ₪ בגין עלות תמלולי שיחות שביצע, המשיבה לא התנגדה, שלא הביאה ראיות סותרות, ובימ"ש קמא לא התייחס בהכרעתו לנתון זה, וממילא לא שלל אותו. בימ"ש קמא אף קבע כממצא עובדתי כי המבקש ביצע שיחות טלפון רבות למשיבה לצורך הניתוק, אך המבקש לא תמחר את הוצאתו זאת. 9. לאחר ששקלתי את הנסיבות והשיקולים הקבועים בחוק, ואת האיזון הראוי ביניהם, אני מקבלת את הערעור בעניין גובה הפיצוי ומחייבת את המשיבה לשלם למבקש פיצוי בסך 3,000 ₪, בתוספת הוצאותיו בסך 238 ₪ בגין התמלולים שביצע. כמו כן תישא המשיבה בהוצאות ההליך דנן בסך 2,000 ₪, לטובת המערער. במידה וסכומי החיובים לא ישולמו עד 1.4.11 הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. מעבר לדרוש, לא נותר לי אלא להביע תקווה כי בעקבות פס"ד זה, לא יהיה צורך בהתדיינויות בין המשיבה ללקוחות אחרים. ביטול מנויטלויזיהלקוחות