קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המשך תשלום פרמיה ביטוח סיעודי לאחר מקרה ביטוח: 1. התובעת 1 היא ילידת 1927, שנמצאת במצב רפואי סיעודי. התובעת 2 היא בתה שמטפלת בכל ענייניה והגישה את התביעה מטעמה. הנתבעת היא חברת הביטוח "דקלה" שערכה ביטוח סיעודי לתובעת 1. 2. התובעת 1 בוטחה על ידי הנתבעת בביטוח סיעודי על פי פוליסת ביטוח קבוצתית, "ביטוח בריאות משלים לגימלאי" משנת 2000. על פי פוליסה זו היתה התובעת 1 זכאית, בקרות מקרה הביטוח, לתשלום תגמולי ביטוח סיעודי במשך 39 חודשים. בשנת 2004 אירע מקרה הביטוח, היינו - התובעת 1 נכנסה למצב סיעודי בלתי הפיך. הנתבעת שילמה לתובעת 1 את גימלת הסיעוד, בהתאם לפוליסה, במשך 39 חודשים (עד אפריל 2007). 3. התובעות טוענות כי משאירע מקרה הביטוח, והנתבעת משלמת למבוטחת את תגמולי הביטוח, עליה להפסיק לגבות את הפרמיה עבור הפוליסה. הנתבעת גבתה מהתובעת 1 את הפרמיה גם במשך 39 החודשים שבהם שילמה לה את תגמולי הביטוח. התובעות תבעו החזר של תשלומי הפרמיה הללו, בסך 8,408 ₪, וכן החזר של שכ"ט עו"ד ששילמו לצורך ייעוץ משפטי בעניין הפוליסה, והוצאות נוספות. מנגד טוענת הנתבעת כי הביטוח הסיעודי נועד לכסות מקרה ביטוח עתי, וכי בביטוח מסוג זה, פטור מתשלום הפרמיה מהווה כיסוי ביטוחי נוסף, אשר אפשר שיכלל בפוליסה מסויימת, ואפשר שלא יכלל בה. כל עוד לא נקבע בפוליסה במפורש שחרור מתשלום הפרמיה לאחר קרות מקרה הביטוח, על המבוטח להמשיך ולשלם את הפרמיה כתנאי להמשך תוקפה של הפוליסה. כיוון שבפוליסה שבה מדובר אין נכלל כיסוי לשחרור מתשלום הפרמיה, טוענת הנתבעת כי כדין גבתה מהתובעת 1 את הפרמיה, גם לאחר שאירע מקרה הביטוח, ועל כן אין התובעות זכאיות להחזר הפרמיה מושא התביעה. 4. מחלוקת עקרונית זו נדונה בפסיקה שתצויין להלן: המקרה הראשון הוא עניין עשור (ת.א. 3168/05 עיזבון המנוח ראובן עשור ז"ל ואח' נ. דקלה חברה לביטוח בע"מ, בימ"ש השלום בקריות); ערעור על פסק דין זה - (ע"א 4464/07, ביהמ"ש המחוזי בחיפה); בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון (רע"א 7589/08). פוליסות הביטוח של בני הזוג עשור היו שונות מהפוליסה דנן (הן היו פוליסת ביטוח כללית משלים ופוליסת ביטוח בריאות משלים למבוטחי קופת חולים כללית; בעוד שהפוליסה דנן היא פוליסת ביטוח "משלים לגימלאי"). עם זאת, המחלוקת בשאלה: האם חייב המבוטח להמשיך לשלם את הפרמיה גם בתקופה שלאחר קרות אירוע-הביטוח, ובעודו מקבל מהנתבעת את גימלת הסיעוד - היא משותפת לעניין עשור ולענייננו. בעניין עשור קיבל בימ"ש השלום (כב' השופטת קראי-גירון) את עמדתן של התובעות דנן. כב' השופטת קראי-גירון פסקה כי בהעדר קביעה מפורשת בפוליסה, כי על המבוטח להמשיך לשלם את הפרמיה לאחר קרות מקרה הביטוח, אזי פרשנות ראוייה של הפוליסה היא כי המבוטח זכאי לקבל את מלוא הסכום של גימלת הסיעוד מבלי שיצטרך לשלם את הפרמיה, בעודו זכאי לגימלת הסיעוד. הנתבעת ערערה על פסק הדין, ובביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. שופטי הרוב (כב' השופטים שיף ורזי) קיבלו אף הם את עמדת המבוטחים ופסקו לדחות את הערעור. הם קבעו כי לשון הפוליסה אינה מספקת תשובה לשאלה שבמחלוקת, ועל כן יש לפרשה לפי כללי פרשנות מקובלים. מסקנתם של שופטי הרוב היתה כי על פי נוסח הפוליסות שבהן דובר, בצירוף ראיות ונסיבות נוספות, אזי "כאשר מדובר במבוטח שהפך להיות סיעודי לצמיתות, ואשר אינו חשוף יותר לסיכון כי מקרה הביטוח יתממש, אין מקום להטיל על המבוטח את החובה להמשיך ולשללם פרמיות" (סיכום מסקנתם של שופטי הרוב, מתוך החלטתו של כב' השופט דנציגר ב-רע"א 7589/08). דעת המיעוט היא של כב' הנשיאה גילאור, שקיבלה את עמדת הנתבעת. היא פסקה כי לשון הפוליסה ברורה ואינה עמומה, וכי היא קובעת בבירור את חובת תשלום הפרמיה, ללא הוראה שפוטרת את המבוטח מתשלום זה בקרות מקרה הביטוח. כב' הנשיאה גילאור העניקה אף משקל לעמדה שהובעה במסמך תשובה, שקיבלו המבוטחים מלשכת פניות הציבור של המפקח על הביטוח (להלן: המפקח), ובו נתקבלה עמדתה של הנתבעת בשאלה שבמחלוקת. ביהמ"ש העליון (כב' השופט דנציגר) דחה את בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. הטעמים העיקריים לכך היו: ראשית, קביעתו של המפקח - בחוזר ביטוח מס' 2004/11 (להלן: חוזר המפקח) - כי בפוליסות ביטוח סיעודי, שיימכרו או יחודשו החל מיום 1.7.04, יהיה המבוטח משוחרר מתשלום פרמיות בגין הביטוח הסיעודי בתקופה שבה הוא זכאי לתגמולי ביטוח סיעודי על פי הפוליסה (הרקע לחוזר המפקח הוסבר בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין פרידמן, רע"א 8014/09, שיפורט להלן). בקביעה האמורה שבחוזר המפקח התקבלה, אמנם, עמדתם של המבוטחים במחלוקת שבה עסקינן, אך קביעה זו הוחלה רק לגבי פוליסות שנמכרו או חודשו, החל מיום 1.7.04, בעוד שהפוליסה של התובעת 1 דנן נרכשה בשנת 2000 ולא חודשה בשנת 2004. קביעתו האמורה של המפקח הפכה את המחלוקת שבענייננו למחלוקת-עבר, אשר היקפה המעשי הולך ומצטמצם עם השנים, עד לביטולה, וזה היה אחד הטעמים לדחיית בקשת רשות הערעור (החלטתו של כב' השופט דנציגר ניתנה ביום 1.12.08). שנית, כב' השופט דנציגר סבר כי לא היה מקום להעניק למסמך התשובה של מחלקת פניות הציבור, במשרדי המפקח על הביטוח, משקל של ממש, כפי שהוענק לו בדעת המיעוט של כב' הנשיאה גילאור. שלישית, כב' השופט דנציגר זקף לחובת הנתבעת, במישור הראייתי, את אי צירופה של הפוליסה מושא בקשת רשות הערעור. 5. המקרה השני הוא עניין פרידמן (א 1718/07 ו- בש"א 10060/07 פרידמן נ. דקלה חברה לביטוח בע"מ ואח' - בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב); בקשת רשות ערעור על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי (רע"א 8014/09). הפוליסה שנדונה בעניין פרידמן זהה לפוליסה של התובעת 1 במקרה דנן. הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה כנגד הנתבעת וכנגד חברות הביטוח "כלל", "הראל", ו"מגדל", והיא נסבה על המחלוקת שבה עסקינן. ביהמ"ש המחוזי (כב' השופטת ברון) קיבל את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. כזכור, בפוליסה המדוברת אין התייחסות ספציפית לתשלום הפרמיה, לאחר שאירע מקרה הביטוח, והמבוטח זכאי לתשלום גימלת הסיעוד על פי הפוליסה. כב' השופטת ברון פסקה כי "קיימת חובה על חברת הביטוח לנהוג בתום לב מוגבר, וכן חובת גילוי מוגברת. לכן ראוי ונכון כי חברות הביטוח יסבירו ויפרטו בחוזה הביטוח בדבר תשלום הפרמיה לאחר קרות מקרה ביטוח". ובהמשך החלטתה - "למעשה, חברות הביטוח במקרה זה הטעו את ציבור מבוטחיהן בכך שלא פירטו והדגישו כיגם אחר קרות מקרה הביטוח ימשיכו המבוטחים בתשלום הפרמיה". בהתאם לכך, סברה כב' השופטת ברון כי יש עילת תביעה, ויש סיכוי כי התביעה תתקבל. משמצאה כי התקיימו גם התנאים לאישור תובענה ייצוגית, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 1006 - קיבלה כב' השופטת ברון את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. חברות הביטוח הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ולדיון בה בביהמ"ש העליון צורף כמשיב גם המפקח. ביהמ"ש העליון (כב' השופטים גרוניס, ארבל ומלצר) קיבל את הערעור וביטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר אישור התובענה כתובענה ייצוגית. ביהמ"ש העליון קיבל את עמדתן של חברות הביטוח כי בהעדר תנייה מפורשת בפוליסה בדבר שחרור המבוטח מתשלום הפרמיה לאחר קרות מקרה הביטוח - וזאת כאשר אין מדובר בפוליסה שנרכשה או שחודשה מיום 1.7.04 ואילך - אזי אין המבוטח משוחרר מתשלום הפרמיה בתקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, ובהתאם לכך, אין לו עילת תביעה להשבת סכומי הפרמיה ששילם בתקופה זו. בנימוקי פסק הדין מפרט כב' השופט גרוניס את הרקע להסדר שהושג, בשנת 2004, בעניין פוליסות ביטוח סיעודי, אשר קיבל את אישורו של המפקח, ואשר בהקשר עמו הוצא אף חוזר המפקח שנזכר לעיל. תמצית הדברים היא כי הפוליסות הקבוצתיות לביטוח סיעודי, כמו הפוליסה שבה עסקינן, היו בנות תוקף לשלוש שנים והתחדשו בתום תקופה זו. בשנת 2004 הגיעו חברות הביטוח למסקנה, כי הפוליסה אינה רווחית עבורן, ועל כן שקלו שלא לחדשה. החלטה כזאת היתה בעלת משמעות קשה וחמורה עבור ציבור המבוטחים הקשישים, שהיו אז נשארים ללא כיסוי לביטוח סיעודי. על מנת למנוע תוצאה קשה זו התנהלו מגעים בין חברות הביטוח לבין הסתדרות הגימלאים, בעלת הפוליסה, ולבין המפקח. התוצאה החשובה ביותר של המגעים הללו היתה הסכמתן של חברות הביטוח להאריך את הפוליסה ולהחילה למשך כל חייו של המבוטח; היינו - ויתור של חברות הביטוח על זכותן, על פי ההסדר הקודם, שלא להאריך את הפוליסה בתום תקופת תוקף של שלוש שנים. הוכנסו שינויים נוספים בפוליסה, מן הסתם על מנת לאזן שינוי מהותי זה (התובעות ציינו בתביעתן דנן שני שינויים עיקריים: הגדלת סכום הפרמיה ב- 30% וקיצור התקופה שבה ישולמו תגמולי הסיעוד מ- 39 חודשים ל- 30 חודשים). השינויים הללו בפוליסה אושרו על ידי המפקח, בהודעתו מיום 29.4.04, אך הודעה זו לא כללה התייחסות לסוגייה של המשך תשלום הפרמיה בתקופה שבה משולמת גימלת הסיעוד. באותו מועד הוציא המפקח גם את חוזר המפקח שצויין לעיל, ובו הסדיר עניין זה באופן שתואם את עמדתם של המבוטחים במחלוקת דנן, קרי: כי הם יהיו משוחררים מתשלום הפרמיה בתקופת תשלום תגמולי הסיעוד. כב' השופט גרוניס מציין כי בדיון בביהמ"ש העליון מסרה ב"כ המפקח כי במסגרת המגעים בין המפקח לבין חברות הביטוח, בשנת 2004, לא היתה כוונה לשחרר את המבוטחים מתשלומי הפרמיה בתקופת תשלום תגמולי הביטוח. כאמור, על פי חוזר המפקח שוחררו המבוטחים מתשלום הפרמיה בתקופת תשלום תגמולי הסיעוד, אך זאת - לגבי פוליסות החל מיום 1.7.04 ואילך. גם פוליסות הביטוח הסיעודי, שקדמו להסדר משנת 2004, אושרו על ידי המפקח. כפי שצויין לעיל, בעניין עשור, שגם בו היה מדובר בפוליסות שקדמו להסדר האמור, קיבלו המבוטחים תשובה ממחלקת פניות הציבור במשרדי המפקח, שתומכת בעמדתן של חברות הביטוח כי על המבוטח להמשיך לשלם את הפרמיה בתקופה של תשלום תגמולי הסיעוד. מנימוקי פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין פרידמן עולה כי ניתן משקל מכריע לאישורו של הרגולטור (המפקח) לגבי הפוליסות הקודמות, במיוחד על רקע הנסיבות שהתעוררו בשנת 2004 וההסדר החדש שהושג אז, אף הוא תוך תיאום ובאישור של המפקח. בפסק הדין נאמר: "הפוליסה נשוא הבקשה שלפנינו זכתה לאישור של המפקח, ללא שנקבע בה שחרור מתשלום פרמיה בתקופת תשלום תגמולי הביטוח. במצב דברים זה, מקובלת עלינו טענת המבקשות (חברות הביטוח - י.ק) לפיה לא היה מקום לאשר את התביעה הייצוגית. אכן, התביעה הייצוגית הינה מכשיר חשוב לשיפור האכיפה האזרחית בתחומים שונים, ביניהם תחום הביטוח. ואולם, בענייננו פעלו המבקשות תחת הנחיית המפקח ובהסכמתו. המפקח הוא אשר אישר ביצוע שינויים מסויימים בפוליסה, על מנת למנוע את התוצאה הקשה של אי-חידושה על ידי המבקשות. ברור מאליו, שהמבוטחים היו נפגעים בצורה קשה אלמלא חידוש הפוליסה, וכאשר המבקשות לא היו חייבות לחדשה. כלומר, המבקשות עיצבו את תנאי הפוליסה תחת פיקוחו ההדוק של הגורם הרגולטורי הרלבנטי, וזאת לטובת המבוטחים, כפי שראה אותה המפקח" (בסעיף 5 של פסק הדין). כפי שצויין, הפוליסה שעמדה לדיון בעניין פרידמן זהה לפוליסה של התובעת 1 דנן, וכמוה - היא קדמה להסדר משנת 2004, וחוזר המפקח לא חל לגביה. לגבי פוליסה זו פסק ביהמ"ש העליון כי "לא היה מקום להכיר בעילת התביעה של המשיב" (פרידמן - י.ק); וממילא לא היה מקום לאשר את התובענה הייצוגית. 6. על פי הסכמת הצדדים, עוכב הדיון בתביעה דנן עד קבלת הכרעותיו של ביהמ"ש העליון, תחילה בעניין עשור, ולאחר מכן בעניין פרידמן. פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין פרידמן ניתן ביום 21.4.11. כעת לפני בקשתה של הנתבעת לדחות את התביעה, לנוכח פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין פרידמן, ומנגד - בקשתן של התובעות "להעדיף" את פסיקתו של ביהמ"ש העליון בעניין עשור ולקבל את התביעה. התובעות אינן מיוצגות בהליך דנן, ועל כן אין ביכולתן לעמוד על השוני שבין שתי ההחלטות הללו של ביהמ"ש העליון. בעניין עשור מדובר בהחלטה שדוחה בקשת רשות ערעור, החלטה שניתנת על ידי דן יחיד ומתמקדת בעיקר בשאלת ההצדקה למתן רשות הערעור. כב' השופט דנציגר לא מצא ליתן רשות ערעור, מהטעמים שצויינו בסעיף 4 לעיל, ומבלי להכריע במחלוקת לגופה. לעומת זאת, בעניין פרידמן ניתן פסק דין במותב של שלושה, ובו פסיקה - לגוף המחלוקת - ולפיה כשמדובר בפוליסה שקדמה להסדר משנת 2004, אין המבוטח משוחרר מתשלום הפרמיה בתקופה של תשלום תגמולי הסיעוד, ואין לו עילת תביעה כלפי המבטחת להחזר של סכומי הפרמיה הללו. פסק הדין בעניין פרידמן הוא תקדים מחייב, לענייננו, ובימ"ש זה חייב לפסוק על פיו. התובעות טענו בבקשתן כי יש להעדיף את התוצאה בפרשת עשור, כיוון שהיא מבטאת יחס ש"מעניק כבוד ראוי לאדם הפרטי הסיעודי, שעומד ברגעיו הקשים מול חברה כלכלית כוחנית". ניתן להבין תחושה זו של התובעות, אולם ההנמקה, לגוף עניינה של הסוגייה, שניתנה בפסק הדין בעניין פרידמן, מצביעה על היבטים אחרים ונוספים של הסוגייה שבה עסקינן ועל איזון האינטרסים שנדרש במסגרתה. 7. על פי כל האמור, אני מקבלת את עמדת הנתבעת, כי פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין פרידמן מחייב דחייתה של התביעה דנן. הנתבעת ביקשה לחייב את התובעות בהוצאות, ואילו התובעות ביקשו שלא לעשות כן, אם לא איעתר לבקשתן לקבל את התביעה. בעניין זה מקבלת אני את בקשת התובעות. מדובר במחלוקת עקרונית, בסוגייה שאינה פשוטה, אשר היתה לגביה אף מחלוקת פוסקים, כפי שפורט לעיל, ואשר הוכרעה בסופו של דבר על ידי ביהמ"ש העליון. בנסיבות אלה, וודאי שהתביעה לא היתה מופרכת, ויש הצדקה לבקשת התובעות שלא לחייבן בהוצאות. 8. אני דוחה איפוא את התביעה, ללא צו להוצאות. פוליסהמקרה ביטוחביטוח סיעודיפרמיה