קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסגרה בגין עבירות שנעשו בחו''ל: מונחת בפני עתירה להכריז על המשיב, כבר הסגרה בגין עבירות פליליות בהן הוא מואשם בארה"ב, על פי סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד - 1944 (להלן: החוק). בין ממשלת ישראל וממשלת ארה"ב קיימת אמנה הקובעת הדדיות בהסגרת עבריינים בין שתי המדינות (אמנת הסגרה בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת ארה"ב של אמריקה, ופרוטוקול בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארה"ב, המתקן את אמנת ההסגרה, אשר נכנס לתוקפו ביום 10.1.07). לטענת העותרת, על פי האמור בסעיף 2(1) לפרוטוקול הנ"ל ("עבירה תהיה עבירת הסגרה אם דינה לפי חוקי שני הצדדים ענישה בשלילת חירות לתקופה של שנה אחת או בעונש חמור יותר") ולפי סעיף 2(א) לחוק ("בחוק זה עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה"), העבירות המפורטות בבקשת ההסגרה הינן עבירות הסגרה. בקשת ההסגרה על פי בקשת ההסגרה אשר הגישה ממשלת ארה"ב, המשיב - מנהל מחלקה במפעל - היה מעורב בסיוע ועידוד זרים, השוהים בארה"ב ועובדים במפעל שלא כחוק, להשיג מסמכי הגירה כוזבים ומזויפים כדי שיוכלו להמשיך ולעבוד במפעל. ביצוע העבירות על ידי המשיב החל במועד לא ידוע ונמשך לפחות עד מאי 2008. ההליכים הפליליים שהביאו להגשת בקשת ההסגרה: בתאריך 12 במאי 2008, בעיר פוסטוויל שבמדינת איווה, ארה"ב, פשטו סוכני הסוכנות הפדראלית לאכיפת חוקי ההגירה והמכס - United States Immigration and Customs Enforcement ׁ(להלן: "ICE") על מפעלי חברת אגריפרוססורס בע"מ, חברה שעסקה בעיבוד בשר כשר (להלן, לפי העניין: "אגריפרוססורס", "החברה" או "המפעל"). ממצאי הפשיטה, והחקירה שבעקבותיה, הולידו כתב אישום רחב היקף, המייחס למספר נאשמים עבירות פדראליות. ההליכים הפליליים נגד המשיב, שלפי העותרת היה מנהל מחלקה במפעל, נפתחו ביום 20 בנובמבר 2008 לאחר שצורף כנאשם לכתב אישום שתוקן בשנית, והוגש לבית המשפט הפדראלי המחוזי של המחוז הצפוני של מדינת איווה (תיק CR-08-1324-LRR). כתב האישום כנגד המשיב תוקן עוד מספר פעמים, כאשר ביום 16 ביולי 2009 תוקן בשביעית; וזהו כתב האישום התקף והרלוונטי נגד המשיב (שהינו נאשם רביעי מבין חמישה), כפי שאושר על ידי חבר המושבעים הגדול. בכתב אישום המתוקן הואשמו חמישה נאשמים: החברה, שלום רובשקין, ברנט ביבי, המשיב וזאב לוי. כתב האישום המתוקן הינו רחב היקף ויריעה, והוא מונה 163 פריטי אישום, אשר רק חלקם מיוחס למשיב. למי מן הנאשמים האחרים מיוחסות בו בנוסף עבירות מרמה נגד בנקים, הצהרות ודיווחים כוזבים לבנק, מרמה באמצעות מתקן בזק, מרמת דואג, הלבנת הון, סיוע ועידוד הפרה מכוונת של צו שר החקלאות. בפרק המבוא של כתב האישום המתוקן מתואר הרקע לעבירות בהן מואשם המשיב. על החברה, כעל כל מעסיק מארה"ב, היתה מוטלת החובה לוודא שכל עובד חדש שהיא מעסיקה הינו כשיר לעבוד בארה"ב, וזאת תוך שלושה ימים מתחילת ההעסקה; ובכלל זה, חובתה של החברה לוודא קיומו של שילוב ספציפי של תיעוד מקורי הנוגע לזהות העובד, ולחוקיות עבודתו בארה"ב. לאחר בדיקת התיעוד, היה על החברה למלא הטופס המתאים ולאשרו בידי עובד מטעמה, שתפקידו לבחון את הטפסים. כאשר תוקפו של אישור עבודה לעובד עמד לפוג, היה על החברה לוודא כי חודש האישור, ולעדכן את הטופס בהתאם. אחד מן המסמכים אשר שמשו כהוכחה לזהות העובד ולחוקיות עבודתו, הוא תעודת תושב-זר. מסמך זה מונפק על ידי רשויות ההגירה לזרים המורשים לשהות ולעבוד בארה"ב. תעודה זו נושאת את תמונתו של המחזיק, והיא ממוספרת במספר ייחודי של תושב-זר, שהוקצה לזר המסוים שעל שמו הונפקה. על פי כתב האישום, היה המשיב מעורב בקשירת קשר ובהעסקתם ביודעין של עובדים שלא כדין, אשר החזיקו בתיעוד מזויף, וכמו כן סייע להם ועודדם לרכוש תיעוד מזויף שנועד לאפשר את המשך העסקתם במפעל. בכתב האישום המתוקן מיוחסות למשיב העבירות הבאות, שלהן מקבילות בחוק הישראלי: א. עבירה פדראלית (לפי 8 USC 1324(a)(1)(A)(v)(1), 1324(a)(1)(B)(i)) של קשירת קשר להענקת מחסה לזרים חסרי תעודות, לשם רווח; עבירה שעונשה עד 10 שנות מאסר, 250,000$ קנס, 3 שנות שחרור בפיקוח ושומה מיוחדת של 100$. ב. 17 עבירות פדראליות (לפיUSC 1324(a)(1)(A)(iii), 1324(a)(1)(A)(iv), 1324(a)(1)(v)(11), 1324(a)(1)(B)(i)) של הענקת מחסה לזרים חסרי תעודות, לשם רווח; עונשה של כל אחת מהן עד 10 שנות מאסר, 250,000$ קנס, 3 שנות שחרור בפיקוח ושומה מיוחדת של 100$. ג. עבירה פדראלית (לפי 18 USC 371) של קשר לבצע מרמה במסמך; עבירה שעונשה עד 5 שנות מאסר, 250,000$ קנס, 3 שנות שחרור בפיקוח ושומה מיוחדת של 100$. ד. עבירה פדראלית (לפי 18 USC 1546(a), 2) של סיוע ועידוד למרמה במסמך - עבירה שעונשה עד 10 שנות מאסר, 250,000$ קנס, 3 שנות שחרור בפיקוח ושומה מיוחדת של 100$. תוך כדי ניהול ההליכים בפני חבר המושבעים הגדול נמלט המשיב ברגל מארה"ב לקנדה, ואז בטיסה מקנדה לישראל. הרישומים מצביעים על כך שבתאריך 24.6.08, אשתו של המשיב ושלושת ילדיהם - שחיו עימו קודם לכן בפוסטוויל, איווה, יצאו מארה"ב, משדה התעופה אוהייר בשיקאגו, לנמל התעופה היתרו בלונדון. נגד המשיב הוצא צו מעצר ביום 16 ביולי 2009 בבית המשפט המחוזי הפדראלי של המחוז הצפוני של מדינת איווה על ידי השופט ג'. ס. סקולס. הצו הוצא לצורך העמדתו של המשיב לדין, והעבירות המצוינות בו הן קוד ארה"ב USC §1546(a) :8, 18; (a)(1)(A)(iii) §1324; §1324 (a)(1)(a)(V)(1). חומר הראיות לבקשת ההסגרה צורף תצהירו של התובע סי. ג'יי. ווליאמס, עוזר לפרקליט המחוז הצפוני של איווה, בצירוף 15 נספחים. בתצהיר מתאר התובע את עובדות המקרה, את חומר הראיות התומך בבקשת ההסגרה ואת הדין האמריקאי הרלוונטי. התצהיר נסמך על תצהירו של סוכן ICE אריק ספאלדינג, סוכן מיוחד בכיר ב-ICE, אשר הינו הגוף המוסמך לחקור עבירות על חוקי ההגירה והמכס. לצד תצהיר הסוכן ספאלדינג צורפו פרוטוקולי עדויותיהם של עדים שונים בפני חבר מושבעים הגדול, וביניהן: עדותה של לורה אלטאהוס בפני חבר המושבעים הגדול בחקירה לתובע, מיום 10.12.2008 (נספח 6); העדה, עובדת מחלקת משאבי אנוש במפעל, תיארה את הקשר שנקשר בין המשיב לבין אחרים, לטשטש את העסקתם של עובדים שלא כחוק במפעל, באמצעות רישומם בכזב ברשימת מקבלי המשכורות של מעסיק אחר - חברת האנט, ואת המעשים שנעשו למימוש קשר זה; עדותו של אנטוניו ואסקס בפני חבר המושבעים הגדול, 10.6.2008, בחקירה לתובע (נספח 7); עדות זו, של מפקח פס ייצור, מתייחסת לקשר שיצר המשיב בין עובדים שלא כחוק לבין זייפן תיעוד במיניאפוליס, מינסוטה; עדותו של מרטין דה לה רוסה-לוארה בפני חבר מושבעים גדול, 28.10.2008, בחקירה לתובע (נספח 9); לפי עדותו שימש העד חוליה מקשרת בקשר הפלילי בין המשיב ומנהלים אחרים, אשר ויסתו את העסקת העובדים שלא כחוק, לבין העובדים הנ"ל שהיו כפופים לעד, ושרכשו מסמכים מזויפים בדה מוין, איווה; עדות אלישה אריאס בפני חבר מושבעים גדול, 29.5.2008, בחקירה לתובע (נספח 11); גם עדה זו, ששימשה בדרג ניהולי נמוך והיתה כפופה למשיב, מפרטת בעדותה את חלקו הפעיל של המשיב בויסות העסקתם של עובדים שלא כחוק ומציינת שעמד מאחורי נסיעתם של מספר עובדים למיניאפוליס לשם רכישת תיעוד מזויף; עדות ניקול קגואש הרננדס מיום 17.9.2008 בפני חבר מושבעים גדול, בחקירה לתובע (נספח 15); עדות זו, מפי עובדת המפעל ששימשה למעשה כעוזרתו של המשיב, מתארת את חלקו של המשיב בקשר להעסקת עובדים שלא כחוק באמצעות העברתם לרשימת מקבלי השכר של חברת האנט, בויסות העסקתם של עובדים שלא כדין ובהפנייתם למי שימכרו להם תיעוד מזוייף; לאלה, צורפו עדויות שנגבו מעובדים בדרגות נמוכות, שעבדו בכפיפות למרטין דה לה רוסה-לוארה, שהונחו לרכוש מסמכים מזויפים ואף עשו כן, במסגרת אותם מעשי קשר שלהם היה שותף המשיב; ואזי הוחזרו לעבודה ביזמת המשיב ואחרים באופן בלתי חוקי במסגרת מימוש הקשר הפלילי, כדלקמן: עדות בולמארו פארדס מוראדו בפני חבר מושבעים גדול, 10.6.2008, בחקירה לתובע (נספח 8); העדה, אזרחית מכסיקנית ועובדת שלא כחוק, מעידה על רכישת מסמכים מזויפים בדה-מוין, איווה, ועל כך שהועסקה למרות העדר מעמד חוקי. עדותה של פטריסיה הרננדס לוארה מיום 24.6.2008 בפני חבר מושבעים גדול, בחקירה לתובע (נספח 10); העדה, אזרחית מכסיקנית ועובדת שלא כחוק, מעידה על רכישת מסמכים מזויפים במינאפוליס, מינסוטה, ועל כך שהועסקה למרות העדר מעמד חוקי. עדות קריספין קמאריו מיום 24.6.2008 בפני חבר מושבעים גדול, בחקירה לתובע (נספח 12): העד, אזרח מכסיקני ועובד שלא כחוק, מעיד על רכישת מסמכים מזויפים בדה-מוין, איווה, ועל כך שהועסק למרות העדר מעמד חוקי. עדות חסוס לוארה גאייגוס מיום 24.6.2008 בפני חבר מושבעים גדול, בחקירה לתובע (נספח 13): העד, אזרח מכסיקני ועובד שלא כחוק, מעיד על רכישת מסמכים מזויפים בדה-מוין, איווה ועל כך שהועסק למרות העדר מעמד חוקי. תמונת המשיב, שבה זוהה על ידי העדים (נספח 14). טענות הצדדים: לטענת העותרת, על פי העדויות הרבות, המשיב, ששימש כמנהל מחלקת העוף בחברה, נטל חלק במאמץ להעסיק במפעל עובדים שהחזיקו מסמכי זהות מזוייפים, הנחה אותם כיצד להשיגם ועודדם לעשות כן, ועל כן יש להיעתר לבקשת ארה"ב להסגרתו של המשיב על בסיס החומר האמור. העותרת מציינת כי בספר החוקים של מדינת ישראל קיימות עבירות המקבילות לעבירות אשר בגינן מבוקשת ההסגרה: סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) + סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), שעניינם קשר לעבירת עוון (הלנה, העסקה והסעה שלא כדין) (מאסר עד שנתיים). סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל - הלנה, העסקה והסעה שלא כדין (מאסר עד שנתיים). סעיף 499(א)(1)+סעיף 418 סיפא או סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, שעניינם קשר לפשע (זיוף בנסיבות מחמירות או קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (מאסר עד חמש שנים). סעיף 32+סעיף 418 סיפא או סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, שעניינם סיוע לזיוף בנסיבות מחמירות או קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (מאסר עד שנתיים וחצי). העותרת מציינת כי העבירות לא התיישנו, לא בישראל ולא בארה"ב, וזאת לפי דיני שתי המדינות. כמו כן מציינת העותרת כי למרות שהמשיב נולד בישראל והוא אזרח ישראלי, הוא שהה בארה"ב מאז שנת 1995 ועד שנת 2008, ומשנת 2005 הפך לאזרח ארה"ב. לטענתה, מאחר שהמשיב לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות, הוא אינו זכאי להתחייבות להחזירו ארצה לריצוי עונשו בישראל, ככל שיורשע בארה"ב וייגזר דינו למאסר. מנגד טוען ב"כ המשיב, כי אין בעתירה ובחומר הראיות המצורף כדי לגבש כנגדו כתב אישום בעבירות הנזכרות. ב"כ המשיב מבקש להדגיש שהמשיב היה בסך הכול "עובד" במפעל, ומבחינה היררכית הוא לא היה נחשב כנושא משרה או כבקיא בעל סמכות וכוח שיכול להחליט על העסקת עובדים או פיטורין של עובדים, אלא מפקח על מנהלי משמרות, בשעות הלילה, ותו לא. לדבריו, במקביל אליו הועסק עובד באותו תפקיד בשעות היום, וכנגדו לא הוגש כל כתב אישום ולא נוהלה כל חקירה. יתרה מכך, לטענתו מנהל החברה, הרב רובשקין, שהיה בדרג בכיר בהרבה משלו, זוכה מכל העבירות שנוגעות למשיב, ובפועל הורשע רק בגין עבירות מרמה של בנקים וכו'. כמו כן, לטענתו, לא יעלה על הדעת לייחס למשיב עבירה של עידוד לזיוף, כשאף לטענת התביעה המשיב לא היה מעורב בזיוף באופן אישי, ואף מבלי שציינו מה עלה בגורל המזייף עצמו. לא זו אף זו, עקב העובדה הנטענת, כי נגד המשיב הוגש כתב אישום חמור, בו בעת שכתבי אישום שהוגשו בארה"ב כנגד עובדים נוספים, בעלי משרות בדרגים גבוהים ממנו - בוטלו, טוען המשיב כי קונן בלבו החשד כי קיימת גישה מפלה מצד רשויות התביעה בארה"ב וכי היא נעוצה בעובדת היותו ערבי מוסלמי; וכי על כן, קמה לו טענת הגנה נגד הסגרתו במסגרת הסייגים המנויים בסעיף 2ב(א)(2) לחוק, לפיו, "לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: ... (2) קיים יסוד לחשוד שבקשת ההסגרה הוגשה מתוך הפליה בשל גזעו או דתו של המבוקש". יתרה מכך לטענתו, על עבירה לפי חוק הכניסה לישראל מעולם לא הוטל מאסר בפועל, כי אם קנס ללא מאסר, כך שלטענתו בנסיבות אלה, אין העתירה עומדת בדרישת סעיף 2(א) לחוק ההסגרה הקובע כי "בחוק זה עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה", ועל כן דין העתירה להידחות. ראוי לציין כי במסגרת הדיון בעתירה נדחתה בקשת ב"כ המשיב לחייב את המדינה המבקשת את ההסגרה להמציא לידו חומר ראייתי (לרבות: גזרי הדין, כתבי האישום וההודעות של כל המעורבים בפרשה) הנוגע לאישומים נגדו, והדרוש לו לטענתו לצורכי הגנתו, לאחר שנקבע כי אין בידי המשיב זכות לקבל את החומר המבוקש מהמדינה המבקשת. בהמשך אף נדחה הערר שהגיש ב"כ המשיב על ההחלטה בבית משפט העליון (בש"פ 7745/11). בעקבות ההחלטה הורה בית המשפט לצדדים להודיע האם יש צורך בדיון נוסף או בהגשת סיכומים בטרם מתן החלטה. ואולם, חרף התראות חוזרות ונשנות, בחר ב"כ המשיב שלא להגיש כל תגובה מטעמו, ועל כן נקבע התיק למתן החלטה. דיון מן המפורסמות היא כי בעתירות להסגרה המוגשות בבתי-המשפט בישראל, תכלית הדיון היא לקבוע האם יש בחומר הראיות "אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, בעמ' 460); וכן, "אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם" (ע"פ 318/79 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, בעמ' 105); "לקבוע קיומן של ראיות, אשר אינן חסרות ערך, אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין" (שם, בעמ' 108). כסיכומו של השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת אנג'ל: נקודת המוצא היא, כי הדיון בבקשת ההסגרה אינו דיון במשפט גופו, ואל לו למשפט ההסגרה להפוך למשפט הדן באשמתו או בחפותו של הנאשם... השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם. לשם הגשמתו של מבחן זה לא די בחשדות, אך אין גם צורך בראיות אשר, אם תוכחנה כאמינות, יש בהן כדי להביא להרשעת הנאשם. מה שנדרש הוא, כי על-פי דיני הראיות המקובלים בישראל (ובכפוף להוראות מיוחדות הקבועות בחוק ההסגרה) יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות... אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם" (שם).  בפסקי-דין רבים חזר והבהיר בית המשפט את ההלכה האמורה, לפיה, כאשר מתבקש בית-המשפט להכריז על אדם כבר-הסגרה, עליו לבחון האם הוגשו די ראיות קבילות ובעלות משקל, המצדיקות הגשתו של כתב-אישום, על-פי אמות המידה של הדין הישראלי. בבודקו זאת, לא ישים עצמו בית-המשפט בנעליה של הערכאה הדיונית שאמורה לברר את האשמה בחו"ל, לא יבחן את משקלן של הראיות (למעט במקרים חריגים שבהם על פניהן נעדרות הראיות כל משקל), אלא אך יבדוק האם די בחומר הראיות, על פניו, בכדי לפתוח במשפט פלילי, במסגרתו תתברר חפותו של אותו אדם או אשמתו. בגדרו של הליך ההסגרה אין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנותן ומשקלן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגרה, זאת בתנאי שמדובר בראיות שאינן חסרות ערך על פניהן (ראו, לדוגמא, ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, 579; ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 541; ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 503; ע"פ 7376/10 ‏‏ נובק נ' היועץ המשפטי לממשלה (מופיע במאגרים משפטיים, , 16.5.11); ש"ז פלר, דיני ההסגרה, תש"ם-1980, עמ' 355). עמד על כך כב' השופט מ' חשין בע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, בעמ' 300: על דרך השלילה נוסיף כי הליך של הסגרה שונה ונבדל הוא במהותו מהליך של משפט, שלסופו נקבעת אשמתו או חפותו של נאשם. הליך של הסגרה אינו הליך של משפט. תכליתו אינה לקבוע מהימנות של עדים ואמיתותן של ראיות, אין מקום לשקילת משקלן של הראיות - למעט מקרים שבהם על פניהן נעדרות הן הראיות כל משקל - וסתירות בעדויות אינן מהוות נושא לבירור מעמיק. לאחר ששקלתי את טענותיו של ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה, כי קיימות "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל" (סעיף 9(א) לחוק ההסגרה).וכאמור, המבחן לדיותן של הראיות אינו אלא האם יש בהן "אחיזה לאישום", ויש בהן כדי להצדיק את בירור העניין בבית המשפט. בענייננו, יש בראיות הרבות שצורפו כדי לענות על דרישה זו. העדים הרבים תיארו את מעורבות המשיב בהשגת מסמכים מזויפים ובהעסקתם ביודעין של עובדים זרים שלא כדין. כך לדוגמא: עובדת מחלקת משאבי האנוש במפעל תיארה בעדותה בפני חברה המושבעים הגדול את הקשר שנקשר בין המשיב לבין אחרים, לטשטש את העסקתם של עובדים שלא כחוק במפעל, באמצעות רישומם בכזב ברשימת מקבלי המשכורות של מעסיק אחר - חברת האנט, ואת המעשים שנעשו למימוש קשר זה. כמו כן, עדותו של אנטוניו ואסקס בפני חבר המושבעים הגדול התייחסה לקשר שיצר המשיב בין עובדים שלא כחוק לבין זייפן תיעוד במיניאפוליס, מינסוטה, וכן הלאה. הטענות בדבר מעמדו ההיררכי המדויק של המשיב בחברה וסמכויותיו הספציפיות בכל הנוגע לעובדים, מקומן להתברר בערכאה הדיונית שלפתחה הוגש כתב האישום כנגד המשיב. זאת ועוד, טענת המשיב להגנה מן הצדק בשל חשש להפליה בינו לבין יתר המעורבים נטענה בעלמא ללא כל ביסוס. המשיב לא הוכיח כי החלטת הרשויות בארצות-הברית כנגד מעורבים נוספים בפרשה נבעה משיקולים זרים או מאינטרסים שאינם קשורים להליך הפלילי, ולכן הוא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נפל פגם בהליך אשר יש בו כדי להצדיק את ביטולו מטעמים הקשורים לעקרון ה"הגנה מן הצדק". לעניין זה אבקש להפנות לע"פ 7376/10 נובק נ' היועץ המשפטי לממשלה (ראה לעיל), שם דחה בית המשפט העליון טענה דומה לזו הנטענת בענייננו, כדלקמן: כאמור, המערער טוען כי אין להסגירו מהטעם שהליך ההסגרה בעניינו הינו הליך סלקטיבי וזאת לאור ההפליה הנטענת בינו לבין שלושה מעורבים נוספים בהליך. בהודעת הערעור שהגיש, סוקר המערער את הראיות הקיימות כנגד אותם שלושה מעורבים וטוען כי מעורבותם בפרשה גבוהה משלו מבחינת היקף הפעילות. אף טענה זו אין בידי לקבל. אמנם, עקרון ה"הגנה מן הצדק" אכן הוכר כטענה אשר ניתן להעלותה במסגרת הליכי ההסגרה, בדומה לכל הליך פלילי אחר (עניין מונדרוביץ, בפסקה 117; פרשת רוזנשטיין, בפסקה 10), אך מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש לעשות שימוש בדוקטרינה זו. כידוע, בדומה להליכים פליליים, יש להידרש לדוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד בהם רשויות התביעה התנהלו באופן שרירותי ובלתי צודק בעליל. על מנת לבטל הליך פלילי, או הליך הסגרה, מכוח דוקטרינה זו יש להוכיח, כשלב ראשון מבין שלושה, כי הפגם שנפל בהליך הוא כה חמור עד כי "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1996)). לא זה המקרה שבפנינו. המערער טוען כי הוא מופלה לרעה לעומת מעורבים אחרים אשר לא התבקשה הסגרתם ולכן מדובר במקרה של "אכיפה סלקטיבית". אלא, שלא כל מקרה בו התבקשה הסגרתו של מעורב אחד בפרשה ולא התבקשה הסגרתם של אחרים הינו בהכרח מקרה של "אכיפה סלקטיבית". לאור האמור אף טענה זו ראויה להידחות. באשר לטענת המשיב כי מדובר בעבירה שבפועל לא הוטל עליה מעולם מאסר בישראל, דינה להידחות. ראשית, המשיב לא השתית טענתו בנתונים קונקרטיים מהפסיקה; ושנית, לשון סעיף 2(א) לחוק ההסגרה קובעת כי "בחוק זה, עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". בפועל, העבירות המקבילות בדין הישראלי (חוק העונשין) הינן עבירות אשר עקרונית ניתן לגזור עליהן עונשים של למעלה משנה. לעניין זה מדובר בעונש מקסימאלי, והעובדה שבפועל בחר בית המשפט במקרים אלה או אחרים להקל מהעונש המקסימאלי, אין בה כדי לקבוע כי מדובר בעבירות שאינן ברות הסגרה. לאור האמור, אני מקבל את העתירה ומכריז על המשיב כבר הסגרה לארה"ב בגין העבירות המפורטות בעתירה. כאן המקום לציין כי אומנם חוק ההסגרה מציב בסעיף 1א סייג להסגרת אזרח, ובלשון הסעיף: אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה: (1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת; (2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה... במקרה דנן, המשיב הינו אזרח ישראלי, וכעת הוא גם תושב ישראל. יחד עם זאת, מקובלת עלי עמדת המבקשת כי סעיף זה אינו חל בענייננו. המשיב לא היה תושב ישראל בעת העבירה, ולא ניתן להצביע על זיקות ממשיות הקושרות אותו לישראל, שכן המשיב העביר את מרכז חייו לארה"ב, שם התגורר עם משפחתו, ושם אף קיבל אזרחות. המשיב שב לישראל רק מתוך כורח ההימלטות מאימת הדין, ועל אף שעצם המניע של ההימלטות מאימת הדין הזר, אין בו כשלעצמו כדי לשלול התפתחותם של קשרים מחודשים עם מדינת ישראל, באופן שזו הופכת מחדש למרכז חייו, ואליה נמשכות עיקרי זיקותיו; עם זאת, המניע של ההימלטות מטה את הכף בעוצמה רבה לטובת זמניות וארעיות השהייה, ובפועל נדרשים נתונים סובייקטיביים ואובייקטיביים כבדי משקל כדי להטות את הכף לטובת הזיקה הממשית ההופכת את ישראל למרכז חייו (ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 111; ע"פ 4333/10‏ לביא נ' מדינת ישראל (מופיע במאגרים משפטיים, , 13.2.11)). במקרה דנן, לא נטען ולא הוכח כי קיימים נתונים כאלה שבכוחם לסתור את המסקנה הנ"ל המתבקשת בנסיבות העניין, כי הימצאותו של המשיב בישראל אינה אלא פועל יוצא מהימלטותו מארה"ב בעקבות ההליכים שננקטו שם נגדו, ותו לא. נוכח האמור אני מקבל את טענת העותרת כי תנאי סעיף 1א' לחוק ההסגרה לא התקיימו, והמשיב אינו זכאי להתחייבות להחזירו לישראל ככל שיורשע בארה"ב וייגזר דינו למאסר. מעצרהסגרה