קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם חכירה של מושב עם קק''ל: 1. התובע (שיכונה להלן גם "המושב") הוא מושב המחזיק במקרקעין הידועים כגוש 7999 חלקה 1, וגוש 8000 חלקה 1 בשטח כולל של כ-1,031 דונם (להלן: "משבצת המושב"). על שם המושב רשומות שתי חכירות ל-99 שנים לטובת "קופינאס ארגון עולי יוון להתיישבות שיתופית בע"מ". החכירות נרשמו מכוח הסכם חכירה לתקופה של 99 שנים שנחתם בין הנתבעת 1 (להלן: "קק"ל") לבין המושב מיום 2.10.1937 (להלן: "הסכם החכירה המקורי"). כ-15 שנים לאחר ההתקשרות בהסכם החכירה המקורי, החל בשנת 1952, חתמו הצדדים על הסכמי שכירות סטנדרטיים, לתקופות של 3 שנים בכול פעם (הסכמים אלה יכונו להלן: "ההסכמים התלת שנתיים"). הנתבע 2 (להלן: "המינהל") טוען כי להסכם החכירה המקורי אין תוקף. בתביעה הנוכחית עתר המושב כי בית המשפט יצהיר כי הסכם החכירה המקורי הוא תקף, וכי הוא חל הן על שטחי משבצת המושב, והן על שטחים נוספים שנתוספו למשבצת המושב עד לקום המדינה. טענות הצדדים טענות המושב 2. המושב טען כי החכירות ל-99 שנה נרשמו על שמו על פי הסכם החכירה המקורי בספרי האחוזה, וכי הן לא בוטלו מעולם. לכן, ומכוח ס' 125א לחוק המקרקעין, ומאחר שהמושב לא חתם מעולם על שטרי ביטול חכירה, הרי שהרישום בספרי המקרקעין הוא תקף. המושב טען כי הוכח שהסכם החכירה המקורי היה הסכם חכירה ייחודי, כאשר ככול הנראה המושב היה היישוב היחיד עמו נחתם הסכם כזה. זהו הסכם חכירה קבוע (לתקופה של 99 שנים). באשר להסכמים התלת שנתיים עליהם הוחתם המושב החל מ- 15 שנים מאוחר יותר, טען המושב כי הוא הוחתם על הסכמים אלה בהתעלם מהסכם החכירה המקורי, ולכן הסכמים אלה לא שיקפו את הזכויות החוזיות והקנייניות של המושב. על פקידי קק"ל היה מוטל לדעת על קיומו של הסכם החכירה המקורי, והיה עליהם להודיע על כך למושב, וזאת מכוח חובת הנאמנות שלהם, ומכוח חובתם כרשות ציבורית לנהוג ביושר ובתום לב. 3. המושב טען כי בהסכמים התלת שנתיים אין אזכור של הסכם החכירה המקורי, וכי היה צריך לציין בהם שהם מחליפים או מבטלים אותו. הוא טוען כי זכותו של המושב כחוכר היא זכות חפצית, וכי החתמת המושב על ההסכמים התלת שנתיים אינה גורעת מתוקפו של הסכם החכירה המקורי. המושב לא היה מתקשר בהסכמים התלת שנתיים - כך נטען - אילו הוא היה מודע לזכויותיו הקנייניות על פי הסכם החכירה המקורי. המושב טען כי משעה שנודע לו, בשנת 2000, על קיומו של הסכם החכירה המקורי, הוא חדל מלחתום על ההסכמים התלת שנתיים. עוד נטען כי מאחר שההסכמים התלת שנתיים נחתמו החל משנת 1952, חל עליהם החוק שקדם לחוק החוזים, מכוחו הסכמים אלה הם בטלים מעיקרם, שכן הם נחתמו כתוצאה מטעות משותפת של שני הצדדים להם. 4. המושב התייחס להחלטה 108 להחלטות המינהל. המושב טען כי החלטות מאוחרות של מועצת מקרקעי ישראל אינן חלות רטרואקטיבית על מערכת היחסים החוזית של המושב עם קק"ל. כן נטען שהוכח שישנם מושבים בהם חלים מספר סוגי הסכמי חכירה, והמינהל מכיר בהם, ולא טען כי אין להם תוקף. עוד נטען כי לא הוכח שקיימת דרך להחכרה על ידי המינהל שאינה בתנאי נחלה. המושב טען כי אין מניעה שלצד שטח המשבצת והשטח הנוסף שהוקצה למושב עד קום המדינה, יחולו על יתר שטחי המושב הסכמי השכירות התלת שנתיים. המושב אף הפנה להחלטה 1054 להחלטות המינהל. המושב טען כי אין לקבל את טענת המינהל לפיה אם תתקבל התביעה, יפקעו זכויות החברים במושב, מה עוד שהמושב הצהיר על כוונתו להקנות לחבריו חכירת משנה, שהיא זכות עדיפה על פני זכותם כבני רשות. 5. לטענת המושב, אין לקבל את עמדת המינהל לפיה לו היה המינהל יודע על טענות המושב, הוא לא היה ממשיך לספק למושב ולחבריו שירותים. אין לקבל טענה זו - הן ביחס לשעבוד זכויות, הן ביחס לבנייה והן ביחס לתשלום דמי החכירה השנתיים. באשר להרחבות, טען המושב כי בטרם ההתקשרות ביחס להרחבות, המינהל ידע כבר על טענות המושב ביחס להסכם החכירה המקורי, ואף על פי כן התקשר עם המושב בהסכם ההרחבה. 6. המושב טען כי יש להחיל את הסכם החכירה המקורי גם על השטחים שצורפו למשבצת המושב לפני קום המדינה. מדובר בשטח של כ-865 דונם נוספים. זאת משום שבמועדים בהם צורפו השטחים הללו למשבצת המושב, חל הסכם החכירה המקורי, שהיה הסכם המסגרת, וצירוף השטחים לא הותנה בדרישה של קק"ל לבטלו. המושב טען כי יש להיעתר לתביעה על כל הסעדים שהתבקשו במסגרתה. לטענת המושב, אין למינהל סמכות לגבות מהמושב דמי הסכמה, דמי היתר, דמי היוון וכיו"ב. בנוסף, המושב זכאי לקבל השבה של דמי חכירה שהוא שילם למינהל, שכן דמי החכירה שולמו עקב טעות. טענות הנתבעים 7. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה. לטענתם, הצדדים פעלו לפחות משנות ה-50 ואילך לפי ההסכמים התלת שנתיים. גם דמי השכירות שנגבו בפועל, היו גבוהים בהרבה מאלה שנקבעו בהסכם החכירה המקורי. לטענת המינהל, בשנות ה-50, כאשר החלו הצדדים להתקשר בהסכמים התלת שנתיים, המושב ידע או לפחות היה עליו לדעת על הסכם החכירה המקורי. במהלך כל השנים היה המירשם פתוח, היו העברות של זכויות, ולא היתה מניעה לדעת על הסכם החכירה המקורי. עוד נטען כי מר אליהו אברהם שהיה אחד המוסמכים לחתום בשם המושב, ידע על הסכם החכירה המקורי. 8. הנתבעים טענו כי המושב לא הוכיח כי המושב או ארגון עולי יוון מימנו את רכישת משבצת המושב. לא הובאה כל אסמכתא על העברה לקק"ל של הסכום שנדרש לצורך רכישת משבצת המושב, והחכרת הקרקע למושב נעשתה ללא קשר לתרומה כזאת או אחרת. לכול היותר היה מימון של הגדר והחרישה של המושב, אך לא מימון של רכישת הקרקע של משבצת המושב. עוד נטען כי סכום התרומות שנאסף על ידי יהדות יוון, הוא סכום ברוטו, וכי אין הסבר לטענת המושב לפיה כל התרומות שאספו יהודי יוון מגיעות דווקא למושב התובע. הנתבעים הוסיפו וטענו בהקשר זה כי המתיישבים במושב היו חסרי אמצעים, ונזקקו לסיוע משמעותי של המוסדות הלאומיים. 9. באשר לטענה לפיה הסכם החכירה המקורי של המושב עם קק"ל היה חריג ומיוחד, נטען כי לא היתה סיבה להפלות את המושב לטובה במועד ההתקשרות בהסכם זה, בין היתר משום שהוכח כי המושב לא מימן את רכישת הקרקע. הסכם החכירה המקורי אף לא יושם מעולם, ולא נגבו דמי החכירה שצוינו בו אף פעם. עוד נטען כי משבצת המושב נרשמה על שם קק"ל, והסכם החכירה המקורי נדרש לאור החובה החוקית שהיתה קיימת באותה תקופה לפיה כל העברה מחייבת רישום בספרי האחוזה. המינהל הפנה למכתב המושב מיום 20.10.1939, בו בקש המושב לגרוע שטח של 320 דונם לטובת חברי המושב. לטענת המינהל, בקשה זו נועדה לאפשר לחברי המושב לקבל הלוואות מקרן היסוד, שהותנו בייחוד חלק מסוים מהמקרקעין ללווה. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' כץ, אף העיד כי משנות ה-50, היה מעבר למשטר של חוזים לשלוש שנים, אף אם היו חוזים לתקופות ארוכות יותר הרשומים בטאבו. 10. המינהל טען כי יש לדחות את התביעה מטעמי התיישנות או שיהוי. עוד נטען כי המושב לא הרים את הנטל שהוטל עליו. למצהיר מטעם המושב לא היתה ידיעה אישית אודות המסמכים. עוד נטען כי במועד הגשת התביעה היו חלק ממייסדי המושב עדיין בין החיים. אחד מהם (מר אברהם כהן) אף כיהן תקופות מסוימות כראש הוועד. אף על פי כן, לא הוגש תצהיר מטעם מי מהמייסדים. הנתבעים טענו כי לאחר הסכם החכירה המקורי, נכרת הסכם אחר בין הצדדים. הסכם זה הוא בעל תוקף, והוא החולש על יחסי הצדדים. לכן, הטעמים ביחס לעדיפות המרשם אינם רלוונטיים, שכן המרשם אינו משנה את אופי הזכויות בין הצדדים. זכויות הצדדים נובעות מדברים שאירעו לאחר הרישום, ולכן אין פגיעה במירשם, ובמסקנה כי בעת הרישום, המרשם שיקף את המציאות. 11. לטענת המינהל, הסכם החכירה המקורי, היה ענין פורמאלי. מסקנה זו נובעת מכך שדמי החכירה שהמושב שילם היו גבוהים יותר מאלה שננקבו בהסכם החכירה המקורי. לכן, המינהל טוען כי להסכם החכירה המקורי אין תוקף, והוא בוטל - בין בהסכם, בהסכמה מאוחרת או על ידי התנהגות או נוהג. במועד בו התבטל הסכם החכירה המקורי, לא היתה הקפדה על הצדדים הפורמאליים הכרוכים בביטול ושינוי הרישום בטאבו. אולם, המושב ידע כי החוזים התלת שנתיים מחליפים את הסכם החכירה המקורי. יש לדחות - לגישת המינהל - את טענת הטעות שהעלה המושב. זאת, משום שהמועד הרלוונטי לבחינת אומד דעת הצדדים בהקשר זה הוא במועד ההתקשרות בכול חוזה וחוזה. אין כל מסמך או ראייה לפיה חלה טעות כלשהי במועד ההתקשרות בהסכמים התלת שנתיים משנות ה-50 ואילך. זאת ועוד, אם היתה טעות, היה על המושב להודיע עליה למינהל תוך זמן סביר לאחר שנודע עליה למושב. הצדדים השלימו עם החוזים התלת שנתיים והמינהל הסתמך על כך. אין קשר סיבתי בין הטעות הנטענת לבין הסעד המבוקש. עוד נטען כי בחלק מהמסמכים הרשמיים של המושב, נרשם השם "קופיניאס" בסמוך לשם "צור משה", וגם מטעם זה לא היתה יכולה להיות טעות. 12. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הוויתור של המושב על זכותו - ככול שהיתה לו כזו, נובעת גם מדיני ההשתק. זאת משום שהמושב בקש להחיל עליו את החלטה 727 להחלטות המינהל. בנוסף, המושב הודה כי הוא קבל מכוח החלטות המינהל וההסכמים התלת שנתיים גם הטבות בהרחבה. לכן, התביעה הנוכחית מהווה ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור, שימוש שלא בתום לב בזכות, ועשיית עושר ולא במשפט. המינהל טען כי בין אם רישום זכויות המושב בפנקסי המקרקעין הוא מוטעה, ובין אם הוא רישום שיש לשנותו לאור ביטול הסכם החכירה המקורי, מדובר בטעות שבית המשפט חייב לתקנה. הנתבעים טענו כי קק"ל נהגה במשבצת המושב מנהג בעלים במשך כל השנים, ולכן פנה המושב אליה עוד בטרם החתימה על ההסכמים התלת שנתיים כבעלת הקרקע, לשינוי זהות המתיישבים. עוד נטען כי במהלך הסדר הקרקעות שהחל להיערך באזור בשנת 1938, המושב לא העלה כל טענה ביחס למשבצת המושב, ולא הגיש תביעת בעלות עליה. המושב הודה במהלך על השנים בבעלותה של קק"ל במשבצת המושב. 13. באשר לשטחים שנוספו לשטח משבצת המושב, נטען כי אין כל הסכם ביחס אליהם, אין רישום בפנקסי המקרקעין, ואין הוראה בהסכם החכירה המקורי הקובעת כי הוא יחול גם על שטחים נוספים. כל המסמכים שהמושב הפנה אליהם בהקשר זה הם בקשות והצעות להרחבה, שלא ניתן ללמוד מהם על אופי ההרחבה, על הזכויות שהוקנו, ומה הוסכם בין הצדדים. הנתבעים טענו כי אין להיעתר לבקשת המושב ביחס לסעדים נלווים כמו סעד ההשבה, בין היתר משום שהמושב לא תבע סעדים אלה במסגרת התביעה, ולא שילם אגרה עבורם. סיכומי התשובה של המושב 14. המושב הגיש סיכומי תשובה מטעמו. לגישתו, מה שנובע מטענות הנתבעים אם הן יתקבלו, הוא כי אין ערך לרישום בפנקסי המקרקעין. לטענת המושב, הסכם החכירה המקורי היה הסכם חריג ונדיר - כך עולה גם מעדויות עדי ההגנה. הסכם זה היה ההסכם התקף היחיד בין הצדדים במשך תקופה של 15 שנים, הוא לא בוטל מעולם, וכך אף החכירות שנרשמו מכוחו בספרי האחוזה. ההסכמים התלת שנתיים לא שקפו נכונה את מערך הזכויות של המושב. אין בהם זכר להסכם החכירה המקורי. הנתבעים לא דרשו מהמושב מעולם לוותר על זכויותיו מכוח הסכם החכירה המקורי. עוד נטען כי יש לדחות את טענות ההתיישנות והשיהוי, שכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו כפרו הנתבעים בזכויות המושב. יש גם לדחות את טענת המינהל לפיה המושב לא עמד בנטל ההוכחה, משום שעל פי ס' 125 א לחוק המקרקעין, הרישום הוא ראיה חותכת לתוכנו. 15. יש לדחות את טענת המינהל לפיה הסכם החכירה המקורי לא השתכלל. לגישת המושב, הטעם היחיד לחתימה על ההסכמים התלת שנתיים, היה משום שפקידי הנתבעים לא זיהו את החוכר המקורי (אגודת קופינאס) עם אגודת צור משה, ועל כל פנים הסכמים אלה אינם גורעים מתוקפו של הסכם החכירה המקורי. עוד טען המושב, כי כדי להוכיח שינוי חוזה בדרך של התנהגות, יש להוכיח גמירת דעת של הצדדים לשנות מתנאי החוזה. המינהל לא הוכיח זאת, כי בהסכמים התלת שנתיים המאוחרים אין ציון של העובדה כי הם מבטלים או משנים את הסכם החכירה המקורי. ההסכמים התלת שנתיים לא שיקפו את זכויותיו האמיתיות של המושב במשבצת המושב, החל מההסכם הראשון משנת 1952. בהחתמת המושב על הסכמים אלה, הפרו הנתבעים את חובת תום הלב שלהם. אין זה סביר כי לו היה המושב מתבקש לוותר על הסכם החכירה המקורי, הוא היה מסכים לכך ב"זמן אמת". 16. באשר לדמי החכירה העודפים שנגבו מהמושב, נטען כי לו היו הנתבעים פועלים בהתאם להסכם החכירה המקורי, הם לא היו דורשים מהמושב דמי חכירה עודפים. עוד נטען כי אף אם הצדדים לא פעלו בהתאם להוראותיו של הסכם החכירה המקורי, אין בכך כדי לרוקנו מתוכן או לבטלו. אין לקבל את טענת הנתבעים ביחס להטבות שהמושב קבל, שכן גם לחוכרים אחרים שעמם נחתמו הסכמי חכירה מקוריים, ניתנו על ידי המינהל הטבות דומות. יש לדחות את טענת המינהל - כך טען המושב - לפיה הרישום אינו משקף את המציאות. עוד נטען כי יש להחיל את תנאיו של הסכם החכירה המקורי גם על השטחים שנוספו למושב לאחר קום המדינה. דיון 17. מספר עניינים טעונים בירור והכרעה במסגרת התביעה דנן. ראשית, יש לקבוע האם הסכם החכירה המקורי הוא הסכם תקף. בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, יש לברר האם הסכם זה בוטל בשנים 1952 ואילך, כאשר הצדדים התקשרו בהסכמים התלת - שנתיים. אם יתקבלו טענות המושב ביחס להסכם החכירה המקורי וייקבע כי הוא לא בוטל, יהיה מקום לברר האם תנאיו של הסכם זה חלים גם על השטחים שהתוספו לשטח משבצת המושב לפני קום המדינה, וכן האם זכאי המושב להשבה של דמי החכירה העודפים שהוא שילם למינהל. עניינים אלה יידונו בפירוט להלן. תוקפו של הסכם החכירה המקורי ורישום הזכויות מכוחו 18. אני סבורה כי הסכם החכירה המקורי הוא הסכם תקף, וכי לכן הרישום בספרי האחוזה מכוחו, הוא רישום תקף ששיקף את מערך הזכויות של הצדדים במועד עריכת ההסכם והרישום. עיון בהסכם החכירה המקורי, שצורף כנספח ה' לתצהיר העדות הראשית של מר אברהם קטרי מטעם התובע, מעלה כי מדובר בהסכם מפורט, בו מצוינים כל הפרטים הרלוונטיים - תקופת ההסכם, השטחים המוחכרים וגבולותיהם. כן מפורטים תנאי החכירה. המסקנה לפיה מדובר בהסכם תקף, מתחזקת לנוכח העובדה כי לאחר ההתקשרות בהסכם, דאגה קק"ל לרישום החכירה בספרי האחוזה. רישום זה הוא אינדיקציה לכך שלהסכם היתה משמעות משפטית מבחינת קק"ל. 19. כזכור, טענו הנתבעים כי הסכם החכירה המקורי נחתם מטעמים "יורידיים - טכניים", כאשר על פי הטענה באותה תקופה היתה קיימת חובה חוקית בפקודת העברת הקרקעות לפיה כל העברה כהגדרתה שם מחייבת רישום בספרי האחוזה. הטענה לפיה ההסכם נחתם מסיבות "יורידיות טכניות" נובעת בין היתר ממכתב קק"ל מיום 30.10.1939 אל המחלקה הכספית של הסוכנות היהודית, שהעתק ממנה נשלח לתובע, בו נכתב כי "מפני סיבות יורידיות טכניות נחתם בקיץ 1938 חוזה חכירה בין הקהק"ל לבין ארגון עולי יוון - כיום צור משה - על כל השטח המסור למושב על הארגון... אירגון עולי יוון מחויב, כשיידרש על כך, לסדר את ביטול חוזה החכירה הכללי הנ"ל, כדי שתהא אפשרות לרשום חוזי חכירה נפרדים בין הקהק"ל לבין חברה המושב שיאושרו..." (ר' נספח י"ב לחוות דעת פרופ' כץ). מטעם זה, כך טענו הנתבעים, האיץ מנהל המחלקה הקרקעית של קק"ל, מר וייץ, בארגון עולי יוון, לבוא ולספק את הפרטים הפורמאליים הנדרשים לשם סידור חוזה החכירה, וזאת כבר בחודש ספטמבר 1937 (נספח ח'1 וח'2 לחוות הדעת של פרופ' כץ). אכן במכתבים הללו מתבקשים נציגי ארגון עולי יוון לבוא לחתום על חוזה החכירה. 20. אולם, אני סבורה כי אין בכול האמור לעיל כדי להביא למסקנה כי הסכם החכירה המקורי אינו בעל תוקף משפטי. סבירה יותר המסקנה לפיה משהצדדים התקשרו בהסכם זה, תהא הסיבה ה"יורידית" לכך אשר תהיה, הם היו מודעים לכך כי ההסכם הוא בעל תוקף, וכי כל עוד הוא לא שונה או בוטל, הוא מחייב אותם. יוער כי האמור לעיל אינו שולל את המסקנה לה טענו הנתבעים, כי הסכם החכירה המקורי נועד להיות הסכם בעל תוקף זמני. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי אכן מדובר במסמך שהיה תקף במשך 15 שנים בלבד, ושונה לאחר מכן בהסכמות מאוחרות בין הצדדים. האם הצדדים החליטו לשנות את הסכם החכירה המקורי או לבטלו? 21. חרף העובדה כי מלכתחילה היה הסכם החכירה המקורי הסכם תקף, הרי בחלוף השנים, הוכח כי הצדדים הסכימו לשנות את מערך הזכויות ביניהם, כאשר הם התקשרו במשך עשרות שנים בהסכמים התלת שנתיים. בהקשר זה יש לציין קודם כל כי המושב אינו כופר בכך שההסכמים התלת שנתיים עומדים בסתירה להסכם החכירה המקורי. מסקנה זו נובעת מהעובדה כי המושב טען שהוא התקשר בהסכמי החכירה התלת שנתיים עקב טעות (שלו ואף של המינהל), וכי אלמלא טעות זו, וחוסר הידיעה אודות הסכם החכירה המקורי, הוא לא היה מתקשר בהסכמים התלת שנתיים. תוכנם של הסכמי החכירה התלת שנתיים אכן אינו עולה בקנה אחד עם תוכן הסכם החכירה המקורי - שהוא כאמור הסכם לתקופה של 99 שנים, בעוד ההסכמים התלת שנתיים, כשמם כן הם - הסכמים לתקופה של שלוש שנים כל אחד. מדובר אם כן בהסכמים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. 22. המושב טען כי באף אחד מן ההסכמים התלת שנתיים, לא צוין דבר קיומו של הסכם החכירה המקורי ושל דבר ביטולו במסגרת הסכמים אלה. מהאמור לעיל נובעת קודם כל המסקנה כי גם לגישת המושב, לו היה מצוין בהסכמים התלת שנתיים כי הם נועדו לבטל את הסכם החכירה המקורי, הרי לא היה המושב מעלה את הטענות אותן הוא מעלה בתביעה דנן. לכן, יש לבחון האם חרף העדר הציון המפורש של העובדה כי ההסכמים התלת שנתיים מבטלים את הסכם החכירה המקורי, יש לראותם כמבטלים אותו. 23. אני סבורה כי עצם העובדה שהצדדים להסכם החכירה המקורי התקשרו לאחר חתימתו בהסכם אחר, שעומד בסתירה להסכם הראשון, די בה כדי להוכיח - בהעדר הוכחה אחרת - כי ההסכם השני הוא המשקף את ההסכמות העדכניות ביניהם, וכי הוא מבטל לכן את ההסכמות הקודמות שפורטו בהסכם המוקדם. אין ספק כי כאשר צדדים מתקשרים בהסכם מאוחר, שעומד בסתירה למערך הזכויות והחובות שלהם בהתאם להסכם מוקדם יותר, ההסכם המאוחר הוא המשקף את אומד דעתם העדכני של הצדדים, והוא חולש לכן על מערך הזכויות והחובות שלהם. לכן, אני סבורה כי המינהל הוכיח שחתימתם של ההסכמים התלת שנתיים הביאה לביטולו של הסכם החכירה המקורי. זאת, למרות שדבר ביטולו של הסכם החכירה המקורי לא צוין באופן מפורש בהסכמים התלת שנתיים. 24. הנתבעים הפנו בין היתר לפסיקה המתייחסת לאפשרות של ביטול הסכם בדרך של התנהגות. לטעמי, אין צורך לפנות לפסיקה זו, שכן הסכם החכירה המקורי לא בוטל בדרך של התנהגות, אלא בדרך מפורשת, של התקשרות בהסכמים מאוחרים לו, שקבעו הסדרים שונים וזכויות שונות. מדובר לא בהסכם אחד, אלא בהסכמים רבים, שבהעדר הוכחה אחרת (וענין זה יידון להלן), חזקה עליהם כי הם משקפים את ההסכמות בין הצדדים במועד עריכתם, הסכמות שכאמור היו שונות מההסכמות שפורטו בהסכם החכירה המקורי. סיכומה של נקודה זו - ההסכמים התלת שנתיים הם הסכמים שונים מהסכם החכירה המקורי, ובחתימתם, שינו הצדדים את הסכם החכירה המקורי, וביטלו אותו. טענת הטעות 25. למעשה, טענתו העיקרית של המושב ביחס להסכמים התלת שנתיים, היתה כי הוא התקשר בהסכמים אלה עקב טעות - הן שלו עצמו והן של המינהל. זאת, משום שהן המושב והן המינהל לא היו מודעים לקיומו של הסכם החכירה המקורי כאשר נחתמו ההסכמים התלת שנתיים, מסקנה המתחזקת לאור העובדה כי הסכם החכירה המקורי ודבר ביטולו אינם נזכרים באופן מפורש בהסכמים התלת שנתיים המאוחרים לו. המושב אף טען כי אין זה סביר כי הוא היה מסכים לביטול זכויותיו על פי הסכם החכירה המקורי, לו היה מודע לכך שיש לו זכויות כאלה. אני סבורה כי הנטל להוכיח כי המושב וגם המינהל טעו בעת ההתקשרות בהסכמים התלת שנתיים - מוטל על המושב הטוען זאת. על פני הדברים, ההסכמים התלת שנתיים משקפים כאמור את ההסכמה המשותפת של שני הצדדים, לשנות את ההסכמה שהם הגיעו אליה במסגרת הסכם החכירה המקורי, ולהתקשר בהסכמים אלה, על מכלול התנאים המפורטים בהם, לתקופות של שלוש שנים בכול פעם. צד המבקש לטעון כי קיים פגם ברצון של מי מהצדדים להסכמים אלה, עליו הנטל לטעון ולהוכיח טענה זו. אני סבורה כי המושב לא עמד בנטל שהוטל עליו, ממספר טעמים. 26. המושב לא העיד ולא הגיש תצהיר מטעם אותם חברי מושב שהיו בין החיים במועד הגשת התביעה. המושב יכול היה להגיש תצהירים מטעמם, ואף לבקש להעיד אותם בעדות מוקדמת, אך הוא לא עשה כן. עדים כאלה, שהיו חברי מושב מאז הקמתו, היו יכולים אולי להעיד על מה ידעו החברים - וכתוצאה מכך מה ידע המושב - בעת שהמושב החל לחתום על הסכמים תלת שנתיים בשנת 1952. משהמושב לא בקש מעולם להעיד עדים אלה, הדבר הוא בעוכריו. 27. בנוסף, ההסכם התלת שנתי הראשון נחתם בשנת 1952. במועד זה היו מן הסתם עדיין חברים במושב שהיו חברים בו מלכתחילה, ושהכירו את הסכם החכירה המקורי על נסיבותיו. על כל פנים, בהעדר הוכחה אחרת, זוהי הנחה סבירה שיש לקבלה. ניתן לקבוע אם כן כי ההסכמים התלת שנתיים נחתמו בתקופה בה דבר קיומו של הסכם החכירה המקורי היה ידוע. המושב והחברים בו ידעו כמובן גם על כך שהמושב נדרש לחתום ואף חתם על ההסכם התלת שנתי הראשון, ועל אלה שבאו בעקבותיו. כלומר המושב ידע כי הוא מתקשר בהסכמים התלת שנתיים המשנים את ההסכם הקודם, שהוא היה מודע אליו. המושב טען, כאמור, כי בהסכמים התלת שנתיים לא היה אזכור להסכם החכירה המקורי. אולם, מאחר שההסכמים התלת שנתיים נחתמו כאמור בתקופה בה ידע המושב באמצעות חבריו אודות הסכם החכירה המקורי, אין בעובדה כי הסכם החכירה המקורי ודבר ביטולו לא נזכרו במפורש בהסכמים התלת שנתיים, כדי להביא למסקנה כי המושב וחבריו לא הסכימו לביטולו של הסכם זה, בהעדר ראייה אחרת לכך. 28. המושב טען כי גם קק"ל טעתה בעת ההתקשרות בהסכמים התלת שנתיים, מאחר שלא היה ידוע לה כי ארגון קופינאס (הרשום כבעל זכות החכירה) הוא המושב. עוד נטען כי היה על פקידי קק"ל להודיע למושב ולחבריו על הסכם החכירה המקורי. אינני מקבלת את הטענה, משום שהיא לא הוכחה. כפי שהבהרתי, אינני סבורה כי הוכח שבמועד החתימה על ההסכמים התלת שנתיים, לא ידע המושב באמצעות האורגנים שלו על הסכם החכירה המקורי. אני סבורה כי המושב הסכים לביטולו של הסכם החכירה המקורי ולהתקשרות בהסכמים התלת שנתיים. אין גם מקום להניח, ללא כל ראייה, כי פקידי קק"ל לא היו מודעים לזהות החוכר. מדובר בחכירה שהיתה רשומה בספרי המקרקעין, מכול החומר שהוצג ושפורט לעיל, אין סיבה להניח כי קק"ל לא היתה מודעת לזהותו של הגוף החוכר, ולעובדה כי ארגון קופינאס הוא המושב התובע. על כל פנים, מדובר בענין שניתן היה לבררו על נקלה, ואין סיבה להניח כי פקידי קק"ל לא עשו כן לאחר שידעו כי ארגון קופינאס הוא הרשום כחוכר בספרי האחוזה. 29. המושב טען כאמור, כי אין זה סביר כי לו הוא היה יודע על הזכויות שהוקנו לו במסגרת הסכם החכירה המקורי, כי הוא היה מוותר על זכויות אלה, ומסכים לחתום על ההסכמים התלת שנתיים. לצורך בחינת טענה זו, יש מקום להידרש לשאלה האם היה טעם מיוחד לכך שהמושב התקשר עם קק"ל בהסכם החכירה המקורי, שאין חולק כי היה הסכם חריג, והאם ההתקשרות בהסכם זה, נבעה מנסיבות רכישת הקרקע של המושב על ידי ארגון עולי יוון. 30. בהקשר זה יש לציין כי לא נשללה טענת הנתבעים לפיה לא היו טעם וסיבה לכך שהמושב יקבל זכויות עדיפות ומיוחדות לעומת יתר היישובים. כך, המושב לא התיימר - במסגרת הסיכומים - להוכיח כי הכספים ששימשו לצורך רכישת הקרקע של משבצת המושב, היו מהמשאבים שהמושב העמיד לרשות הקק"ל. מנגד, הנתבעים הציגו הוכחות שמהן עולה כי לא המושב הוא זה שמימן את רכישת הקרקע. כך, הפנה פרופ' וייץ בחוות דעתו לישיבת דירקטוריון קק"ל מיום 14.6.1937, בה הוחלט על רכישת 4,000 דונם מטרי בקרבת אבן יהודה במחיר של 15 לא"י לדונם מטרי. כפועל יוצא רכשה קק"ל באמצעות חברת הכשרת היישוב 1,030 דונם ועוד 706 מ"ר בגוש 7999 ובגוש 8000. מההתכתבות נספח א' לחוות הדעת של פרופ' כץ, ומהחלטת דירקטוריון קק"ל מיום 14.6.1937 נספח ב' לחוות הדעת הזו עולה כי קק"ל היא שרכשה את האדמות. נספח ג' לחוות הדעת הוא מכתב העברת התשלום מקק"ל לחברת הכשרת היישוב מיום 12.7.1937. התובע טען כי הוא העביר לקק"ל סכום של 10,000 לא"י לצורך רכישת משבצת המושב. טענה זו שנטענה בס' 11 לתצהיר עדותו הראשית של העד מר קטרי מטעם המושב, אינה מגובה בכול ראיה, והמושב לא חזר עליה בסיכומיו. העד מר קטרי הפנה לפרסומים מהעיתונות בשנת 1939, מהם עולה כי המתיישבים במושב נאלצו להוציא הוצאות לצורך גידור שטח המושב, הכשרתו והקמת ביצורים בו. גם אם יש תוקף ראייתי לפרסומים אלה, לא עולה מהם כי המושב מימן את רכישת הקרקע שעליה הוקם המושב, אלא לכול היותר כי הוא מימן את העבודות שצוינו בהם (גידור הקרקע והכשרתה). 31. מעבר לכך, יש לציין כי ממכתבו של מר וייץ לוועד עולי יוון מיום 22.10.1937, עולה כי הוא ציין שהסכום של 10,000 לא"י ש"אתם מזכירים כאילו הסתדרות ציוני יוון הקדישה כתרומה מיוחדת ושלמה כתרומה לרכישת קרקע, לא הגיעה לקק"ל. התרומות של עולי יוון לקק"ל משנת תרפ"ג עד סוף שנת תרצ"ו היו בסך הכול 13,600 לא"י ברוטו הכוללים כל מיני תרומות. הקהק"ל העמידה איפוא לרשות אירגון עולי יוון את הקרקע לא כבעלי חוב מיוחד, אלא כליהודים סתם, שיש להם רשות לאדמת הקהק"ל, אם הם מוכשרים ויש להם אפשרות להתיישב עליה מבלי להתחשב עם גודל התרומה שבאה מאותה ארץ" (ר' נספח מ"ו לחוות הדעת של פרופ' כץ, ההדגשות שלי, ר.ר.). ממכתב זה עולה אם כן אומד הדעת של קק"ל במועד הרלוונטי להעמדת הקרקע של משבצת המושב. עולה ממנו כי אף שיהודי יוון העמידו תרומות שונות (13,600 לא"י ברוטו) - הדבר לא זיכה אותם בקבלת קרקע. את משבצת המושב העמידה אם כן קק"ל למושב "כליהודים סתם" - קרי למושב אין זכויות מיוחדות, מעבר לאלה של מושבים אחרים שהועמדו לרשותם קרקעות על ידי הגורמים המיישבים. 32. עוד יש לציין כי אין אינדיקציה בחומר הראיות כי תרומות יהודי יוון נועדו דווקא לצורך רכישת משבצת המושב, ולא למטרות אחרות. מעבר לכול האמור יש לציין כי המושב נזקק לסיוע של המוסדות הלאומיים (ר' נספחים מ"ט - נ"א לחוו"ד פרופ' כץ). גם מטעם זה יש קושי לקבל את טענת המושב לפיה הוא היה זה שמימן את רכישת משבצת המושב. לכן, מאחר שלא המושב היה זה שמימן את רכישת משבצת המושב, ומאחר שקק"ל לא ראתה אותו כמי שזכאי לזכויות מיוחדות מעבר לאלה של "יהודים סתם" שהועמדו לרשותם קרקעות, המסקנה לפיה בשנות ה-50 הסכים המושב לשנות את אופי ההתקשרות שלו עם קק"ל, איננה בלתי סבירה. זאת, גם בהנחה (שלטעמי כאמור היא ההנחה הסבירה), כי המושב היה מודע להסכם החכירה המקורי ולעולה ממנו, כאשר הוא החל להתקשר בהסכמים התלת שנתיים. 33. עוד יש לציין, כי ממכלול החומר שהוצג בפניי, המסקנה לפיה הצדדים התכוונו מלכתחילה כי הסכם החכירה המקורי יהיה הסכם בעל תוקף זמני, היא מסקנה סבירה, ואף היא מסבירה את העובדה כי המושב הסכים לחתום על ההסכמים התלת שנתיים. מסקנה זו עולה ממכתב המושב לקק"ל מיום 20.10.1939 (נספח י"א לחוו"ד פרופ' כץ). במכתב זה הודיע המושב כי הוא מוותר על חלק ממשבצת המושב לכול אחד מהמתיישבים שצוינו במכתב זה, והוא ביקש כי ייחתם עם כל מתיישב הסכם חכירה על השטח שהוא קבל. המושב התייחס למכתב זה בסיכומיו, וטען כי הוא מתייחס רק לחלק ממשבצת המושב, והתבקשה בו הסבה של זכות החכירה - מחכירה לטובת האגודה לחכירה לטובת מתיישבים ששמותיהם פורטו במסמך, ולא לוויתור על זכות החכירה. אולם, העובדה כי מדובר בוויתור חלקי, שנועד להעברת זכויות מהמושב למתיישבים, אינה סותרת את עמדת הנתבעים לפיה מהמכתב עולה כי המושב הסכים לוותר על זכויותיו מכוח הסכם החכירה המקורי. טענת הנתבעים כי ויתור זה איפשר לחברי המושב לקבל הלוואות מקרן היסוד, שכן יוחדו להם חלקים ספציפיים במשבצת, לא נסתרה. אולם תהיה הסיבה לוויתור אשר תהיה, המכתב מעיד על כך כי המושב עצמו בקש לגרוע שטח של 320 דונם מהסכם החכירה המקורי. 34. המסקנה הזו מתחזקת לאור מכתב קק"ל אל המושב מיום 15.8.1951. מכתב זה נכתב לאחר שנערכה חלוקת הנחלות לכול המתיישבים. הרבה לפני מכתב זה, פנתה קק"ל למושב ביום 30.10.1939 (נספח י"ב לחווה"ד של פרופ' כץ מטעם הנתבעים שנזכר לעיל), וציינה כי הסכם החכירה המקורי נחתם מסיבות "יורידיות - טכניות", וכי ארגון עולי יוון צור משה, יהיה מחויב, כשיידרש לכך, לסדר את ביטול חוזה החכירה הכללי, כדי לאפשר רישום חוזי חכירה נפרדים בין קק"ל לבין חברי המושב, כאשר תהיה תוכנית לחלוקת שטח המושב לפי נחלות. ביום 15.8.1951, כתבה קק"ל כי לאור החלוקה לנחלות, ייקבעו דמי חכירה בהתאם "להכנסה נטו של כל 'נחלה' ו'נחלה'..." (ר' נספח י"ג לחוו"ד פרופ' כץ). בהמשך, לאור האמור, אכן נחתם ההסכם התלת שנתי הראשון ביום 1.10.1951, שדמי החכירה בו היו בהתאם למכתב נספח י"ג הנ"ל. בהסכם זה נקבעו תנאי החכירה ל-3 שנים (ר' נספח ט"ו לחוו"ד פרופ' כץ). ביום 12.11.1958, נחתם הסכם תלת שנתי נוסף בין המושב לבין קק"ל (נספח י"ז לחוו"ד כץ), ובהמשך נחתמו חוזים תלת שנתיים נוספים. המכתב מיום 15.8.1951 הוא אינדיקציה נוספת לכך שלאחר החלוקה לנחלות, הצדדים ראו לנכון לשנות את תנאי הסכם החכירה המקורי, ולקבוע דמי חכירה חדשים. 35. המושב טען כי ממכתב זה אין מקום להסיק כי הצדדים לא פעלו על סמך הסכם החכירה המקורי, שכן המכתב מתייחס רק לדמי החכירה, מה עוד שקק"ל והמינהל לא נהגו על פי הסכמי החכירה ביחס לגובה דמי החכירה ביחס לכלל החוכרים מהם. אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי המכתב משמש אינדיקציה נוספת לכך שהצדדים לא פעלו על פי הסכם החכירה המקורי, והיו נכונים לשנות את הוראותיו בשנות ה-50, לאור שינוי הנסיבות שחל אז. 36. מאחר שטענת הטעות בחתימה על ההסכמים התלת שנתיים נדחתה, אין מקום לקבל טענות נוספות רבות של המושב, טענות המניחות שהסכמים התלת שנתיים נחתמו שלא כדין. כך לדוגמא, המושב טוען כי ההסכמים התלת שנתיים הם חסרי תוקף, שכן במסגרתם נשללו זכויות מן המושב. אולם, זוהי טענה המניחה את המצופה. מאחר שנקבע כי המושב התקשר בהסכמים התלת שנתיים בהסכמה, תוך שהאורגנים הרלוונטיים בו היו מודעים להוראות הסכם החכירה המקורי, והם החליטו לוותר עליו, הרי שאין עוד מקום לקבל את טענות המושב בדבר שלילת זכויותיו הנובעות להסכם החכירה המקורי. מאחר שתנאי ההתקשרות בין המושב לבין קק"ל השתנו כאשר המושב החל לחתום על ההסכמים התלת שנתיים, אין עוד מקום לקבל את טענות המושב המבוססות על הזכויות שהוקנו לו לגישתו בהסכם החכירה המקורי. כאמור, המושב ידע (או לפחות היה עליו לדעת) על הסכם החכירה המקורי, ולמרות זאת הוא חתם על ההסכמים התלת שנתיים. פירוש הדבר הוא כי המושב הסכים לשנות את הסכם החכירה המקורי, כאשר התנאים החדשים במערכת הזכויות של הצדדים, הם כאמור תנאי ההסכמים התלת שנתיים. משמעות הרישום בספרי האחוזה 37. המושב העלה כזכור טענות ביחס לעובדה שהוא רשום כחוכר של משבצת המושב. המושב הפנה בהקשר זה להוראות ס' 125 א' לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. אני סבורה כי הוראות הסעיף אין בהן כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי לעיל. לטעמי - כפי שהסברתי לעיל, הרישום של זכויות המושב היה תקף במועד בו הוא נעשה, כאשר במועד זה שיקף הרישום את זכויות הצדדים כפי שהן היו אז. אולם, כפי שהובהר, כחמש עשרה שנים לאחר שהמושב וקק"ל התקשרו ביניהם בהסכם החכירה המקורי, התקשרו הצדדים בהסכם נוסף. הסכם זה שינה את תנאיו של הסכם החכירה המקורי, בהסכמת שני הצדדים לו. 38. הרישום בספרי האחוזה משקף את הזכויות הנכונות של הצדדים במועד הרישום. כך נובע מהרקע העובדתי שפורט לעיל, כמו גם מס' 125 א' הנ"ל לחוק המקרקעין. יחד עם זאת, העובדה שרישום משקף את מערך הזכויות נכון למועד עריכתו, אין פירושה כי לא ניתן לשנות את הרישום במועד מאוחר יותר, אם מערך הזכויות השתנה מטעם כזה או אחר. במקרה דנן, מערך הזכויות אכן השתנה, כאשר הצדדים הסכימו להתקשר בהסכמים התלת שנתיים. לכן, הרישום צריך לשקף את מערך הזכויות המעודכן, בהתאם להסכמות המאוחרות, ששינו את הזכויות המקוריות. לו היה מצוין בהסכמים התלת שנתיים באופן מפורש כי הם מבטלים את הסכם החכירה המקורי, דומה כי לא היתה מחלוקת שהיה מקום גם לבטל את הרישום שהתבסס על הסכם החכירה המקורי, וכי המושב לא היה טוען כי שינוי הרישום מנוגד לס' 125 א' לחוק המקרקעין. כפי שפורט לעיל בפסק דין זה, אני סבורה כי חרף העובדה שהדבר לא צוין במפורש בהסכמים התלת שנתיים, יש לראותם כהסכמים המבטלים את הסכם החכירה המקורי - ולכן כאמור יש לשנות את הרישום. 39. במילים אחרות, יש לשנות את הרישום, לא משום שלא היה נכון במועד עריכתו, אלא משום שלאחר עריכת הרישום, חל שינוי במערך הזכויות, המצדיק שינוי של הרישום או תיקונו. לכן, עובדת הרישום בספרי האחוזה, אינה מביאה למסקנה כי יש לקבל את עמדת המושב. לאור האמור, אין צורך לחוות דעה ביחס לטענות המושב לגבי השטחים שנוספו למשבצת המושב לפני קום המדינה, ואף לא לטענות המושב לגבי זכות ההשבה של דמי החכירה העודפים. 40. סוף דבר - הצדדים התקשרו מלכתחילה בהסכם החכירה המקורי, ששיקף את הזכויות שלהם נכון למועד חתימתו. לאחר כ-15 שנים שונו בהסכמה תנאי הסכם החכירה המקורי, כאשר הצדדים החלו להתקשר, מדי שלוש שנים, בהסכמים תלת שנתיים. הסכמים אלה הם ששיקפו ממועד חתימתם ואילך את זכויות הצדדים. לא הוכח כי הצדדים התקשרו בהסכמים אלה עקב טעות של מי מהם. לכן, אין מקום לקבל את טענות המושב בתביעה. כעולה מפסק הדין ומכול הנימוקים שפירטתי, אני דוחה את התביעה. יצויין, כי צד ג' לא הגיש סיכומים, וכי פסק הדין ניתן בהעדר סיכומים מטעמו. אני מחייבת את המושב התובע לשאת בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 40,000 ₪. חכירהחוזהמושבים נחלות ומשקיםקרן קיימת לישראל