קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת כסף לחשבון בנק בטעות: לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו (כב' השופטת א' כהן) מיום 21.3.2005, במסגרתו נתקבלה תביעת המשיב (להלן: המשיב או הבנק) נגד המערער להשבת כספים שהועברו עקב טעות לחשבונו בבנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים), וכן לתשלום יתרת חובה בחשבונו בבנק (ת"א 80706/98) . רקע עובדתי 1. המערער עבד כחשב במשרד עורכי הדין נשיץ ברנדס ושות' (להלן: המשרד), עד לסוף חודש מאי 1998. המשרד ניהל חשבון בבנק (להלן: חשבון המשרד), כאשר המערער, במסגרת תפקידו, נהג להעביר את רשימת המשכורות של המשרד למשיב, על מנת שבהתאם, יועברו משכורות העובדים לחשבונות העובדים השונים. 2. המערער החזיק בחשבון אישי אצל המשיב החל מיום 22.9.1988 (להלן: החשבון). 3. המשיב הגיש תביעה נגד המערער הכוללת שני רכיבים: יתרת חובה בחשבון: נכון למועד הגשת התביעה יתרת החובה בחשבון עמדה על סך של 180,804 ₪. מסכום זה ניכה המשיב סך של 142,150 ₪ של פיקדונות נזילים, ולפיכך הועמד סכום זה על סך של 38,654 ₪. השבה: המשיב העביר סך של 145,073.14 ₪ מחשבון המשרד לחשבון המערער בבנק הפועלים (להלן: הכספים). לטענת המשיב, הוא העביר את הכספים לאחר שהמערער, שהיה חשב המשרד, הורה לו להעביר את הכספים, ומבלי שהייתה לו כל הרשאה להורות כן. הבנק השיב את הסכום האמור למשרד, ועל-כן הוא תובע את השבת הסכום ששולם מהמערער. 4. המערער הגיש תביעה שכנגד על סך 150,000 ₪. המערער טען כי ניהל את החשבון ללא כל חילוקי דעות עד ליום 7.7.1998. במסגרת החשבון הופקדו כספים בתוכניות חסכון, ונלקחו הלוואות שונות, בינן הלוואה על סך 64,000 לרכישת רכב, והמשיב רשם שיעבוד על הרכב לטובתו. מסגרת האשראי שאושרה בחשבון הייתה בסך 50,000 ₪. החל מיום 7.7.1998 פעל המשיב באופן חד צדדי בחשבון: ביטל את מסגרת האשראי, נתן הוראת חסימה לכרטיסי האשראי, "שבר" את תוכניות החיסכון, והעמיד את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי תוך קיזוז היתרות, כאמור. בעקבות פעולות אלה נוצר החוב, שבגינו הוגשה התביעה. המשיב בד בבד עם הגשת התביעה פעל למימוש השעבוד שהוטל על הרכב. המערער טען כי פעולותיו אלה של המשיב בוצעו שלא כדין, והסבו לו נזקים שונים, העולים כדי 190,000 ₪, אך מטעמי אגרה העמיד את הסכום על סך של 150,000 ₪. פסק דינו של בית משפט קמא 5. בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיב ודחה את תביעת המערער שכנגד, וכדלקמן (נדון על פי הסדר של בית משפט קמא): (א) תביעת ההשבה 6. בפתח דבריו קבע בית המשפט כי אין צורך ומקום לקביעת ממצאים באשר למערכת היחסים שבין המערער לבין המשרד שהיה מעסיקו. המערער הגיש בזמנו הודעת צד ג' נגד המשרד וסופו של דבר נקבע, כי לבית המשפט אין סמכות עניינית, ועל-כן ההודעה נמחקה. אשר על כן, וכן מפאת העובדה שעוה"ד נשיץ וברנדס לא העידו, על אף שנכחו באולם על-מנת להיחקר, אין מקום להתייחס למערכת היחסים שבין המשרד לבין המערער. 7. לגופם של דברים קבע בית המשפט כדלקמן: ביום 21.5.1998 הודיע עו"ד ברנדס בשיחה טלפונית למערער כי הוא מפוטר. ביום 22.5.1998 שלח עו"ד נשיץ, באמצעות פקס, הוראה לעכב את כל הפעולות בכל חשבונות המשרד, עד לקבלת הוראה חדשה. כן נכתב בהוראה כי לכל שיק יש לקבל אישור (להלן: ההוראה). ביום 28.5.1998 הגיע המערער לסניף המשיב, ומסר את רשימת המשכורות של חודש מאי 1998, שהוא עצמו ערך, כפי שנהג לעשות כל חודש (להלן: רשימת המשכורות). הרשימה לא היתה חתומה על ידי מורשי החתימה של המשרד, וכללה, בין היתר, את הכספים, דהיינו סכום של 145,073.14 ₪, הכוללים משכורתו בגין חודש מאי 1998, דמי פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורין. ואכן, ביום 29.5.98 העביר הבנק את המפורט ברשימה, כולל העברת הכספים לחשבון המערער בבנק הפועלים. המערער אישר כי לא היה מורשה חתימה בחשבון המשרד. הרשימה בדרך כלל היתה חתומה על ידי מורשה חתימה, או שהמשיב היה דואג לקבל את האישור יום או יומיים לאחר קבלת הרשימה. במקרה דנן, לא נתקבל כל אישור להעברת המשכורות, לא קודם למעשה ולא לאחר מעשה. המשיב טען כי לא מצא אישור שכזה, ומנגד המערער לא הוכיח כי ניתן אישור. בית המשפט קבע כי בעניין זה הנטל הוא על המערער, מאחר שבידי המשיב לא נמצאה כל הרשאה כאמור, וכן מאחר והמשיב נמנע מהעדת עוה"ד נשיץ וברנדס, שאף לשיטתם לא ניתנה כל הרשאה למשיכת הכספים האמורים. ביום 21.6.1998 פנה עו"ד נשיץ למשיב, וביקש הסבר מדוע הועברו הכספים, מאחר שלא היתה כל הוראה חתומה לעשות כן, ובמיוחד לאחר שהמשיב נתבקש מפורשות שלא להעביר כספים ללא אישור המשרד. ביום 25.6.1998 השיב המשיב כי מכיוון שהוראת המשרד הייתה כללית הוא הניח כי היא לא מתייחסת להעברת המשכורות שנעשתה כסידרה מדי חודש. עוד טען המשיב כי כל פעולותיו נעשו בתום לב. ביום 30.6.1998 השיב עו"ד נשיץ כי תום הלב אינו משנה בשעה שהמשיב פעל שלא דין, ועל-כן עליו לזכות את חשבון המשרד בגין אותה העברת כספים שבוצעה ללא הרשאה. ביום 8.7.1998 השיב המשיב לחשבון המשרד את הכספים. 8. בית המשפט דחה טענות שונות שאותן העלה המערער כלפי אי מי מהשותפים במשרד, לרבות עו"ד למפרט, נשיץ וברנדס, לאור אי העדת אותם שותפים. 9. על סמך עובדות אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי המשיב העביר את הכספים האמורים שלא כדין. במסגרת היחסים שבין המשיב לבין המערער אין מקום לבדוק האם המערער אכן זכאי לכספים מהמשרד אם לאו. מעת שנקבע כי המשיב לא היה רשאי להעביר את הכספים, ועל פי הוראת המשרד, הרי שחלה עליו החובה להשיב את הכספים למשרד. משכך קמה לו הזכות לדרוש מהמערער את השבת הכספים ששילם, ומכח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר). עוד ציין בית המשפט כי המערער הגיש את רשימת המשכורות, ובהן המשכורת שהגיעה לו לדעתו, במהירות, ועוד בטרם שבו בעלי המשרד מטיול המשרד לחו"ל. רשימת המשכורות הוגשה ביום חמישי, כשלמחרת היה יום שישי וערב חג השבועות. בית המשפט לא התעלם מטענת המערער כי לא רשם את מלוא הסכומים המגיעים לדעתו, אך בית המשפט העריך כי המערער פעל כן מתוך תקווה כי הסכום לא יעורר חשד, אשר יצריך התקשרות לבעלי המשרד, על-מנת לבקש אישור, בהפנותו לאמור בתצהיר המערער כי ידע שהמשרד לא יאשר את העברת הכספים. 10. עוד קבע בית המשפט, כי אמנם המערער ביקש להסתמך על מסמכים שונים הקשורים לעו"ד נשיץ וברנדס, להוכחת מערכת היחסים בינו לבין המשרד, אולם לא ניתן להסתמך על אותם מסמכים ולאמיתות תוכנם, מבלי שעוה"ד נחקרו, ולאור התנגדות הבנק לכך. בית המשפט קיבל את עדותה של פקידת הבנק וקבע עובדתית, כי הרשימה לא הייתה חתומה, כי המערער היה "בן בית" בבנק ונוצרו יחסי אמון בינה לבינו, וקבע עובדתית כי אכן היה קיים הנוהג, כפי שטען הבנק, להעברת כספים ולאחר מכן קבלת האישור. יתר על כן, בית המשפט קבע עובדתית שאכן, כטענת פקידת הבנק, המערער אף הציג מצג בפניה, כאילו חזר מחו"ל. כמו כן לא הודיע המערער כי פוטר מהמשרד. נוכח האמור, לא ניתן לומר שהבנק נמנע מלברר את העובדות והוא זה שגרם לטעות. עם זאת, נוכח כתב ההוראות, חייב היה הבנק להשיב את הכספים למשרד. 11. נוכח האמור, בית המשפט קבע כי אין כל מקום לפטור את המשיב מחובת ההשבה, על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר, שכן שוכנע בית המשפט כי המערער לא פעל בתום לב: "תשובותיו לפיהן הוא לא חשב שיש פגם בכך שהוא ממשיך לבוא לעבודה ולארגן לעצמו את משכורת חודש מאי 98 כולל פיצויים וכיוצ"ב, הן תשובות מיתממות ואינני מאמינה להן" (ע' 22 לפסק הדין). (א) התביעה שכנגד, ויתרת החובה 12. בית משפט קמא קבע כי, לאחר שבחן את הראיות, דין התביעה שכנגד להידחות, ומנגד - יש לקבל את תביעת הבנק בגין יתרת החוב, וכדלקמן: בית המשפט קבע כי על פי תנאי ניהול החשבון שבין המשיב לבין המערער (נספח א' לתצהיר העד מטעם המשיב) זכאי הבנק להעמיד לפירעון את היתרה בחשבון באופן מיידי ועל פי סעיף 22 להסכם. בסעיף 22(ז) נאמר כי ניתן לפעול כאמור, כאשר ארע לדעת המשיב שינוי מהותי לרעה במצב הכספי, בפעולות או בעסקים של הלקוחות, או ביחסים הפיננסיים. המערער חדל מלעבוד בסוף חודש מאי 1998. ביום 21.6.1998 פנה המשרד למשיב, וציין כי בניגוד להוראת המשרד, הועברו כספים ביום 29.5.1998. מכאן כי המשיב ידע לכל לפחות כי ביום זה המערער איננו עובד במשרד. המשיב שלח ביום 28.6.1998 הודעה למערער על הקטנת מסגרת האשראי לסכום של 10,000 ₪. הודעה זו, קבע בית המשפט, נשלחה כדין לאור שיקול הדעת של המשיב באשר לגובה האשראי שהוא מעניק ללקוח, ובהסתמך, בין היתר, על משכורתו של הלקוח. ביום 7.7.1998 נערכה שיחת טלפון בין מר פרג, מטעם המשיב, לבין המערער. במסגרת השיחה נאמר למשיב כי קיימים חשדות נגדו, והוא מתבקש שלא לעשות כל שימוש בכרטיסי האשראי. לאחר השיחה ניגש המערער בחצות ליל לשני כספומטים שונים ומשך סכום של כ-10,000 ₪ (משיכה אחת לפני חצות, ומשיכה אחת לאחר חצות, השעה בה מעודכן התאריך בכספומט ליום חדש). למחרת, ביום 8.7.1998, ניסה המשיב למשוך מחשבונו שיק על סך 21,000 ₪. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא, רשאי היה המשיב לפעול על פי המוסכם, ולהעמיד את ההלוואות לפירעון מיידי, לקזז את תוכניות החיסכון, ואף לפעול במסגרת הליכי הוצל"פ למימוש הרכב. ככל שנגרמו למערער נזקים שונים, אין למערער להלין אלא על עצמו, שכן במעשיו גרם למשיב להעמדת התחייבויותיו לפירעון מיידי, וכפועל יוצא מכך נגרמו אותן הוצאות שהוציא, ואותן נזקים נטענים. 13. לאור כל האמור קבע בית משפט קמא כי דין התביעה הראשית להתקבל ודין התביעה שכנגד להידחות. בית המשפט חייב את המערער לשלם, בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט, כדלקמן (פסקה 13): "הנתבע ישלם לתובע סך 186,754 ₪ נכון ליום הגשת התביעה (6/8/98) ובצירוף ריבית הנצברת לקרן בסוף כל רבע שנת לוח בשעור של 23.5% לשנה החל מיום 30/7/98 ועד ליום תשלום החוב בפועל, כאשר שער הריבית משתנה בהתאם לשינוי שיעורי הריבית הנהוגים אצל התובע...". תמצית טענות הצדדים בערעור 14. המערער טוען כי שגה בית המשפט ביישום הוראות חוק עשיית עושר: המערער לא התעשר אלא חובו שולם, ועל-כן אין לחייבו בהשבה. המערער לא קיבל את כסף המשיב, אלא את כספו של המשרד, ועל-כן אין המשיב בא בגדר מזכה. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי פעל בחוסר תום לב או שלא כדין: המשיב לא טען כן; לא ניתן לייחס חוסר תום לב לאדם הפועל על מנת להשיג כספים המגיעים לו; איש מאנשי המשרד לא העיד, ועל-כן אין לקבוע מסקנות נגד המערער בעניין, שהעיד מידיעתו האישית. כן אין ליחס לו "הטעיה". המערער מסר רשימת משכורות שאינה מהווה הוראה לביצוע. רק הוראה החתומה על ידי המשרד נחשבת להוראת ביצוע. לטענתו, לא התקיים "נוהג" של העברת כספים על ידי המשיב קודם לקבלת אישור מהמשרד. אמנם רשימת המשכורות הייתה מועברת ללא חתימה, אך פקידת המשיב לא היתה מעבירה את הכספים עד לקבלת הוראה חתומה על ידי מורשי החתימה של המשרד. הואיל וכן, שגה בית המשפט קמא עת קבע כי המערער הטעה את המשיב. מסקנת האמור, כי המערער לא הטעה, ואף לא יכול היה להטעות את המשיב. בהקשר זה מפנה המערער לדיני השליחות והבנקאות. לפי דיני הבנקאות אין הקניית יפוי כוח או הרשאה אלא בכתב, ואין חולק כי זו לא ניתנה למערער. שליחות שבוצעה מבלי התקיימות דרישת הכתב, הינה שליחות שלא כדין. לפי דיני השליחות אם השליחות נעשית בניגוד לדין, אזי רואים את הצד השלישי כאילו ידע על כך, ומנוע הוא מלטעון כי הסתמך על מצגי השלוח. המערער טוען כי שגה בית המשפט עת קבע כי היה עליו להוכיח, שפעל בהרשאה כשכלל ברשימה את הסך של כ-145,073 ₪, ומסר אותה למשיב. לעניין זה יש להבדיל בין הרשאה פנימית, שאינה נוגעת למשיב אלא היא במישור היחסים שבינו לבין המשרד, לעומת ההרשאה החיצונית שכלל איננה מתעוררת: המערער לא נתן הוראה לביצוע, ובנוסף אין הוראה בכתב המאפשרת לו ליתן הוראות. כך גם טוען המערער טענות בענייין נטלי הוכחה שהיו מוטלים על הבנק ואשר הבנק לא עמד בהם, שינוי חזית מטעם הבנק, מניעת אפשרות לחקירה נגדית של עוה"ד נשיץ וברנדס, ובמיוחד שבסופו של יום, הבנק לא עמד בהוכחת "עיסקת היסוד". בהתייחס לדחיית התביעה שכנגד, המערער טוען כי שגה בית המשפט עת קבע כי המשיב פעל כדין, וכדלקמן: פעולות המשיב בחשבון המערער החלו ביום 8.7.1998, הוא היום שבו השיב המשיב למשרד את הכספים שהועברו. המערער טוען, כי מכאן הראיה שזה היה המניע להתנכלות המשיב אליו. המשיב פעל ללא שיצר או ניסה ליצור קשר עמו בטרם החל במימוש הכספים. המשיב החזיק בעודף בטחונות על האשראי שניתן, לא היתה כל הפרה מצדו, והחשבון המשיך להתנהל ללא כל דופי, ועל אף האמור נקט המשיב בהליכים רבים שעניינם מימוש הכספים. אפילו אם נניח כי בשיחה שבינו לבין מנהל הסניף נאמר לו כי לא יעשה שימוש בכרטיסי האשראי, הרי שאין בכך כדי לשנות, הואיל וזו זכותו. אותו כנ"ל בקשר למשיכת הכספים מהכספומט, ולניסיון למשוך שיק. עוד שגה בית המשפט ביישום הוראות החוזה שבין הצדדים; בכך שהתעלם מפסילת הסעיפים הרלוונטיים על ידי בית הדין לחוזים אחידים; ובכך שבלבל בין האמור ביחס להעמדת אשראי חדש לבין ביטול אשראי קיים. עוד טוען המערער כי נגבה ממנו סכום כפול. המשיב מימש את רכבו של המערער, וכך גבה כספים, אך אף על פי כן נמנע מלתקן את סכום התביעה בהתאם למימוש (סעיף 14 להודעת הערעור). כן המערער קובל על גובה הריבית בה חוייב. הריבית הינה ריבית בנקאית בגובה של 23.5% לשנה, מחושבת ונצברת רבעונית. לטענתו, בית המשפט שגה בכך, הואיל ואין לכסף בו הוא חוייב כל זיקה לחשבון העו"ש שלו במשיב. לטענתו, בקשה שהגיש בעניין נדחתה (בש"א 161750/05) . 15. המשיב טוען כי המערער פוטר ביום 21.5.1998, וביום 28.5.1998 העביר לגב' מזור את רשימת המשכורות. הרשימה כללה הוראה להעברת סך של 145,073 ₪ לחשבונו הפרטי בבנק הפועלים. ההוראה להעברת הסכום נעשתה שלא כדין, ותוך חריגה מהרשאה שניתנה לו מהמשרד, ותוך שהמערער מציג כאילו הוא עדיין עובד במשרד. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. כן שב הוא על ההלכה כי בית משפט של ערעור לא ייטה להתערב בקביעת מימצאים עובדתיים ובשיקולי מהימנות של הערכאה הראשונה. בהתייחס לטענת המערער "כי סכום פסק דין שגוי לאור תשלום החוב בחשבון קודם למועד מתן פסק הדין", טוען המשיב כי "טענה זו חסרת בסיס היא. פסק הדין אשר ניתן ע"י בית משפט קמא הנכבד ניתן בהתאם לסעדים להם עתר המשיב בכתב התביעה... מאחר והסכום אשר נפסק בפסק הדין הינו בהתאם לסכום לו עתר המשיב בכתב התביעה, הרי שאין כל טעות בסכום שנפסק בפסק הדין" (סעיף 17 לעיקרי הטיעון). עוד מציין המשיב כי במסגרת ע"א 2393/05 פלקסר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (ערעור על חיוב המערער בהפקדת ערבון בערעור דנן), "הובהר ע"י ב"כ המשיב כי הסכומים ששולמו ע"י המערער קודם למתן פסק הדין עודכנו בתיק ההוצל"פ... במסגרת פסק הדין שניתן בערעור האמור, נקבע כי טענה זו אין בה כדי להועיל בערעור על פסק הדין מאחר שמקומה בהוצאה לפועל" (סעיף 18 לפסק הדין). בהתייחס לגובה הריבית שנקבע בפסק הדין טוען המשיב כי "אין כל פגם בפסק הדין גופו מאחר והמשיב עתר בכתב התביעה לחייב את המערער ברכיב זה, והמשיב לא טען כל טענה בכתב הגנתו בגין רכיב זה" (סעיף 19 לעיקרי הטיעון). בהתייחס לתביעת ההשבה טוען המשיב כי ככלל חייב לקוח להחזיר סכומים שהופקדו בטעות בחשבונו, אפילו אלו הופקדו ברשלנות ניכרת, ואין בכך כדי להכשיל את זכות ההשבה. סיכויי ההשבה מושפעים מהתנהגותו של מקבל התשלום, והם טובים יותר מקום בו המקבל יצר מצג שווא. המשיב טוען, כי אמנם המערער העלה טענות שונות הנוגעות למערכת היחסים שביו לבין המשרד, אלא שצדק בית משפט קמא בקביעתו כי אין לאלה השפעה על הסוגיה המונחת לפניו. עוד חוזר המשיב ומצדיק את קביעותיו ונימוקיו של בית משפט קמא. המסגרת הדיונית 16. נוכח טיעוני המערער, עלינו להיזקק למספר שאלות. ראשית, האם צדק בית המשפט קמא בחייבו את המערער להחזיר לבנק את הכספים. שנית, האם היה מקום לחייב את המערער בהשבת הכספים בצירוף ריבית חריגה בנקאית. שלישית, השלכות מימוש נכסים ו/או קבלת כספים על ידי הבנק בגין יתרת החוב, אם בכלל. לבסוף, האם צדק בית המשפט בדחותו את התביעה שכנגד. 17. הנושא המרכזי הנצרך להכרעה עניינו הקשור לתביעת ההשבה, אולם נוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, יכול ותהא השלכה לקביעות אלו גם בהתייחס לנושא התביעה שכנגד. מכל מקום, נבחן תחילה את הקשור לתביעה ההשבה. 18. טרם שנעשה כן, עלינו להקדים ולציין, כי חלק ניכר מטענותיו של המערער הינן השגות על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא. יתר על כן, חלקן של ההשגות עניינן אי מתן אמון בדברי המערער מול מתן אמון בעדויות מטעם הבנק, על כל המשתמע מכך. בכגון דא, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, אלא במקרים יוצאי דופן [ראו ע"א 8693/08 הרמן נ' ד"ר שטרנברג (לא פורסם 24.3.2011)]. ייתכן ובגין כך, חוזר המערער וטוען לשניים. ראשית, כי נמנע ממנו להעיד את עוה"ד נשיץ וברנדס ויותר נכון מניעת חקירתם הנגדית. שנית, עתירת המערער להגשת ראיות נוספות במסגרת הערעור, ראיות אשר לדידו יסייעו לו להוכחת הנטען על ידו. מכל מקום נדרש לטענותיו אלו, כך גם לעתירת הבנק להגשת ראיה נוספת מטעמו הוא והתייחסות הצדדים לבקשה זאת. ודוק, כל אותן בקשות הקשורות להגשת ראיות נוספות, עניינן מסגרת היחסים שבין המשרד לבין המערער, ואינן ישירות לעניין מערכת היחסים שבין הצדדים דנן, קרי המערער והבנק. משכך, לכאורה, אין באותן ראיות להשליך על אותה תשתית עובדתית יסודית, כפי שקבע בית משפט קמא ועניינה במסגרת היחסים שבין המערער למשיב. התשתית העובדתית ובהתאם לקביעות בית משפט קמא 19. במסגרת תפקידו במשרד, עמד המערער בקשר עם הבנק ופקידיו, והיה "בן בית" בבנק ורכש את אמון העובדים מטעם הבנק. בכל הקשור לביצוע העברת כספים מחשבון המשרד, לחשבונות עובדי המשרד, שרר נוהג בבנק, לפיו המערער ממציא לבנק את רשימת המשכורות של העובדים וכשרשימה זאת אינה כוללת חתימה של מי ממורשי החתימה בבנק מטעם המשרד. חרף זאת, הבנק היה מעביר את הכספים בהתאם לרשימה שהוכנה ומקבל לאחר מכן מהמשרד את האישורים הנדרשים. דהיינו, באופן מעשי, הבנק פעל בהתאם לאותה רשימה שהכין המערער, וכאמור תוך מתן אמון במערער. אמנם המערער חלק על כך וטען כי הגם שאכן הרשימה שהגיש לא הייתה חתומה, הרי הבנק לא נהג להעביר את הכספים טרם קבלת אישור. אולם, בית המשפט דחה גירסתו זאת והעדיף את עדותה של פקידת הבנק. 20. ומכאן לפעולות המערער בחודש מאי 1998, והכל בהסתמך על קביעותיו של בית משפט קמא. המערער, ידע כי אנשי המשרד נסעו לחו"ל ומודע לכך כי פוטר מעבודתו. חרף זאת הכין הוא את רשימת המשכורות. ודוק, לא מדובר במי שהכין את רשימת המשכורות במטרה להיות לעזר למי מעובדי המשרד, וכפי שציין בית המשפט קמא, ניתן היה לחכות יום יומיים עם הכנת רשימה זאת, אלא למעשה נדרש להכנת הרשימה, על מנת לכלול בה, את אשר סבר כי הוא זכאי לו מהמשרד, כולל משכורת חודש מאי 1998, פדיון חופשה ופיצויי פיטורין ועוד. כאן יש מקום לחזור ולהפנות לאשר ציטט בית המשפט מסעיף 38 לתצהירו של המערער:"לאור התנהגותו של ברנדס בעבר, היה ברור לי שהוא יסרב לאשר לי את תשלום כל הסכומים המגיעים לי על פי הסכם העבודה....", וכפי שקבע בית המשפט אכן המערער לא הוסיף סכומים נוספים מחששו לעורר חשד. בלשון אחרת, עובד היודע כי פוטר, מנצל את מעמדו מול צד שלישי, הוא הבנק אשר אינו מודע לפיטוריו של המערער, ואף אינו מודע כי אותה הוראה שקיבל מהמשרד הוא כתב ההוראות להימנע מביצוע פעולות ללא אישור קשורה למערער, ומנסה בדרך זאת לקבל כספים, אשר הוא מודע כי לא היה יכול לקבלם באופן ישיר מהמשרד. 21. המערער פנה עם הרשימה לפקידת הבנק עמה הוא נמצא בקשר ישיר, אולם לא מגלה לה מאומה אודות הנסיבות דלעיל כולל פיטוריו. אין המדובר רק במחדל אלא במעשה, ובאופן שהמערער מציג בפניה מצג כאילו אף הוא חזר מחו"ל לאור נסיעת אנשי המשרד לחו"ל, ובאופן שיסיר כל חשד אשר בעקבותיו יכול ולא תבוצע העברת הכספים המבוקשת. ודוק, בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ידע גם ידע המערער כי עם הצגת הרשימה בפני פקידת הבנק, תפעל הפקידה בהתאם לנוהג ותעביר את הכספים. למעלה מהנצרך נציין כי אם אכן טרם העברת הכספים נדרש אישור של המשרד שהמוסמכים מטעמו מצויים בחו"ל, מדוע הזדרז המערער והמציא את הרשימה לבנק. יתר על כן הרי גם לפי שיטתו קרוב לוודאי כי לא ניתן היה האישור להעברת הכספים לחשבונו. אכן, יכול והמערער לא אמר מפורשות לפקידה שעליה להעביר את הכספים בהתאם לרשימה, לרבות בהסתמך על הנוהג כפי שפורט לעיל. אולם ברור הוא שלא בכדי נמנע המערער מלהציג בפני הבנק את המצב לאשורו ואם לא די בכך, אף הציג מצג כוזב בפני פקידת הבנק - הכל על מנת שאכן הכספים יועברו. כל זאת שעה שהוא עצמו מאשר, כי ידע שהמשרד לא יאשר לו קבלת כספים אלו או חלקם. 22. כאמור, מדובר על קביעות עובדתיות וממצאים של בית משפט קמא לרבות נוכח שאלות שבמהימנות ולא מצאתי כל נימוק ראוי, כי שומה על ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלו. 23. כפי שציין בית משפט קמא ובצדק, בנסיבות דלעיל לא נצרך בית משפט קמא, ואף אנו לא נצרכים לשאלה אם אכן קיים היה חוב של המשרד כלפי המערער ולפחות בגובה הכספים שהועברו. עם זאת ולמעלה מהנצרך, עולה מפסק דינו של בית משפט קמא כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה שאכן המשרד חב לו את הכספים, לרבות מעת שלא ניתן היה להסתמך על מסמכים שעורכם הנטען לא זומן לעדות, ולאחר שהמשיב התנגד כי יוגשו כאמיתות לתוכנם. עוד התייחס בית המשפט קמא לנטען על ידי המערער בסוגייה זאת, לרבות בהתייחס לחוות דעת מטעמו ואופן בדיקת מסמכים אלו או אחרים. 24. הנה כי כן בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, המערער הוא זה שפעל על מנת שהכספים יועברו מחשבון המשרד בבנק לחשבונו בבנק הפועלים, כל זאת ללא הרשאה וביודעו כי המשרד, אם היה יודע זאת, לא היה נותן אישור להעברת הכספים. עוד קבע בית המשפט כי אכן, לאור מכתב ההוראות, הבנק לא היה רשאי להעביר את הכספים ועל כן חב בהשבתם למשרד. כך גם עולה כי לא הוכח כאילו היה קיים חוב של המשרד למערער. השגות המערער והראיות הנוספות 25. כאמור, המערער משיג על אותן קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, אך לא מצאתי כי יש להתערב בקביעה זאת או אחרת של בית משפט קמא. עם זאת נתייחס לנטען על ידי המערער בכל הקשור לעדותם של עוה"ד נשיץ וברנדס, כך גם בכל הקשור לנושא הראיות הנוספות. 26. בהחלטה מיום 30.6.04 התיר בית המשפט קמא למערער לזמן את נציגי המשרד, לרבות לאור החלטת בית המשפט המחוזי אשר קבע זאת, אמנם בהקשר להוכחת טענתו של המערער כי הייתה בידו הרשאה להעברת הכספים. כך הוסיף בית המשפט אודות הליכי החקירה, כמקובל בעת שצד מבקש להעיד עד מטעמו. עוד יש לציין, כי בהתאם לפסק הדין, אכן העדים זומנו אך המערער ביכר שלא להעידם. לבחירתו זאת שני היבטים. ראשית, אי הוכחת טענות אלו או אחרות מטעמו. שנית, כפי שציין בית המשפט קמא המשמעות שיש ליתן לאי העדת עד וההנחה שאם היה מעיד הייתה עדותו נגד מי שבחר שלא להעידו. על מנת להסביר פשר בחירתו, טוען המערער כי בית המשפט לא איפשר לו לחקור בחקירה נגדית את העדים. הסבר זה לאו הסבר ראוי הוא ואין בתירוץ זה כדי להועיל למערער. בצדק קבע בית המשפט ואף למעלה מהנצרך, כי כמקובל מזמין עד חוקרו בחקירה ראשית. אכן, יכול ובמסגרת החקירה הראשית יידרש בית המשפט לנושא אופן חקירת העד לפי בקשת צד זה או אחר, אך אין כל זכות מוקנית, אם בכלל, לצד המזמין עד לדרוש כי חקירתו תתבצע כחקירה נגדית, ואם בית המשפט לא נעתר לו, אזי הוא בוחר שלא להעידו. 27. משבחר המערער שלא להעיד את עוה"ד שוב לא רשאי היה להסתמך על מסמכים אלו או אחרים, אשר לטענתו נערכו או נחתמו על ידי מי מאנשי המשרד. אף בנושא זה לא נפלה שגגה על ידי בית המשפט קמא ובצדק הסיק את המסקנות המתחייבות מכך. 28. על מנת לנסות ולכסות על מחדליו אלו, עתר המערער להגשת ראיות נוספות במסגרת הערעור. מהפן הפוראמלי מדובר בנסיונות חוזרים ונשנים ואשר הוחלט ביחס אליהם כבר בעבר, וראו החלטתי מיום 22.2.10, כך גם החלטתו של כב' השופט המר עוד מיום 17.11.09. לא ראיתי כל נימוק שיש בו לשנות מאשר הוחלט, אך אתייחס קצרות גם לגופם של דברים בשאלת הראיות הנוספות. טרם שנעשה כן, יש להפנות לבקשה שהוגשה לאחרונה, על ידי המשיב, להציג כראיה בערעור את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר דחה את תביעת המערער כנגד המשרד. בתגובת המערער נטען, בין השאר, כי פסק דין בתיק אחר אינו יכול לשמש כראיה בהליך אחר בהיותו עדות שמועה, כך גם כי היה על הבנק להוכיח שאכן המערער לא היה זכאי לכספים ועל כן מדובר בהתעשרות שלא כדין, אולם הבנק לא עמד בנטל זה. משכך טען לחילופין "היה ובית משפט זה ימצא לנכון, בכל זאת, לברר את שאלת זכותו של המערער, למרות שלא התבררה בערכאה הדיונית, מתבקש בזאת לקבל את הראיות הנוספות...", בהפנותו לבקשתו להגיש את חקירת עו"ד נשיץ במסגרת הליך אחר וטענתו של המערער כי עדותו שם סותרת עדותו בפני בית הדין לעבודה, כך גם פרוטוקולים של עוה"ד נשיץ וברנדס מבית הדין לעבודה ולבסוף שומת המס שלו לשנת 1998. 29. ככלל אין מקום להגשת ראיות נוספות בערעור [ראו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א), וכן עע"מ 9562/10 שפיגל נ' החברה לשירותי איכות הסיבה בע"מ (לא פורסם 31.5.2011)]. כאמור, היה בידי המערער לחקור את נציגי המשרד לרבות בהתייחס למסמכים אלו או אחרים, אשר ככל הנראה נציגי המשרד התייחסו להם במסגרת ההליכים האחרים. אך משבחר המערער שלא לעשות כן, החמיץ את השעה. יתר על כן, באופן מעשי עותר המערער לפתיחת ההליך מחדש כולל זימון עדים שניתן היה לזמנם כבר בעבר, דהיינו עותר הוא כי עתה תינתן לו האפשרות לחקור את עוה"ד האמורים. לכל האמור יש להוסיף, כי בקשותיו השונות של המערער מתייחסות לפרוטוקולים ודברי מי מעוה"ד, אולם מדובר במסקנות שמבקש המערער להסיק מדברים אלו תוך התעלמות מכך, שבסופו של יום, ערכאה שיפוטית דהיינו בית הדין לעבודה דחה את תביעתו, וכשלכאורה נצרך היה לקביעת ממצאים עובדתיים. אכן, ביחס לחלק מהבקשות של המערער, בעת הגשתן, טרם ניתן פסק דין, אולם לא כן המצב דהיום. כל האמור, הינו בנוסף לנימוקים שניתנו משכבר בבקשותיו השונות של המערער, וכן נוכח השאלות המשפטיות העומדות להכרעה, וכפי שפורט לעיל ועוד יפורט בהמשך הדברים. משכך, גם אין צורך להיעזר בפסק דינו של בית הדין לעבודה. שאלת ההשבה 30. טרם שנדרש לשאלה זאת לגופא, מהראוי להפנות לאשר קבע בית המשפט המחוזי במסגרת ע"א 2736/00 אשר קיבל את ערעור המשרד ומחק את ההודעה לצד שלישי נגדו, כי "השאלה העובדתית לה נדרש בית משפט קמא בתובענה העיקרית שבין הבנק למשיב הנה ההרשאה שהייתה למשיב, אם אכן היתה כזו, להעביר את הכספים לחשבונו" (המשיב דשם הוא המערער דכאן), בהוסיפו כי אם ייקבע כי הייתה הרשאה תביעת הבנק תידחה , וכי אם ייקבע כי לא הייתה הרשאה שכזאת אזי יוכל המערער לחזור למשרד וזאת בבית הדין לעבודה, וכשבמסגרת זאת צויין "אם ברצונו של פלקסר להוכיח, כי אכן ניתנה בידיו ההרשאה להעביר את הכסף, יתכבד ויזמין את נציגי משרד נשיץ - ברנדס כעדים...". למעשה, המערער הן בפני בית משפט קמא וביתר שאת במסגרת הערעור, חזר והדגיש כי לא הייתה לו כל הרשאה להורות על העברת הכספים, אלא שלטענתו אנשי המשרד הם אלו שנתנו את האישור להעברת הכספים. אולם, גירסתו העובדתית נדחתה ובצדק על ידי בית משפט קמא, ומשכך, לכאורה, די באמור על מנת לדחות ערעורו בנושא חובת ההשבה. 31. לא נסתפק בזאת אלא נבחן קצרות, נוכח התשתית העובדתית, את שאלת ההשבה. דיני עשיית עושר ולא במשפט מקורם בעקרונות הצדק והיושר הטבעי, ועל פיהם יש לפרש את חובת ההשבה שנקבעה בדין [ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון (לא פורסם 15.7.2010), פסקה 8]. חוק עשיית עושר ולא במשפט, קובע: "1. חובת ההשבה (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. 2. פטור מהשבה בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה ומקצתה, אם ראה שהזכיה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". 32. סעיף 1 קובע שלושה יסודות להתקיימותו: התעשרות, על חשבון המזכה, ושלא כדין. במקרה דנן הוכח שאכן מתקיימים יסודות אלו וכדלקמן: התעשרות: השאלה היא האם מצבת נכסיו של הזוכה גדלה, ואין חולק כי זו אכן גדלה. אף אם אניח לטובת המערער כי אכן קיים חוב כזה או אחר כלפיו, הרי שעם קבלת הכספים בפועל מצבת הנכסים גדלה. ודוק, גם באותם מקרים בהם טען מתעשר כי מדובר בכיסוי חוב, לא הייתה מחלוקת על קיומו של יסוד ההתעשרות אלא אם חלה ההגנה של סעיף 2 לחוק וכפי שיפורט בהמשך. על חשבון המזכה: בענייננו המשיב העביר כספים, עקב טעות, מחשבון המשרד לחשבון המערער בבנק הפועלים. בשל טעותו זו השיב המשיב למשרד את הכספים שהועברו. נמצא אם כן, כי הכספים שהועברו אכן היו על חשבון המזכה [ראו גם פסקה 17 לדברי כב' השופט י' אנגלרד רע"א 8304/99 צ'רקוב נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נה(2) 37; וכן דברי הנשיא ברק בע"א 2374/97 ווזאנה נ. רשות הדואר פ"ד נה(1) 843]. שלא כדין: דומה כי נוכח התשתית העובדתית אין צורך לפרט מעבר לאמור על מנת להגיע למסקנה שאכן הכספים הועברו שלא כדין. דהיינו, המערער הוא זה שגרם לבנק להעביר את הכספים, ביודעו כי אין הוא רשאי לעשות כן, ובהסתירו מחד גיסא את הנסיבות ששררו באותה עת, ומנגד אף בחר להציג מצג כזב כדי לחזק את האמון שמדובר בפעולה שגרתית ולא חריגה. ודוק, גם בנושא זה אין אנו נצרכים לשאלה אם אכן היה קיים חוב של המשרד כלפי המערער, אלא שעצם העברת הכספים בוצעה שלא כדין וכאמור, ברור שאם הבנק היה מודע לנסיבות, אזי לא היו מועברים הכספים, לרבות בהתחשב גם במכתב ההוראות. 33. כנגד חובת ההשבה טוען המערער כי למעשה מדובר בפירעון חוב, ועל כן יש לפוטרו מהשבה, דהיינו, בהסתמך על סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. עוד טרם שנידרש לפסיקה הדנה בשאלה זאת, דומה כי לאור התנהלותו של המערער, ובעת שעסקינן בשאלות של צדק והגינות, די בכך לדחות הגנה נטענת זאת של המערער. 34. בע"א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ. חליוה (לא פורסם 13.11.2008) נדרש בית המשפט לשאלת משמעותו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, כך גם לשאלת "קבלת תשלום בתמורה", קרי, טענה לפירעון חוב, וכשבפיסקה 27 קבעה כב' השופטת ארבל: "דעתי כאמור הינה, כי אין בעובדה שהתשלום נעשה על ידי בייזמן ביודעין כדי ללמד על נכונותה ליטול על עצמה את סיכוני הטעות. לטעמי אין גם מקום להתחשב בעובדה שהתשלום פרע חוב אמיתי, שכן החוב שנפרע לא נוצר במסגרת מערכת היחסים שבין המשלם לנפרע, אלא במסגרת מערכת היחסים שבין הנפרע לחייבו...". באותו מקרה נוכח הנסיבות דשם אמנם התוצאה בפועל הייתה שונה, אולם דומה כי התוצאה הייתה זהה לו היה נזקק בית המשפט לנסיבות דכאן. כך יש מקום להפנות לע"א 546/04 עיריית ירושלים נ. שירותי בריאות כללית (לא פורסם 20.8.2009) בפיסקה 34: "... בדיני עשיית עושר, העובדה כי הטעות משותפת גם למקבל התשלום אינה מונעצת, כשלעצמה, היווצרותה של זכות השבה מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר. הפגם ברצון של הצד המשלם הוא שעומד ביסוד עילת ההשבה מחמת טעות...". בנסיבות העניין, צדק בית משפט קמא כי במסגרת זו עלינו להיזקק למערכת היחסים שבין המשיב לבין המערער בלבד, ואל לנו לפזול לדינים המערבים גורמים אחרים. כדי להיטיב לעמוד על ההלכות בעניין זה נפנה לאשר נקבע בע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3),567, בו נידונה השאלה הבאה: "משבוטל כדין החוזה שבין הבנק המשיב לבין החברה, בעקבות הטעיה שהטעתה החברה את הבנק המשיב. הזכאי הבנק המשיב כלפי המערערים 1 ו-2, שידעו על דבר ההטעיה, להשבת הכספים שקיבלו בטרם בוטל החוזה? ... מכיון שכך עלינו לצאת מתוך ההנחה, כי המערערים 1 ו-2 הם צדדים שלישיים, שקיבלו כספים מכוח חוזה שאין הם צדדים לו... פתרונה של השאלה מתי ובאלו נסיבות יהיה עליהם להשיב את שקיבלו, ימצא בהלכות עשיית עושר ולא במשפט..". בית המשפט העליון פתר את השאלה כדלקמן: "נראה לי, כי עקרונית, במקום שצד לחוזה שילם כספים עקב טעות או הטעיה, והחוזה שמכוחו שולמו הכספים בוטל, אין נפקא מינה, לענין ההשבה, אם מקבל הכספים הוא צד לחוזה או זר לחוזה (צד שלישי). בשני המקרים נעשה התשלום מתוך טעות או הטעיה, כלומר התשלום הוא "בלתי רצוני", ובשני המקרים בשל הטעות או ההטעיה נעדרת כוונה, מטעם המשלם, להעביר את הכספים למקבלם, כפי שאומר מ"מ הנשיא (חשין) בע"א 278/56 (סופרגז, חברה להפצת גז בע"מ נגד רפאל ישראל מזרחי, פ"ד יב (410-409 ,394 (1.) בע' 410 : "שאלת-השאלות בתביעה מסוג ממון ששולם ונתקבל היא, איפוא, זו: האם היתה המסירה מלווה כוונה להעביר את קנין הבעלות בחפץ או בכסף לנתבע? ..." יסוד זה, "שהנתבע מחזיק בכספו של חברו התובע שמעולם לא נמסר לו מתוך כוונה אמיתית להקנותו לו ולעשותו שלו" (דברי השופט חשין בע"א 76/51 (ראובן בר-און נגד יעקב ו-רלה טופול, פ"ד ח (1081 ,1065 (2.), בע' 1081) הוא המזכה להשבה. לענין זה, אין נפקא מינה, אם מקבל התשלום הוא צד לחוזה שקיבל את הכספים מכוח החוזה שעשה בשעתו, אך אינו קיים עוד, שכן בוטל, או שמקבל הכספים הוא צד שלישי, שלא היה מעולם צד לחוזה. בשני המקרים כאחד, קנינו של המשלם, הוא כספו, נמצא בידו של מקבל התשלום, החייב בהשבה. זיקה "מעין קנינית" זו שיש למשלם הכסף כלפי מקבלו, היא המאפשרת לו לקבל כספו חזרה, בתביעה אישית, מאדם המחזיק בו, בין אם המחזיק הוא צד לחוזה שבוטל ובין אם הוא צד שלישי... ". בית המשפט ממשיך ודן בהגנות אפשריות היכולות לעמוד לצד שלישי: "למרות הדמיון העקרוני בין צד לחוזה לבין צד שלישי לענין חובת ההשבה, יתכן כי במקרים מיוחדים, תעמוד לצד השלישי הגנה בפני תביעת ההשבה, שאינה עומדת לצד לחוזה, שיצר את הטעות או ההטעיה. כשם שקונה של "נכס נד" רוכש בו קנין מלא, ואינו חייב בהשבתו, אם הוא קונה אותו על-פי "תקנת השוק" (סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968) כך יתכן שצד שלישי אינו יודע על דבר הטעות או ההטעיה, והוא עשוי על כן, בנסיבות מתאימות, לרכוש "קנין" טוב בכספים שקיבל ועל כן פטור מהשבתם. (ראה Vainea, Personal Property, 4th ed. (1967) p. 156 Corssley). אין לנו צורך לדון בהרחבה בהגנה זו, שכן מוסכם על הכל כי אם הצד השלישי ידע, בשעת קבלת התשלום, על הטעות או ההטעיה, אין הוא רוכש כל "קנין" בכספים שקיבל, ודין תביעת ההשבה שתעמוד בעינה... נמצא, כי צד לחוזה, ששילם כספים לצד שלישי, וזאת מתוך טעות או הטעיה שהטעהו הצד האחר לחוזה, זכאי להשבתם של הכספים מאותו צד שלישי, היודע בשעת קבלת התשלום על דבר הטעות או ההטעיה...". להרחבה ראו פרק 25 בספר ד. פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 814 (מהד' שניה התשנ"ח - 1998) הדן ב"טעות". וראו בעיקר מעמ' 841 ואילך העוסק ב"טעות בין המשלם לצד שלישי וקבלת פרעון בתום לב", ומתוכם בעיקר עמ' 852 ואילך העוסק ב"טעות של בנק ביחס לחשבון הלקוח או הוראותיו"]. 35. אם ניישם את האמור למקרה דנן, התוצאה המתבקשת כי אכן על המערער להשיב את אשר קיבל. במקרה דנן, הבנק פעל מתוך טעות בהעבירו את הכספים. הבנק סבר כי אכן יתקבל האישור כפי הנוהג בעבר, וכי מכתב ההוראות אינו מתייחס לרשימת המשכורות. אולם, הוברר כי לא כך הדבר וכי האישור לא ניתן, ועל כן ברור שלא הייתה פעולה רצונית של הבנק להעברת הכספים אלא שהבנק פעל מתוך טעות. על אחת כמה וכמה יפים הדברים נוכח התנהלותו של המערער, אשר הוא זה שגרם בפועל להעברת הכספים. קרי, בעצם הכנת הרשימה, הכללת הכספים ברשימה זאת, הצגתה בפני הבנק ללא כל הסתייגות וכפעולה שגרתית, ואם לא די בכך הוספת מצג בדבר חזרתו מחו"ל, הופכת את פעולת הבנק כפועל מתוך הטעיה. ודוק, הטעיה לא מגורם זר או צד שלישי, אלא ממי שקיבל את הכספים, ועתה טוען כי מטעמי צדק יש להותיר את הכסף על כנו, וכי לא היה על הבנק להשיבו למשרד. הנה כי כן לא מדובר בצדדים אשר שניהם תמי לב, ונשאלת השאלה על מי להטיל את הסיכון [ראו ע"א (ת"א) 1198/09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם 24.2.2011)], אלא בצד המשלם שהינו תם לב ומנגד מקבל התשלום שאין מנוס מאותה קביעה שרחוק הוא מתום לב. דומה כי אין מקום כלל ועיקר לשעות לטענות מקבל תשלום כתוצאה מ"עשיית דין עצמי", כי מטעמי צדק אין מקום להשבת אשר קיבל שלא כדין באופן זה. 36. המסקנה דלעיל יפה אף בהנחה שאכן יכול ואכן היה קיים לטענת המערער חוב של המשרד כלפיו, אך גם אז אין בכך להועיל למערער במסגרת יחסיו מול הבנק להבדיל ממערכת יחסיו מול המשרד. לכן ולא בכדי ציינו כי צדק בית המשפט קמא משלא מצא לנכון להידרש לשאלת אותו חוב נטען, ולכן גם הערנו את אשר הערנו לשאלת הראיות הנוספות. אולם, במקרה דנן ולהבדיל מאותם מקרים שנדונו בפסיקה כפי שהובאה לעיל, לא הוכח כלל ועיקר כי היה קיים חוב זה או אחר של המשרד למערער, וכשבניגוד לטענתו, על המערער היה עליו להוכיח כי קיים חוב שכזה. 37. עם זאת יש להיזקק לטענת המערער אודות אופן שערוך כספי ההשבה, טענה שאליה נזקק בהמשך. טענותיו הנוספות של המערער התביעה שכנגד 38. בהתייחס לתביעה שכנגד לא מצאתי מקום להרחיב מעבר לאשר נקבע על ידי בית משפט קמא. ניכר כי בית המשפט קבע את קביעותיו שבעניין בהסתמך על הראיות והעדויות שניצבו בפניו. המסקנות אותן הסיק בית המשפט נובעות מאותן הקביעות, ולא מצאתי כי נפל בהן כל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. למעשה, לאחר שהבנק גילה את דבר התנהלותו של המערער, הכל כמפורט לעיל בהרחבה, כך גם את פיטוריו מהמשרד, רשאי היה הבנק לפעול כפי שפעל מול מי שניסה והצליח לקבל מהבנק כספים שלא כדין, ומול מי שעתה אין משכורתו כבעבר. הבנק פנה למערער, ביקשו לפעול כפי שהתבקש, תוך מתן זמן סביר לשינוי מסגרת האשראי ועוד, אולם המערער בשלו. כך גם ביחס לנזקים נטענים בעניין הליכים אחרים שננקטו כנגד המערער על ידי הבנק, שהשגות עליהם מקומם במסגרת אותם הליכים ולא במסגרת התביעה שכנגד. הנה כי כן בכל הקשור לתביעה שכנגד יש להחיל את האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סד"א. נוכח האמור, אני דוחה את טענות המערער בעניין התביעה שכנגד. יתרת החובה 39. כאמור, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא עת חייב אותו בסכומים אלה, באשר הם שולמו ונגבו על ידי המשיב לאחר הגשת כתב התביעה ובמסגרת תיק ההוצאה לפועל. המערער, כהוכחה לטענתו, מפנה לסעיף 17 לתצהיר מר פרג, בו נכתב כדלקמן: "... לאחר הגשת התביעה בתיק זה, ובעקבות הליכים בהם נקט התובע למימוש רכב שהיה משועבד להבטחת הלוואה שניתנה לנתבע, כוסתה יתרת החוב הנותרת בחשבון (ואף נוצרה יתרת זכות קטנה שהושבה לידי הנתבע)". המשיב טוען מנגד כי עניין זה אמור להידון לפני ראש ההוצאה לפועל. המשיב איננו כופר בטענה גופה, או באשר לגובה הסכומים שנגבו. נראה אם כן, כי יש לקבל את טענת המערער כי חוב זה שולם (ראו גם ע' 31 לפרוטוקול הדיון לפני בית משפט קמא מיום 26.10.2004 ש'2, שם נאמר כי התשלומים ששולמו לתיק הוצל"פ היו בסך כולל של 53,323 ₪; וכן לפני בית משפט זה פרוטוקול הדיון מיום 28.1.2010 ע' 4 ש' 11- 16). השאלה היא האם שגה בית משפט קמא כאשר לא הפחית סכום זה עת פסק הוא את דינו. 40. מעת שהוגשה תביעה על סכום מסויים וכשטרם מתן פסק הדין הקטין הנתבע את החוב בשלמו סכומים שונים בגינו, על התובע לעדכן את בית המשפט בתשלומים אלו ובהתאם, לעתור לסעד כספי תוך עדכון הנצרך [ראו ע"א (חיפה) 4102/99 כהנא נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם 27.9.2000)] יתר על כן, לדעתי אין מקום לכך שטענותיו של נתבע בנסיבות שכאלו יתבררו במסגרת ההוצל"פ בטענת "פרעתי", הואיל ואין ראש ההוצל"פ מוסמך לדון בתשלומים ששולמו, לטענת החייב, טרם מתן פסק הדין [ראו פסק דינה של השופטת שטופמן בע"א (ת"א) 3377/07 גורן נ. בנק איגוד בע"מ (מיום 12.11.08), והפסיקה המובאת שם; כך גם ברע"א 1300/09 עדן חשמל בע"מ נ. א.א. מרכזי שליטה בע"מ (לא פורסם 2.6.2009) והפסיקה דשם]. 41. נוכח האמור דין ערעור המערער בשאלה זאת להתקבל. ודוק, על מנת הסר ספק, אין באמור כקביעה כאילו לא צדק המשיב בדרישת פירעון יתרת החוב, כך גם אין באמור משום קביעה כאילו לא הייתה ייתרת חוב, ואין באמור משום שינוי קביעת בית המשפט קמא בשאלה זאת. כל שנדרשים אנו, לעניין התוצאה האופרטיבית, נוכח המפורט לעיל. שערוך כספי ההשבה 42. בית משפט קמא קבע כי שיעור הריבית ביחס למכלול חוב המערער לבנק, קרי הן ביחס לכספי ההשבה והן ביחס ליתרת החוב יישאו ריבית כמקובל בבנק וכמפורט לעיל. המערער טוען כי לא מדובר ביתרת חוב של לקוח בבנק אשר חב הוא להשיבה והיא נושאת ריבית בהתאם לקבוע במסגרת ההסכמית עם הבנק אלא כחיוב כספי רגיל. אמנם המשיב טוען כי המערער לא השיג כנגד דרישתו האמורה וכפי שפסק בית משפט קמא, אולם ניתן לציין כי בכל הקשור לשאלת שיעור "הנזק" הרי הוא שנוי במחלוקת ואף ללא שהדבר יצויין מפורשות [ראו תקנה 84 לתקנות סד"א]. יתר על כן, כפי שנדרשנו לשאלות של צדק בשאלת ההשבה, הרי שהדברים יפים גם לשאלת השיערוך, דהיינו שאכן הבנק זכאי להשבת הכספים תוך שיערוכם אך לא ל"הרוויח" מעבר לאשר הוא זכאי לו. סוף דבר 43. סוף דבר הערעור נדחה בעיקרו ומתקבל ביחס לשניים: החיוב האופרטיבי של המערער לשלם את יתרת החוב בסך 38,654 ₪ בטל, ובכפוף לאמור בסעיף 41 סיפא. ב. על המערער לשלם למשיב סך של 145,073.14 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 8.7.1998. 44. שאר רכיבי פסק דינו של בית משפט קמא נותרים בעינם. 45. נוכח דחיית עיקר הערעור אך בהתחשב בקבלתו החלקית של הערעור, אני מחייב את המערער לשלם למשיב 8,700 ₪ שכ"ט עו"ד. חשבון בנקבנק