האם מותר להעתיק כתבה מעיתון בחו''ל ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העתקת מאמרים מעיתון בחו''ל: מבוא: תביעה כספית, לפיצוי סטטוטורי, על פי פקודת זכויות יוצרים (להלן: "הפקודה"), הוגשה על ידי התובע, שהינו תאגיד רשום ברוסיה, העוסק בהוצאה לאור של עיתון ומגזינים (להלן: "קומרסנט"). קומרסנט, טען, כי מתוך פרסומיו, הועתקו 70 מאמרים ויצירות עיתונאיות שלא כדין, ופורסמו בעיתון יומי בשפה הרוסית, המתפרסם בארץ, בשם גלובוס (להלן: "גלובוס"). עצם הפרסום, כמו משכו (החל מחודש יולי 2003 ועד לחודש אוגוסט 2004) ואופיו, אינם שנויים במחלוקת. הפרסומים נעשו, תוך ציון המקור, שכלל את שם המחבר ואת העובדה, כי פורסם לראשונה בקומרסנט. לצידו של גלובוס, נתבעו מר אילן כפיר (מנהל עסקים, להלן: "אילן"), מר רומן סבטלנוב (מנהל ועורך של גלובוס תקופה הרלבנטית, להלן: "רומן") ולאוניד לוצקי (עורכו הראשי של גלובוס, להלן: "לאוניד") (כל אלה ייקראו ביחד, להלן: "הנתבעים"). האחרונים טוענים, בסיכומיהם, כי יש לדחות את התביעה כנגדם, הן מטעמים עקרוניים והן, מטעמים הנוגעים אישית לכל אחד ואחד מן הנתבעים. טענת ההרשאה: טענת ההגנה העובדתית הראשונית, עוסקת בקיומה של הרשאה מצד קומרסנט לפרסום המאמרים. טענה זו אין בידי לקבל. נטל השכנוע בעניין קיומה של הרשאה לפרסום המאמרים, מוטל על הנתבעים ועל כך, אין צורך להרחיב, שכן, כמוה כטענת "הודאה והדחה". הנתבעים הטילו, אמנם, את מלוא כובד משקלם, לצורך הוכחת טענת ההרשאה ומירב הזמן השיפוטי הוקדש לשמיעת הראיות בנושא זה, אלא, שלטעמי, לא עמדו הם בנטל הנדרש. העדויות שנשמעו בנושא זה, ביחס להסכמתו של מר ארקדי-בדרי פטארקאצישוילי (להלן: "בדרי") (שנפטר בינתיים) והיה, לטענתם, בעל הסמכות להתיר את הפרסום, בתקופה הרלבנטית, אינן משכנעות. הקושי העיקרי בעניין זה נוגע לשני היבטים: א. נסיבות מתן ההרשאה כבסיס לקביעה עובדתית מצומצמת בדבר עצם קיומה. ב. תקפותה של ההרשאה, מבחינת מעמדו של בדרי בקומרסנט, בעת מסירתה. להיבט הראשון, נדרש אמון בתיאור הנסיבות המוצג בראיות הנתבעים. כאן, נוצרו בליבי ספקות משמעותיים. אילן תאר את נסיבות מתן ההרשאה כאקראיות וככאלה שנעשו אגב שיחה בנושא אחר, הנוגע להשקעות שביקש בדרי לבצע, וכך סיפר אילן בעדותו (בתצהירו הנוסף): "3. ... בחודש מאי 2003 קיבלתי פניה ממר אלי מיכאלי שהודיע לי, כי בדרי מגיע לארץ והוא מעוניין שאבוא יחד עימו לפגישה עם בדרי, ואכן לקראת אמצע חודש מאי לערך, נערכה פגישה... במלון דיויד קונטיננטל. 4. בפגישה הבאתי את העיתונים גלובוס וספוטניק שהנתבעת 1 מוציאה לאור בשפה הרוסית... בדרי אמר שהוא ישקול השקעה בעיתונים. 5. בדרי סיפר על כך שהינו בעל שליטה בעיתון הרוסי קומרסנט ואמצעי תקשורת נוספים ואז ביקשתי ממנו אפשרות לפרסם מאמרים מעיתון קומרסנט בעיתון גלובוס בישראל. בדרי הסכים לבקשה בחפץ לב ואמר לי, כי התנאי היחיד הוא שניתן קרדיט מתאים תוך ציון השם קומרסנט ושמות כותבי המאמרים. בדרי כמובן לא ביקש כל תמורה עבור פרסום המאמרים". גונה האקראי של המפגש הובהר אף, בחקירתו של אילן (פרוטוקול יום 13/09/10, עמוד 20, שורות 8-9): "ש: באת לפגישה עם כוונה מראש לבקש רשות להעתיק? ת: לא. זה נולד תוך כדי שיחה. זו לא היתה הכוונה, זו לא היתה התוכנית...". באותו עניין העיד גם מר אלי מיכאלי (להלן: "אלי") שסיפר, כי יזם את הפגישה ונכח בה, כמתואר להלן (בתצהירו מיום 02/10/08): "6. אני מכיר את אילן כפיר מתחילת 2003 כאשר התבקשתי על ידי בדרי לבדוק עבורו אפשרויות השקעה בתקשורת הישראלית. 7. ... הבאתי את אילן לפגישה משותפת עם בדרי. הפגישה נערכה במלון דיויוד קונטיננטל..., בחודש מאי 2003. בפגישה אילן הביא את העיתונים גלובוס וספוטניק שהוא מוציא לאור בשפה הרוסית, ובדרי שאל על התפוצה, מודעות, צוות עובדים. בדרי אמר שהוא ישקול השקעה בעיתונים. בדרי סיפר על כך שהינו בעל שליטה בעיתון הרוסי קומרסנט ואמצעי תקשורת נוספים ואז אילן ביקש ממנו אפשרות לפרסם מאמרים מעיתון קומרסנט בעיתון גלובוס בישראל. בדרי הסכם לבקשה בחפץ לב ואמר לאילן, כי התנאי היחיד הוא שיתן קרדיט מתאים - תוך ציון השם קומרסנט ושמות כותבי המאמרים. בדרי כמובן לא ביקש כל תמורה עבור פרסום המאמרים". ואולם, בחקירתו של אלי, הוצגה גרסא שונה, לפיה, אישר בדרי רק את תרגום המסמכים, כפי שהדבר נשמע בעמוד 18 לפרוטוקול יום 12/09/10, שורות 18-21: "ש: בדרי בפגישה הזו אמר לאילן שאתם יכולים להעתיק מה שאתם רוצים וכמה שאתם רוצים? ת: הוא אמר אתם יכולים לעשות תרגומים, להשתמש בכל הכתבות של העיתון קומרסנט, רק לציין שזה מתורגם מקומרסנט ולציין את שם הכותב בעיתון קומרסנט". הגרסא ולפיה, אישר בדרי את פרסום הכתבות בגלובוס, נבקעה בחקירה הנגדית. היא לא היתה סבירה בעיני, גם לגופה, כהסכמה שניתנה באופן אקראי ובלתי מתועד. לא זו, גם זו. תיאור נסיבות הפסקת הפרסום, כפי שתוארו בראיות הנתבעים, מחליש, אף הוא, את גרסתם לקיומה של הרשאה. הנתבעים גורסים, כי החליטו, חד צדדית, על הפסקת פרסם המאמרים המועתקים. לאוניד טען בעדות הראשית, כי אילן הורה על הפסקת הפרסום ("באוגוסט 2004 ומשעה שנודע לנו על המשא ומתן... אמר כפיר, כי יש להפסיק את פרסום הכתבות מעיתון קומרסנט"), אבל בחקירה הנגדית, אמר שהוא זה שקיבל את ההחלטה יחד עם רומן וסבטלנוב ("ש: מי קיבל את ההחלטה להפסיק?, ת: זה היה במשותף, אני, רומן, וסבטלנוב", עמוד 13, שורות 18-19). בכל מקרה, אין הוא טוען, כי פנה לבדרי כדי לברר את העניין. אילן, גם הוא לא היה עקבי בעדותו בנושא זה. בעדותו הראשית, אמר, שהורה על הפסקת הפרסום באוגוסט 2004 ("... ככל הידוע לנתבעים היום, הועברה השליטה בבעלות של התובעת באוגוסט 2004... ומשעה שנודע לנו על המשא ומתן למכירת השליטה... הפסיקו הנתבעים לפרסם כתבות של קומרסנט..."), בעוד שבחקירתו טען, כי המתין לרגע שבו יוודע על שינוי הבעלות, שהיה במועד מאוחר יותר ("... המשא ומתן היה מתקדם, התהליך הפורמאלי של העברת הבעלות היה במועד מאוחר יותר. ש: ש: למה עקבתם אחרי זה? ת: כדי לדעת על הרגע שבו יש שינויי בעלות, באותו רגע מבחינתנו ההסכמה של מר בדרי אינה תקפה...", עמוד 22, שורות 10-20). ההסברים, שאינם מתיישבים אלה עם אלה, בעניין נסיבות הפסקת הפרסום, אינם עולים בקנה אחד עם גרסת הנתבעים לקיומה של הרשאה. אם האמינו הנתבעים, בקיומה של הרשאה תקפה בתום לב, לא היה עליהם להזדרז ולהפסיק את מימוש ההרשאה, ללא שנתבקשו לכך, אלא, אם כן, חשו, כי הינם מהלכים על ה"גבול האפור" בפרסום. הטעם הנוסף, שהוא בעל משקל יתר, נוגע לכישלונם של הנתבעים בהוכחת יסוד ההרשאה, זה המבוסס על עצם סמכותו של נותן ההרשאה במועד מסירתה, שנת 2003. לעצם היותו של בדרי האיש המוסמך להתיר את הפרסום, קיימות ראיות סותרות. כך, טוען מנהלה העסקי של התובעת, מר פילנקוב פבל יורייביץ (להלן: "פילנקוב"), כי רק בפברואר 2006 הפך בדרי לבעל השליטה בקומרסנט ולפניו היה בוריס ברזובסקי בתפקיד זה. ראה את דבריו בעדותו הראשית: "5. בדרי לא היה בעל תפקיד כלשהו בהוצאה לאור קומרסנט, עד ל 22 יוני 2005, באותו מועד הוא מונה למועצת מנהלים של ההוצאה לאור, בתפקיד שאינו ביצועי ואינו מאפשר לו או מסמיך אותו לתת הרשאה מסוג זה (פרוטוקול המינוי מסומן1). 6. בכל אותה תקופה ועד 2/2006 היה ידוע לכל, כי בעל השליטה בהוצאה לאור קומרסנט הוא בוריס ברזובסקי. 7. בחודש 02/2006 פורסם בעיתונות כי בדרי... הפך לבעל השליטה בקומרסנט... 9. אני אישית פגשתי את פטרקצישווילי בישיבת דירקטוריון, אך לעולם לא לפני 2/2005 ולעולם לא שמעתי ממנו שהוא נתן רשות כזו, מטעם קומרסנט... יותר מכך, בתקופה המוזכרת על ידי הנתבעים פטרקצישווילי לא שירת בתפקיד כל שהוא בקומרסנט...". בשולי דבריו, ציין, כאמור לעיל, כי למרות שהיה בקשר עם בדרי, לא שמע ממנו מעולם על מתן הרשאה מסוג זה. אילן, לעומת זאת, גרס, כי לפי המידע בעיתונות הרוסית, היה בדרי בעל השליטה בקומרסנט יחד עם ברזובסקי עוד בשנת 1999 ובשנת 2006 הפך להיות לשליט בלעדי, כשרכש את מניותיו של ברזובסקי. ראה הדברים בעדותו הראשית: "אבהיר, כי על פי הפרסומים בעיתונות הרוסית, הן בדרי והן ברזובסקי, שהיו שותפים עסקיים, רכשו את קומרסנט עוד בשנת 1999 והיו לבעלים בחלקים שווים. בשנת 2006 רכש בדרי את מניותיו של ברזובסקי ונהיה למחזיק המניות הבלעדי". לעומתו, אישר לאוניד בחקירתו, כי לא היה מעולם בקשר עם מערכת העיתון של קומרסנט והסברו בעניין זה מעורר תהייה. מכל מקום ברור, שגם לפי גרסת הנתבעים, לא היה בדרי בעל השליטה הבלעדי בתקופה הרלבנטית. לצידו, כיהן ברזובסקי, כך שגם לשיטתם, לא קיימת תשתית עובדתית לקיומה של הסכמה תקפה בפרוצדורה המקובלת לפרסום מותר. מסקנתי הכוללת, אם כן, לחלק זה של ההכרעה, הינה, כי לא הוכחה הרשאה בת תוקף לפרסום. עם זאת, יש מקום להתייחס לחלקה הנוסף של ההגנה, בה חולקים הנתבעים על תוקפה של הזכות. זכות יוצרים: שאלה זו הנוגעת לטיב הזכות ומשמעותה היא השאלה המכרעת בסכסוך כאן. שאלה זו נושקת למספר עניינים שהוצגו על ידי הצדדים, ובהם שאלת האותנטיות של החוזים והצורך בהוכחת הדין הזר. עניין נוסף העולה מתוך הדברים, נוגע להתנהלותם של הנתבעים ולהשלכה הנובעת, מעצם טענתם לקיומה של הרשאה. יהיה מי שיטען, כי עצם טענת ה"הרשאה" היא טענה, בה גלומה סוג של הודאה בתוכן הזכות. ואולם, במחשבה נוספת הגעתי לכלל מסקנה, כי לא יהא זה הוגן להתייחס לדברים באופן זה. הנתבעים, רשאים היו להעלות את טענת ההרשאה, ככזו שאיננה מתייחסת לטיב הזכות, באופן שלא ימנע מהם להתדיין בנושא. לדעתי, אין המדובר בטענה עובדתית חלופית סותרת.אשר על כן, מצאתי עצמי חופשייה לדון בשאלת טיב הזכות, שהיא, לכשעצמה, נושא הכרוך בברירת הדין. גלובוס טען, כי קומרסנט נכשל בתביעתו, בשל הימנעותו מהוכחת הדין הזר, כאילו היה עובדה. זאת, למרות שהיה עליו לעשות כן, בהתאם לפסיקה שניתנה בארה"ב בעניין ITAR TASS RUSSIAN NEWS AGENCY USA AR v. RUSSIAN KURIER INC. 153 F.3d 82 (2d Cir. 1998), United States Court of Appeals, Second Circuit (August 27, 1998). וכן, בהתאם לפסק דינו של כבוד השופט קינר בת.א 3226/07 ZAO KOMMERSANT PUBLISHING HOUSE LLC נ' וסטי 1992 בע"מ ואח', . קומרסנט, בתגובתו טען, כי בשאלת קיומה של זכות היוצרים, אין צורך בהוכחת הדין הזר, אלא, יש להחיל את הדין הישראלי וזאת מכוח חזקת שוויון הדינים. את חזקת שוויון הדינים, יש להפעיל, לדעתו, מכוח זאת שעקרונות דיני הקניין הרוחני הינם אוניברסאליים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באמנות שרוסיה וישראל חתומות עליהן. בשאלה זו קיימות גישות שונות. פרופ' לבונטין סבור, כי בשאלות לוקאליות (כגון סטאטוס וקניין), המעוגנות בשיטת משפט מסויימת, על התובע להוכיח את המשפט הזר. בעוד שבתביעות טראזיטוריות (כגון, חוזים וקניין), אין מקום לסטות מדין מקום השיפוט, אלא אם יעלה הצד השני הגנה המבוססת על הדין הזר (ברירת הדין בחוזים עבר לאומיים, כרך שלישי (תשכ"ט) 201, הערה 238). ד"ר פרזנטי, בספרה על דיני זכויות יוצרים מתייחסת למבחן המוצע על ידי פרופ' לבונטין, ומדגישה, כי המבחן המוצע אינו מבוסס על מיון טכני של המשפט לענפים. המבחן הקובע הוא, אם עסקינן בדין לוקאלי המיוחד למקום השיפוט. דיני הקניין הוזכרו כדוגמא, גרידא, ללוקאליות וזו סבורה, כי דיני זכויות היוצרים בישראל אינם לוקאליים ודומים הם לאלה בעולם הנאור. פרזנטי מסכמת את הדעות השונות ואומרת, כי לגבי דיני זכויות יוצרים, חזקת שוויון הדינים איננה פיקטיבית. ישראל היא אחת המדינות החתומות על רוב האמנות הבינלאומיות בקשר לדיני הקניין הרוחני, ובהתאם, מותאם הדין המקומי לדרישות האמנות. ולפיכך, להשקפתה, כשמדובר בדיני זכויות יוצרים, מקום בו לא הוכח הדין הזר, יש להחיל את חזקת שיוויון הדינים. לעניינו. הזכות, נשוא התביעה כאן, נוצרה במערכת הסכמי עבודה פרטניים עם כותבי המאמרים. מדובר בחוזי העסקה, שנועדו להסדיר את יחסי העבודה בין ההוצאה לאור, קומרסנט, לבין העובד וכן להסדיר היחסים בנוגע לזכויות היוצרים ליצירות הנוצרות על ידי העובד במסגרת ביצוע תפקידו כעובד בהוצאה לאור. הצדדים לחוזה הסכימו, כי הוראות המבוא ופרק 1 לחוזה, מהווים חוזה העסקה בין ההוצאה לאור לבין העובד, במשמעות דיני העבודה של הפדרציה הרוסית. תוכן הזכות ועוצמתה, הינם חלק ממתכונת יחסי עבודה אישיים, שבין כל אחד ואחד ממחברי המאמרים לבין קומרסנט, ואני מפנה בהקשר זה לעותקי החוזים שצורפו לתצהירו של פילנקוב - מוצג ה'. התרשמותי זו, התחזקה גם לאור העובדה שבמהלך חד צדדי, שלא הוסבר באופן מקיף, החליט קומרסנט להסיר כשליש מהכתבות שתוארו כהפרות בעת הגשת התביעה, סמוך למועד הגשת הראיות. לדעתי, יש בכך כדי לחזק את ההנחה, לפיה קיימים בחוזי העבודה שצורפו לכתב התביעה ולראיות, מאפיינים ייחודיים, שבשלהם לא נחה דעתי, ביחס להחלת חזקת שוויון הדינים. בהקשר זה, עוד אוסיף ואציין, כי קומרסנט, מסיבות שלא נשמעו משכנעות, נמנע באופן עקבי מלהציג את החוזים המקוריים, בניגוד בוטה לכלל הראייה הטובה ביותר, הגם שהעד מטעמה, פילנקוב, העיד לפרוטוקול ביום 12/09/10, כי במשרדי קומרסנט נמצאים החוזים המקוריים (עמוד 1, שורות 23-24). מכוח הצטברותם של שיקולים אלה, לא נחה דעתי באשר להפעלת חזקת שוויון הדינים, באופן המתיר התייחסות לשאלת הבעלות על הזכויות, או טיב הזכויות, על פי הדין הישראלי. הואיל וכך, סבורני, כי נכון היה במקרה זה, הנוגע ליחסי העבודה שבין כותבי המאמרים לבין מערכת גלובוס, לדרוש את הוכחתו המטריאלית של הדין הזר - הוא הדין הרוסי. הדיעה ולפיה, יש להחיל את דין המדינה בשאלת טיב הזכות, היא שאלה, שלדעתי, איננה שנויה כיום במחלוקת, לאור פסק הדין בעניין ITAR TASSופסק הדין בעניין KOMMERSANT נ' וסטי 1992 בע"מ ואח'. בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט קינר, התקיים דיון מעמיק ונרחב בשאלת טיב הזכות, לאור חוזי העבודה, החוק הרוסי, טיב המאמרים וטיב החומר המתפרסם, תוך אבחנה בין יצירות מורכבות או כאלה שפורסמו בעיתונים ובמגאזינים, או פרסומים מסוג אחר. במקרה שלפני, לא הוצגו כלל תרגומי המאמרים, כך שלא ניתן היה לרכוש ידיעה ממשית ביחס לסוג וטיב הפרסום, שאף הוא משפיע על הגדרת הזכות. לא נראה לי צודק, אם כן, לפטור את קומרסנט במקרה שלפניי מהוכחת הדין הרוסי, לשאלת טיב הזכות לה הינו טוען. העובדה שקומרסנט נמנע מלהוכיח את הדין הזר, צריכה, לדעתי, לפעול לחובתו בהקשר הקונקרטי שלפני. מדובר בתביעה כספית בסכום ניכר, שאם תתקבל תזכה את קומרסנט בכ- 700,000 ₪ (10,000 ₪ * 71 מאמרים), שכן מדובר בהפרות שלגביהן קיים פיצוי סטטוטורי מינימאלי קבוע ללא שיקול דעת. למיצער, יכול היה קומרסנט לטרוח ולהציג את הדין הזר על כל ההשקעה הכרוכה בכך. ניסיתי, לאור התרשמותי זו, להביא את הצדדים לפשרה, ולא עלה בידי הדבר. הטלת החיוב הסטטוטורי על גלובוס, בנסיבות אלה, היא קריטית ופוגעת, לדעתי, מעבר למידה הנדרשת בערכים של חופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש העיתונות. עיתון גלובוס, הינו עיתון איזוטרי המגיש מידע, שהדגש בו אינו על עדכנות, והוא נותן שירות לציבור מאד מסוים, שאינו נגיש לחומרים אלה במקור. מכוח שיקולים אלה החלטתי לדחות את התביעה. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. עיתונותזכויות יוצרים (הפרת)