קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העתקת קו מתח חשמל: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א 80486/01 (כבוד השופטת ר. ניב) לפיו נדחתה תביעתה של המערערת להחזר דמי העתקת קו מתח חשמל אותם ששילמה למשיבה (להלן: "פסק הדין"). רקע 1. בשנת 1934 רכשה חברת הכשרת היישוב בישראל בע"מ (להלן: "הכשרת היישוב") מממשלת המנדט את זכויות החכירה ל - 99 שנים במקרקעין בהר הכרמל הידועים כגוש 11196 חלקה 4 (להלן: "המקרקעין"). בשנת 1945 נרשמה מדינת ישראל כבעלים של מקרקעין. שיכון עובדים בע"מ (להלן: "המערערת") הינה חברה ליזום, תכנון והקמת מפעלי בניה ופתוח סביבתי ברחבי הארץ. לטענתה, רכשה מהכשרת הישוב עוד בשנת 1943 את זכויות החכירה במקרקעין. בפועל, נרשמו זכויותיה של המערערת בלשכת רישום המקרקעין רק בשנת 1970 (ראו שטר העברת חוזה החכירה מיום 3.9.1970, נספח ב' לכתב התביעה). הרישום התאפשר לאחר שבשנת 1968 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בע"א 335/67 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 365 (1968) שבו הוצהר כי התנגדותה של המדינה להעברת המקרקעין מהכשרת הישוב לאחרים איננה סבירה. 2. בשנת 1999 ביקשה המערערת לפתח את המקרקעין ולבנות עליהם. על מנת לממש את תוכניות הבניה, פנתה לחברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: "המשיבה") על מנת שזו תעתיק לתוואי אחר עמודי מתח גבוה שביניהם מתוחים חוטי חשמל (להלן: "הקו" או "קו החשמל") אותם הקימה במקרקעין עוד בשנת 1962 (או בסמוך לכך). בתמורה לביצוע עבודת העתקת הקו, דרשה המשיבה מהמערערת סכום של כ - 415,000 ₪ שאכן שולם, אם כי תחת מחאה. 3. בשנת 2001 בוצעה עבודת העתקת הקו, ובשנה זו גם הגישה המערערת את תביעתה נשוא ערעורנו, להשבת דמי ההעתקה ששילמה. היא טענה, בין היתר, כי הקמת קו החשמל המקורי על ידי המשיבה היתה מבלי לקבל את רשותה כמתחייב על פי הדין, וגם הדרישה להעתקת הקו בכפוף לתשלום הינה בלתי חוקית, ועל המשיבה להשיב את ששולם. המשיבה טענה להתיישנות עילת התביעה או לחילופין שיהוי בהגשתה. לגופם של דברים טענה כי היא פועלת על פי זיכיון שהוענק לה, שקיבל תוקף סטטוטורי בפקודת זיכיונות החשמל 1927 (להלן: "הזיכיון" ו"פקודת הזיכיונות" בהתאמה); כי קיבלה את רשות בעלי המקרקעין - מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעין ישראל (להלן: "המינהל") - להקמת הקו וכי זכויותיה של המערערת כפופים לרשות זו. היא הוסיפה וטענה, למעלה מן הצורך, שקיבלה בשעתו גם את אישורה של המערערת עצמה להקמת קו החשמל. 4. בית המשפט אמנם דחה את טענותיה המקדמיות של המשיבה בדבר התיישנות ושיהוי, בקובעו כי עילת התביעה נולדה רק בשנת 2000 או בסמוך לכך, עת נדרשה המערערת לשלם עבור העתקת הקו. אך בד בבד דחה את התביעה לגופה. השופטת הנכבדה נפנתה לסעיף 15 לפקודת הזיכיונות לפיו למשיבה מותר להקים קווי מתח מעל לכל דרך ציבורית, ואף ברשות היחיד - ובתנאי שאם מדובר באדמה שהיא רשות היחיד, קיבלה הסכמה של הבעלים או בהעדר הסכמה, את אישורו של הנציב העליון. בתאריך 2.8.1962 אישר המינהל למשיבה להקים את הקו. באשר לאישורה של המערערת עצמה, נוסף או במקום האישור דלעיל, הרי שזכויותיה במקרקעין היו שנויות במחלוקת, ונוהל בגין האמור הליך משפטי שהסתיים בשנת 1968 בפסק דינו של בית המשפט העליון (ע"א 335/67), כשרק בשנת 1970 נרשמו הזכויות על שמה. זאת ועוד, המערערת התקשתה להוכיח כי רכשה את חלקה 4 מהכשרת הישוב במועד שבו לטענתה נרכשה (1943). החוזים שהציגה המערערת התייחסו לחלקות 2 ו - 3 וגם ייפוי כוח שנחתם על ידי הכשרת היישוב התייחס לחלקות 1-3 בלבד. מהאמור הסיק בית המשפט כי טענתה של המערערת להיותה 'בעלים' בעת הקמת הקו, ממנו דרושה הסכמה על פי סעיף 15 לפקודת הזיכיונות, לא הוכחה. עוד נקבע כי על פי תנאי שטר החכירה שנחתם על ידי הכשרת היישוב בשנת 1934, חכירת המקרקעין על ידה היתה כפופה לעבודות לטובת הציבור. על כן, משהועברו זכויות הכשרת הישוב למערערת בשנת 1970, אין האחרונה יכולה לפגוע בזכויות צד שלישי (המשיבה) שהוענקו לה מימים ימימה. זאת ועוד; ככל שיכולה היתה המשיבה לברר את זהות המחזיק במקרקעין בעת הקמת הקו, היא קיבלה גם את רשותה של המערערת ותיאמה עימה את הצעת הקו. בכך נסמכה השופטת הנכבדה על עדותו של מר שטרמר, מי ששימש משך 15 שנים מזכיר מחוז חיפה אצל המשיבה, הגם שהיתה מפי שמועה, אך בהיותה חריג לכלל הפוסל עדות שכזו. טענה נוספת של המערערת, שנדחתה אף היא, היתה כי אישורה היה לקו מתח נמוך בלבד, ובהתקנתה קו מתח גבוה חרגה המשיבה מההרשאה שהוענקה לה. בית המשפט קבע כי התאום ופקודת העבודה התייחסו לקו מתח גבוה, ולכן אין נפקא מינה אם בתחילה הותקן קו מתח נמוך ורק לאחר מכן קו מתח גבוה. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערת כי גם אם נתנה הרשאה למשיבה לעשות שימוש במקרקעין, הרי שלכל היותר המשיבה היא 'בר רשות' במקרקעין, ואילו היא - המערערת - זכאית לבטל את הרישיון בכל עת. נקבע כי גם אם רשאי בעל מקרקעין לבטל בנסיבות מסוימות את ההרשאה שנתן, יש לבחון האם שיקולי צדק אינם דורשים לפצות את בעל ההרשאה שזכותו הגיעה לכלל סיום. במקרה דנן, אם מבקשת המערערת להעתיק את הקו, עליה לשאת בהוצאות הכרוכות בכך, לאחר שההשקעה שהושקעה על ידי המשיבה בוצעה על יסוד הסכמתה. טענת המערערת ביחס לגובה סכום ההעתקה וסבירותו לא נבחנה, משום שהיא לא הועלתה קודם לכן. על שום כל אלה, הערעור שלפנינו. 5. המערערת חוזרת על טענתה כי המשיבה לא קיבלה ממנה או מהכשרת היישוב, החוכרת הקודמת, רישיון לשימוש במקרקעין. גם אם די ברישיון שניתן לה על ידי המינהל, הרי שניתן לבטלו בכל עת, מבלי לפצות את בעל ההרשאה. הדבר גם עולה בקנה אחד עם סעיף 15 לפקודת הזיכיונות הקובע מפורשות כי באם תיגרם הפרעה כלשהיא כתוצאה מהקמת קו החשמל, מתחייבת המשיבה להחזיר את המצב לקדמותו וליתן פיצוי לבעלי הזכויות. גם שיקולי צדק כשימוש ארוך הטווח אותו עשתה המשיבה בקרקע מבלי ששילמה על כך כל תמורה ויתר נימוקי המערערת תומכים בביטול הרישיון הבלתי הדיר ללא תשלום פיצויים. קל וחומר כאשר עסקינן ברישיון הדיר, אם בכלל ניתן על ידה למשיבה. עוד חוזרת המערערת על טענתה כי הרשאה למשיבה, ככל שהיתה, היתה לקו מתח נמוך, גם על פי מסמכיה ותשריטיה של המשיבה עצמה, כאשר במהלך השנים שידרגה המשיבה את קו המתח מנמוך לגבוה, ולכך בוודאי לא ניתן רישיון. המערערת גם מלינה על כך כי בית המשפט התעלם מטענתה כי התב"ע החלה על המקרקעין שוללת קו חשמל, ועל מנת להגשים דבר חקיקה זה - אליו כפופה אף המשיבה - חובה היה עליה להעתיק את הקו. מוסיפה המערערת כי לדרישת המשיבה לקבל דמי העתקת קו אין עיגון בחוק. בעוד שהמשיבה גובה את עלויותיה, לרבות עלויות בגין עבודות התשתית, מהתושבים המבקשים לחבר את דירותיהם לחשמל, הרי שדרישתה ממנה מהווה כפל אף שילוש תשלום בגין אותו השירות. לשיטתה, די היה לטעון בכתב התביעה כי הדרישה הימנה היתה שלא כדין, שאז הנטל עובר למשיבה להוכיח כי הדרישה היא כדין וזאת בשל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". 6. לטענת המשיבה, לא חלה עליה כל חובה לקבל את הסכמת החוכרים להקמת הקו, ומשעשתה זאת היה זה למעלה מהדרוש. היא מדגישה כי בשנת 1962, ממילא לא הוכחו זכויותיה של המערערת במקרקעין. זאת ועוד; המערערת מבקשת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, מקום שזו קבעה כי בוצעה פניה מטעמה למערערת לצורך תיאום הקמת הקו, וזו ניתנה על ידי נציגה המוסמך. התערבות מעין זו שמורה למקרים יוצאי דופן, מה שאין כך במקרה זה. לטענת המשיבה, הרשות שניתנה לה היתה רשות בלתי הדירה, ופרשנות המערערת את סעיף 15 לפקודת הזיכיונות משוללת כל בסיס: החזרת המצב לקדמותו מיוחסת לשלב הכניסה למקרקעין לשם הקמת מתקני חשמל ומקום שבו נגרם נזק ישיר ומיידי למקרקעין. הסעיף לא נועד לחייבה לפנות את המקרקעין או לפצות את הבעלים שנים רבות לאחר שהוקם הקו. היא גם מדגישה כי ביטול רישיון במקרקעין הינו בשיקול דעת של בית המשפט השוקל אף שיקולי צדק, ובנסיבות העניין יש להתנות את ביטול הרישיון בפיצוי כספי. המשיבה מוסיפה כי טענתה של המערערת לעניין קיומה של תב"ע המחייבת לכאורה את העתקת קו החשמל לא נטענה בכתב התביעה, אלא רק בסיכומיה לפני בית משפט השלום. מטעם זה אין התייחסות של בית משפט קמא לטענה זו, וגם בערעור אין להידרש לה. כמו כן, לא הוצגה כראיה אותה "תוכנית", ובספק אם היא יכולה לחול למפרע על קו חשמל שכבר הוצב כדין, באופן שיחייב אותה להעתיקו ללא תמורה. גם הטענה כי המשיבה גובה כפל תשלומים עבור אותו השירות עלתה לראשונה בסיכומי המערערת בערכאה הדיונית. טענה זו כוללת בחובה שאלות של חוק ושל עובדה, שאת האחרונות היה צריך להוכיח בראיות, דבר שלא נעשה בערכאה הדיונית. מטעם זה צדק בית המשפט כאשר קבע כי אינו בודק טענה זו. ויפים הדברים גם לערכאת הערעור. גם לגופה, אין בטענה זו ממש שכן אין קשר בין דמי חיבור המשולמים על ידי צרכנים המבקשים להתחבר לרשת החשמל לבין העבודות הכלולות בהעתקת תשתית קו. המשיבה טוענת שמלכתחילה קו החשמל תוכנן והוקם כקו מתח גבוה, ולא בוצעו בו כל שינויים במהלך השנים. יש להבחין בין קו מתח חשמל גבוה שהוקם בשטח המקרקעין לבין מכלול הקו שהוקם על פי התוכנית, הכולל גם רשת חשמל במתח נמוך שלא הוקם במקרקעין, ושהעבודות בו הסתיימו בסמוך לאחר סיום הקמתו של קו המתח הגבוה. סיכומם של דברים, אין בפיה של המערערת טעמים ממשיים שיש בהם כדי להביא להתערבותו של בית המשפט זה בפסק דין אשר שזור בקביעות עובדתיות הנשענות על אדנים מוצקים, או במסקנות משפטיות המתבקשות מהן. דיון 7. לאחר שעיינו בכתבי בי-הדין, על האסמכתאות שבהם, שמענו את באי כוח הצדדים וכן עיינו בתיק בית משפט השלום, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. 8. סעיף 15 לתוספת לפקודת הזיכיונות קובע כי: "15. סמכותה של החברה להקים עמודים ונסיס לקוי העברה ולמתוח כבלים תחתיים מותר לה לחברה לבנות ולסדר תחנות טרנספורמציה ולהקים עמודים ונסיס לשם קווי העברה של מתח גבוה, ממוצע ונמוך ממעל לדרכים ציבוריות ורחובות או לכל אדמה שהיא רשות היחיד ולכן למתוח מתחתם כבלים תחתיים כל מקום שיהא צורך בדבר: בתנאי שאם היתה האדמה רשות היחיד צריך לקבלת חלה הסכמתם של הבעלים או את אישורו של הנציב העליון, כשלא ניתנה ההסכמה: ובתנאי כי מיד אחרי שחלה איזו הפרעה בדרכים או ברחובות למטרות האמורות לעיל, תהא החברה חייבת להחזירם למצב הקודם על חשבונה, ועל החברה לשלם פיצויים הוגנים לבעלי נכסים פרטיים בעד כל נזק שנגרם מיד ובאופן ישיר ע"י הפרעה כזאת. החברה תוכל בכל עת לגשת לכל תחנת טרנספורמציה, עמוד, נס ולכל קווי העברה של מתח גבוה, ממוצע או נמוך, מעל האדמה או מתחת לאדמה לכל מטרה ממטרות הזיכיון בכל מקום שאלה נמצאים" (חא"י, כרך א', פרק נב ע' 604) [הדגשה איננה במקור]. 9. הנה כי כן, משמבקשת המשיבה להקים תשתית חשמל מקום בו עסקינן במקרקעין פרטיים, נדרשת היא להסכמת "הבעלים" (במקור, (Consent of the owner . המערערת טוענת כי משמעות המונח 'בעלים' איננה רק לבעלים הרשום, כי אם גם למי שהינו בעל זכות החכירה. בכך, היא נסמכת על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 202/72 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' החברה הארצישראלית לקרור ואספקה בע"מ, פ"ד כז(1) 661 (1973) (להלן: "פרשת החברה לקרור") שם נדרש בית המשפט לשאלה מיהו בעל הקנין שחברת החשמל זקוקה להסכמתו כדי להקים בשטח עמודי חשמל ומיתקנים. באותו מקרה, רכשה המשיבה שם את הנכס מרשות הפיתוח, אך בשל המצב החוקי לא היה ניתן לבצע את המכירה. על כן הוסכם על תקופת חכירה בת 198 שנים, שדמי החכירה עליה שולמו מראש. תוכן חוזה החכירה העניק למשיבה שם זכויות נרחבות לעשות במקרקעין כבשלה, ואף ללא הסכמת רשות הפיתוח (הבעלים). משכך, נקבע כי בנסיבות בהן רכשה המשיבה זכויות שביושר (החוזה היה משנת 1962, לפני תחילת חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969) ובהיקף נרחב, הרי שזכות הקניין של רשות הפיתוח (הבעלים) נותרה ערטילאית וריקה מתוכן. מתוך כך הסיק בית המשפט כי חברת החשמל זקוקה להסכמתה של המשיבה להקמת מתקניה (שם, בעמ' 665). בענייננו, לא נוכל לומר על זכויות הבעלות של המדינה שהן ערטילאיות וריקות מתוכן; גם אם נצא מתוך הנחה כי זכויות החכירה במקרקעין נרכשו על ידי המערערת בשנת 1943 (והיה לה קושי להוכיח זאת), הרי שהיא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת הזכויות רק בשנת 1970. עד שנת 1968 סירבה המדינה להעברת המקרקעין מהכשרת הישוב למערערת. קרי, המדינה - הבעלים, סברה (אם כי בדיעבד, שלא בצדק) כי יש בידה ולהגביל את עבירות זכויותיה של הכשרת הישוב במקרקעין. זו היתה עמדתה עד אשר פסק בית המשפט העליון את שפסק בשנת 1968. מכאן, שבשנת 1962 עת הוקם הקו, יכולה היתה המשיבה להסתפק בהרשאה מאת הבעלים הפורמאלי - מדינת ישראל באמצעות המינהל, שאכן ניתנה (ראו הרשאה מיום 2.8.1962, נספח ה' לכתב ההגנה). יש קושי לומר כי המערערת הוכיחה שזכותה במקרקעין במועד הקמת הקו היתה ברורה וחד-משמעית. זאת ועוד; בניגוד לפרשת החברה לקרור, שמר לעצמו הבעלים בתיק שלפנינו, ביחסיו עם החוכר, חלק מהזכויות. הדברים אמורים בהסכם שנערך בשנת 1934 בין ממשלת המנדט (הבעלים דאז) לבין הכשרת הישוב, שבו שיירה לעצמה ממשלת המנדט את הזכות להסכים לעבודות לתועלת הציבור. בסעיף 7 להסכם (נ/2) נאמר: "7. If the Leaser shall require the premises or any part thereof for the purpose of a work of public utility or for the excavation or preservation of any antiquity or exploitation of any minerals than and on any such case it shall be lawful for the leaser or any person or persons duly authorized by him in that behalf to re-enter on the said premises and peaceably to hold and enjoy the same as if these presents had not been made, provided that the Lessee shall be entitled to such reasonable compensation for improvements and abatement of rent or both in respect of any lands the use of which they are deprived in accordance with this clause…" סעיף שנוסחו דומה נדון בע"א 373/82 חולות רבד חברה לפתוח ולבניין בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ ( 7.9.86) (להלן: "פרשת רבד"). נאמר עליו כי "הבעלים רשאי היה להתיר ביצוע עבודות לתועלת הציבור למרות ההחכרה והקמת עמודי חשמל כלולה על פי הגיונם של דברים ועל פי משמעותם המקובלת בגדר תאור כאמור" (שם, בפסקה 5) [הדגשה איננה במקור]. דברים אלו יפים גם לחוזה החכירה שלפנינו; בשטר העברת החכירה שנחתם בין הכשרת הישוב מצד אחד לבין המינהל והמערערת מצד שני, קיבלה המערערת מהכשרת הישוב את כל זכויותיה וחובותיה של זו האחרונה (ראו שטר העברת חוזה החכירה מיום 3.9.1970, נספח ב' לכתב התביעה). משמע, לרבות אותן התחייבויות של הכשרת הישוב לפי השטר המקורי משנת 1934 - ההתחייבות לאפשר למדינה (במקום ממשלת המנדט), כבעלים, ליתן הסכמה לביצוע עבודות כדוגמת אלו שבוצעו במקרקעין. 10. והנה, למרות שמבחינה פורמאלית, לא היתה המערערת בעלת זכויות חכירה, נמצאנו מתוך העדויות כי זיקתה למקרקעין היתה ידועה למשיבה, אשר טרחה ותיאמה עימה את הקמת הקו בתוואי שהוצע, בין אם בשל הדרוש, ובין אם מעבר לדרוש. לקביעה עובדתית זו הגיעה השופטת המלומדת על סמך עדותו של מר שטרמר, פנסיונר של המשיבה, ומי ששימש 15 שנים מזכיר המחוז. שטרמר טיפל בריכוז הנושאים הקשורים ברשויות מעבר לצורך הקמת קווי חשמל, כפי שנרשמו מפיו של עמיתו, המהנדס מר מיטראני, ז"ל. על גבי מפת עבודה, שהוצגה (נ/1), רשם מר שטרמר בשנת 1962 "לפי מר מיטראני בעת התכנון ברר עם מר טרנצ'ר מחברת הכשרת הישוב בעניין רשויות מעבר, וקיבל אינפורמציה ממר טרנצ'ר כי אין להם אחזקה בחלקה 411196 ולכן גם עניין הרשויות המעבר לא נוגע להם". לפי העד שטרמר, מר מיטראני, ז"ל פנה למר שטיינברג, עובד המערערת, ותאם עימו בעל פה את הצעת הקו. שטרמר העיד כי הוא מכיר את שטיינברג באופן אישי ולא היתה זו הפעם הראשונה שהמשיבה בנתה בשטח בו מחזיקה המערערת. השופטת קיבלה את עדותו של מר שטרמר, ביחס לדברים שבין מיטראני, ז"ל לבין שטיינברג כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, באשר הדברים נאמרו על ידי מר מיטראני, ז"ל תוך מילוי תפקידו ובמהלך עבודתו, ויש להניח כי דיווחו למר שטרמר היה אמת. לכלל הפוסל עדות שמיעה אין הוראה חקוקה בפקודת הראיות, והוא פרי הלכה פסוקה (יעקב קדמי על הראיות 549 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009, חלק שני). טעמו של הכלל נעוץ בכך שלמוסר העדות אין ידיעה אישית על הדברים והוא אינו יכול להעיד על אמיתותם, באשר הגיעו אליו מפיו של אחר. חקירה נגדית של עד, שנועדה בדרך כלל לאמת את המידע ואת מהימנות מוסרו, שוב איננה אפקטיבית, כך שבית המשפט אינו יכול להתרשם מאמיתות הדברים. לצד כללי הפסלות, פקודת הראיות כוללת גם חריגים סטטוטוריים וכן חריגים שהתפתחו בפסיקה באמצעותם ניתן להכשיר ראיות שאינן מכלי ראשון. זאת משום שטמונים בחריגים אלו בטחונות למהימנות הראיה שיש בהם כדי להסיר את החששות שתוארו (ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460, 469 (1998)). כך הוא גם החריג, עליו גם הצביעה השופטת הנכבדה, הינו "אמרת נפטר במילוי תפקידו". כאשר אדם מוסר אמירה - בכתב או בעל פה - במסגרת מילוי תפקידו ומכוחה של חובת דיווח החלה עליו, ופרטיה מתייחסים לפעילות שכבר בוצעה על ידו, ונסיבות האימרה אינן מקימות ספקות באשר לאמיתותה, הרי שגם אם הוא נפטר - אמירתו כשרה כראיה להוכחת העובדות המפורטות בה. ההנחה היא כי ממלא התפקיד עשה את המוטל עליו כהלכה, והדיווח שמסר הינו דיווח אמת (קדמי, בעמ' 582). לציין כי חריג זה הורחב גם למקום בו לא חלה על בעל התפקיד חובת דיווח, והרישום נעשה במהלך הרגיל של תפקידו (ע"א 5664/93 כנען נ' United States of America פ"ד נא(1) 120, 121 (1997)). על רקע זה אנו סברנו כי קבלת עדותו של מר שטרמר לגבי תוכנה של השיחה שנערכה בין מר מיטראני, ז"ל לבין שטיינברג מטעם המערערת איננה לוקה בפגם. יש גם לציין כי מגמת השיח המשפטי בדיני ראיות היא של צמצום איסורי הקבילות והעברת מרכז הכובד לדיון במשקלה של הראיה (ע"א 703/86 ברנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 529, 532 (1989); קדמי, בעמ' 549 והאסמכתאות שם). מקובלים עלינו נימוקי הערכאה הדיונית כי המערערת לא הצליחה להוכיח כי מר שטיינברג הנ"ל לא היה מוסמך מטעמה לאשר למשיבה את שביקשה. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב ממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות, שהמקום לליבונם הוא בערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר ( 29.3.11 בפסקה 28; ע"א 4583/08 נגר נ' בייניש ( 25.3.10 בפסקה 11 והאסמכתאות שם). לאחר שעיינו בתיק בית משפט השלום, נחה דעתנו כי הדברים מבוססים כדבעי. הדברים יפים גם באשר לסוג קו המתח שאושר ותואם, אם גבוה אם נמוך. אסופת המסמכים הקשורה בביצוע העבודה, האישור שניתן על ידי המינהל, עדותו והסבריו של מר קשת מטעם המשיבה - מי שעבד במועד הקמת הקו במדור רשויות מעבר של קווי חשמל (מחוז צפון) אצל המשיבה ולימים גם עמד בראשה - מצביעים על אישור קו מתח גבוה. 11. ראינו אפוא כי גם בהנחה הטובה למערערת כי סעיף 15 דורש אישורה כבעלת זכויות חכירה, זו ניתנה. האם בנסיבות ראוי לאפשר לה לחזור בה מההרשאה ? 'רישיון במקרקעין' משמעו "היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס... הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס" (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24 (התשנ"ה)). ואכן, אין המשיבה מבקשת זכות קניינית במקרקעין, ובפועל אף סילקה ידה מהמקרקעין והעתיקה את קו החשמל למקום אחר. לצורך הדיון נניח, לזכותה של המערערת, כי הרשות שנתנה, ניתנה ללא כל תמורה, כאקט של רצון טוב והיא רשות הדירה. משמע, כי היא רשאית לבטלה בכל רגע (ראו 'רשות מכללא' או ו'רשות גרידא', זלצמן בעמ' 28). ההלכה היא כי רישיון הדיר אכן אינו מקנה לבעליו - במקרה דנן, המשיבה - זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטולו (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל ( 23.11.06) בפסקה 14). אולם, יכול ובעל הרישיון יזכה בפיצוי מכוח הסכם מפורש או משתמע בינו לבין בעל המקרקעין. כל מקרה לפי נסיבותיו, ותוך התחשבות בשיקולי צדק. כך, למשל, שיקולי צדק יש וימנעו מבעל המקרקעין להתנער מהרשות שנתן מקום בו השקיע פלוני כספים להשבחת הנכס או שהקים מבנה קבע או שתיקן ושיפץ מבנה קיים. במקרים מעין אלו מושם הדגש על הסתמכותו של פלוני על הסכמתו של בעל המקרקעין, במפורש או בשתיקה, לשימוש שנעשה בנכס ולנזק שנגרם כתוצאה מאותה ההסתמכות (זלצמן, בעמ' 30, 57; דיאמנשטיין, שם; רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד לז(3) 934, 956 (2003)). במקרה דנן, בעלי המקרקעין (המדינה) אינו מתכחש להסכמתו, אלא החוכר ממנו - אותו חוכר הכפוף לסעיף 7 להסכם החכירה ההיסטורי שבין ממשלת המנדט לבין הכשרת הישוב המקנה לבעלים את הזכות להתיר לאחרים להיכנס למקרקעין לצורך ביצוע עבודות לתועלת הציבור. בהערת אגב נוסיף כי נוכחנו, כפי שגם המשיבה מציינת בעיקרי טיעונה, כי הצבת עמודי חשמל הינה הסדר ייחודי הנשען על ההסדר הסטטוטורי שבפקודת הזיכיונות, ולא בהכרח על מוסד ה'רישיון במקרקעין' המוכר במשפטנו. מכל מקום, בנסיבות אלו, התוצאה צריך וראוי שתהיה כי המשיבה תזכה לפיצוי בגין המחוברים אותם הקימה במקרקעין - על יסוד הסכמת הבעלים (המינהל) ושתיקתה (לכל הפחות) של המערערת משך עשרות שנים, גם לאחר שהפכה לחוכר באופן רשמי. עוד נציין כי אין לפרש את סעיף 15 לתוספת לפקודת הזיכיונות באופן שגם בחלוף עשרות שנים לאחר שהמשיבה נכנסה למקרקעין והציבה עמודיה, עליה לפנותם תוך פיצוי הבעלים/החוכר. הסעיף עוסק בתשלום עבור הנזק הישיר ומיידי שנגרם עם כניסתה של המשיבה למקרקעין. 12. עוד טוענת המערערת כי העתקת קו החשמל נדרשה על מנת להגשים את הוראות התב"ע החלה במקרקעין, אשר שוללת העברת קו חשמל בתוואי שבו הוקם. לטענתה, שגה בית המשפט כאשר לא התייחס לנימוקה זה. השאלה התכנונית, לא בא זכרה בכתב תביעתה של המערערת. גם לא בתצהירי עדיה או במהלך ההוכחות לפני הערכאה הדיונית. רק בסיכומיה שם העלתה אותה המערערת, כאשר אין זה מיותר לציין כי התב"ע עצמה, שמספרה אינו ידוע, לא הוגשה כראיה, אין לדעת מה תוכנה ומה נקבע בה. מטעמים אלו התנגדה המשיבה בסיכומיה להעלאת הטענה. ומה לה למערערת כי תלין על בית משפט השלום שלא התייחס לטיעון שנטען בשפה רפה, בסופו של ההליך וללא כל ביסוס עובדתי (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 512-513 (מהדורה שביעית 1995) ה"ש 215) ? חולשתה של הטענה בולטת גם בערעור ובדומה, בית המשפט זה לא ישעה לנימוק ערעור שלא נטען בערכאה הראשונה. אמנם לכלל זה חריג, שעניינו העלאת טענות משפטיות (להבדיל מעובדתיות) שהן במסגרת עילת התביעה ונובעות מהנתונים הפרושים לפני בית המשפט והצד שכנגד. אך אין עניינו בחריג זה, שכן התשתית העובדתית לוקה בחסר (ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 774, 790 (1993); ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד מח (1) 22, 35 (1997); זוסמן, בעמ' 818). 13. מסקנתנו עד כה הינה שקו החשמל הוקם כדין, ואת עלויות העתקתו יש להשית על המערערת. אך נותר עוד לדון בטענתה לעניין תעריף ההעתקה וסבירותו. המערערת טוענת כי קו החשמל אותו הקימה המשיבה בשנת 1962 נועד לספק את דרישת שכונות המגורים שהיו קיימות באותה העת. מי שביקש דאז להתחבר לחשמל, נדרש לשלם דמי חיבור הכוללים מרכיב של תשתיות, הולכה וכו'. העתק קו החשמל בשנת 2001 נועדה לשרת את שכונת המגורים החדשה שעתידה להבנות בתוואי הישן. וכך, עוד מאות יחידות דיור עמדו לשלם דמי חיבור לרשת החשמל, הכוללים גם הם את אותן עלויות ממש: בגין התשתיות, בגין הולכת חשמל, חיבורו, עלויות חפירה וכיו"ב. זהו תשלום שני ביחס לאותו השירות. דרישת דמי העתקה מהמערערת הינו, להבנתה, התשלום השלישי בגין אותו השירות ממש. על מרכיב דמי החיבור לחשמל, הכולל לכאורה גם חלק יחסי מעלויות התשתית, מבקשת המערערת ללמוד מאמות המידה לקביעת תעריפים כפי שפורסמו על ידי המשיבה בשנת 2003 (אמות המידה נקבעים ומפורסמים מכוח סעיפים 31 ו - 33 לחוק משק החשמל, התשנ"ו - 1996). שם, לא נזכר כל תעריף להעתקת קו, ומכאן לומדת המערערת שהמשיבה חרגה מסמכותה בדרישתה. נטען כי בית המשפט שגה כאשר לא דן בטענה האמורה בנימוק כי לא נטענה בכתב התביעה. לדידה של המערערת, די לה כי טענה שמדובר בדרישה בלתי חוקית. אם מדובר בדרישה כדין, על המשיבה היה להוכיח זאת, בהיותה "המוציא מחברו". בית המשפט שגה בהיפוך הכלל המשפטי והטלת נטל ההוכחה עליה. המשיבה טוענת כי הטענה באשר לתעריף נטענה לראשונה בסיכומי המערערת, ולא בא זכרה בכתב התביעה או בראיות. בהיותה טענה הכוללת בחובה שאלות של חוק לצד שאלות שבעובדה, היה על המערערת לכלול אותה בכתבי טענותיה המקוריים ולהציג ראיות לביסוסה. מכאן, וכפי שהתנגדה להעלאת הטענה בסיכומים, גם אין להעלותה בערעור. למעלה מן הצורך טוענת המשיבה כי אין קשר בין התשלומים המשולמים על ידי לקוח המבקש להתחבר לרשת החשמל לבין התשלום הנדרש עבור עבודות העתקת הקו. דמי חיבור משולמים על ידי הלקוח בגין עבודות חיבור הכוללות עבודות חשמל ותשתיות הכרוכות בביצוע חיבור לרשת, בדגש על החיבור לרשת החשמל. למעשה, מבקשת המערערת כי הציבור כולו ישא בעבודות העתק קו החשמל בו היא היתה חפצה. 14. יכול שהטענה באשר לסבירותו של התעריף הינה טענה ראויה הצריכה להתברר, אלא שהיא לא עלתה כראוי ולא נדונה לגופה בערכאה הדיונית. זאת משום שהיא נטענה באופן מפורש רק בשלב הסיכומים שם. לא יפלא אפוא כי המשיבה התנגדה לכך, ובית משפט לא נדרש לה, ובדין. הפלוגתא לא עמדה במחלוקת בפתיחתו של ההליך, בכתב התביעה. גם אם מבקשת המערערת להיתלות באמור שם לפיו התשלום נגבה ממנה שלא כדין, שומה היה עליה "כמוציא מחברו", להביא ראיותיה לעניין זה קרי, מרכיבי תעריפי החשמל במועדים הרלוונטיים, מספר הנכסים המחוברים לקו הספציפי וכיו"ב. תצהירים ומסמכים בנדון לא הוגשו, עדים לא נחקרו, גם לא עדי המשיבה בעת החקירה הנגדית. הטענה עלתה רק בשלב הסיכומים, כאשר אמות המידה אליהן הפנתה המערערת הינן משנת 2003, בעוד שהעתקת הקו הסתיימה בשנת 2001. בנסיבות אלו, אין תימה כי בית המשפט לא ראה להתייחס לטענה זו, ודחה אותה על הסף. כך גם אנו, והדברים שנאמרו לעיל לעניין התב"ע יפים אף לכאן - לא נוכל להתייחס לטענה שלה יסודות עובדתיים שכלל לא לובנו בערכאה הדיונית ומטעמים שבמערערת בלבד. סוף דבר 15. בשל האמור לעיל, דין הערעור להדחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבה וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪ הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. חלקה של הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי המערערת תועבר למשיבה לתשלום ההוצאות שנפסקו. יתרת הערבות תוחזר למערערת באמצעות בא כוחה. התחום הנפשימתח חשמללחץ נפשי / מתח נפשיחשמל