מהו הפטר מחובות ? סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע את ההסדר הבא: "55. (א) שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו". סעיף 55(ג) מסדיר את סוגיית ההפטר של אחד החייבים ואת השלכת ההפטר על חייבים אחרים בקובעו: "55. (ג) הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". בע"א 33/00 מדינת ישראל , אגף המכס והמע"מ נ' סוריה נקבע: "ההוראה שעניינה ההפטר מסדירה מצב שבו לאחר היווצרותו של חיוב הפטיר הנושה את אחד החייבים מלשלם את החוב שבו הוא חב "ביחד ולחוד" עם האחרים. במצב דברים זה נוצר עימות בין האינטרסים של הצדדים המעורבים בחוב: אינטרס הנושה לגבות את חובו משאר החייבים, אינטרס החייבים האחרים לשמור על זכות ההשתתפות של החייב עמהם בתשלום ואינטרס החייב שהופטר שלא להיות חשוף לתביעת השתתפות זו......... הוראת הרישה של סעיף 55(ג) מעדיפה את האינטרס של שאר החייבים על פני האינטרס של הנושה בכך שהפטרו של חייב אחד הוא הפטרם של כל האחרים, ואילו הסיפה של סעיף 55(ג) - שהיא במוקד ענייננו - קובעת חריג לרישה. לפי חריג זה, יופטרו החייבים האחרים "זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". "כוונה אחרת" - משתמעת מתי משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת? כאשר נעשה ההפטר בהסכם, יש להתחקות אחר קיומה של כוונה אחרת על-ידי בחינת משמעות ההסכם בין הצדדים, נסיבות כריתתו ואחר תכליתו. יש לבחון אם הכוונה הייתה לפטור אישי תוך שמירת הזכויות כלפי חייבים אחרים אם לאו. אומרים על כך פרידמן וכהן: "...השאלה המכרעת, .. נוגעת למשמעות ההסכם שבין הנושה לבין החייב ששוחרר. אם הכוונה היתה ל'פטור אישי'... תוך שמירת הזכויות כלפי החייבים האחרים - יוכל הנושה לתובעם. לעומת זאת, אם הכוונה היתה לשחרור מן החוב - ישתחררו גם החייבים האחרים" (פרידמן וכהן [8], בעמ' 285).  כיצד נקבע אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת? האם בהיעדרו של ביטוי מפורש לכך שההפטר הוא אישי יש להניח כי ההפטר הוא הפטר כללי? התשובה לשאלה זו נעוצה בבחינתה של "הכוונה המשתמעת" מן ההפטר. "כוונה משתמעת" מעידה על עצמה כי אין היא כוונה מפורשת, לא בכתב ולא בעל-פה. די בכך שהיא משתמעת מהקשר הדברים. "כוונה משתמעת" היא, על-פי עצם מהותה, חלשה מכוונה מפורשת ועמומה ממנה. על משמעותה של "כוונה משתמעת" עמד השופט מ' חשין במקרה שנידון לפניו בהקשר ל"אומד דעת" מצווה, שעל-מנת לעמוד עליו יש להתחקות אחר "כוונה משתמעת", באומרו: "...כוונה 'משתמעת' כוללים אנו בה... את 'אומד דעתו של המצווה'... דומה עלינו, כי 'אומד דעת' זה פורס עצמו גם על לימוד דבר מתוך דבר - כדרכו של נבון (''ונבון דבר' שמבין דבר מתוך דבר': סנהדרין, צג, עב) - ובדרכו זו ינחה עצמו בית המשפט בשכל ישר, בצדק וביושר כהלכתם" (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן [4], בעמ' 339). (ראו גם ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד [5]). הכלים לחילוץ "כוונה משתמעת" מתוך הסכם, מנסיבות כריתתו ומתכליתו הם לימוד דבר מתוך דבר בעזרת השכל הישר, הצדק והיושר. תמיכה בעמדה האמורה מוצאים אנו בפסיקה המתייחסת להפטרם של ערבים. בבש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל [6], נידונו טענותיהם של ערבים על הפטר המגיע להם בשל הפטר שניתן לערב אחר. השופט א' גולדברג דחה טענות אלה בקובעו כי הסכם הערבות כשלעצמו יוצר "כוונה משתמעת" אחרת. בלשונו: "...כריכת חיוביהם של הערבים זה בזה, כך שעם נפול אחד החיובים קורסים יתר החיובים, מסכלת את ההגנה המוענקת לאינטרס הציבורי, שעליו עמדנו לעיל, ובכך חותרת תחת מדיניות ביצור מעמדה של הערבות 'הפלילית'. מכאן, כי במהותה משמיעה 'ערבות' זו כוונה אחרת, כלשונו של סעיף 55(ג) סיפה, ולפיה פטור הניתן לאחד החייבים אינו גורע מתוקף התחייבויותיהם של שאר החייבים" (שם [6], בעמ' 242). "כוונה אחרת" משתמעת גם מצפיותיהם של הצדדים. לא ניתן לומר כי כשהופטר עד המדינה נוצרו ציפיות לגיטימיות אצל החייבים האחרים, ובהם המשיב, שההפטר יחול גם עליהם. במצב של היעדר ציפיות לגיטימיות אין שחרורו של חייב גורר גם את שחרורם של שאר החייבים (ראה: פרידמן וכהן [8], בעמ' 285 ה"ש 505; ת"א (ת"א) 267/76 מירון בן ציון ופריבס, עורכי-דין נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) [7], בעמ' 503-501). כמו כן לא הייתה, ולא יכלה להיות, הסתמכות כלשהי מצד החייבים האחרים שהפטרו של שותפם לעבירה יפטור גם אותם. גם מבחינה זו אין המחילה לעד המדינה על חובו, מעבר למוסכם עמו, גוררת את הפטרו של המשיב. ". בבש"א חיפה 16495 POLSKA ZEGLUGA MORSKA ואח' נ' החברה לנאמנות של בנק אגוד בע"מ ואח נקבע: ההסדר חל גם על יתר דיני החיובים (ראו רע"א 29/84 דונקלמן ואח' נ' אריאלי, פ"ד לח(2) 185), ומסדיר מצב, בו לאחר היווצרותו של חיוב, הפטיר הנושה את אחד החייבים מלשלם את החוב בו הוא חב "ביחד ולחוד" עם האחרים. במצב דברים זה, נוצר ניגוד האינטרסים בין הצדדים המעורבים בחוב - הנושה מעוניין לגבות את חובו מיתר החייבים, אלו מעוניינים לשמור על זכותם להשתתפות החייב שהופטר, וזה האחרון מעוניין שלא להיות חשוף יותר לתביעות. ראו ד' פרידמן ונ' כהן, דיני חיובים - חלק כללי (ד' פרידמן עורך), תשנ"ד, עמ' 174. בעוד שהרישא של סעיף 55(ג) מעדיפה את האינטרס של שאר החייבים על פני האינטרס של הנושה בכך שהפטרו של חייב אחד הוא הפטרם של כל האחרים, הרי הסיפא של סעיף 55(ג) קובעת חריג. כאמור, נקודת המוצא היא חזקה בדבר שחרור מן החוב של כל החייבים (ראו ד' פרידמן ונ' כהן בספרם הנ"ל, בעמ' 285). זאת, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת. לשם כך יש לבחון את "הכוונה המשתמעת" מן ההפטר. "כוונה משתמעת" מעידה על עצמה כי אין היא כוונה מפורשת, לא בכתב ולא בעל פה. די בכך שהיא משתמעת מהקשר הדברים. הכלים לחילוץ "כוונה משתמעת" מתוך הסכם, מנסיבות כריתתו ומתכליתו, הם לימוד דבר מתוך דבר בעזרת השכל הישר, הצדק והיושר. (ראו ע"א 33/00 מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ נ' יוסף סוריה , פ"ד נח(5). בע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אפריקה נקבע כי: "נקוודת המוצא העקרונית הינה כי הדירקטורים חבים כלפי הבנק בגין הפרת חובת הזהירות המוטלת עליהם כחברי הדירקטוריון "יחד ולחוד" (ראו פיסקה 32 להלן). בחיוב "יחד ולחוד" חל הכלל שלפיו הפטר של הנושה לאחד החייבים מפטיר את החייבים האחרים, "...זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת" (סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). כוונה כזו משתמעת אם הניזוק (הבנק) מעניק למזיק (דירקטור) פטור אישי (ראו ד' פרידמן, נ' כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים - חלק כללי (להלן - פרידמן וכהן [32]), בעמ' 289). פטור אישי יכול ללבוש צורות שונות. אחת מהצורות המקובלות בישראל היא זו של "הסכם שלא לתבוע". כאשר זהו תוכנו של ההסכם, "משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת", ואין באותו הפטר כדי לשחרר את החייבים מחבותם כלפי הניזוק" בתי המשפט קבעו שיש כוונה אחרת, כאשר עולה מהסכם ו/או מכוונה אחרת שמשתמעת, אף בעל פה, בין הנושה לחייב שהופטר כוונה שהפטר ניתן רק לאותו חייב ולא לאחרים. הפטרחוב