קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסקת חברות במושב עובדים: 1. הסוגיה בה דן פסק דיני היא, אם יש להפסיק חברותם של בני זוג באגודה שיתופית שהיא מושב שיתופי, עקב מגורים מחוץ למושב מזה למעלה מ-22 שנים. התובענה הוגשה על דרך המרצת פתיחה, ונתבקש בה פסק דין הצהרתי, לפיו ההחלטות שנתקבלו על ידי האסיפה הכללית של המשיבה ב-20/2/07 ו-23/8/07 בעניין הפסקת החברות של המבקשים, בטלות. כמו כן מבוקש להצהיר כי המבקשים הם חברי צוריאל - מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן - "המושב" או "המשיבה" או "האגודה"), והם זכאים לכל זכויות החברים במושב, ולחלופין מבוקש להצהיר כי המבקשים זכאים לחלק היחסי ברכוש המושב מיום 20/2/07 ולרבות זכויות במקרקעין, נכסי דלא ניידי, מכסות וכיוצ"ב. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 2. המבקש נולד במושב, הורי המבקש הם חברי המושב ובעלי הזכויות בנחלה 31 הצמודה לנחלה 33. המבקש קיבל, בשנת 1978, את הזכויות בנחלה 32 במושב במסגרת הרחבת המושב לבנים בכורים. בשנת 1985 נישא המבקש למבקשת, ובסמוך לנישואיהם, משנת 1986 לערך, הועתק מקום מגורי הזוג לקרית טבעון. שם בנו המבקשים את ביתם, הולידו ילדים, גידלו אותם וחינכו אותם בבתי ספר מקומיים, והמבקשים מתגוררים בטבעון ברציפות מאז ועד עתה. לכל אחד מהם עבודה שלא בתחומי המושב ושאיננה עבודה חקלאית באדמות המושב. 3. בין אמו של המבקש לבין אביו חל קרע עמוק, בעקבותיו התגרשו השניים; בין יתר ההליכים המשפטיים שנוהלו היו גם הליכים בענייני רכוש. בעקבות החלטת המושב להקצות את מגרש 33/3, המהווה חלק מנחלה 33 (ולהלן - "המגרש") לאריה ואילנית דהאן (אחיו וגיסתו של המבקש), והפקעתה מחזקתה של אמו, שלח המבקש ביום 24/10/04 לועד המושב מכתב התנגדות בשם אמו. לבקשת אימו של המבקש, ניתן ביום 3/11/04 על ידי בית המשפט לענייני משפחה צו מניעה נגד המושב, האוסר עליו למסור את החזקה במגרש לאריה ולאילנית דהאן. הצו בוטל לימים על ידי בית המשפט. המבקש התייצב לימינה של האם, בעוד שיתר בני המשפחה צידדו באב. על רקע זה, כך לטענת המבקשים, מתנכל להם המושב ודורש את הפסקת חברותם, על אף שבמשך השנים לא טענה הנהלת המושב שיש לפגוע בזכויותיהם כחברי האגודה למרות מגוריהם מחוץ למושב. עוד תאר המבקש, מחלוקות ומריבות בין חברי האגודה (בין אביו לדודו), קשרי משפחה ואינטרסים שונים, כשמטרתו להראות, כי היתה התחברות נגדו על רקע תמיכתו באמו. 4. ביום 3/11/04 כתב ועד המושב למבקש ולאשתו מכתב המורה להם לשוב ולהתגורר במושב בתוך שלושה חודשים, אחרת תבוטל חברותם. בהמשך, ביום 16/11/04, יצא מכתב תיקון, בו ניתנה למבקשים שהות של שנה לחזור למושב, והותרע בהם, שאם הם לא יחזרו להתגורר במושב, יפנה הועד אל רשם האגודות השיתופיות בתום התקופה על מנת למוחקם מפנקס החברים באגודה. 5. ביום 24/1/06 נדרשו המבקשים (במכתב) להתייצב לשימוע לפני ועד המושב, אשר ידון במועד שנקבע בהפסקת חברותם. אולם המבקש לא התייצב לישיבה שנקבעה וטען במכתב מיום 26/1/06, באמצעות בא כוחו, כי אין כל טעם בשימוע כיוון שחברי הועד אחראים "להתנהגות הקלוקלת" במושב עד לאותו מועד (למבקש היו טענות רבות נגד חברי הועד, שחלקם אינם קשורים לפרשה, הקשורה בהפסקת חברותו). במקביל הגישה אמו של המבקש תלונה לרשם האגודות השיתופיות כנגד חברי הועד בגין אופן התנהלות הועד. ביום 29/1/06 קיים ועד המושב ישיבה בעניינם של המבקשים (ושל שניים נוספים - שאול חדד ואביטן פרץ) והחליט להפסיק את חברותם של המבקשים באגודה (כמו גם של השניים הנוספים). על החלטה זו הגישו המבקשים ביום 20/2/06 ערר לרשם האגודות השיתופיות. ברם הם לא קיבלו תשובה על עררם. 6. רשם האגודות השיתופיות כן ענה לפנייתם של חדד שאול ושמחה (חברים אחרים במושב, שהועד החליט להפסיק גם את חברותם בשל כך שלא התגוררו במושב), במכתב מיום 20/4/06. בסעיף 3 כתב רשם האגודות השיתופיות, כי כל עוד לא כונסה האסיפה הכללית והחליטה על הוצאתם של בני הזוג חדד מחברותם באגודה עפ"י סעיף 27 לתקנון האגודה, הרי שהם חברים לכל דבר ועניין, וזה הדין לגבי כל חבר שועד ההנהלה החליט להוציאו מהאגודה. 7. בהתאם להוראות רשם האגודות השיתופיות, התכנסה האסיפה הכללית של המושב ביום 20/2/07 לדון, בין היתר, בהפסקת חברותם של המבקשים (ולהלן - "ההחלטה הראשונה"). באותה ישיבה נכחו 16 חברים מבין חברי המושב, ובעד הוצאתם של המבקשים מחברותם במושב הצביעו כל הנוכחים. המבקשים לא התייצבו לישיבה זו. משהלין המבקש בטענות פרוצדוראליות שונות על אופן ניהול הישיבה מיום 20/2/07, הודיע המושב למבקשים במכתב מיום 24/7/07 של בא כח המושב, כי על מנת לאפשר להם להיות נוכחים בדיון בעניינם תחזור האסיפה הכללית ותתכנס ביום 23/8/07. האסיפה חזרה והתכנסה ושוב הצביעו כל המצביעים על הפסקת חברותם של המבקשים (ולהלן - "ההחלטה השנייה"). באסיפה זו נכחו פחות משני שליש החברים באגודה, ובעד הפסקת חברותם של המבקשים הצביעו כל הנוכחים. המבקשים לא התייצבו אף לישיבה זו, כשהמבקש טען שהוא נאלץ לפנות לבית החולים עקב כאבים ברגלו. טענות המבקשים 8. המבקשים טענו, שבמהלך כל השנים, מאז 1986, בהם התגוררו מחוץ למושב, המושב נהג בהם, והם נהגו כלפי המושב, כחברים לכל דבר ועניין: המבקשים קיבלו הודעות תשלום לאגודה כמו שאר חברי המושב וכן קיבלו הטבות כאשר הן חולקו לחברים. בשנת 1997, משהבינו המבקשים שלא יחזרו למושב, הם הודיעו להנהלת המושב, כי את כל דברי הדואר שהמושב מוציא אליהם יש לשלוח למענם בקרית טבעון. ואכן, ממועד זה ועד לשנת 2007 נהג המושב לשלוח להם את הדואר שלהם לכתובת ביתם בטבעון. 9. עד לחודש נובמבר 2004 מעולם לא העלה המושב כל טענה באשר למגורי המבקשים מחוץ למושב, אולם מייד לאחר קבלת התנגדות המבקש מיום 24/10/04 להקצאת המגרש לאחיו ולגיסתו, איים יו"ר המושב על המבקשת, שאם לא יחזרו בהם מהתנגדותם למסירת המגרש, ידאג המושב לסלקם מחברותם באגודה שיתופית. בפגישות של המבקש עם חברי ועד המושב, וביניהם חבר הועד, דוד בן עיון, נאמר למבקש, לטענתו, שאם יחדל לסייע לאימו להיאבק על זכויותיה בנחלה 33, הוא ואשתו לא יסולקו מחברותם במושב. 10. לגרסת המבקש, משנודע לו במקרה ב-18/2/07, כי המושב עומד לדון באסיפה הכללית, שנקבעה ל-20/2/07, בהפסקת חברותו וחברות אשתו, פנה אל המושב במכתב לביטול הדיון, ואח"כ במכתבים להמצאת פרוטוקול האסיפה הכללית. אולם הוא לא זכה לתגובה ואו התייחסות, ורק ביום 21/6/07, שלח המושב למבקש את פרוטוקול האסיפה מיום 20/2/07. בתגובה דרש המבקש מב"כ האגודה רשימת מסמכים ומענה לשאלות, אולם המשיבה לא נעתרה לבקשותיו. 11. לאחר שנודע למבקש, כי המשיבה עומדת להצביע בעניינו במהלך אסיפה כללית נוספת ביום 23/8/07, הוא ביקש הבהרות לגבי הליך האישור של החלטה שכבר ניתנה, ותשובה לא ניתנה לו. בנוסף ביקש המבקש, אמנם ביום הדיון גופו, לדחות את הישיבה של האסיפה הכללית עקב אישפוזו בבית חולים, אך למרות זאת האגודה קיימה את הדיון ביום 23/8/07 ללא נוכחותם של המבקשים (ואז ניתנה ההחלטה השניה). 12. המבקשים טענו כי התנהלותה של המשיבה לאורך השנים הייתה חסרת תום לב, ודין ההחלטה הראשונה כמו גם השנייה להתבטל, בין היתר, מן הטעמים הבאים: הרקע להחלטות המשיבה להוציאם מהחברות במושב נובע משיקולים זרים, משום שהמבקש ביקש לעמוד על זכויות אימו; האגודה פעלה בניגוד לסעיף 29 לתקנון המושב, בכך שלא הודיעה למבקשים 60 ימים לפני מועד האסיפה הכללית בדבר הכוונה להפסיק חברותם במושב, ובכלל זה לא הודיעה על החלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 20/4/06 ועל מועד האסיפה הכללית שעמדה להתכנס ביום 20/2/07, למצער 60 ימים לפני הישיבה; המשיבה פעלה בניגוד לסעיף 30 לתקנון המושב שכן לא הוקמה ועדה על מנת לבדוק את חילוקי הדעות בין האגודה למבקשים; המשיבה לא נהגה לפי כללי ההצבעה הקבועים בסעיף 27 לתקנון המושב, קרי האסיפה הכללית התנהלה ללא רוב חבריה, שני שליש מהחברים, כפי שנדרש על פי סעיף 27 הנ"ל; ההצבעה לא הייתה חשאית והיא התייחסה לשני בני הזוג, בעוד שהיה עליה להצביע בנפרד לגבי כל אחד מהם; המשיבה פעלה בניגוד לתקנה 37 לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה-1975, הקובעת כי יש לאפשר לחבר לעיין בספרי הפרוטוקולים תוך 7 ימים מדרישתו, זאת על אף שהמבקש פנה למשיבה בשורה של מכתבים לקבלת מסמכים ופרוטוקול הישיבה מיום 20/2/07, שהיו אמורים לסייע לו להתגונן כנגד טענות המשיבה, אולם אלה לא נמסרו לו; כל תהליך האשרור של ההצבעה הראשונה באמצעות ההצבעה השניה, אינו מוסדר בתקנון המושב ולפיכך בטל. 13. בנוסף טענו המבקשים כי הסכמתה בהתנהגות של המשיבה להתגוררותם של המבקשים מחוץ למושב במשך שנים, התגבשה לכדי נוהג, אשר גובר על תקנון המושב. לכן התגוררות שלא במושב אין בה די כדי לשלול את חברותם של המבקשים. 14. לטענת המבקשים הם הופלו לרעה ביחס לשאר החברים, שאינם מתגוררים במושב, כדוגמת יעקב בן עמרם דהאן שאינו מתגורר במושב מזה 17 שנים ומכר את המשק שלו בשנת 2008, וכדוגמת ישראל זנג שאינו מתגורר במושב מזה 10 שנים. טענות המשיבה 15. מאז 1986 אין המבקשים מתגוררים או מקיימים קשר כלשהו עם קהילת המושב, למעט כשמעורבים אינטרסים כלכליים; המבקשים אינם מתכוונים לשוב ולהתגורר במושב, אלא רק ליהנות מהיתרונות החומריים של חברות שכזאת. חרף הפצרות, התראות ואף צעדים ממשיים שננקטו נגד המבקשים על מנת שיחזרו להתגורר במושב, הם לא חזרו להתגורר בו ולהיות חלק מהמרקם החברתי שכה חיוני לחיי מושב, וזאת עד היום. 16. לטענת המשיבה, חל שיהוי רב מאז ההחלטה השנייה מיום 23/8/07 ועד להגשת המרצת הפתיחה הנוכחית. לפני הגשתה, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בחיפה, הגישו תובענה כנגד המשיבה בעניין הקצאת קרקעות (בש"א 7081/06) וטענו לזכויות חומריות הנובעות מחברותם במושב. השופט יצחק כהן דחה את בקשתם בכותבו שהמבקשים אינם מתגוררים במושב מזה 22 שנים, ואין להם כוונה בעתיד הקרוב לעבור ולהתגורר בו. המבקשים הסתירו מבית המשפט פרט מהותי זה ופרטים מהותיים נוספים הרלבנטים להליך הנוכחי. 17. זאת ועוד ניתנו למבקשים עשרה ימים על מנת לתקוף את ההחלטה הראשונה, והם לא פנו בתוך מועד זה בכל הליך משפטי. 18. אין זה נכון כי המבקשים הופלו לרעה: האגודה התייחסה לשמות שהעלו המבקשים: ישראל זנג קיים את דרישת האגודה לשוב ולהתגורר במושב, ואלה שלא עשו כן (פרץ אביטן ומרצדס ושאול חדד), חברותם באגודה הופסקה. בקשר ליעקב דהאן, משנת 2004 הוא העמיד את משקו למכירה, ורק בשנת 2008 מצא קונה, ולכן במצב דברים זה לא היתה הצדקה עניינית לנקוט סנקציות נגד מי שהוציא עצמו ביוזמתו מן החברות באגודה. 19. כמו כן לא עמדו שיקולים זרים באשר להתנהלות האגודה כלפי המבקשים. להפך, כוונתה היתה לנסות לתקן את המצב לפיו חברים אינם גרים במושב, וכל הקשר שלהם הוא קבלת זכויות רכושיות וכלכליות (כמו מכסת ביצים, אותה, ככל הנראה נהג המבקש להעביר לאחרים בתמורה). רק משכלו כל הקיצין נאלצה האגודה לפעול כפי שמתחייב, בין היתר גם כדי למנוע טענות הפלייה ומשוא פנים מצד אחרים. 20. עוד טוענת המשיבה כי לאחר שפנתה אל המבקשים במכתבי התראה רבים ודרשה מהם לשוב ולהתגורר במושב, נשלחה הזמנה לשימוע בעניין הפסקת חברותם, ואולם המבקשים לא התייצבו לשימוע למרות שידעו על מועדו. המבקש אף הודיע שאינו מתכוון להגיע לשימוע. 21. החלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 20/4/06 לא קבעה כי הליך הוצאת החברים על ידי החלטת ועד המושב בטל, אלא היא התייחסה לסעיפים 26 ו-27 לתקנון האגודה, שלא על פיהם פעל המושב, ושגם הדרך בה נקט המושב, לפי סעיף 25 לתקנון, היא דרך כשירה על פי הדין על מנת להפסיק חברות של מי שנטש את מגוריו במושב לאורך תקופה כה ארוכה. על כל פנים, הרשם הורה שיש להשלים את ההליך על ידי אישור האסיפה הכללית, ואכן כך נעשה. 22. אשרור ההחלטה הראשונה על ידי ההחלטה השניה, נעשה לפנים משורת הדין, ועל מנת לתת למבקשים הזדמנות נוספת להופיע ולהביע עמדתם. הזימון נעשה חודש ימים מראש, למניעת כל תקלה אפשרית. האשרור הוא בגדר הצבעה נוספת. לגירסת המשיבה, המבקש לא היה מאושפז במועד האסיפה ביום 23/8/07, משום שמזכיר האגודה צלצל לבית חולים רמב"ם ובירר זאת ונמסר לו שהמבקש אינו מאושפז. המערער אף לא המציא תעודה רפואית. על כל פנים, אף המבקשת לא התייצבה לאותה ישיבה וגם לא בא-כוחם שהיה מעורב בהליכים וליווה אותם. 23. המשיבה טענה כי פעלה בהתאם לסעיף 25 לתקנון המושב ובהתאם להלכה שנקבע בבג"צ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פד"י נד(5), 299 (ולהלן - "פס"ד נוימן") הקובעת כי די בהחלטת וועד ההנהלה לעניין הוצאת חבר משורות חברי האגודה בנסיבות של נטישת מקום המגורים בתחומי המושב. דיון והכרעה 24. אין מחלוקת כי מזה למעלה מ-24 שנים, המבקשים אינם מתגוררים במושב, ומרכז חייהם הוא בטבעון שם בנו לעצמם בית וגידלו בו את ילדיהם, אשר למדו בבתי ספר בטבעון ולא במושב. אקדים ואקבע כאן (ולעניין זה עוד אחזור) ששוכנעתי כי למבקשים אין כל כוונה בעתיד הנראה לעין, לחזור להתגורר במושב. השאלה, שהתשובה עליה תכריע את הדין, היא אם הפסקת חברותם של המבקשים נעשתה בהליכים כדין כדין. העקרון של "ישיבה יחדיו" במושב השיתופי 25. המגורים המשותפים במושב, הם אחד מעקרונות הבסיס של אורח החיים הקיבוצי ושל המושבים השיתופיים. עקרון זה הוא אחד המבדילים אותו מפרוייקטים מסחריים-כלכליים אחרים. אנשים רשאים להתאגד במסגרת זו או אחרת, לחכור או לרכוש קרקעות ולעבד אותם באופן זה או אחר של שיתוף על מנת למקסם את הכנסותיהם - אין זה הרעיון של האגודה שיתופית שהיא מושב קיבוצי. בע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד ס(2) 277, עמדה השופטת ע' ארבל על מאפייניה של האגודה שיתופית ועל מטרותיה:   "האגודה שיתופית, שבבסיסה עומד העיקרון הקואופרטיבי, היא אחד מחמשת התאגידים בתחום המשפט הפרטי (ארבעת האחרים הינם חברה, שותפות, עמותה ואגודה עותמאנית, האמורה להיות מוחלפת על ידי העמותה על פי סעיף 68 לחוק העמותות, תש"מ-1980). האגודה מבקשת 'לאגד חברים בעלי מקצוע או מעמד דומה כדי לשפר את מצבם הכלכלי על ידי פעולות משותפות עבור חברים' (בג"ץ 77/69 שדה צבי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' רשת האגודות השיתופיות, פ"ד כד(1) 269, בעמ' 276). היא מבוססת על קשר אישי בין החברים ומבקשת לקיים שיתוף או עזרה הדדית בין חבריה, להשגת יתרונות כלכליים ואחרים עבורם, במסגרת קיבוץ, מושב עובדים, מושב שיתופי, כפר שיתופי וכו' (ע"א 524/88 "פרי העמק" נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4) 529, 544)" (שם, 283). לא ניתן להשיג מטרות אלו מבלי שיש מגורים משותפים, המאפשרים, כמצוטט לעיל, קשר אישי בין החברים במסגרת מושב שיתופי. בפס"ד נוימן (עמ' 317-318), הרחיב השופט חשין על אורח החיים במושב, הכולל מגורים משותפים וקשר אישי: 24. .... מושב עובדים אינו בית משותף שהדיירים בו יכולים שיהיו זרים זה-לזה. מושב עובדים אינו אף מקום מגורים גרידא לאנשים עובדים. המושג מושב עובדים משמיע - אמור הוא להשמיע - אורח חיים, קשר אישי, שיתוף ועזרת-גומלין בין אדם לאדם. מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית אינו אך מסגרת פורמאלית והתאגדות להתיישבות; חברות במושב מצביעה על בחירה בדרך חיים משותפת. כך עולה אף מהוראת סעיף 4 לפקודת האגודות השיתופיות, ולפיה מטרותיה של אגודה שיתופית הן '...טפוח החסכון, עזרה עצמית ועזרת גומלין בין אנשים בעלי אינטרסים כלכליים משותפים, כדי להביא לידי שיפור תנאי חייהם, עסקיהם ושטות הייצור שלהם...'. וכלשונו של בית-המשפט בע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס [7], בעמ' 425 (מפי השופט בך): 'החברה והאגודה שיתופית הינן גופים משפטיים שנועדו לעשות רווחים. אך בהבדל מחברה בע"מ, המבוססת על קשר רכושי בין החברים, האגודה שיתופית היא מבנה חברתי המבטא דרך חיים. באגודה שיתופית מושם הדגש על הקשר האישי ההדוק בין החברים...'. ראו עוד והשוו: ס' אוטולנגי אגודות שיתופיות - דין ונוהל (כרך א) [21], בעמ' 23 ואילך; ד' לוין המנהל והניהול בחברה ובאגודה שיתופית [22], בעמ' 197-196. 25. הוויה זו של חיים במושב, אצילה לה במישרין על פירושן של הוראות בתקנון של האגודה. אכן, מי שאינו מתגורר במושב זמן רב - ובכוונה אני נוקט לשון סתמית של 'זמן רב' - לכאורה מנתק הוא עצמו מאותה הוויית-חיים של מושב: הוויה של חיים יחד, של עזרה הדדית, של שיתוף, של סולידריות, של פגישות תכופות בצרכניה. קיומם של קשר אישי, של שותפות ושל אינטרסים משותפים בפיסת קרקע מסוימת אינו יכול להוסיף ולהתקיים - על-פי טבעם של דברים - בין אגודה וחבריה לבין מי שנטש את מקום מגוריו במושב. על דרך השלילה נאמר, כי קשר בשלט-רחוק עם מושב ועם חברים במושב אינו מתיישב, לכאורה, עם חבֵרות במושב. מי שקשריו עם מושב אינם אלא למטרה כלכלית או פיננסית גרידא - והוא בגופו לא יתגורר במושב - לא יוכל להיחשב חבר במושב. כשם שנתקשה לתאר חיי נישואין כסדרם שעה שהאישה מתגוררת דרך-קבע כאן, האיש מתגורר דרך-קבע שם, והשניים נפגשים אחת לכמה חודשים, כן יהא - אמנם, על דרך של חומר-וקל - גם בענייננו. מגורים-יחד בדוגמת הנישואין ומגורים-במקום בדוגמת המושב, הם תנאי-בלעדיו-אין: כאן לנישואין, כאן לחבֵרות במושב". אסכם ואקבע, כי המושב כאגודה שיתופית,שהיא הן קהיליה חברתית והן אגודה למטרות כלכליות ומסחריות, שונה מכל אגודה אחרת שמטרותיה כלכליות ומסחריות בלבד, בכך שהיא מאופיינת גם בחיים משותפים בישיבה ביישוב אחד, בדרך כלל שאינו גדול מדי, על מנת לאפשר חיי קהילה משותפים. על הדרכים להפסקת חברות במושב שיתופי עקב מגורים מחוץ למושב לאורך תקופה 26. עקרון זה של "ישיבה יחדיו" על מנת לקיים חיים בעלי ערכים שיתופיים - בקיבוץ יותר ובמושב פחות, אך עדיין בחיים קהילתיים משותפים - מצא ביטויו הן בחיקוקים המתייחסים למושבים ולקיבוצים והן בתקנונים הספציפיים של כל אגודה שיתופית. כך, בתקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (להלן - "תקנות החברות"), שכותרתה היא "תיקון פנקס החברים", נקבע כי לא יראו אדם כחבר האגודה אלא אם מקום מגוריו הקבוע הוא במושב: "(1) באגודה שסיווג אותה הרשם כקיבוץ או מושב שיתופי לא יראה הרשם אדם כחבר אלא אם הוא גר דרך קבע בתחום הקיבוץ או המושב השיתופי, והוא כשיר להתקבל כחבר על פי הוראות תקנות הקיבוץ או המושב השיתופי; (2) באגודה שסיווג אותה הרשם כמושב עובדים לא יראה הרשם אדם כחבר אלא אם הוא גר בתחום מושב העובדים דרך קבע והוא אחד מאלה: (א) בעל משק בתחום מושב העובדים; (ב) בן זוגו של בעל משק כאמור או האלמן או האלמנה שלו; (ג) בן משפחתו של בעל משק כאמור או של בן זוגו או בן זוג של בן משפחה העובדים דרך קבע באותו משק; ...(ההדגש בקו אינו במקור, ש.ש). בסעיף 5 (א) לתקנות החברות נקבע, בין היתר, כי החברות פוקעת אם חדלו להתקיים אצל החבר הסגולות הדרושות לחברות לפי תקנון האגודה, והוועד אישר זאת, או אם נתקיימו בחבר תנאים על פי הוראת תקנות האגודה לפקיעת החברות מאליה. " פקיעת חברות 5. (א) חברותו של חבר באגודה תפקע במקרים אלה: (1) במות החבר, ואם החבר הוא תאגיד - עם ביטול רישומו; (2) עם הכרזת החבר כפושט רגל, ואם הוא תאגיד - עם מתן צו לפירוקו, זולת אם התיר הרשם את המשך החברות; (3) אם חדלו בו הסגולות הדרושות לחברות לפי תקנות האגודה, וועד ההנהלה של האגודה, או רשות אחרת שלה שנקבעה לכך בתקנות האגודה, קבעה זאת בהתאם להוראות התקנות; (4) אם נתקיימו בחבר תנאים על פי הוראות תקנות האגודה לפקיעת החברות מאליה; (5) עם הוצאת החבר מהאגודה על פי החלטת רשות מרשויות האגודה שבסמכותה להחליט על הוצאת חברים מהאגודה על פי תקנותיה; (6) .... המעיין בסעיף 5 מוצא בו שלש דרכים להפסקת חברות: האחת - פקיעת החברות מאליה כאשר נתמלאו התנאים (ס"ק (4)); השניה - עם הפסקת התכונות הדרושות, והועד או רשות אחרת שנקבעה לכך בתקנות האגודה אישרו זאת (ס"ק(3)); השלישית - עם הוצאת החבר מהאגודה על פי החלטת רשות מרשויות האגודה שבסמכותה להוציאו (ס"ק (5)) (ודרך זו עשויה לחפוף את השניה, כאשר הועד הוא שמוסמך להכריז על הוצאת החבר). בנידוננו, דעתי היא כי עם הפסקת מגוריו של החבר בתחומי המושב, נכנס הוא לגדרה של תקנה 5(3) המצוטטת לעיל, לפיה לא מתקיימות בו יותר הסגולות הדרושות לחברות, ואזי ועד האגודה או מי שנקבע לכך בתקנון רשאי (ויותר נכון "חייב") להפסיק את חברותו. לפני שאמשיך לבדוק אם חברותם של המבקשים הופסקה כדין, אחזור אחרונית, לשאלה העובדתית, שכבר נתתי תשובה עליה אולם ללא הנמקה מפורטת, האם המבקשים אינם גרים במושב "דרך קבע" (תקנה 6 לעיל). האם הפסיקו המבקשים להתגורר במושב "דרך קבע" 27. השופט חשין בפס"ד נוימן דן בהרחבה במשמעות הביטוי "עקירה ממקום מגורים" (זה היה הביטוי שהופיע בתקנון הספציפי של האגודה באותו עניין) וקבע כי מדובר בהעתקת מקום המגורים באורח מלא, שאינו חלקי ואינו זמני. מי שאינו מתגורר במושב זמן רב, לכאורה מנתק עצמו מחיים של מושב: הוויה של חיים יחד, של עזרה הדדית, של שיתוף, של סולידריות, של פגישות תכופות בצרכניה. קיומם של קשר אישי, של שותפות ושל אינטרסים משותפים אינו יכול להוסיף ולהתקיים - על-פי טבעם של דברים - בין אגודה וחבריה לבין מי שנטש את מקום מגוריו במושב. לא ניתן לקיים "קשר בשלט-רחוק" בין החברים המתגוררים במושב, לבין אלו שעזבו אותו, והדברים צוטטו לעיל. "עקירה ממקום מגורים" משמעה "טוטאליות בניתוק קשר", ולצורך ההכרעה בעניין זה יש לשלב מבחן אובייקטיבי - הפסקת מגורים בפועל, עם מבחן סובייקטיבי שעיקרו בהוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים. באמצו אמות מידה אלה, פסק השופט חשין בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נב(2) 306 (1998), לעניין זכאות להקצאת מגרשים, שהיתה מותנית במגורי קבע ביישוב משך חמש שנים: "על דרך ההכללה ניתן לומר כי משך ההיעדרות ממקום המגורים הקבוע יכול לשמש אינדיקציה משמעותית לשלילת יסוד הארעיות, ולהצביע על ניתוק הזיקה של מגורים בקביעות. לכאורה, היעדרות לתקופה קצרה מצביעה על פניה על אופיה הארעי והיעדרות לתקופה ממושכת מצביעה על ניתוק זיקת המגורים, אך משך הזמן כשלעצמו אינו יכול לשמש מודד בלעדי ומספיק, ומתבקשת בחינה נוספת - מהותית - של טיב ההיעדרות. כך למשל, היעדרות למטרה מוגדרת וחולפת עשויה להתמשך זמן רב מבלי לאבד בכך מאפיה הארעי. כך אדם הנזקק לאישפוז ממושך בגין מצבו הרפואי, עלול להעדר מביתו למשך זמן רב ואינו מנתק בכך בהכרח את זיקת המגורים לביתו. או טול לדוגמא, אדם השוהה מעבר לים עקב תפקיד בשליחות המדינה. השהות בחו"ל מוגבלת לתקופת התפקיד ואף אם זו עשויה להתמשך אין ההעדרות מאבדת מארעיותה, ואין היא בהכרח מנתקת את נושא התפקיד מזיקת המגורים לביתו. מנגד, יש שלאחר היעדרות קצרה ניתן יהיה, בנסיבות מתאימות, ללמוד על ניתוק חד של זיקת המגורים" (שם, 319 - 320). השופט חשין הוסיף וקבע כי לצורך הכרעה בשאלת העקירה יש לבחון את מכלול הזיקות הרלבנטיות, אשר יכול ותימצאנה, בין השאר, במספר שנות ההיעדרות מן המושב, במקום העבודה, במרכז חיי הקהילה של החבר, בעיבוד הנחלה, במקום חינוך הילדים, ברישום במירשם האוכלוסין, בזיקת משפחה ובעוד כיוצא באלו זיקות. ניתן אף להיעזר בהלכות הקובעות לעניין מקום מושבו הקבוע של אדם בארץ פלונית או אלמונית (שם, 323). 28. סבורה אני כי אותו פירוש שניתן בפס"ד נוימן למונח "עקירה" יחול גם בהפסקת המגורים בתחומי המושב ב"דרך קבע". 29. בענייננו עמדתי היא כי הוכח שהמבקשים אכן עקרו ממקום מגוריהם במושב וחדלו בדרך קבע להתגורר בו. המבחן האובייקטיבי, קרי הפסקת מגורים בפועל, מתקיים כאן, שהרי המבקשים אינם מתגוררים בפועל במושב משנת 1986 (למעלה מ-24 שנים), ואינם מכחישים עובדה זו. בכל התקופה הזאת הם גרו (ועדיין מתגוררים), דרך קבע, בקריית טבעון. באשר למבחן הסובייקטיבי, קרי הוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים, שוכנעתי שאין בכוונתם של המבקשים לחזור ולהתיישב במושב. המבקשים לא הראו נכונות אמיתית מצידם לשוב ולהתגורר במושב. מלבד הצהרות בעלמא על כוונתם לעשות כן, בפועל לא עשו דבר בנדון, ואף לא ביקשו אורכה לחזור ולהתגורר במושב. לעניין זה כתב השופט חשין (שם עמ' 314), כי: "אכן קשה להלום כי פלוני לא יתגורר במושב עשרות בשנים, והצהרה סתמית מפיו כי בכוונתו לשוב ולהתגורר במקום די יהא בה כדי לסתור טענה של עקירה ונטישה..." בחקירתו הנגדית מדוע אין הוא חוזר למושב, השיב, בהעלותו טענה שלא העלה עד הנה, שהוא חושש לאלימות כלפיו מצד משפחתו. אינני מקבלת את טענתם זו של המבקשים ולא האמנתי לה. סבורה אני כי טענתם זו איננה כנה, וכי היא נולדה לצורכי משפט זה ובמהלכו, מבלי שנטענה טענה כזו בתצהירי הצדדים או בכתבי בי-דין מטעמם. 30 לסיכום הסוגיה של אי קיום התנאי של מגורי קבע, קובעת אני כי למבקשים אין זיקות אמיתיות למושב; מגוריהם, מקום עבודתם ועיסוקיהם אינם במושב. זאת ועוד; במשך תקופה כה ארוכה לא נהגו המבקשים כיתר חברי האגודה, לא השתתפו באסיפות הכלליות, ולא עיבדו את משקם. לפיכך, כדין ראה בהם ועד המושב כמי שנטשו את המגורים במושב בלא כל כוונה לחזור אליו. 31. אחזור לשביל הראשי בו הילכתי - השאלה אם הפסקת החברות בנדוננו נעשתה כדין. הוראות הדין והתקנון של המושב לעניין הפסקת החברות 32. הבסיס המשפטי לסמכויותיה של האגודה שיתופית, כמו גם הסמכויות של מוסדותיה, הזכויות והחובות של חבריה וההוראות בעניין קבלת חברים חדשים ובעניין פקיעתה של החברות, מוסדרים בפקודת האגודות השיתופיות, בתקנות שהותקנו מכוחה וכן בתקנון של כל אגודה ואגודה. 33. לעניננו קובע סעיף 25 של תקנון האגודה, המורה כדלקמן: "הפסיק חבר-האגודה להתגורר דרך-קבע ןבפועל בישוב צוריאל; וכן עברה שנה מיום הפסקת מגוריו בישוב צוריאל כנ"ל; וכן ועד ההנהלה קבע בישיבתו את קיומן של שלוש העובדות הנ"ל; וכן העובדות הנ"ל והקביעה הנ"ל נרשמו בפרוטוקול הישיבה הנ"ל - תהיה פקיעת חברותו של החבר הנ"ל כפקיעה לפי סעיף 24 הנ"ל והוראות הסעיף 24 הנ"ל תחולנה על החבר הנ"ל" לשם השלמת התמונה אביא גם את סעיף 24 לתקנון האגודה: "חבר-האגודה, הרוצה לצאת ממנה, חייב להודיע לה כעל כך בכתב. נמסרה הודעה לאגודה, כאמור - תפקע חברותו בתום ששה חודשים מיום קבלת הודעה זו על-ידי האגודה, בתנאי שחברות זו לא תפקע כל זמן שהוא חייב כסף לאגודה; וכן כל עוד הוא מקבל מהאגודה שרות משרותיה; אלא אם החליט ועד ההנהלה לשחרר את החבר הזה מתנאי זה". הדברים ברורים: מי שהפסיק להתגורר דרך קבע ובפועל בישוב, חברותו פוקעת בתום ששה חודשים מיום ההחלטה של הועד על הפסקת חברותו. בכך, לפי תקנות אלו, שלמה פעולת הפסקת החברות. 34. בפס"ד נוימן, ביקשו העותרים מרשם האגודות השיתופיות כי ימחק שמם של חברים במושב כפר אז"ר מפנקס האגודה, כיוון שהם עקרו ממקום מגוריהם במושב. הרשם סירב , והעותרים הגישו עתירה לבג"צ. השאלה שנדונה שם היתה אם פקעה חברותו של חבר במושב כפר אז"ר מכוח סעיף בתקנון האגודה אשר קבע כי החברות פוקעת "בעוקרו את מושבו מהמושב או כשאין במחשבתו להתיישב בו". בית המשפט קבע כי הסמכות לקבוע שהחברות פקעה מחמת טעמים אלו נתונה לוועד האגודה, בהחילו בעניין זה "בין במישרין בין על דרך של היקש" את הוראת סעיף 5(א)(3) לתקנות החברות. נקבע שם, שאין הכרח בנקיטת צעדים פורמאליים על-ידי מוסדות הקיבוץ לשם הפסקת חברותו של חבר שעקר, אלא די בבדיקה עובדתית כי החבר אכן "עקר" את מקום מגוריו. כן נפסק, כי החלטה בדבר פקיעת חברות היא החלטה קונסטיטוטיבית אותה יכול הוועד לקבל רק לאחר עריכת בירור מתאים ומתן זכות טיעון לאדם שעניינו נדון. חשובה לענייננו היא הקביעה, שדי בהחלטת הוועד "ואין צורך בנקיטת הליכים נפרדים ונוספים להוצאת החבר מן האגודה על פי הוראת התקנון" (פס"ד נוימן בעמוד 311; וראו גם ב-ע"א 47/73 הרחבת כפר תבור, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' עטיה, פ"ד כח(2) 122 (1974)).  לא מן המותר, לצטט לעניין זה מפס"ד נוימן: "16. החלטתו של הוועד על פקיעת חברות, החלטה קונסטיטוטיבית היא. אין חברותו של חבר פוקעת מאליה שעה ש"עוקר" הוא מן המושב. חברותו של חבר תפקע רק משעה שיחליט הוועד - לאחר עריכת בירור - כי אכן עקר מן המושב. ... למותר לומר כי בירור זה כורך את זכותו של החבר להשמיע את שיש בפיו להשמיע. עם זאת נוסיף ונציין כי החלטה על כך שפלוני "עקר" מן המושב די בה כדי להפסיק חברות, ואין צורך בנקיטת הליכים נפרדים ונוספים להוצאת החבר מן האגודה על פי הוראות התקנון (תקנה 5(א)(3) לתקנות החברות)..." (שם, 312). 35. לאחרונה בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, החיל את הלכת נוימן בפסק הדין בעמ"ן 536/08 סרוסי נ' קיבוץ עין גב (החלטה מיום 22/6/09). בפסק דין סרוסי נדונה בקשת מערערים בעניין רישומם בפנקס החברים של הקיבוץ. בימ"ש דחה את הערעור בעקבות חלוף כל השנים הארוכות הללו בהם המערערים לא התגוררו בקיבוץ, השתלשלות העניינים העובדתית, עקירת מקום המגורים בפועל, וההלכה הפסוקה בעניין נוימן, שלא הותירו ספק בדבר פקיעת החברות. אינני מסכימה עם טענת המבקשים כי יש לאבחן את פסקי הדין בעניין נוימן ובעניין סרוסי מהמקרה שלפניי; בכל שלושת המקרים, פסקה הזיקה ליישוב או לקיבוץ, והחברות בהם פקעה. 36. בנדוננו, המבקשים קיבלו מספר התראות לשוב להתגורר במושב, לאחר שעברו כשני עשורים מאז הפסיקו את מגוריהם במושב. הם לא נענו להתראות אלו. ביום 29/1/06 קיים ועד המושב ישיבה, אליה זומנו המבקשים, אולם סרבו לבוא, וקבע כי חברותם של המבקשים במושב פקעה. דעתי היא כי בכך נתמלאו דרישות התקנון ויש לראות החלטה זו כתקפה, שרירה ועומדת. יודגש כי לעניין החלטה זו, ניתנה למבקשים זכות השימוע: כאמור, הם נדרשו במכתב מיום 24/1/06, להגיע לשימוע לפני ועד המושב כחלק מההליכים להפסקת חברותם. המבקשים לא התייצבו לישיבה שנקבעה, וטענו במכתב מיום 26/1/06, באמצעות בא כוחם, כי אין כל טעם בשימוע, כשהם מעלים טענות מטענות שונות שאינן רלוונטיות - על התנהלות המושב, נגד חברי הועד ועוד. משמע כי הועד פעל לאחר שניתנה למבקשים זכות להשמיע דבריהם, אולם הם דחו אותה. בכך תמה ונשלמה הפסקת חברותם של המבקשים במושב (כפוף לתום ששה חודשים). 37. מלכתחילה סברה המשיבה, בהסתמך על ייעוץ משפטי שקיבלה, כי די בהחלטת הוועד לעניין הוצאת חבר משורות חברי המושב, ועמדתו זו, כאמור, מקובלת עלי. דא-עקא, שההליך "הסתבך": המבקשים לא הסכינו עם ההחלטה להפסיק את חברותם, ופנו, הם וחברים נוספים, במכתב אל רשם האגודות. רשם האגודות, ולעמדתי בטעות, סבר שיש לפעול על פי סעיף 28(א) לתקנון האגודה, והורה על קיום אסיפה כללית. כאמור, סבורה אני כי החלטה זו ניתנה בטעות, תוך התעלמות מזכותו, ואף חובתו, של ועד המושב להפקיע את חברותם של המבקשים על פי סעיף 25 לתקנון, ותוך התעלמות מסעיף 5 לתקנות החברות, הדן בפקיעת החברות, ומסעיף 6 לאותן תקנות, אשר חייב את רשם האגודות למחוק את שמות המבקשים מפנקס החברים. אודה כי לא אבין מדוע פעל רשם האגודות כך, אלא אם לא עמדו לפניו כל הטענות העובדתיות,לפיהן מזה כ-22 שנים (אז) אין המבקשים מתגוררים במושב, או שהוא נתפס לכתוב במכתבו של המושב שם היתה התייחסות, לטענת המושב עקב טעות, לסעיף 28 לתקנון. החלטת הרשם מיום 20/4/06 התייחסה למנגנון הקבוע בסעיפים 27 ו-28 לתקנון המושב ולכן, חייבה את המשיבה לערוך אסיפה כללית: "...כל עוד לא כונסה האסיפה הכללית והחליטה על הוצאתם של חדד שאול ושמחה מחברותם באגודה עפ"י סעיף 27 לתקנון האגודה, הרי שהם חברים לכל דבר ועניין ועל האגודה להיענות לבקשתם לקבלת מסמכים מהאגודה. וזה הדין לגבי כל חבר שועד ההנהלה החליט להוציאם מהאגודה." המושב פעל בהתאם להנחיית רשם האגודות וקיים שתי אסיפות כלליות על מנת להצביע בעניינו של המבקש. 38. סעיף 27 לתקנון המושב קובע כי: "חברותו של חבר באגודה פוקעת מרצונה של האגודה: אם קיימת לגביו עילה להוצאתו מהאגודה והעילה היא מהמפורטות בסעיף 28 של תקנון זה; וכן אם קויימה אסיפה כללית, אשר בסדר יומה נכללה הצעה להוציא את החבר הנ"ל מהאגודה; וכן אם השתתפו באסיפה הכללית הנ"ל רוב חברי האגודה; וכן אם הצביעו באסיפה הכללית הנ"ל בעד הוצאת החבר הנ"ל מהאגודה שני שלישים מהמצביעים וההצבעה היתה חשאית. סעיף 28 (א) לתקנון המושב קובע: "אלו העילות להוצאת חבר מהאגודה: החבר אינו גר דרך קבע ובפועל בישוב צוריאל..." 39. השאלה שעולה כאן, היא אם אזכור עילה של "החבר אינו גר דרך קבע ובפועל בישוב צוריאל" בסעיף 28, הדן בעילות להוצאת חבר מהאגודה, מונע הכרזה על הפסקת חברותו לפי סעיף 25 לתקנון, המאפשר לועד להכריז על הפסקת החברות מאותה עילה: סבורה אני שיש להשיב על כך בשלילה. פרשנות שלא כעמדתי תביא לכך שהמיעוט עלול להפגע: נניח כי האסיפה הכללית היתה קובעת כי אין להפסיק את חברותם של המבקשים באגודה, הרי בכך היו נפגעות זכויותיהם של יתר החברים באגודה ובעיקר של המיעוט אשר הצביע על הוצאתו או שהוא מבקש להפסיק את חברותו. עמד על כך השופט חשין בפס"ד נוימן (עמ' 307-308): "שלישית, כהוראתה של תקנה 6 לתקנות החבֵרות, מוסמך הרשם לצוות על אגודה לתקן את פנקס החברים 'מיזמתו'. סמכותו זו של הרשם דומה לסמכותו של בית-משפט להחליט החלטות בנושאים אלה ואחרים, והרשם - כמוהו כבית-משפט - יפעל דרך-כלל על-פי בקשות שתופנינה אליו מפיהם של בעלי-עניין. לשון אחר, הרשם ישקול בקשה לתיקון פנקס החברים בעקבות פנייתו של גורם מעוניין, ובענייננו-שלנו: בעקבות פנייתם של העותרים, שהם אליבא דכולי עלמא גורמים מעוניינים. ואכן, היה ראוי לו לרשם כי יפעיל את סמכותו לבקשתם של העותרים. הכרה בחברותו של מי-שאינו-ראוי-להיות-חבר משפיעה במישרין על כוחם של מי שהם לכל-הדעות חברים; מוהלת ומדללת היא את כוחם ואת זכותם; פוגעת היא במישרין בקניינם ומפחיתה היא מיכולתם להשפיע על דרך ניהולה של האגודה. על דרך זה יש לפרש את סמכותו של הרשם ליזום הליכים, וכך נבין את חובתו של הרשם ליזום הליכים במקרים מסוימים. ראו והשוו בג"ץ 79/63 טרודלר נ' פקיד הבחירות לצורך הרכבת ועדה חקלאית למועצה המקומית רמת-השרון [1], בעמ' 2511 (הכרה במעמדו של חבר אגודה הטוען כנגד הענקת זכות בחירה לחבר אחר). ניתן אף ללמוד היקש לענייננו מהוראת סעיף 134 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, וגם מכאן נדע על מעמדם של העותרים. רביעית, בנסיבות כפי שנצטיירו לפנינו, היה מקום להכיר בזכותו של חבר לטעון נגד חברים אחרים, גם לו אמרנו - ולא אמרנו - כי הזכות לעתור לתיקון פנקס החברים ניתנת לאגודה בלבד, לה - ולא לאחר זולתה. הקניית זכות לאגודה משמיעה הקניית זכות לאורגנים המוסמכים בה. ואולם, במקום שבו מצויים האורגנים המוסמכים (הוועד, האספה הכללית וכו') במצב של ניגוד עניינים, ראוי כי תינתן זכות לחבר לטעון בשם האגודה - כ"נציגה" של האגודה - מחשש שמא לא תממש האגודה באמצעות האורגנים המוסמכים שבה - בשל "בעיית הנציג" - זכות שבמהלך הדברים הרגיל הייתה נדרשת לממשה. ראו, למשל, ז' גושן "'בעיית-הנציג' כתיאוריה מאחדת לדיני התאגידים" [24], בעמ' 255. כך יצרה ההלכה את זכות התביעה הנגזרת המוקנית בנסיבות מסוימות לבעל מניות בחברה - זכות שהפכה לחוק חרות בחוק החברות של שנת תשנ"ט1999- - ולא נמצא לי טעם טוב וראוי שלא להקיש מדין החברות לדין האגודות השיתופיות. ראו: סעיפים 194 ואילך לחוק החברות; א' חביב-סגל דיני חברות - לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [20], בעמ' 602 ואילך; א' יורן "אחריות מנהלים: אכיפתה וביטוח נגדה" [25], בעמ' 454 ואילך; א' ברק "היקף התערבותו של בעל-המניה בניהול החברה על ידי מנהליה: כוחו של בעל-המניה לתבוע על הפרת זכות על ידי מנהליה" [26]; ע"א 52/79 סולימני נ' בראונר (פרשת סולימני [2]). עם זאת נזכור כי תביעה נגזרת היא החריג, וכי בית-משפט יכיר בה רק במקרים שהצדק מחייב זאת. ראו פרשת סולימני [2]. ראו עוד והשוו: ע"א 726/74 מלונות נוה-ים של חוף ארסוף בע"מ נ' כהן [3]; ע"א 578/75 בן-טל נ' בן-טל [4]. ענייננו-שלנו מתאים לתביעה נגזרת. בתתנו דעתנו להיותו של ועד האגודה בעל-אינטרס ממשי, לכאורה, באי-הוצאתם של חברים מן האגודה, ובשים-לב למאזן-הכוחות בתוככי האגודה ניתן אף לומר, כי התביעה הנגזרת כמו-נגזרה לפי מידתו של ענייננו (או להפך). ההחלטה על אי-הוצאתם של חברים נעשתה בידי הוועד, וברי כי הוועד עצמו לא יעשה כל שימוש בזכות הניתנת לאגודה לפנות לרשם ולבקשו לעשות לתיקון פנקס החברים. בנסיבות אלו, אך צדק ויושר הם כי יוקנה מעמד לעותרים לבקש את הרשם שיעשה לתיקון פנקס החברים". עולה מהמצוטט, כי אם יש לכל חבר זכות לפנות למחוק חבר מפנקס החברים, קל וחומר לועד; אם נייחד סמכות זו רק לאסיפה הכללית, הנדרשת להצביע לפי רוב חברים מסויים להפקעת החברות, נמצא כי המיעוט מקופח. לפיכך, סבורה אני כי הפרשנות הנכונה היא שסעיף 27 אינו שולל סמכותו של הועד לפעול על פי סעיף 25. 40. עוד אעיר כי אינני מסכימה עם טענת המבקשים כי לא נערך בירור, וכן לא ניתנה להם הזדמנות להשמיע טענותיהם. המבקשים מודים כי אינם גרים במושב דרך קבע למעלה מ 22 שנים. כמו כן ניתנו להם מספר הזדמנויות לבוא ולהשמיע את טענותיהם (בשימוע ובאסיפות הכלליות), אולם הם בחרו, לכל הפחות בשימוע לפני הועד ובאסיפה הכללית מיום 20/2/07 שלא להופיע. הם היו מודעים למועדם של ישיבות אלו. המבקש מאשר בעדותו, כי החליט שלא להגיע לשימוע לפני הועד לאחר שהתייעץ עם עורך דינו (עמ' 10 לפ' שורה 12). על אף שההזמנה לאסיפה הכללית ביום 23/8/07 הומצאה למבקשים חודש לפני, רק באותו יום בשעה 18:20 הודיע בא כוחם של המבקשים בפקס כי המבקש נפצע ומאושפז. לא בא כוחו של המבקש ולא המבקשת עצמה הגיעו לאסיפה הכללית, אשר נדחתה לשעה 20:30. רק בשלב התשובה לסיכומים צירף המבקש אישור רפואי. 41. עד הנה קבעתי, שדי היה בהחלטת הועד על מנת להפסיק חברותם של המבקשים, וכי הבאת הנושא להחלטתה של האסיפה הכללית היתה בטעות. נשאלת השאלה אם מנוע המושב עתה להסתמך על ההחלטה של הועד משום שפעל לפי הנחיית רשם האגודות. סבורה אני שיש להשיב על כך בשלילה. כאמור, לעמדתי החלטה זו היא מסוג ההחלטות שאין הכרח להביאן לפני האסיפה הכללית ואף עדיף כי לא יובאו לפני האסיפה הכללית, שכן לכל אחד מהמתנגדים זכות לפנות לרשם האגודות על מנת למחוק חבר "עוקר" מהמושב. ההצבעה בשתי האסיפות הכלליות, על אף שכפי שאבהיר להלן, לא עמדה בדרישות התקנון, איננה פוגעת בהכרזה הקונסטיטוטיבית של הועד, לפיה פקעה חברותם של המבקשים במושב. 42. בהתאם למסקנתי בסעיפים הקודמים, אינני רואה חשיבות בטענתם של המבקשים, כי חל "שינוי חזית" בעמדת המשיבה: טוענים הם כי המשיבה הסתמכה על סעיפים 27 ו-28 לתקנון האגודה, הדנים בהצבעה באסיפה הכללית. עיון בכתבי בי-דין מראה כי המשיבה הסתמכה על תקנה 5(א)(5) לתקנות החברות, הדנה בפקיעת החברות. כן הסתמכה המשיבה על פס"ד נוימן. הדיון כולו נסוב על השאלה, אם ההחלטה להפקיע את החברות היתה כדין. יצויין כי בהמשך ההליך, לרבות בסיכומים שהגישה המשיבה - היא כתבה כי שגתה באיזכור סעיף 28(א) לתקנון המושב, ובמקומו היא מסתמכת על סעיף 25 לתקנון המושב הדן בפקיעת חברות מרצונו של החבר. לעמדתי, בנסיבות אלו, כאשר הבדיקה היא משפטית בעיקרה, אינני רואה מניעה להכריע את הדין על פי הוראות סעיף 25 לתקנון, כפי שעשיתי לעיל. 43. אתעכב עתה, מעל לנדרש - שהרי קבעתי כי ההליך לפני ועד האגודה היה כשיר והוא בתוקף - ואדון בתוקפן של שתי ההחלטות באסיפה הכללית: באשר לתחולתם של סעיף 27 בצירוף סעיף 28(א) לתקנון הקיבוץ והדרישות הנצרכות לפקיעת חברותו של חבר מרצונה של האגודה, טוענים המבקשים כי המשיבה פעלה בניגוד להוראת 27 (וכן בניגוד לסעיפים 29 ו-30 לתקנון החלים אך ורק במקרה של הוצאת חברים מהאגודה לפי סעיף 27 לתקנון) שכן הם לא זומנו זמן מספיק לפני הישיבה, שמספר המצביעים היה קטן משני שליש ושההצבעה לא היתה חשאית. מסכימה אני עם המבקשים בעניין זה, כי תנאי סעיף 27 לא התקיימו בענייננו, קרי, אחוז ההצבעה באסיפה מיום 20/2/2007 ובאסיפה מיום 23/8/07 לא היה בהתאם לקבוע בסעיף, וההצבעות לא היו חשאיות. העיד מזכיר האגודה ואישר שבאסיפה הכללית מיום 20/2/07 נכחו בין 16 ל-20 חברים מתוך 124 חברים של המושב, וההצבעה הייתה גלויה. כן אישר כי ההצבעה באסיפה מיום 23/8/07 היתה ללא רוב של חברי המושב וגלויה. לכן לכאורה החלטות האסיפה הכללית עפ"י סעיפים אלו, אינן תקפות. סעיף 30 לתקנון 44. המבקשים טוענים, כי נשללה זכותם על פי סעיף 30 לתקנון להפנות את הסכסוך לועדה, שתכריע בעניין. נוסחו של הסעיף הוא כדלקמן: "אם חבר-האגודה, אשר אותו הוצע להוציא מהאגודה, יודיע תוך 15 (חמשה עשר) יום מיום מסירת ההודעה, המפורטת בסעיף דלעיל, על אי-הסכמתו למפורט בהודעה זו, יובאו חילוקי-הדיעות בין האגודה לבין החבר הנ"ל בפני ועדה, שתורכב מנציג ועד ההנהלה, נציג החבר הנ"ל ואדם שלישי, אשר עליו יוסכם על-ידי שני חברי הועדה הראשונים הנ"ל; ובהעדר הסכמה על כך ימונה אדם שלישי זה על-ידי 'ניר שיתופי'". סבורה אני כי טענה זו נטענה בחוסר תום לב מובהק: למבקשים נשלחה הודעה על כך שהועד עומד להתכנס על מנת להפסיק חברותם. הם סרבו להופיע לפניו ולהשמיע דבריהם. הם אף לא פנו מעולם בדרישה לפעול לפי סעיף זה. נוטה אני אף לקבוע כי ההליך לפי סעיף 30 אינו מתייחס אלא להליכים לפי סעיפים 27 ו-28 ולא לפי סעיף 25 שאם כי, לו פנו במועד בבקשה להליך זה, מן הדין היה להתירו להם . האם התגבש נוהג, לפיו מגורים מחוץ למושב אינם מפקיעים את חברותו של החבר שהפסיק מגוריו במושב: 45. באשר לטענת המבקשים, כי התנהגותה של המשיבה, בהעלימה עין לאורך התקופה על התגוררתם מחוץ למושב, יצרה נוהג או מנהג, אשר גוברים על תקנון המושב - אינני סבורה כי המבקשים הצליחו להוכיח נוהג כזה. בפס"ד נוימן צויין כי ההלכה היא שנוהג יכול שישנה מתקנון של אגודה שיתופית (וראו גם ע"א 84/64 בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' פרידמן, פ"ד יח (3) 20). הטוען לקיומו של נוהג אין די לו שיטען לנוהג. שומה עליו להביא ראיות מוצקות. המדובר הוא במקרים חריגים ויוצאי-דופן, בהם נמשכת הסטייה מן התקנון שנים ארוכות ורצופות ומשתרש נוהג שכל חברי האגודה יודעים על קיומו ופועלים על-פיו. הנטל להוכחת קיומו של נוהג - לא-כל-שכן להוכחת קיומו של נוהג-מבטל-תקנון - נטל כבד הוא, והנטל מוטל - למותר לומר - על הטוען לקיומו. כדי להצליח בטענה שנוהג מסויים מבטל הוראות של תקנון אגודה שיתופית, על הטוען לקיום הנוהג להוכיח הסכמה - הלכה למעשה - של כל החברים באגודה להסדרים הכלולים בנוהג והנוגדים את תקנון האגודה (עמ' 326ג). לעמדתי, כאמור, לא עמדו המבקשים בנטל זה: אף טענתם כי המושב קיבל מהם את מסי האגודה והם גם השתתפו ב"הסכם המערכת", אינה מראה אלא על כך שכל עוד לא הופסקה חברותם, לא משך המושב ידו מהמסים, וכנגד נהנו המשיבים שנים רבות מזכויות באגודה שלא הגיעו להם. הפליה ושיקולים זרים 46. באשר לטענת המבקשים כי החלטת הועד והאסיפות הכלליות לקו בפגם של הפלייה, אינני מקבלת אותה, ואני דוחה גם את טענתם של המבקשים כי הוצאתם מהמושב נעשתה מטעמים זרים. אם החליט המושב לעשות סדר בשורותיו - מה טוב; בהחלטה הראשונה והשנייה, מלבד המבקשים, הוציאה המשיבה חברים נוספים שגם הם אינם מתגוררים במושב תקופה ארוכה. אוסיף, כי אפילו תחילת ההליכים מקורה בסכסוכים פנימיים בין משפחות במושב, הרי "שתיקת הכבשים", מטעמים למיניהם - בין שמקורם בכוחניות של סיעה זו או אחרת במושב ובין מכל טעם אחר - איננה יכולה להכשיר את התנהלותם של המבקשים: נטישה היא נטישה היא נטישה. 22 שנים (והיום כבר כ-25 שנים), אינם אתנחתא בחייהם של המבקשים כבעלי זיקת מגורים במושב, אלא בניה מובהקת של חייהם במקום אחר. לפיכך, אין מנוס אלא מלדחות את בקשתם של המבקשים ולהורות כי החלטת הועד מיום 29/1/06 כדין נעשתה, וכי מיום זה ואילך אין הם זכאים לזכויות ולהטבות הניתנות רק לחברי האגודה. יצויין כי בזכויותיהם בביתם וברכוש הדלא ניידי של המבקשים, אין פגיעה והם רשאים למוכרם לאחרים או להמשיך להתגורר בהם. פסלות יחסית 47. המשיבה הוסיפה וטענה, בהסתמכה על ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' איילת השחר, ניתן ביום 19/12/10 , כי יש להשאיר את שתי ההחלטות של האסיפה הכללית על כנן, אפילו נפלו בהן פגמים, וזאת על פי העקרון של "הבטלות היחסית". אינני סבורה שניתן יהיה להשתמש בעקרון זה על אף שהמבקשים עקרו מהמושב מזה תקופה ארוכה מאד.יש בהן מספר פגמים, שהצרי להם הוא קיום האסיפות מחדש, וכך היה צריך לפעול אלמלא החלטתו של הועד שהיא תקפה וחרצה גורל חברותם של המבקשים ובדין. ועם הסיום 48. כאמור לעיל התובענה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאותיה של המשיבה ושכ"ט בא כוחה בסכום כולל של 20,000 ₪. חברות במושבמושבים נחלות ומשקים