קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקעה לצורך סלילת כביש: זוהי תובענה שבה מתבקש בית המשפט להצהיר כי המבקשת רשאית לתפוס חזקה במקרקעין שהופקעו לצורך סלילת דרך, וכי על המשיבים לפנות את המקרקעין ולהימנע מנקיטת פעולה שתפריע למבקשת לתפוס את המקרקעין ולבצע בהם עבודות. הרקע העובדתי המבקשת, מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בע"מ, הינה חברה ממשלתית המאוגדת על פי דין. המבקשת באה בנעליה של יחידת הסמך הידועה בשם מע"צ - מחלקת עבודות ציבוריות. המשיבים הינם הבעלים של חלק ממקרקעין הידועים כגוש 19227 חלקה 1 וכגוש 19217 חלקה 4 (להלן: "המקרקעין"). את המקרקעין ירשו המשיבים מן המנוח עבדאללה סעיד נצר אלדין ז"ל (להלן: "המנוח"). ביום 4.9.94 חתם שר התחבורה מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל, 1943 (להלן: "פקודת הדרכים") על צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (דרך 854: מעלות כרמיאל קטע תפן מעלות; דרך הגישה לגיתה, דרך הגישה לינוח ממערב; צומת הגישה ללפידות ממערב; צומת (מחלף) לפידות מזרח; צומת הגישה לכסרא; צומת הגישה לאזור התעשיה תפן מצפון; צומת הגישה לג'ת וגיתה; צומת הגישה לאזור התעשיה תפן מדרום; צומת הגישה לינוח; צומת הגישה לכפר הורדים; צומת מעלות), התשנ"ח-1994 (להלן: "הצו" או "הצו משנת 1994"), המחיל את הוראות פקודת הדרכים על קטעי הדרך והצמתים המפורטים בו. צו זה פורסם בקובץ תקנות 5629. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה אישרה את התוכנית המפורטת מס' ג/7856 (להלן: "תוכנית ג/7856"). התוכנית פורסמה למתן תוקף ביום 9.7.00 בילקוט פרסומים 4900. תשריטי התוכנית מחילים את הוראותיה גם על המקרקעין. המבקשת מתכננת לבצע בכביש עבודות להתוויית כביש מס' 854 ולהרחבתו, בקטע שבצומת כסרא (להלן: "הכביש"). המבקשת שלחה אל המנוח "הודעה על תפיסת חזקה במקרקעין" הנושאת תאריך 1.7.08 (להלן: "הודעת ההפקעה") (נספח ג' לתובענה). בסעיף 1 להודעה נכתב כדלקמן כדלקמן: "הרינו להודיעכם כי השטח שבנדון הופקע בצו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 שפורסם ע"י שר התחבורה בקובץ תקנות מס' 1728 מיום 27.5.65 עמ' 2087 לצורך סלילת כביש 854 (להלן: "הפרויקט")". בהמשך אותה הודעה הודיעה המבקשת על כוונתה לתפוס חזקה במקרקעין. ביום 20.7.08 פנה עו"ד סאלח עבדאללה, שייצג את המשיבים, למבקשת במכתב שבו ציין כי המשיבים קיבלו את הודעת ההפקעה, וכי המנוח נפטר בשנת 1990 ולכן היה על המבקשת לשלוח את הודעת ההפקעה לילדיו וליורשיו על פי דין. עו"ד עבדאללה הודיע, כי המשיבים מתנגדים לתפיסת החזקה במקרקעין על ידי המבקשת. בהמשך היו בין הצדדים חילופי מכתבים נוספים. המשיבים התנגדו לכניסת נציגים של המבקשת למקרקעין, וסרבו למסור למבקשת את החזקה במקרקעין המופקעים. גדר המחלוקת המבקשת טוענת כי לפי פקודת הדרכים ולפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") היא מוסמכת לתפוס חזקה במקרקעין ולבצע את העבודות הדרושות לסלילת הכביש ולהרחבתו. ואילו המשיבים טוענים כי למבקשת לא קיימת זכות בדין לתפוס את החזקה במקרקעין. הצדדים חלוקים ביניהם הן לגבי חוקיותה של ההפקעה והן לגבי זכותה של המבקשת לתפוס חזקה במקרקעין מכוחו של צו ההפקעה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית עד ראשית שנת 2010 היו קיימים בחקיקה הישראלית שני מקורות נורמטיביים מרכזיים להפקעת מקרקעין: האחד - פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), והשני - פקודת הדרכים, שמכוחה הוצא צו ההפקעה בענייננו. ביום 15.2.10 נכנס לתוקפו החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: "החוק המתקן"), אשר ערך תיקונים נרחבים בפקודת הקרקעות, ובסעיף 22 שלו ביטל את פקודת הדרכים. הנושאים שהוסדרו בעבר בפקודת הדרכים מוסדרים כיום, אף הם, בפקודת הקרקעות. אלא שהחוק המתקן נחקק לאחר האירועים נשוא תובענה זו. במועדים הרלבנטיים לתובענה זו חלו, איפוא, שני החוקים בנוסחם הקודם. ההתייחסות בפסק הדין תהיה לנוסחים אלה, שהיו בתוקף במועדים הרלבנטיים לתובענה. מסגרת הדיון - תקיפה עקיפה המשיבים, אשר חולקים על חוקיותם ועל תוקפם של הליכי ההפקעה ותפיסת החזקה, בחרו שלא לפנות בעניין לבית המשפט המוסמך, אלא התנגדו לתפיסת המקרקעין ולכניסת נציגים מטעם המבקשת אליהם (ראה: סעיף 28א לתצהירים נ/2 ונ/3 שהוגשו מטעם המשיבים). בעקבות זאת פנתה המבקשת לבית משפט זה והגישה תובענה זו. אציין כי בניגוד לטענת המשיבים, הרי שתובענה מסוג זה כשירה להתברר בדרך של המרצת פתיחה (ראה: ע"א (מחוזי ת"א) 2881/07 גונן ואח' נ' מע"צ - החברה הלאומית לישראל בע"מ (26.8.07)). המשיבים העלו בתשובתם לעתירה טענותיהם בעניין חוקיותם ותוקפם של הליכי ההפקעה והתפיסה. התוצאה היא כי הליכי ההפקעה ותפיסת החזקה, שהינם החלטות של רשויות מנהליות, נבחנים בתקיפה עקיפה, ולא בתקיפה ישירה בבית המשפט המוסמך. לפיכך מוגבלת הבחינה לפגמים ההופכים החלטה מנהלית לבטלה מעיקרה (void), כחוסר סמכות, ואין היא מתייחסת לטענות בדבר קיומם של פגמים ההופכים החלטה לניתנת לביטול (voidable), אשר דינן להתברר בתקיפה ישירה בבית המשפט המוסמך בלבד. על האבחנה בין תקיפה ישירה לתקיפה עקיפה של מעשה או החלטה של רשות מנהלית עמד בית המשפט העליון בע"א 790/77 ד"ר אלנה אורט נ' הפול לביטוח חובה, איגוד ישראלי של חברות הביטוח בישראל בע"מ, פ"ד לד(2) 785 (1980): "הלכה פסוקה היא שמעשה או החלטה של רשות הפגומים בחוסר סמכות (או פגם אחר העולה כדי חוסר סמכות) אין להם קיום משפטי כלל, והם בטלים מדעיקרא (void) ואין חובה לפעול על-פיהם. מאידך, מעשה או החלטה של רשות שנעשו במסגרת הסמכות אך לוקים בפגם (כגון טעות) הם נפסדים, היינו רק ניתנים לביטול (voidable) וכל עוד לא בוטלו על-ידי בית-משפט מוסמך יש להם קיום משפטי והם תקפים לכל דבר וענין. האזרח אינו רשאי להתעלם מפעולות מינהליות כאלו או לפעול בניגוד להם - ומשעשה כן, יהא צפוי לסנקציות הקבועות בחוק בגין כך. משמעותה של הבחנה זו היא שכנגד מעשה הלוקה בחוסר סמכות שהוא בטל מדעיקרא ניתן להתגונן הן בתקיפה ישירה (direct attack) לפני בית-המשפט הגבוה לצדק, והן בתקיפה עקיפה (collateral attack) לפני כל ערכאה שיפוטית בה יתעורר הענין באופן אינצידנטלי. החלטת בית-המשפט בכגון זה תהיה דקלרטיבית בלבד, מאידך גיסא, כנגד מעשה מינהלי שהפגם שבו הוא במסגרת הסמכויות והוא אך נפסד (voidable), ניתן לפעול רק בדרך של תקיפה ישירה לפני בג"צ, ודין תקיפה עקיפה על מעשה כזה להיכשל - וזאת כיון שהחלטתו של בית-המשפט כאן היא קונסטיטוטיבית, ורק לבג"צ הוענקה בחוק הסמכות לבטל מעשה מינהלי". למען שלמות התמונה אציין כי במהלך השנים קנתה לה אחיזה בפסיקה הלכה בדבר בטלותן היחסית של החלטות מנהליות. לפי הלכה זו, אין הכרח שפגם שנפל בהחלטה מנהלית, אפילו יהא זה פגם חמור כגון חריגה מסמכות, יוביל לביטול ההחלטה מעיקרה. דרך התקיפה, אם תקיפה ישירה ואם תקיפה עקיפה, עשויה להכתיב את תוצאת התקיפה, כך שתוצאה שאפשר היה להגיע אליה בדרך של תקיפה ישירה, יתכן שאי אפשר יהיה להגיע אליה בתקיפה עקיפה (ראה: רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637 (2000) בפסקה 10 לפסק הדין; בג"צ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (9.9.07) בפסקה 24 לפסק הדין). המשיבים מעלים מספר טענות נגד ההפקעה ונגד התפיסה. מבין טענותיהם, הטענות הראויות להתברר בתקיפה עקיפה, דהיינו אלה שעניינן פגמים שתוצאתם עשויה להיות בטלות מעיקרה, הינן: המבקשת לא רשמה בפנקסי המקרקעין הערת אזהרה אודות ההפקעה. טענות בנוגע להודעת ההפקעה: ההודעה נשלחה אל המנוח ולא אל המשיבים שהינם בעלי המקרקעין; הצו משנת 1994 לא הוזכר בהודעת ההפקעה; והיה שיהוי במסירת הודעת ההפקעה. לא קוימו הוראות סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה. המשיבים העלו טענות נוספות נגד ההפקעה ונגד התפיסה - כי אין מדובר בצומת מסוכנת; כי תאונות הדרכים שארעו היו במרחק גדול ממנה; כי לא נמסר להם תשריט של מודד המראה מהם המקרקעין המופקעים; כי המבקשת לא הביאה במניין שיקוליה קיומה של תוכנית חדשה באזור, תוכנית ג/112756 מיום 23.4.09 (נ/1) אשר מבצעת שינויים רבים בדרכים באזור; וכי המבקשת, בשיתוף פעולה עם המועצה המקומית כסרא, קיבלה את החלטתה ובחרה להפקיע דווקא את המקרקעין של המשיבים משיקולים זרים ועל מנת לפגוע במשיבים, ותוך הפלייתם לרעה אל מול בעלי מקרקעין אחרים באזור. ואולם פגמים נטענים אלה אינם מסוג הפגמים ההופכים החלטה מנהלית לבטלה מעיקרה, אלא מסוג הפגמים העשויים להפוך החלטה מנהלית לנפסדת. לכן הדיון בהם אינו בסמכותו של בית משפט זה, אשר אינו מוסמך לבטל החלטות נפסדות בהליך של תקיפה עקיפה, ולפיכך לא אדון בהם במסגרת פסק דין זה. מכאן אעבור לבחון אחת לאחת את טענות המשיבים הראויות להתברר בהליך של תקיפה עקיפה. אי רישום הערת אזהרה סעיף 3א לפקודת הדרכים קובע כי משניתן צו לפי סעיף 3 ירשום רשם המקרקעין הערה על כך בפנקסי המקרקעין לגבי הדרך שהצו חל עליה. אין חולק כי בענייננו לא נרשמה הערת אזהרה כנדרש בסעיף 3א לפקודת הדרכים. ואולם בפסיקה נקבע כי אי רישום הערת אזהרה אינו פוגע בצו ובקניית הקרקע מכוחו. אפנה בעניין זה לפסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה בה"פ (שלום פ"ת) 1092/00 שר התחבורה נ' ליבפלד ערגה (1.7.02) ולפסיקה שאוזכרה שם: "ואולם הפסיקה קבעה במקרים דומים של אי רישום הערת אזהרה, כי אי הרישום אינו פוגע בצו ובקניית הקרקע מכוחו. בבג"ץ 301/78 גן חינא בע"מ נ. מחלקת עבודות ציבוריות ואח', , סביר, כרך י"ב, עמ' 23, נפסק: "הימנעות מלרשום הערת אזהרה אין בה כדי לבטל או לגרוע מתוקף הצו". בבג"ץ 211/75 יוסף ידיד נ. מינהל מקרקעי ישראל ואח', סביר, כרך ט', עמ' 324, קבע בג"ץ כי ההפקעה שרירה וקיימת, למרות שבעת ההפקעה לא ניתנה לבעלים הודעה על ההפקעה וגם לא נרשמה הערת אזהרה בספרי האחוזה על ההפקעה. בה.פ. (הרצליה) 20009/96 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון ואח' נ. פאריש (חקיקי) משה (לא פורסם), , קבעה כב' השופטת דודקביץ: "לענין משמעות אי רישום הערת האזהרה, מסכימים הצדדים כי אין בכך כדי להביא לבטלות הצוים משהוקנה להערת האזהרה תוקף דקלרטיבי בלבד, למרות טענות ב"כ המשיב כי אי רישום זה אינו מקרי ואינו זניח, ולכן אני קובעת כי הצוים תקפים, אף משלא נרשמה הערת אזהרה כמתחייב מסעיף 3.א לפקודה". בה.פ. (הרצליה) 10013/98 מדינת ישראל - משרד התשתיות הלאומיות ואח' נ. בק נתן - חומרי בנין (לא פורסם), , קבע כב' השופט גורפינקל: "אין מחלוקת כי במקרה דנן לא נרשמה הערת אזהרה במשך זמן רב, והדבר אף עולה מן המסמכים שצורפו. משהוקנה להערת האזהרה תוקף דקלרטיבי בלבד, אין בכך כדי להביא לבטלות הצוים". בה.פ. (פ"ת) 1091/00, שר התחבורה ואח' נ. שיף שושנה (לא פורסם), , דחה גם כב' השופט שטרסמן, את הטענה בדבר העדר רישום אזהרה. בספר "דיני הפקעת מקרקעין", מאת א. קמר, הוצאת מירב, מהדורה ששית, 2001, עמ' 130, נאמר: "אי רישום הערת אזהרה אינו פוגע בתוקף ההפקעה". לא אומר כי אין ממש בטרוניית המשיבים על כך שלא נרשמה הערת אזהרה על חלקתם. ואולם עדיין אין במחדל זה כדי לפגוע בתוקפה של קניית החזקה במקרקעין ע"י הרשות, כפי שראינו לעיל". מכאן שאי רישום הערת אזהרה אינו מוביל לבטלות הצו, ולכן אינו פוגע בתוקף ההפקעה. טענות בנוגע להודעת ההפקעה שלוש טענות יש למשיבים ביחס להודעת ההפקעה: האחת - כי ההודעה נשלחה לאחר מות המנוח, שעה שהם היו בעלי המקרקעין, אך חרף זאת מוענה אל המנוח ולא אליהם, ואף לאחר שנודע למבקשת כי הם בעלי המקרקעין לא נשלחה הודעה חדשה הממוענת אליהם. השניה - כי בהודעה לא צוין הצו משנת 1994 כצו שמכוחו הופקעו המקרקעין, אלא צוין כי ההפקעה הינה מכוח צו מיום 27.5.65, וזאת אף שהמבקשת טוענת כי ההפקעה בוצעה מכוח הצו משנת 1994. השלישית - כי הודעת ההפקעה נשלחה בשיהוי ניכר ובלתי סביר, אשר משמיט את הקרקע מתחת לתוקפו של הצו שמכוחו בוצעה ההפקעה. ואילו המבקשת טוענת, כי הודעת ההפקעה נשלחת לבעלים הרשומים בהתאם לנסח רישום המתייחס למקרקעין (ראה: עדות צבי יושע בעמ' 8 שו' 25); וכי חרף העובדה שהודעת ההפקעה מוענה אל המנוח, המשיבים קיבלו אותה וידעו על ההפקעה, כפי שניתן ללמוד גם מחילופי המכתבים שהיו בין הצדדים בעקבות קבלת ההודעה על ידי המשיבים. בפקודת הדרכים אין הוראה בדבר מסירת הודעה אישית לגבי ההפקעה לבעל המקרקעין הדומה לזו הקיימת בסעיף 5 לפקודת הקרקעות (ראה: ע"א 721/84 ישעיהו משען נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 748, 756 (1987)). עם זאת על הרשות להביא לידיעת בעל המקרקעין את דבר ההפקעה (ראה: בג"ץ 6108/03 בניאהו סכאי ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח' (11.3.08) בפסקה כ' לפסק הדין). מסירת ההודעה על ההפקעה אינה צריכה להיעשות בדרך פורמלית, ודי שתמסר הודעה לבעלי הזכויות במקרקעין בדרך כלשהי. תוקפו של צו ההפקעה אינו מותנה במסירתו או בהבאתו לידיעתו של בעל המקרקעין (ראה: א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, הוצאת מירב, רמת גן, מהדורה שביעית התשס"ח-2008, כרך ראשון בעמ' 175-176). בענייננו אף שהודעת ההפקעה מוענה אל המנוח ולא אל המשיבים, הרי שהמשיבים קיבלו אותה, כך שדבר ההפקעה הובא לידיעתם. בכך יצאה המבקשת ידי חובתה להביא את דבר ההפקעה לידיעתם של בעלי הזכויות במקרקעין. זאת ועוד: בית המשפט העליון התייחס למשמעותו של פגם במסירת הודעה על הפקעה בהתאם לסעיף 5 לפקודת הקרקעות, וקבע בעניין זה בע"א 688/74 ששון, יששכר ו-חנה לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(2) 535 , 538 (1976) כדלקמן: "המערערים טוענים, שההודעה לא הוצגה על החלקה או בסמוך לה, כנדרש לפי סעיף 5 של הפקודה. נראה לנו כי מאחר ומטרת הצגת ההודעה בנכסים היא להביא את עובדת ההפקעה ואת עובדת הדרישה למסירת החזקה לידיעת המחזיק, ומכיון שמטרה זו הושגה כאמור לעיל על-ידי הודעה שנמסרה למערערים בתחילת דצמבר 1973, אין למערערים פתחון-פה לטעון שלא נעשתה הצגה לפי סעיף 5". ואם אלה הם פני הדברים מקום בו קבועה בחוק דרך להצגת ההודעה, מקל וחומר שיפים הם בענייננו, שבו מדובר בהפקעה לפי פקודת הדרכים אשר אין בה הוראה לגבי מסירת הודעה על ההפקעה לבעלי הזכויות במקרקעין. מכאן שמשהובא דבר ההפקעה לידיעת המשיבים, אף שהודעת ההפקעה מוענה אל המנוח, יצאה המבקשת ידי חובת ההודעה המוטלת עליה. טענתם השניה של המשיבים הינה שבהודעת ההפקעה לא צוין כי המקרקעין הופקעו מכוח הצו משנת 1994 אלא מכוח צו אחר משנת 1965. אף טענה זו אינה יכולה להועיל למשיבים. כאמור, מסירת הודעה על הפקעה לפי פקודת הדרכים לבעלי הזכויות במקרקעין אינה קונסטיטוטיבית, ותוקף ההפקעה אינו מותנה בה. על כן פגם בהודעה אינו גורע מתוקפה של ההפקעה, ובוודאי שאינו הופך אותה לבטלה מעיקרה. אומנם ראוי שהרשות תודיע לבעלי הזכויות במקרקעין מכוחו של איזה צו בוצעה ההפקעה, ובמקרים שבהם נמסרת הודעה שגויה ראוי שתמסר הודעה מתקנת. אלא שבמקרה זה הגישה המבקשת תובענה זו לפני כשנתיים, וציינה כי ההפקעה הינה על פי הצו משנת 1994, ולכן ידוע למשיבים מזה כשנתיים כי ההפקעה הינה מכוח צו זה, דבר המרפא את הפגם בהודעת ההפקעה. טענתם השלישית של המשיבים הינה כי הודעת ההפקעה נשלחה בשיהוי ניכר ובלתי סביר, ההופך את צו ההפקעה לבטל מעיקרו. המשיבים מציינים כי מדובר בשיהוי של 43 שנים. דא עקא כי ההפקעה הינה מכוח הצו משנת 1994, ולא מכוח הצו משנת 1965 הנזכר בהודעת ההפקעה, ועל כן מדובר בשיהוי קצר בהרבה מזה הנטען על ידי המשיבים. הודעת ההפקעה נשלחה כ-14 שנים לאחר הוצאת צו ההפקעה, וזאת במסגרת ההודעה על הכוונה לתפוס את החזקה במקרקעין. האם פוגע שיהוי זה בתוקפו של צו ההפקעה עד כדי הפיכתו לבטל מעיקרו? סבורה אני כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. כפי שנאמר לעיל, בפקודת הדרכים אין הוראה המחייבת מסירת הודעה אודות ההפקעה לבעל המקרקעין. בע"א 721/84 ישעיהו משען נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 748, 756 (1987) נקבע בעניין זה: "... מאחורי בקשתו של המערער עומדת המטרה, להראות לבית המשפט כי הוא לא קיבל הודעה על ההפקעה מטעם הרשות הרוכשת. דא-עקא, ההלכות שעליהן משליך המערער יהבו בנקודה זו מתייחסות לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, ואין הנידון דומה לראייה. בערעור שלפנינו יש לדון אך על פי פקודת הדרכים, שאינה מחייבת משלוח הודעות באותה הצורה והמתכונת שבפקודת הרכישה לצרכי ציבור". צו המוצא מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים מהווה אקט קונסטיטוטיבי של הפקעה. דהיינו הוצאת הצו כשלעצמה משכללת את הפקעת המקרקעין המצוינים בצו (ראה: ע"א 1528/05 רשות הנמלים והרכבות - רכבת ישראל נ' הגב' הדסה אביגדורוב (14.9.05) (להלן: "עניין אביגדורוב"). עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין נדחתה - דנ"א 9325/05 הדסה אביגדורוב נ' רשות הנמלים והרכבות-רכבת ישראל (16.1.06)). זאת ועוד: סעיף 5 לפקודת הקרקעות קובע דרכים למסירת הודעות בדבר הכוונה להפקיע לבעלי הזכויות במקרקעין. ההלכה הפסוקה קבעה כי מחדל מצד הרשות המפקיעה בנקיטת הפעולות הללו, כולן או מקצתן, אינו פוגם בתוקף ההפקעה, שכן פעולות אלה אינן אקטים קונסטיטוטיביים אלא אקטים דקלרטיביים גרידא (ראה: קמר, בספרו הנ"ל, בעמ' 397-398). הדברים נכונים מקל וחומר לגבי הפקעה מכוח פקודת הדרכים, אשר אין בה הוראה דומה לזו שבסעיף 5 לפקודת הקרקעות. מסקנתי היא כי מחדל מצד הרשות במסירת הודעה על הפקעה מכוח פקודת הדרכים לבעל המקרקעין, לרבות שיהוי במסירת ההודעה, אינו פוגם בתוקף ההפקעה, אשר השתכללה עם הוצאת הצו מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים, ואינו הופך את צו ההפקעה לבטל מעיקרו. לפיכך אני דוחה את טענות המשיבים כי הפגמים בהודעת ההפקעה והשיהוי בשליחתה הופכים אותה לבטלה מעיקרה. אי קיום הוראות סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה המבקשת טוענת כי בהתאם להלכה שנפסקה בעניין אביגדורוב, עם הוצאת הצו מכוח סעיף 3 לפקודה השתכללה ההפקעה, ועל כן היא מוסמכת לתפוס את החזקה במקרקעין. המבקשת מוסיפה כי עמדה בהוראות סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה, שכן כוונתה היא לבצע סלילה של הכביש והרחבתו על פי תוכנית ג/7856, שהינה תוכנית מפורטת אשר אושרה כדין. המשיבים טוענים, כי המבקשת לא הוכיחה כי קיימה את התנאי שבסיפת סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה, הקובע חובת הודעה לרשות המקומית ולוועדה המקומית הנוגעות בדבר. צודקת המבקשת בטענתה, כי לנוכח הוראת סעיף 4(1) לפקודת הדרכים ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין אביגדורוב, עם הוצאת צו לפי סעיף 3 השתכללה ההפקעה והרשות שהוסמכה לכך רשאית לקנות מייד חזקה בקרקע. כדברי הנשיא ברק בסעיף 5 לפסק הדין: "פקודת הדרכים מקנה איפוא, גם היום, סמכות לשרי ממשלה להפקיע מקרקעין לצורך דרכים ומסילות ברזל. סעיף 3 לפקודה מסמיך אותם להורות בצו כי הפקודה תחול על כל דרך אם "הדבר דרוש להגנת הארץ או לפיתוחה". משניתן צו כאמור, רשאית הרשות שהוסמכה לכך - ובענייננו זו המערערת - לקנות מיד חזקה בקרקע (סעיף 4 לפקודה). משקנו השלטונות חזקה בקרקע בהתאם לסעיף 4, קמה הקרקע לקניין המדינה. אין בפקודה כל הוראה המחייבת השלמת הליכי התכנון בטרם תתבצע ההפקעה. למעשה, עד לכניסתו לתוקף של חוק התכנון היתה בכלל המדינה פטורה מחובת היתר בניה ומהחובה לבנות בהתאם לתכניות בנין מאושרות. חוק התכנון הוחל גם על המדינה (סעיף 259). אך בכל הנוגע להתוויתה של דרך, סלילתה או סגירתה על ידי המדינה או מטעמה, פטורה המדינה מהיתר ודי בכך שהעבודה מתבצעת בהתאם לתכנית מאושרת (סעיף 261ד' לחוק התכנון). ... הנה כי כן, הקמת המדינה, חוק התכנון והבניה וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא פגעו בתוקפה של פקודת הדרכים. פקודה זו מעניקה סמכות ושיקול דעת לגורמי השלטון. עצם הסמכות להפקיע מקרקעין במתווה של פקודת הדרכים עומדת בעינה. שאלת הסמכות אינה מותנית בייעודם של המקרקעין בתוכנית מתאר". בהתאם להלכה שנקבעה בעניין אביגדורוב קיימת אבחנה בין שני שלבים: שלב הוצאת צו ההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין, אשר אינו מצריך כל פעולה נוספת, לרבות אישור תוכנית מתאר מתאימה עובר לביצועו; ושלב ביצוע העבודות בשטח המחייב תוכנית מאושרת לביצוען בהתאם לסעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה. אומנם נקבע בעניין אביגדורוב, כי סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד, וכי הפעלת הסמכות להפקיע מקרקעין לפני השלמת הליכי התכנון אינה ראויה תמיד, אלא כפופה היא לעקרונות המשפט המנהלי בדבר הפעלת שיקול הדעת. אלא שנושא זה אינו רלבנטי לענייננו, שכן תקיפת שיקול דעתה של הרשות נושא הוא לתקיפה ישירה, ולא לתקיפה עקיפה, באשר פגמים בהפעלת שיקול הדעת אינם גוררים בטלות של ההחלטה, אלא נפסדות, ועל כן רק בית המשפט המוסמך יכול לבטלה. הואיל והתובענה בענייננו נוגעת לשלב הראשון מבין שני השלבים דלעיל, דהיינו לשלב ההפקעה ותפיסת החזקה, אין כלל צורך להזדקק להוראות סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה, אשר הינן רלבנטיות לשלב ביצוע העבודות. למעלה מן הצורך אעיר, כי אף אילו היה צורך להזדקק להוראות הסעיף, הרי שחלה בעניין חזקת תקינות פעולותיה של הרשות, ועל כן חזקה כי קוימה הוראת סיפת הסעיף שעניינה חובת הודעה לרשות המקומית ולוועדה המקומית הנוגעות בדבר. חזקה זו לא הופרכה בנסיבות העניין, שכן לא הובאה כל ראיה המצביעה על אי קיום החובה האמורה. עצם העובדה שהעד מטעם המבקשת לא ידע למסור בחקירתו הנגדית אם קוימה החובה, אינה מהווה ראיה המפריכה את החזקה. מכאן שיש לדחות גם את טענת המשיבים בכל הנוגע לאי קיום תנאי סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה, הן לנוכח העובדה שהטענה אינה רלבנטית לשלב ההפקעה ותפיסת החזקה, והן לנוכח העובדה שחזקת תקינות מעשה הרשות לא הופרכה. התייחסות לטענות נוספות טרם אסיים פסק דין זה אתייחס לשתי טענות של המשיבים הנוגעות לניהול ההליך, האחת עניינה אי צירוף יתר בעלי המקרקעין להליך; והשניה עניינה באי העדת עד רלבנטי. באשר לאי צירוף הבעלים האחרים - המשיבים טוענים כי מדובר במקרקעין משותפים להם, לקרן הקיימת לישראל (להלן: "קק"ל") ולרשות הפיתוח; וכי המבקשת לא צרפה להליך את קק"ל ואת רשות הפיתוח, אף שמדובר בבעלי דין דרושים להליך. אין בידי לקבל טענה זו. הליכי ההפקעה ותפיסת החזקה לפי פקודת הדרכים הינם פשוטים ואינם מצריכים פניה לערכאות. בענייננו נאלצה המבקשת לפנות לבית המשפט הואיל והמשיבים התנגדו לכניסת נציגיה למקרקעין. הבעלים האחרים של המקרקעין לא התנגדו לתפיסת החזקה על ידי המבקשת, ולכן הם אינם בעלי דין דרושים בהליך, ולא הייתה כל חובה לצרפם. העד מטעם המבקשת, צבי יושע, אף מסר בעדותו, כי כאשר המחזיקים במקרקעין הם מדינת ישראל, קק"ל או רשות הפיתוח, המקרקעין עוברים אוטומטית למדינה ללא צורך בהודעה על ההפקעה או בפעולה אחרת (ראה עדותו בעמ' 9 שו' 22-24). באשר לאי העדתו של שאול נעים, ממונה הפקעות מקרקעין בכביש, טוענים המשיבים, כי הדבר פועל לחובת המבקשת, אשר הגישה תצהיר שלו אך בחרה שלא להזמינו לעדות ולוותר על הגשת התצהיר. אין בידי לקבל טענה זו, שכן לא מצאתי כי קיימות מחלוקות עובדתיות הרלבנטיות להליך זה שהעד הינו עד נחוץ לצורך הכרעה בהן ואי העדתו פועלת לחובת המבקשת. סוף דבר לנוכח האמור לעיל דין התביעה להתקבל. לפיכך ניתן בזאת סעד הצהרתי כדלקמן: המבקשת רשאית לתפוס חזקה מיידית ובלעדית במקרקעין נשוא התובענה, דהיינו בחלק מהמקרקעין הידועים כגוש 19227 חלקה 1 וכגוש 19217 חלקה 4, לצורך סלילת דרך 854 בקטע כסרא - סמיע. על המשיבים לפנות את המקרקעין הנ"ל ולהימנע, בעצמם או באמצעות מי מטעמם, מנקיטת כל פעולה, במישרין או בעקיפין, אשר תפריע לתפיסת החזקה במקרקעין על ידי המבקשת או מי מטעמה, או לביצוע עבודות בהם. המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪ תוך 30 ימים מהיום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. קרקעותהפקעהכביש