קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם להקצאת קרקע חלופית בתמורה להפקעה: תביעה לפיצויים בסך של כ- 2 מליון ₪ בגין נזקים שנגרמו לפי הטענה בשל הפרת הסכם להקצאת קרקע חלופית בתמורה להפקעה. הצדדים הנתבעת, עיריית חולון, הפקיעה בשנת 1973 את חלקות 355 ו- 365-367 בגוש 6043 בחולון מכח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (דבר ההפקעה פורסם בי.פ. 1890 מיום 14/1/73). התובעת 1, מר ויקטור חיים שעאר ז"ל וגב' אביגיל חביבי ז"ל היו הבעלים של המקרקעין המופקעים הנ"ל (להלן, שלושתם יחד: "הבעלים"). התובעים 2-4 הם יורשיו של מר ויקטור חיים שאער ז"ל. התובעים 5-7 הם יורשיה של הגב' אביגיל חביבי ז"ל. צד ג', איילון חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת בביטוח חבות לתקופה 1/4/07-31/3/08, בגין תביעות שהוגשו כנגדה בתקופת הביטוח (נספח א' להודעת צד ג'). רקע עובדתי בשנת 1975 התקשרו הבעלים עם העירייה בהסכמים לפיהם התחייבה העירייה לפצותם בגין הפקעת המקרקעין כאמור, בדרך של הקצאת קרקע חלופית עם זכויות בניה (להלן: "הסכמי ההקצאה". הסכמי ההקצאה צופרו כנספחים א1-א3 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים, להלן: "תצהיר שעאר"). לפי הסכמי ההקצאה, שטחי המקרקעין החלופיים אמורים היו להיקבע בעתיד, במסגרת תוכנית ח/300, ולהירשם בהתאמה, ע"ש הבעלים בלשכת רישום המקרקעין. בהמשך, יוחדו לתובעים המקרקעין הידועים כגוש 6871 חלקה 54 (להלן: "המקרקעין"). תוכנית ח/300 שהתוותה קווים כלליים אשר לייעודי הקרקע, אחוזי הבניה, היקף השטחים הציבוריים וכיוצ"ב, פורסמה למתן תוקף בי.פ. 4015 ביום 11/6/92. התוכנית המשלימה ח/1/300/א, שכללה טבלאות איזון ולוחות הקצאה, פורסמה בי.פ. 4000 ביום 7/5/92. בהמשך לתוכניות הנ"ל, נרשמו המקרקעין ע"ש העירייה ביום 5/5/97. המקרקעין נרשמו ע"ש הבעלים או חליפיהם רק כשבע שנים מאוחר יותר, ביוני 2004, לאחר הליכים רבים שניהלו התובעים לצורך רישום הזכויות על שמם. אבן הנגף העיקרית בביצוע הרישום ע"ש התובעים, הייתה מחלוקת שנתגלעה בין הבעלים, העירייה ומס רכוש. אין חולק שבהסכמי ההקצאה התחייבה העירייה לשאת בכל המיסים ההיטלים והאגרות שיחולו על המקרקעין עד לרישומם ע"ש הבעלים (או חליפיהם). העירייה לא כפרה בחובותיה הנ"ל וביקשה כי החיוב במס רכוש בגין המקרקעין, יעבור על שמה. אלא שמס רכוש סירב לעשות כן, משום שלפי סעיף 39(4) לחוק מס רכוש, פטורה העירייה מחובת תשלום מס רכוש. נוכח סירובו של מס רכוש להעביר את החיוב על שם העירייה והמחלוקת בעניין חובת התשלום, סירב מס רכוש ליתן את האישור הדרוש לרישום הבעלות ע"ש התובעים בלשכת רישום המקרקעין. בסופו של דבר, לאחר מספר הליכים שנקטו התובעים, התאפשר רישום הזכויות על שמם, ע"י כך שהתובעים המציאו למס רכוש ערבות בנקאית, שהוחלפה בהמשך, לאחר הליכים משפטיים נוספים, בערבות בנקאית של העירייה. להלן תקציר ההליכים המשפטיים: ה"פ (ת"א) 1300/01 מיום 8/11/01, במסגרתה ניתן תוקף של פס"ד להסכמות הצדדים, לפיהן העירייה תישא בכל היבטי המיסוי, היטלים ואגרות החלים על המקרקעין עד למועד רישום הזכויות ע"ש התובעים (נספח ה' לתצהיר שעאר). ה"פ 1217/02 מיום 13/11/02 בה התבקש בית המשפט למנות כונס נכסים על זכויות העירייה במקרקעין לצורך רישום זכויות הבעלות ע"ש התובעים. במסגרת זו מונה עו"ד וסרצוג לשמש ככונס (נספחים ז'-ח' לתצהיר שעאר). בג"ץ 6507/03 מיום 16/7/03. עתירה זו הוגשה גם כנגד מס רכוש. במרץ 2004 הגיעו מס רכוש והתובעים להסכמה, לפיה רשויות המס ימציאו לתובעים אישור מס רכוש והתובעים יגישו השגה וימסרו ערבות בנקאית, מבלי להכיר בחבותם (העירייה אינה צד להסדר). על פי ההסכמה עם מס רכוש, הגישו התובעים השגה מיום 16/3/04 והמציאו ערבות בנקאית. בהתאם, ולבקשת התובעים, נמחקה ביום 29/3/04 העתירה לבגץ (נספחים טו'-יז' לתצהיר שעאר). בחודש יוני 2004 נרשמו המקרקעין ע"ש התובעים. במסגרת הדיונים שהתקיימו בה"פ 1217/02, ולאחר שמס רכוש הסיר את התנגדותו, הסכימו הצדדים להמיר את הערבות הבנקאית שנתנו התובעים למס רכוש, בערבות בנקאית של העירייה. ההסכמה קיבלה תוקף של החלטה ביום 30/6/04 (נספח כ' לתצהיר שעאר). הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה להמציא ערבות בנקאית במועד המוסכם. לפיכך, ביום 26/10/04 הגישו התובעים עתירה נוספת לבגץ, בגץ 9687/04. עתירה זו נדחתה בשל קיומו של סעד חלופי שלא מוצה, הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט במסגרת ה"פ 1217/02 בבית המשפט המחוזי (נספח כז'-כט' לתצהיר שעאר). התובעים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט שבעקבותיה המציאה העירייה את הערבות הבנקאית. מעיון בפרוטוקול עולה כי הבעיה נוצרה, בין היתר, בשל חילופי בעל התפקיד שצריך היה לאשר את המצאת הערבות הבנקאית במשרד הפנים. בנסיבות אלה ביקשו התובעים למחוק את ה"פ 1217/02. ה"פ 1217/02 נמחקה על פי בקשת התובעים, לאחר שהערבות הבנקאית שלהם הוחזרה לידם, בהחלטה מיום 10/1/05. בית המשפט לא התבקש לפסוק הוצאות בהליך זה. התובעים ציינו בבקשתם, כי "באשר להוצאות שנגרמו למבקשים בקשר להליך המרצת הפתיחה בתיק שבכותרת, יציינו המבקשים כי בכוונתם לתובען בנפרד, במסגרת תביעת נזיקין, שהם מתעתדים להגיש כנגד המשיבה" (ס' 7). הכונס שוחרר מתפקידו בהחלטה מיום 9/12/04. (נספחים לא'- לד' לתצהיר שעאר). טרם רישום הזכויות ע"ש התובעים, ביום 6/2/01, חתמו התובעים הסכם קומבינציה עם ארמו חברה קבלנית לבניה בע"מ לבניית יחידות דיור על המקרקעין (להלן: "הסכם הקומבינציה", שצורף כנספח ב' לתצהיר העירייה, ו"הקבלן", בהתאמה). מר ויקטור חיים שעאר ז"ל נפטר ביום 9/10/98 (להלן: "המנוח"). מר אברהם שאער, מונה כמנהל עיזבונו של המנוח ביום 1/2/99 (להלן: "שעאר"). ביום 14/1/00 הסמיך בית המשפט למשפחה את מר שעאר לפעול למען רישום המקרקעין ע"ש יורשי המנוח ולהתקשר בהסכם קומבינציה ביחס למקרקעין (עמ' 2 "והואיל" שני להסכם הקומבינציה). אביגיל חביבי ז"ל, נפטרה בקנדה במהלך המו"מ שקדם לגיבושו של ההסכם ובטרם החתימה עליו וצוין בהסכם הקומבינציה כי יורשיה, באמצעות עו"ד, מטפלים בביצוע הנדרש לפי הדין במדינת ישראל (עמ' 2 "והואיל" שלישי להסכם הקומבינציה). במכתב העירייה מתאריך 12/10/99 הודיעה זו לרשויות המס, עם העתק לתובעים, על שיוך חלקה 54 בגוש 6871 לתובעים (המכתב מצורף כנספח ב' לתצהיר שאער, להלן: "מכתב השיוך". לטענת התובעים, הובא המכתב לידיעתם רק ביום 14/10/99. ש' 21-25 עמ' 86 לפרוטוקול מיום 3/10/10). הסכם הקומבינציה נחתם, כאמור, ביום 6/2/01. היתר בניה ניתן ביום 21/1/03 (נספח ד' לחוו"ד השמאי דנוס). בניית הדירות ומסירתן הסתיימה ביוני 2004 (עדות מר עמר בעמ' 26 לפרוטוקול). התביעה עילת התביעה, כפי שהועמדה בסופו של יום בסיכומי התובעים ובסיכומי התשובה, היא כי לפי הסכם ההקצאה היה על העירייה לרשום את זכויות התובעים במקרקעין החלופיים לכל המאוחר במועד שנרשמה החלוקה מחדש ונרשמו הזכויות ע"ש העירייה (דהיינו: 5/5/97). העירייה הפרה חובה זו. היבט נוסף של ההפרה, לפי הטענה, הוא: אי מתן הודעה לבעלי הזכויות בדבר רישום החלוקה מחדש ואי רישום זכויותיהם באותו מועד. לטענת התובעים, בנסיבות כאמור, מצופה מן העירייה, לכל הפחות, לנהוג בהגינות ובתום לב ולמסור לבעלים הודעה שהחלוקה מחדש אמנם נרשמה בספרי המקרקעין, אך הזכויות לא יירשמו על שמם בשלב זה (להלן: "ההודעה על רישום הזכויות ע"ש העירייה" או "ההודעה"). לפי הטענה, אי-רישום הזכויות על שם הבעלים (או חליפיהם) בעת רישום הזכויות ע"ש העירייה, גרם לתובעים נזקים משמעותיים בכך שנמנע מהם להתקשר עם יזם לצורך מימוש זכויותיהם בקרקע ואף נמנע מהם מימוש הזכויות בדרך של מכירת הזכויות המקרקעין והנאה מכספי התמורה ופירותיה במשך שנים. לתובעים לא היה כל מסמך שהעיד על זכותם לקבל מקרקעין ולא על מיקומם עד למכתב ההקצאה מיום 12/10/99. גם כשהגיע מכתב השיוך בשנת 1999, הוא לא פתר את הקושי במימוש החלקה. גם בסוף שנת 1999 וגם בשנת 2000 לא הצליחו התובעים להתקשר עם קבלן. שני אלה, אי הרישום במועד ואי מסירת הודעה על רישום הזכויות ע"ש העירייה -הביאו לדחיה ממושכת במימוש זכויות הבעלים במקרקעין ובביצוע עסקת הקומבינציה וקבלת דירות התמורה, וגרמו להפסד דמי שכירות בתקופה 2000-2004. התביעה הוגשה ביום 26/12/07 ותוקנה ביום 4/3/09. לפי כתב התביעה המתוקן הועמד סכום התביעה על סך של 1,960,994 ₪. כתב התביעה המקורי כלל גם תביעה לפיצוי בגין הוצאות ניהול ההליכים הקודמים, בסך נוסף של כ- 180,000 ₪, שנמחקה על פי המלצת כב' הש' מנהיים מכתב התביעה המתוקן (ראו פרוטוקול 7/1/09). הנזקים שנגרמו, לפי כתב התביעה המתוקן, הם אלה: ראשית, נזק ישיר של הוצאות נלוות להמצאת הערבות הבנקאית (ביול ועמלת ערב נוסף) שמסרו התובעים למס רכוש כדי לאפשר את רישום הזכויות על שמם, בסך כולל של 24,281.97 ₪. שנית, נזק עקיף של הפסד בגין איחור במסירת דירות התובעים. לפי הטענה, אילו הייתה העירייה מוסרת לתובעים הודעה על רישום המקרקעין על שמה, כשנרשמו על שם העירייה בשנת 97, ניתן היה לבנות על המקרקעין דירות בתוך 3 שנים ולהשכירן. בשל התנהלות העירייה שלא מסרה הודעה כאמור, הפסידו התובעים דמי שכירות שהיו יכולים להתקבל בידם החל מספטמבר 2000 ועד למסירת הדירות בפועל ביום 1/9/04.בגין כך נתבע הפסד דמי שכירות של הדירות שהתקבלו בתמורה לעסקת הקומבינציה באיחור של 4 שנים, בסך של 1,936,712.51 ₪. תמצית המחלוקת בין הצדדים התביעה העיקרית היא התביעה לפיצוי בגין הפסד דמי השכירות לתקופה 2000-2004. השאלות המרכזיות שמעלה תביעה זו הן: האם הפרה העירייה את ההסכמי ההקצאה בכך שלא הביאה לרישום הזכויות ע"ש התובעים כבר במועד רישום הזכויות על שמה ביום 5/5/97, ובכך שלא הודיעה לתובעים על רישום הזכויות על שמה ואי רישומן ע"ש התובעים; והאם הפרת החובות הנ"ל (ככל שקיימות) גרמה לנזק של הפסד דמי השכירות. העירייה טוענת, כי לא חלה עליה חובה לרשום את הזכויות ע"ש התובעים עם רישום הזכויות על שמה ולא חלה עליה חובה למסור הודעה ספציפית, מעבר לפרסום התוכנית כדין ולרישום בלשכת רישום המקרקעין, שהוא רישום פומבי. עוד טוענת העירייה, כי ממילא לא הוכח הנזק ואף לא הוכח קשר סיבתי בין המחדלים הנטענים לבין הנזק שנתבע. בנוסף טוענת העירייה, כי התביעה התיישנה ודינה דחיה על הסף גם מחמת מיצוי העילה בהליכים הקודמים שהתנהלו בעניין המקרקעין החלופיים ורישומם. התביעה לשיפוי בגין הוצאות העמדת הערבות הבנקאית מעלה שאלות אלה: טענת העירייה היא, שתביעה זו מוצתה במסגרת ההליכים הקודמים הרבים שהתנהלו בעניין ומשלא ניתן בגינה היתר לפיצול סעדים. בנוסף, טוענת העירייה, כי עשתה כל שלאל ידה על מנת לקדם את רישום הזכויות ע"ש התובעים בתום לב ואולם גם היא עמדה חסרת אונים נוכח התנהלות מס רכוש וכי הנתבע הנכון בעניין זה, אם בכלל, הוא מס רכוש. המחלוקת בין העירייה לבין צד ג' היא בשאלה אם קיים כיסוי ביטוחי לתביעה. לטענת המבטחת, אין כיסוי ביטוחי משום שהעירייה ידעה אודות הנסיבות והאירועים נשוא התביעה שעלולים להצמיח עילת תביעה כנגדה והדברים באים בגדר "חריג הידיעה המוקדמת" שבפוליסה (עמ' 1 לרשימת הביטוח). זאת, בין היתר, גם לאור ההודעה המפורשת של התובעים בדבר כוונתם לפתוח בהליכים נוספים במסגרת ה"פ 1217/02. הראיות בתיק מטעם התובעים הוגש תצהירו של מר אברהם שאער (מנהל עזבון המנוח ויקטור שאער ז"ל).זומנו להעיד ללא תצהיר: עו"ד וסרצוג, ששימש כונס נכסים לרישום הזכויות במקרקעין ע"ש יורשי שאער; עו"ד אייל עזורי, סגן מנהל מיסוי מקרקעין (מחוז מרכז), שערך גם תעודת עובד ציבור שסומנה במ/1; ומר דני עמר, נציג הקבלן. כן הוגשה חוו"ד השמאי, מר יעקב כהן, כחוו"ד נגדית לחוות דעתו של השמאי דנוס מטעם הנתבעת (חוות הדעת הוגשה לאחר שהוגשו ראיות הנתבעת. ראו החלטה מיום 7/9/10). מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של עו"ד קמינר, היועץ המשפטי של העירייה. כן הוגשה חוו"ד השמאי יובל דנוס. מטעם צד ג' הוגש בתחילה תצהיר הגב' לאה שכטר. העירייה וצד ג' הגיעו להסכמה לפיה ימשכו מתיק בית המשפט את תצהיר העדה ואת תצהירו של עו"ד קמינר בכל הקשור למערכת היחסים ביניהם; וכי בית המשפט יכריע במחלוקת שביניהם על סמך המסמכים בתיק וטענות הצדדים. התקיימו שתי ישיבות הוכחות. האחת ביום 15/9/10 לשמיעת עדי התביעה למעט עו"ד וסרצוג (ישיבה מוקלטת) והשניה, מיום 3/10/10, לשמיעת עו"ד וסרצוג ועדי הנתבעת. הצדדים סיכמו בכתב. להלן תמצית העדויות והתצהירים. תצהירו של מר שעאר התייחס ברובו להליכים המשפטיים שנדרשו על מנת להביא לפתרון המחלוקת מול מס רכוש ולרישום המקרקעין ע"ש התובעים. חלק קטן מתצהירו מתייחס למחלוקת העיקרית - הטענה להפסד דמי השכירות. מר שעאר הצהיר, כי "הנתבעת לא הודיעה לבעלים שרישום החלוקה החדשה הושלם וכי הגיעה העת לממש זכויותיהם לפי הסכמי ההקצאה" (ס' 12). על כך, אין מחלוקת, אלא שהשאלה היא מאיין החובה של הנתבעת להודיע הודעה ספציפית כזו, מעבר לחובות פרסום התוכנית ולרישום הקרקע על שם העירייה במרשם המקרקעין שפתוח לעין כל. בהמשך הוא מציין, כי "רק לאחר פטירת המנוח (ביום 9/10/98), בעקבות בירורים שערכו התובעים בעניין קיום התחייבות הנתבעת לפי הסכמי ההקצאה, קיבלו התובעים ביום 12/10/99 מכתב מהנתבעת (אשר מוען למס שבח), ממנו עלה, כי בכוונת הנתבעת להקצות לבעלים חלקים בחלקה 54 בגוש 6871 בחולון" (ס' 13). "בסופו של דבר, ובהסתמך על הסכמי ההקצאה עם הנתבעת, על רישום החלוקה החדשה, על מכתב הכוונות ועל המגעים עם הנתבעת בקשר לחתימה על שטר המכר, התקשרו התובעים ביום 6/2/01 בהסכם קומבינציה עם קבלן לבניית בניין מגורים על החלקה" (ס' 17). בסופו של התצהיר, לאחר שציין את ההוצאות הנלוות לערבות הבנקאית, טען כי "לו הייתה הנתבעת מוסרת לתובעים הודעה עם רישום החלוקה ב- 1997 (רישום החלוקה החדשה בלשכת המקרקעין), אזי תוך שלוש שנים לערך ניתן היה להקים את הבניין על החלקה ולקבל לידיהם דירות התמורה לפי ההסכם. לפיכך, התובעים הפסידו דמי שכירות בעבור דירות התמורה, של כארבע בשנים (החל מספטמבר 2000 ועד ליום מסירת הדירות בפועל 1/9/04.." (ס' 80). מר דני עמר, זומן כאמור, להעיד ללא תצהיר. כפי שציין ב"כ התובעים בפתח חקירתו, הוא זומן להעיד על הנזקים שנגרמו מהעיכוב בבניה ובמסירת הדירות (עמ' 19 ש' 3-6). אלא שמעדותו עלה, כי לתובעים לא נגרם כל נזק בגין העיכוב ברישום הזכויות ולא היה עיכוב במסירת הדירות. מר עמר ציין כי כיוון שהזכויות לא נרשמו ע"ש הקבלן (שכן לא התקבלו האישורים הנדרשים בשל המחלוקת של התובעים והעירייה עם מס רכוש) - לא ניתן היה לקבל ליווי בנקאי והקבלן נדרש לממן את הערבויות ממקורותיו. הדבר גרם נזק לקבלן עצמו, שנאלץ להשיג מימון עצמאי, אך לא גרם נזק לתובעים ולרוכשי הדירות, שקיבלו את הדירות בזמן ואף קודם לכן. ההיתר התקבל בנובמבר 2002 והדירות נמסרו ביוני 2004 בטרם חלפו 24 חודשים מהוצאתו של ההיתר. הקבלן לא גלגל עלות כספית כלשהי על התובעים, לא דרש מהם ולא תבע אותם, ונשא בה לבדו (עמ' 27 ש' 21-26). את הדברים הנ"ל אישר גם העד מטעם התובעים, מר שעאר (עמ' 62 ש' 25 ואילך, עמ' 60 ש' 21 ואילך). עוד עולה מדבריו של מר עמר, כי הקבלן הוא שיזם ופנה לעו"ד וינברג, ב"כ התובעים, כדי לקדם אפשרות לעסקה במקרקעין. הוא רכש 7 יחידות קרקע ושאר 23 היחידות היו אצל בעלים באמצעות עו"ד וינברג, ב"כ התובעים (עמ' 29 ש' 1-2). בנוסף, נדרש הקבלן לרכוש את חלקה של העירייה, שהיה לה אחוזים מעטים בקרקע, וכי בלי לקנות את חלקה של העירייה, לא יכול היה הקבלן לעשות דבר (עמ' 29 ש' 32). עו"ד וסרצוג העיד, כי התמנה ככונס על מנת להעביר את החלקה ע"ש יורשי המנוח ויקטור שעאר ושימש בתפקידו כשנה וחצי מ- 2003 עד 2004. עדותו מחזקת את גרסת העירייה. עולה ממנה כי נפלה מחלוקת עם מס רכוש. "העירייה ניסתה להסדיר את הדברים ולהוציא אישור. לא הייתה התעלמות של העירייה. הגענו להסכמה שהעירייה תמציא ערבות למס רכוש ותתדיין עם מס רכוש, וזה היה פתרון טוב" (עמ' 84 ש' 12-13). בהמשך, היתה בעיה מול משרד הפנים בהמצאת ערבות העירייה, עד שלבסוף הומצאה (עמ' 84 ש' 15 ואילך). עו"ד וסרצוג לא יכול להעיד על נזק כלשהו שנגרם לתובעים. הוא לא ידע כלל מה הולכים לעשות עם הקרקע (עמ' 85 ש' 5-8) ועוד ציין, כי הוא מניח שאילו מונה לתפקידו קודם לכן זה היה מסתיים קודם (שם ש' 9-10). עדותו של עו"ד עזורי הייתה מיותרת ולא תרמה דבר מעבר לאמור בתעודת עובד הציבור במ/1, שאף היא לא רלבנטית למחלוקת העיקרית בתיק. זימונו לחקירה היה לשווא. עו"ד קמינר, היועץ המשפטי של העירייה, חזר על תצהירו והעיד כי תוכנית ח/300 היא תוכנית גדולה שהעירייה התלבטה והתחבטה איך עושים אותה. היה קושי לאתר ולברר מי הם 4500 בעלי הזכויות בתוכנית. האיתור ארך זמן רב. העירה הייתה חייבת להיות מדוייקת על מנת שלא לחבל בעבודה שנעשתה 30 שנים. ברגע שניתן היה לצאת לדרך הודיעו למס רכוש וגם למחזיקים שאותרו (עמ' 86 ש' 20-25). בנסיבות ריבוי הבעלים והצורך באיתור יורשים גם בחו"ל, הזמן של שנה וחצי או שנתיים מרגע הרישום ע"ש העירייה ועד להודעה שניתן לרשום את הזכויות ע"ש התובעים הוא זמן סביר (עמ' 88 ש' 21-26). בעדותו חזר על תצהירו גם בכל הקשור להתנהלות מול מס רכוש, שסירב לפעול בהתאם לפסק דין חלוט של בית המשפט המחוזי בת"א (פ"ד חלוט של כב' השופט גורן בעניינו של אחר במתחם ח/300 באותן נסיבות), עד שכב' השופטת גרסטל בה"פ 1217/02, חייבה את מס רכוש להסכים להסדר של מתן ערבות בנקאית מצד העירייה. לאחר מכן, קיבלה העירייה את אישור משרד הפנים למתן ערבות בנקאית במקום זו שהמציאו התובעים, אך התחלפו שם בעלי התפקידים טרם החתימה על האישור והדבר גרר זמן נוסף עד לחתימה של בעל התפקיד החדש (עמ' 89-90). לחוות הדעת השמאיות מטעמם של הצדדים אתייחס, לפי הצורך, במהלך הדיון. דיון והכרעה I - התביעה בגין אובדן דמי השכירות דין התביעה בראש נזק זה להידחות, משלא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם. לפי הטענה, אילו הייתה העירייה מוסרת לתובעים הודעה על רישום המקרקעין על שמה, כשנרשמו על שם העירייה בשנת 97, ניתן היה לבנות על המקרקעין דירות בתוך 3 שנים ולהשכירן. בשל התנהלות העירייה, שלא מסרה הודעה כאמור, הפסידו התובעים דמי שכירות שהיו יכולים להתקבל בידם החל מספטמבר 2000 ועד למסירת הדירות בפועל ביום 1/9/04. אולם, התובעים לא הוכיחו כלל, כי אילו נרשמו הזכויות על שמם או אילו נמסרה להם הודעה על רישום הזכויות ע"ש העירייה במאי 1997 מבלי לרשום את הזכויות על שמם - היו הם נכונים, ערוכים ומסוגלים כבר אז, לביצוע עסקה ולבניית הדירות (או למימוש הזכויות בדרך אחרת). כל שיש בנמצא הוא תצהירו של מר אברהם שעאר, שמונה כמנהל עזבון המנוח ביום 1/2/99, שמדבר על היתכנות תיאורטית, ולפיו: לו היתה העירייה מוסרת לתובעים הודעה עם רישום החלוקה ב- 1997, ניתן היה בתוך 3 שנים לערך, להקים את הבניין ולקבל את דירות התמורה כבר ב- 2001 (ס' 80). בכך אין כדי להוכיח את טענות התובעים. לא הוכח, שהבעלים רצו לממש באותה עת את זכויותיהם במקרקעין בדרך כלשהי. הכוונה והרצון לממש את המקרקעין הם תנאי בסיסי והכרחי להוכחת קשר סיבתי בין המחדלים הנטענים של העירייה באי-רישום ובאי מסירת הודעה, לבין הנזק שנתבע (אובדן דמי שכירות) וזכאותם של התובעים לפיצויים בגין נזקים אלה. די בכך שלא הונחה תשתית ראייתית כלשהי להוכחת תנאי זה, כדי שהתביעה תדחה. זאת, גם אם העירייה הפרה במחדליה את הסכמי ההקצאה, כפי שטוענים התובעים. אשר לכוונת התובעים לממש את זכויותיהם במקרקעין החלופיים - כאמור, מר שעאר ציין בתצהירו היתכנות של תרחיש תיאורטי בלבד. הוא איננו מצהיר (ולא יכול להצהיר), כי אילו היו התובעים מקבלים הודעה במאי 97, היו פועלים מיידית למימוש זכויותיהם בדרך כלשהי. כל שהצהיר עליו הוא כי ניתן היה, באופן עקרוני, להקים את הבניין בתוך 3 שנים. כשנשאל בח"נ השיב, בצדק, כי אינו יכול להשיב דבר לגבי הטענה שהתובעים היו יכולים לבנות בשנת 97 וכי הנזק החל להצטבר מאז, שכן לא היה מנהל עזבון בתקופה זו (עמ' 63 ש' 28-32). מר שעאר אף איננו יודע מה הייתה עמדת הבעלים. הוא מונה לתפקידו כמנהל עזבון המנוח ביום 1/2/99. קודם למינויו לא היה מעורב כלל בעניין המקרקעין של המנוח ולא טיפל בעניין. הוא לא דיבר על המקרקעין עם המנוח, שהיה מאושפז כשנה וחצי טרם פטירתו, גם טרם פטירתו. מר שעאר התחיל לטפל ברכוש רק לאחר פטירתו של המנוח ומינויו לתפקיד מנהל העיזבון. יש להדגיש עוד, כי מר שעאר הוא מנהל עזבונו של המנוח בלבד ולא של גב' חביבי ז"ל. מכל מקום, לפי עדותו, גם עם הבעלים והיורשים האחרים לא דיבר ולא ידע אם ידעו על ההקצאה אם לאו וכיוצ"ב. (לכל הנ"ל ראו ח"נ של מר שעאר בעמ' 51, ש' 11 ואילך; עמ' 61 במיוחד ש' 4-5 ש' 15-18) אין גם ראיות אחרות לכוונת הבעלים או חליפיהם לממש את זכויותיהם במקרקעין בשנת 97 (או קודם לכך ובכלל, לפני שמונה מר שעאר למנהל עיזבון), כגון: פניות לעירייה לזירוז הטיפול ברישום מחמת הרצון לממש את הזכויות במקרקעין, או כל ראיה אחרת. מי מהתובעים לא הגיש תצהיר בתיק ואיש מהם לא הצהיר כי אילו היה מקבל את ההודעה במאי 97, היה נכון ומזומן כבר באותה עת, להתקשר עם קבלן לבניית דירות או לממש את זכותו במקרקעין בדרך אחרת, וכי כך ביקש לעשות. לא ניתן כל טעם סביר לכך שהתובעים לא העידו בעצמם. לגבי התובעת 1, גב' כוכבית סטרול (שגם ירשה חלקים נוספים ממר אברהם שעאר), סיפר מר שעאר בח"נ (עמ' 50), כי היא סובלת ממאה אחוזי נכות פיזית ונעה בכסא גלגלים. המידע לא צוין בתצהירו או בתצהיר של גב' סטרול ולא צורף כל מסמך רפואי לתמיכה בדברים. ממילא אין בנכות מסוג זה כדי למנוע מתן עדות. מדובר במי שהייתה בעלים גם בשנים 97-99, שלגביהם נטען כי אילו קיבלו הודעה על רישום הזכויות ע"ש העירייה, היו פועלים למימוש זכויותיהם. יש, אפוא, להסיק שהבאתה של גב' סטרול לעדות הייתה פועלת לרעת התובעים. לגבי יורשי המנוח ויקטור חיים שעאר ז"ל (התובעים 2-4) סיפר מר שעאר (עמ' 49 לפרוטוקול) שהתובעת 2, גב' נעמי כהן, נמצאת בארה"ב. הדבר אינו מונע, כמובן, מתן עדות בתיק. מי שחי בחו"ל ולו מקרקעין בישראל, שבגינם הגיש תביעה, עליו להטריח עצמו, ככל שידרש לניהול ההליך. התובעת 3, גב' רות איתן, לדבריו, מבוגרת (בת 79) וכ- 9 חודשים טרם עדותו של מר שעאר (שהייתה ביום 15/9/10) קיבלה שבץ והיא משותקת. גם מידע זה לא צוין בתצהירו או בתצהיר של גב' איתן ולא צורף כל מסמך רפואי לתמיכה בדברים. גם לפי האמור, המניעות היא מינואר 2010 בעוד שתצהירי התובעים הוגשו באוגוסט 2009. תובעת 4, גב' גולדברג, לפי דבריו של מר שעאר, במצב מנטלי לא תקין. גם לכך אין כל אסמכתא רפואית.לגבי יורשי הגב' אביגיל חביבי ז"ל (התובעים 5-7) ציין מר שעאר, כי הם כולם בקנדה (עמ' 49). כאמור, אין בטענה זו דבר. לא רק את עדותה של התובעת, גב' סטרול, שהייתה כאמור, בעלים של המקרקעין עוד טרם שנת 97, והיה בעדותה כדי לשפוך אור על רצונותיהם וכוונותיהם של הבעלים באותה עת, נמנעו התובעים מלהעיד. הסתבר מעדותו של מר שעאר, כי לאחר שמונה לתפקידו מצא שלמנוח היה "תיק מסודר" של המקרקעין שבבעלותו וכך למד על המקרקעין נשוא התביעה. אותו תיק מסודר של המנוח לא נזכר בתצהירו של מר שעאר ולא הוצג. מכל מקום, מר שעאר העיד כי עיין בתיק זה, ולא מצא שיש בו פניה כלשהי של המנוח לעירייה בקשר להקצאה, התעניינות במצב ההליכים או לזירוזם, אלא רק תכתובת שקדמה להסכם ההקצאה, שלפיה סירב לקבל פיצויים עבור ההפקעה וביקש לקבל קרקע חלופית (עמ' 52). התוצאה היא, שלא הוכח כי אילו נרשמו הזכויות על שם התובעים במאי 97 או אילו הודיעו להם על רישום הזכויות ע"ש העירייה במאי 97 - היו התובעים עושים למימוש זכויותיהם במקרקעין. לא רק שאין ראיות לכוונה או לרצון למימוש מצד התובעים בשנת 97 (או קודם לכן ובכלל, לפני שמונה מר שעאר למנהל עיזבון) - כל הנסיבות מלמדות את ההיפך, דהיינו: שלתובעים לא אצה הדרך במימוש הזכויות או שלא היה הדבר בראש מעיניהם וסביר יותר דווקא, כי לא ביקשו לממש את זכותם במקרקעין בעסקת קומבינציה או בכל דרך אחרת. כאמור, לא הייתה התעניינות כלשהי מצד מי מהתובעים במצב רישום המקרקעין (ובכל מקרה לא הוכחה כזו). מעדותו של מר שעאר עולה, כי המנוח היה המוציא והמביא בעניין, בשם כל הבעלים (עמ' 59 ש' 21 ואילך) וכי במשך שנה וחצי - שנתיים, טרם שהלך לעולמו, היה המנוח חולה ומאושפז, באופן שהדבר לא עמד על סדר יומו (ח"נ של מר שעאר בעמ' 57 ש' 28-29; עמ' 74 ש' 4-6). יתר על כן, גם בהינתן הרצון והכוונה לממש את הזכויות במקרקעין בשנת 97 - לא הוכח שהייתה בידי התובעים היכולת המעשית והמשפטית למימושן, טרם ליום 6/2/01, המועד בו נחתם הסכם הקומבינציה. כאמור, מר שעאר העיד כי מצבו הרפואי של המנוח, שהיה הרוח החיה מבין הבעלים, כשנה וחצי - שנתיים טרם מותו, לא אפשר למעשה כל פעולה במקרקעין. המנוח נפטר ביום 9/10/98 והמשמעות היא שמצבו הנ"ל חל בסמוך לפני או אחרי רישום הזכויות ע"ש העירייה ביום 5/5/97. בפברואר 2009 מונה מר שעאר כמנהל העזבון. בית המשפט לענייני משפחה הסמיכו לפעול לרישום המקרקעין ע"ש היורשים ולהתקשר בהסכם הקומבינציה, רק ביום 14/1/00. כעולה מעדותו של מר שעאר, רק לאחר מכן, פנה לעו"ד וינברג, שעשה את כל הבירורים. הגב' חביבי הלכה לעולמה במהלך המו"מ עם הקבלן וכשנחתם הסכם הקומבינציה טרם הוסדרו ענייני הירושה של חלקה במקרקעין, כך שממילא נוצר היה באותה עת עיכוב ברישום מטעמים שאינם קשורים בעירייה. בנוסף, היה על הקבלן לרכוש (ובמועד ההסכם, טרם רכש) גם את חלקיה של העירייה בחלקה, שללא רכישתם, לא ניתן היה לקיים את ההסכם. לצורך הקמת הפרויקט נדרש הקבלן, גם לרכוש חלקם של בעלים אחרים (שכבר קנה במועד ההסכם). הכל מפורט בהסכם הקומבינציה עצמו (ראו גם עדותו של מר עמר). גם מטעמים אלה, לא הוכח שמחדלי העירייה הנטענים הם שגרמו לכך שמימוש הזכויות בדרך של עסקת קומבינציה יהיה רק ביום 6/2/01, מועד חתימת הסכם הקומבינציה. מהראיות עולה גם כי לא היה כל צורך במכתב השיוך מיום 12/10/99 (שבא לידיעת מר שעאר ביום 14/10/99) - שלפי הטענה היה מקום לשלוח אותו לבעלים עם רישום הזכויות ע"ש העירייה במאי 97 - כדי להניע את התובעים לפעול למימוש זכויותיהם בדרך של עסקת הקומבינציה. מר שעאר העיד, כי לאחר שקיבל עליו את תפקיד מנהל עיזבון המנוח, בפברואר 99, מצא את תיק המסמכים של המנוח, שכלל את הסכם ההקצאה, והבין שיש למנוח קרקע (עמ' 51). רק בשנת 2000 פנה מר שעאר בתוקף תפקידו כמנהל העזבון, לעו"ד וינברג כדי ש"יברר" ויערוך מעין מכרז לקבלנים. כל הבירורים נעשו על ידי עו"ד וינברג (עמ' 55). אין חולק, כי בכל בירור בעירייה, ללא קשר למכתב השיוך, ניתן היה לקבל תשובה חד משמעית ביחס לחלקה שהוקצתה לתובעים ולקבל אישורים מתאימים על כך ככל שהיה דרוש. מידע זה מצוי ופתוח לעין כל במסגרת התוכנית המשלימה. גם השמאי כהן מטעם התובעים ציין בחקירתו כי אילו פנו התובעים לעירייה, סביר שהיו מקבלים תשובה ביחס לחלקה שהוקצתה להם (עמ' 42 ש' 14-18 לפרוטוקול 15/9/10). מר שעאר, שידע על הסכם ההקצאה ועל זכויות המנוח במקרקעין בפברואר 1999, לא נזקק למכתב השיוך מאוקטובר 1999, כדי להתחיל לפעול בבירורים לצורך מימוש זכויות המנוח. במילים אחרות - מה שנדרש לצורך מימוש הזכויות הם התעניינות ויוזמה מצד הבעלים/חליפיהם/מנהל העזבון, ולא מכתב השיוך. לבסוף, העובדה שהזכויות לא היו רשומות ע"ש התובעים ונרשמו רק בשנת 2004, לא גרמה לנזק של עיכוב בביצוע הסכם הקומבינציה, עד להעמדת הדירות לרשות הבעלים (שאז ניתן ליהנות משכר הדירה). מי שהוא בעל זכויות לפי תוכנית איחוד וחלוקה רשאי להגיש בקשה להיתר בניה גם טרם רישום הזכויות של שמו, ויכול להתקשר עם קבלן טרם רישום הזכויות, כפי שאכן נעשה בפועל (ראו תקנה 2א(8) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970). למותר לציין כי העיכוב ברישום הזכויות על שם התובעים, גם לא הטיל על התובעים עלויות כספיות בביצוע ההסכם או גרע מן התמורה שקיבלו. הקבלן העיד כי נשא בעלויות הכספיות הנוספות שנגרמו עקב כך שלא הצליח לקבל ליווי בנקאי וערבויות בנקאיות בשל אי הרישום; ומר שעאר אישר כי אכן לא נאלצו לשאת בכל נטל כלכלי בשל כך. עוד העיד מר עמר, נציג הקבלן, כי הדירות נמסרו בזמן. אציין עוד מספר הערות נוספות לעניין ראש הנזק של אובדן דמי שכירות: לטענת התובעים, תקופת המחדל, היא התקופה שבין מאי 97 לבין אוקטובר 99, המועד שבו הובא לידיעתם מכתב השיוך. מלכתחילה מדובר, אפוא, לכל היותר, בתקופה של כשנתיים וחצי ולא בתקופה של 4 שנים, שבגינה נמנעו, לפי הנטען, דמי שכירות מהתובעים. נטען ע"י התובעים שהפסידו דמי שכירות מספטמבר 2000 ועד למסירת הדירות לידיהם בפועל ביום 1/9/04, בעוד שמר עמר, נציג הקבלן, העיד שהדירות נמסרו כבר ביוני 2004. גם אילו היתה העירייה מוסרת לתובעים הודעה יזומה על רישום הזכויות על שמה במאי 97 ודירות התמורה היו מוכנות בתוך כ- 3 שנים, בספטמבר 2000 כנטען - לא ניתן היה לאכלס את הדירות אלא החל משנת 2002, עם השלמת עבודות הפיתוח שדרושות לצורך האכלוס (ר' ס' 7.1 לחוו"ד השמאי דנוס). השמאי כהן מטעם התובעים, לא חלק על נתונים אלה בחוות הדעת הנגדית שערך, ולא הציג נתונים אחרים. נתונים אלה לא נסתרו בח"נ של השמאי דנוס, שהייתה מהימנה ומשכנעת (השמאי דנוס תיקן בחקירתו את ס' 10.2.ב. לחוות הדעת, שם ציין כי לא ניתן להתחיל כלל לבנות לפני שנת 2002 בהעדר תשתיות. התיקון התבקש מאליו, שהרי בהתאם לנתונים שמסר השמאי דנוס הוא עצמו בחוו"ד, במקרה דומה, העירייה התירה בניה גם בהעדר תשתיות, כאשר בהתחשב בזמן הבניה, עבודות הבינוי יושלמו יחד עם עבודות הפיתוח). די באמור לעיל כדי לדחות את התביעה מחמת שלא הוכח קשר סיבתי בין המחדלים הנטענים (או הפרת הסכם הקצאה), לבין הנזק שנתבע. גם שיעור הנזק (גובה דמי השכירות), כשלעצמו, לא הוכח. מלכתחילה לא הובאה במסגרת ראיות התובעים ראיה מספקת להוכחת גובה דמי השכירות בתקופה הרלבנטית לתביעה. לתצהירו של מר שעאר צורפה טבלה שערך בא כוחו (נספח לה) שמפורטים בה מחירי שכירות של הדירות. מר שעאר ובא כוחו אינם שמאים. מר שעאר לא ערך את הטבלה ולא ידע לומר דבר לגבי עריכתה (עמ' 69 ש' 13-32). הסכם השכירות שצורף במהלך עדותו של מר שעאר, ת/2, מתייחס לתקופה אחרת (2005-2007).חוות הדעת השמאית מטעם התובעים הוגשה רק כחודש לפני שמיעת העדויות בתיק, לאחר שנשלמה הגשת כל ראיות הצדדים. בנסיבות כמפורט בהחלטה מיום 7/9/10, עליה איני מוצאת לחזור כאן, התרתי הגשתה כחוו"ד נגדית בלבד לחוו"ד השמאי דנוס שהוגשה ע"י העירייה, תוך שיש להתעלם מהאמור בס' 4 בעמ' 8 לחוות הדעת, ביחס לדמי השכירות. ממילא גם כל שנאמר בס' 4 הנ"ל הוא כי התביעה לדמי השכירות כמופיע בכתב התביעה היא במתחם הסבירות לבנייני מגורים בסביבה. הא ותו לא. לא נמסרו כל נתונים ולא נערך ניתוח כלשהו לביסוס גובה דמי השכירות, כמקובל לצורך הערכה שמאית של דמי שכירות. לפיכך, גם בחוות הדעת אין כדי לבסס את גובה הנזק שנתבע. לנוכח האמור, התייתר הצורך לדון בטענות נוספות שהעלתה העירייה, לרבות הטענה, שלא היתה עליה חובה לרשום את המקרקעין ע"ש הבעלים כבר עם רישום הזכויות ע"ש העירייה במאי 97, וכי לא היתה עליה חובה להודיע לבעלים הודעה פרטיקולארית על רישום הזכויות על שם העירייה, כמו גם הטענה שהתביעה התיישנה. אציין כי אני סבורה גם שהתביעה אכן התיישנה. עילת התביעה הנטענת קמה עם רישום הזכויות ע"ש העירייה בשנת 97, שאז לפי הטענה, צריך היה לרשום את המקרקעין ע"ש התובעים או לפחות, להודיע להם על רישום המקרקעין ע"ש העירייה מבלי שנרשמו זכויותיהם. טענת התובעים היא כי הנזק החל להיווצר במועד רישום החלוקה החדשה בשנת 97 (ראו למשל ס' 112 לסיכומים). יחד עם זאת, בס' 109 לסיכומים, טענו כי הנזק החל להיווצר משנת 99, אך הם החליטו לתבוע את נזקיהם בגין הפסד דמי שכירות רק ביחס לארבע השנים 2000 ועד 2004, שלטענתם, אין ויכוח כי הן נופלות בתוך 7 השנים של ההתיישנות. אינני מקבלת את טענת התובעים בס' 109 לסיכומיהם, כאילו אירע הנזק בשנת 1999. הנזק שנגרם לתובעים בשל מחדלי העירייה הנטענים (הפסד דמי שכירות בשל העיכוב בעריכת הסכם הקומבינציה וביצועו) - החל להיווצר בשנת 1997, גם אם היקפו של הנזק לא היה ידוע באותה עת. לתובעים נודע על היווצרותו, לכל המאוחר, בעת שקיבלו את מכתב השיוך, ביום 14/10/99. ממועד היווצרות הנזק, במאי 1997, מתחיל ככלל מניין ההתיישנות. בכל מקרה, גם אם נקבל את הטענה בס' 109 לסיכומי התובעים, לפיו הנזק נוצר מאוחר יותר, בשנת 99, התובענה הוגשה ביום 26/12/07, בחלוף 7 שנים. לטענת התובעים, לא היו יכולים להגיש את התובענה שכן לא היה בידם לאמוד את הנזקים, עד לאחר מסירת הדירות בשנת 2004 (ראו עדותו של מר שעאר בעמ' 65 לפרוטוקול ש' 16-19:"רק לאחר שהושלמו הבניה, נמסרו הדירות, אז יכולנו לדעת מהו הנזק, לאחר שגם בדקנו מה שכר הדירה שאפשר לקבל..רק ידענו מה הנזקים"). עניינם של התובעים אינו בא במסגרת החריגים של "אי הידיעה", שיש בהם כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. החריג לפי ס' 8 לחוק ההתיישנות, מתייחס למצב שבו נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". כפי שפורט לעיל, בדיקה פשוטה בעירייה או בלשכת רישום המקרקעין, כמצופה מבעל מקרקעין שמבקש לממש את זכותו, היתה מלמדת את הבעלים וחליפיהם (התובעים) את כל הדרוש להם. החריג לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מתייחס לאי ידיעת רכיב הנזק של עילת התביעה בלבד, ולפיו: אם לא נתגלה הנזק ביום שאירע, מתחיל מניין ההתיישנות מ"היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". אף סעיף זה - ככל שהוא רלבנטי, ואינני סבורה שכך, בשים לב לעובדה שעסקינן בעילת תביעה חוזית ולהגדרה המצומצמת של הנזק לצורך סעיף זה - אינו מסיע לתובעים. שכן, ממילא ניתן, לפי סעיף זה, להאריך את תקופת ההתיישנות עד לגבול מרבי של 10 שנים, שנמנים מיום אירוע הנזק. הנזק, כאמור לעיל, אירע ביום 5/5/97 ואילו התביעה הוגשה ביום 26/12/07, למעלה מ-10 שנים לאחר מכן. (לנסיבות תחולתו של ס' 89(2) ראו ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(3) 455); עא 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה מיום 24/3/08). אציין עוד כי אני סבורה שאין כל חובה בהסכם ההקצאה או חובה מן הדין, למסור לתובעים הודעה פרטיקולארית על אישור התוכנית ופרסומה למתן תוקף או הודעה על רישום הזכויות על שם העירייה. הדרך להודיע לבעלים על תוכנית שאושרה היא בפרסומים בילקוט הפרסומים. מרשם המקרקעין הוא פומבי ופתוח לעיון כל. נראה שאין מקום להטיל חובה כזו על העירייה בנסיבות שלפנינו, כשמדובר בשטח של 1200 דונם ו- 4500 בעלים, על כל המשתמע מכך. השאלה אם הליכי התכנון עד לרישום הזכויות על שם הבעלים ארכו זמן סביר ואם הפרה העירייה בהתנהלותה עד לרישום הזכויות על שם הבעלים, את הסכם ההקצאה - איננה רלבנטית לנזק שנתבע. כאמור, העובדה שהזכויות לא נרשמו ע"ש הבעלים עד 2004 לא מנעה את מימושן (ס' 48 לעיל). יתר על כן, לא הובאו ראיות לעניין אי-סבירות זמן התכנון או בשאלה מהו זמן התכנון הסביר בנסיבות העניין. באופן כללי ניתן לומר, כי הקושי הבלתי צפוי שנוצר לנוכח התנהלות מס רכוש, היקף שטחה של התוכנית (1200 דונם) וריבוי הבעלים (4500), חלקם בחו"ל, חלקם הלכו לעולמם, הולידו הליכי איתור ורישום מורכבים וארוכים (ס' 10 ו- 19 לתצהיר). עדותו של עו"ד קמינר בעניינים אלה היתה מהימנה ולא נסתרה והיא נתמכת גם בחוות הדעת השמאית של השמאי דנוס על נספחיה (לעניין מורכבות ההליך התכנוני) ואף על המסמכים בעניין ההליכים המשפטיים שצורפו לתצהירו של מר שעאר, בכל הקשור למס רכוש. II - התביעה בעניין הוצאות נלוות לערבות הבנקאית ההוצאות הנלוות להמצאת הערבות הבנקאית שאותן תובעים התובעים, הן עמלת ביול ועמלת ערבות חדשה, בסך כולל של 24,281.97 ₪. דינה של התביעה בראש נזק זה להידחות מחמת מיצוי העילה בהליכים קודמים שניהלו הצדדים. הערבות ניתנה על פי הסכמה אליה הגיעו התובעים עם מס רכוש, במסגרת העתירה שהגישו לבגץ, כנגד העירייה וכנגד מס רכוש. לבקשת העותרים, בעקבות ההסכמה, נמחקה העתירה. עולה מהמסמכים כי העירייה לא היתה מעורבת בהסכמה זו. בהמשך, במסגרת תיק ה"פ 1217/02, הגיעו התובעים והעירייה להסכמה שהערבות הבנקאית שמסרו הראשונים למס רכוש, תוחלף בערבות של העירייה. להסכמה ניתן תוקף של החלטה. ההסכמה לא כללה הסכמה לגבי החזר הוצאות הנפקת הערבות ע"י התובעים, אף שבאותו שלב ברור היה לתובעים שנשאו בהוצאות לצורך הנפקת הערבות ונזק זה התגבש. בהמשך, לבקשת התובעים, נמחקה ה"פ 1217/02, מבלי שהתבקש ומבלי שניתן צו להוצאות. למותר לציין כי "שמירת הזכויות" בבקשה למחיקת ה"פ 1217/02 מבלי לעמוד על הוצאות בטענה כי "באשר להוצאות שנגרמו למבקשים בקשר להליך המרצת הפתיחה בתיק שבכותרת, יציינו המבקשים כי בכוונתם לתובען בנפרד, במסגרת תביעת נזיקין, שהם מתעתדים להגיש כנגד המשיבה" (ס' 7) - אין בה כדי להצמיח זכויות בניגוד לדין. מה גם שההוצאות הנתבעות כאן הן הוצאות שהוצאו במסגרת ההליך בבגץ וההסכמה עם רשויות מס רכוש (ולא עם העירייה), ולא במסגרת ההליך בה"פ, שבו ניתנה ההודעה הנ"ל. בנוסף, ההליך של הפקדת ערבות בנקאית בא על מנת לאפשר רישום החלקה ע"ש התובעים וכפי שגם עלה מעדותו של הכונס, היה הדבר חלק מפעולות הכינוס. מדובר, אפוא, בהוצאות שהם חלק מהוצאות הכינוס שהסתיים, ומטרתו, כאמור, הייתה רישום הזכויות ע"ש התובעים. לא הוצגו ראיות להוכיח מי נשא בתשלום בפועל. במסגרת חקירתו של מר שעאר צורף המסמך ת/1, שהוא אישור של בנק לאומי המופנה למר שעאר בתוקף תפקידו כמנהל העזבון של המנוח, בדבר גביית עמלות, מבלי שצוין מי שילם. קיימת גם אי התאמה בין הסכום שנתבע והסכום לפי האישור (כ- 19,700 ₪). בנסיבות כאמור, התובעים מיצו את עילת התביעה בעניין זה והם מושתקים מלתבוע את ההוצאות בהליך שבכותרת. III- ההודעה לצד ג' לאור דחיית התביעה על כל ראשיה, נדחית גם ההודעה לצד ג' ומתייתר הצורך לדון בטענות הצדדים בעניין זה. מספר הערות לסיום עולה מכל האמור כי התביעה על כל ראשיה, נדחית. זאת, למרות דרך החתחתים הארוכה שנאלצו התובעים לעבור עד שזכו לראות את המקרקעין רשומים על שמם, כשלושים שנים לאחר שנחתמו הסכמי ההקצאה. יש לציין כי ההתנהלות הדיונית של התובעים הייתה מוקשית ואף בלתי הוגנת לאורך ניהול ההליך. כך, הגישו "הודעה" על הגשת חוו"ד מטעמם לאחר שכבר הוגשו כל הראיות בתיק וסמוך לפני מועד ההוכחות, ולא מצאו לנכון להגיש בקשה להגיש את חוות הדעת. הנתבעת הגישה בקשה להוציא את חוות הדעת ולבסוף, לאחר קבלת עמדות הצדדים התרתי הגשת חוות הדעת כמפורט בהחלטה מיום 7/9/10, תוך חיוב התובעים בהוצאות. בהמשך, בתחילת דיון ההוכחות, הסתבר כי עו"ד עזורי העביר תעודת עובד ציבור חתומה לב"כ התובעים ואולם זו לא סיפקה את התובעים, שסברו כי התעודה חסרה. בנסיבות אלה לא הגישו את התעודה ועו"ד עזורי התייצב לדיון. עו"ד עזורי זומן להעיד בכפוף לכך שניתן היה לפטור אותו מעדות עם מתן תעודת עובד ציבור. כפי שהבעתי דעתי בדיון, סברתי ועודני סבורה כי היה מקום להגיש את התעודה מבעוד מועד ולהביא את הדברים בפני בית המשפט, גם אם סברו התובעים שהתעודה חסרה (ראו גם תקנה 178(א1) לתקסד"א). בהמשך, לאחר דיון ההוכחות הראשון, משנשמעה עדותו של מר דני עמר, נציג הקבלן, ועדותו לא הניחה את דעתם של התובעים, ביקשו להעיד אחרים מהחברה הקבלנית בטענה שעדותו של מר עמר הייתה "נעדרת פירוט נדרש" והוא ככל הנראה, "העיד ללא ידיעת הפרטים". דחיתי בקשה זו תוך חיוב התובעים בהוצאות. הכל כמפורט בהחלטה מיום 21/9/10. מאידך אציין, כי סיכומי העירייה נערכו באריכות יתר ובאופן לא פרופורציונלי למחלוקת ולהיקף הראיות, והחזיקו 71 עמודים (ללא הנספחים). את כל הנ"ל (לרבות פסיקת ההוצאות בבקשות הביניים), הבאתי בחשבון בקביעת ההוצאות. סוף דבר התביעה נדחית. לאחר שהבאתי בחשבון את כלל נסיבות העניין ובשים לב לסכום התביעה שנדחתה, אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעת 1 (העירייה) הוצאות בסך של 50,000 ₪ בצירוף החזר הוצאות חוו"ד ועדות השמאי דנוס, לפי קבלה. להחזר ההוצאות יווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההוצאה ועד למועד התשלום בפועל. ההודעה לצד ג' נדחית אף היא. בנסיבות העניין, אני מחייבת את העירייה לשלם לצד ג' הוצאות בסך של 15,000 ש"ח. הפרת חוזהחוזהקרקעותקרקע חלופיתהפקעההקצאת קרקעות