קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם מפיץ עם היצרן: 1. הנתבעת מעדני יחיעם (להלן "הנתבעת" או "יחיעם") הינה חברה העוסקת בייצור מוצרי בשר, ומפיצה ומשווקת את מוצריה באמצעות סוכנים/מפיצים העובדים תחת שני כובעים, האחד כסוכנים המשווקים ומספקים את המוצרים ללקוחותיה של יחיעם תמורת עמלה, והשני, כמפיצים שרוכשים בעצמם את המוצרים ומוכרים אותם ללקוחות פרטיים שלהם. 2. בשנת 1994 החל התובע לשמש כסוכן/מפיץ של יחיעם באזור השרון, לאחר שרכש זכויות בקו חלוקה מאת סוכן לשעבר של יחיעם בשם שלמה רוזנברג, תמורת תשלום בסך של 50,000 ₪. 3. במהלך שנת 1997 פיצל התובע את קו החלוקה הנ"ל, והעביר חלק ממנו לאדם בשם יוסי רבי תמורת סך של 39,000 דולר. 4. ביום 1.1.98 נחתם בין התובע ליחיעם הסכם שבו נקבעו תנאי ההתקשרות בין הצדדים (להלן "ההסכם"). בנספח ב' להסכם נקבעו שיעורי העמלות שישולמו על ידי הנתבעת לתובע. (ההסכם צורף כנספח א' לתצהיר התובע ת/4) 5. בשנת 1999 שינתה הנתבעת ובאופן חד צדדי על פי הנטען, את שיעור העמלות המוסכם בין הצדדים, ושילמה לתובע עמלות בחֶסר בסך 85,850 ₪. בשלב מאוחר יותר היא הכניסה סוכני/מפיצי משנה בשוק הפרטי באזור שבו ניתנה לתובע בלעדיות על פי הנטען. 6. ביום 29.7.05 הודיעה הנתבעת לתובע על סיום ההתקשרות עימו והורתה על פיצול קו החלוקה שלו והעברתו להפעלה על ידי סוכניה הקיימים, באופן שמנע מהתובע להעביר את זכויותיו בקו החלוקה לצד שלישי ולהפיק מכך תמורה כספית על פי הנטען. 7. לטענת התובע, במעשיה הנ"ל הפרה הנתבעת את ההסכם עימו, על כן, הוא עותר בתביעה זו לחייבה לשלם לו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו עקב ההפרות הנ"ל, וכן להורות לה לאפשר לו להעביר את זכויותיו בקו החלוקה למרבה במחיר בשוק החופשי. 8. יחיעם הכחישה מכל וכל את טענותיו הנ"ל של התובע וטענה כי דין התביעה נגדה להדחות. 9. העדויות מטעם התובע העידו התובע ועוד ארבעה סוכנים שעבדו ו/או עובדים ביחיעם שהם: ה"ה רבי יוסף, פטריק ניסים אלפסי, בני חדד ואשר בשן. מטעם יחיעם העידו מנהל השיווק מר תמיר דגן, ומנהל המכירות באזור המרכז מר ניסים טלבי. 10. דיון טענותיו של התובע בתביעה דנן מתמקדות כאמור בשלושה מישורים כדלקמן: א. שינוי שיעור העמלות באופן חד צדדי ובניגוד להסכם שנחתם בין הצדדים. ב. פגיעה בבלעדיות ההפצה בשוק הפרטי על ידי הכנסת סוכני/מפיצי משנה באזור שהוקנתה לו בלעדיות על פי ההסכם. ג. התנהגות בחוסר תום לב ותוך אפליה בכל מה שקשור להעברת קו החלוקה שלו על ידי יחיעם לסוכנים האחרים. להלן אדון בכל אחד מנדבכי התביעה הנ"ל בנפרד. 11. הפחתת שיעור העמלות אין מחלוקת כי בנספח ב' להסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 1998 כאמור, נקבעו שיעורי העמלות להם זכאי התובע, וכי החל משנת 1999 ואילך, חלה הפחתה בשיעור העמלות ששולמו על ידי הנתבעת בגין מכירות לרשתות שיווק, לכלל הסוכנים וביניהם התובע. כמו כן אין מחלוקת כי בהסכם הנ"ל, הזהה להסכמים שנחתמו עם יתר הסוכנים, נקבע כי "כל שינוי בהסכם יחייב רק אם נערך בכתב ונחתם על ידי שני הצדדים" (ראה סעיף 21 להסכם). 12. התובע טען כי הפחתת העמלות כאמור נעשתה באופן חד צדדי, ללא הסכמתו ו/או הסכמת יתר הסוכנים, ובניגוד להוראות ההסכם. עוד טען כי הסוכנים התנגדו נמרצות להפחתה הנ"ל, ואף קיימו פגישות רבות עם נציגי הנתבעת בעניין זה, אך ללא הועיל. בחודש 5/05 פנו הסוכנים לעורך דין בבקשה לייצגם בניהול מו"מ עם הנתבעת במטרה להגיע להסכמה בדבר הסכם הפצה חדש עקב הרעת התנאים כאמור, אך הדבר לא צלח לטענתו (נספח ב' לתצהיר התובע). על כן, בתביעה זו עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום שווי ההפחתה הנ"ל בסך של 85,850 ₪, בהתבסס על דוחות מכירה שצורפו כנספח (ב) לכתב תביעתו והמתייחסים לתקופה המתחילה מחודש אוקטובר 1999 והמסתיימת בחודש אפריל 2005. 13. הנתבעת לא הכחישה את השינוי שחל בעמלות ששולמו לסוכנים, אך טענה כי הדבר נבע מכורח נסיבות שנוצרו עקב דרישותיהן של רשתות שיווק גדולות המהוות נתח שוק גדול עבורה, לקבל הנחה על מוצריה. כורח זה העמיד אותה בפני שתי אפשרויות: להפסיק לספק סחורה לרשתות הנ"ל, צעד אשר היה צפוי לפגוע קשות במכירותיה וכפועל יוצא מכך בעמלות הסוכנים, או להיענות לדרישה תוך שיתוף הסוכנים בהנחה במגמה לשמר נתח שוק גדול זה ואף להגדיל את היקף המכירות. על כן היא פנתה בכתב אל הסוכנים לרבות התובע והודיעה להם על השינוי הנ"ל. במכתבה הנ"ל ציינה הנתבעת כי "סוכן שלא יסכים למעבר לשיטה החדשה לא יוכל להמשיך ולהשתלב בחברה ועליו להודיע לה על כך עד ליום 30.4.99" (נספח ב' לתצהיר מר דגן נ/1). לדברי הנתבעת, על אף שהסוכנים לא "שמחו" על הנסיבות שנוצרו, הם הבינו את הצורך בהשתתפות בהנחות והסכימו ליטול חלק בכך, והראיה להסכמתם הנ"ל ניתן ללמוד מהעובדה שהם המשיכו לעבוד כסוכניה במשך שנים רבות כפי שהוכח במהלך המשפט. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי הפרקטיקה הוכיחה את עצמה שכן המכירות לרשתות הגדולות גדלו באופן משמעותי, והגדילו בעקבותיהן את עמלות הסוכנים, וחיזוק לטענתה הנ"ל היא הפנתה לטבלה וגרפים שצורפו כנספחי ד 3-1 לתצהירו של מר דגן. במצב דברים זה טוענת הנתבעת כי הסוכנים ובכללם התובע הסכימו בהתנהגותם לשינוי הנ"ל, ומשכך יש לדחות את תביעתו של התובע ככל שהיא מתייחסת לפיצוי בגין השינוי בעמלות. 14. מקובלת עלי עמדתה הנ"ל של הנתבעת. השיטה החדשה בתשלום העמלות הונהגה על ידי הנתבעת החל משנת 1999. למרות מחאתם על השינוי הנ"ל, ולמרות שהועמדה בפניהם האפשרות להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת, המשיכו וממשיכים הסוכנים ובכללם התובע (שעבד עד שנת 2005) בעבודתם אצל הנתבעת כפי שהוכח במהלך המשפט, ולא שוכנעתי בטענתו של התובע כי הוא לא קיבל לידיו את מכתבה של הנתבעת שצוין בסעיף 13 לעיל. מצב דברים זה אינו מפתיע על רקע עדותו של מר דגן שלפיה השיטה החדשה הביאה לגידול בהכנסתם של הסוכנים, עדות אשר נתמכה בטבלה וגרפים שהוגשו על ידו כמצוין בסעיף 13 לעיל, ואשר לא נסתרה על ידי התובע. 15. במצב דברים זה יש לראות בהמשך עבודתו של התובע אצל הנתבעת כהסכמה שבהתנהגות לשינוי הנ"ל למרות "ההרעה" שחלה בתנאי עבודתו לשיטתו, שכן עמדה בפניו הברירה להודיע לנתבעת על הפסקת ההתקשרות עימה כאות לאי הסכמה, וזאת כפי שנדרש לעשות במכתבה המצוין בסעיף 13 לעיל. משלא עשה כן, לא יכולה להישמע מפיו הדרישה לפיצוי בגין השינוי הנ"ל. שכן ממה נפשך! מערכת היחסים בין הנתבעת לתובע אינה מושתתת על יחסי עובד מעביד (ראה סעיף 15 להסכם), אלא על יחס חוזי עסקי המושתת על שיקולים מסחריים. השיקול של הנתבעת בהפחתת שיעור העמלות לסוכנים כתוצאה מכורח נסיבות מסחרי שנקלעה אליו, הינו שיקול לגיטימי, וכך גם זכותם של הסוכנים שעמלתם המוסכמת לא תיפגע במהלך חד צדדי מצד הנתבעת כמתואר לעיל. עם זאת, ברי הוא כי לא ניתן לכפות על הנתבעת עמידה בשיעור עמלות מוסכם כשהדבר כרוך בהפסד משמעותי מצידה, שכן אכיפה כזו הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין (ראה סעיף 3 (4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). במצב נתון זה, עמדה בפני התובע הברירה לביטול ההסכם ולפיצויים כתרופה בגין השינוי החד צדדי שחל בהסכם על ידי הנתבעת. אולם התובע, כמו גם יתר הסוכנים, לא בחר בחלופות הנ"ל (למרות האפשרות שניתנה לו על ידי הנתבעת להפסקת ההתקשרות) והמשיך לעבוד אצלה במשך שש שנים למרות השינוי שחל בעמלות כאמור, ובהתנהגותו הנ"ל יש לראות כהסכמה ו/או ויתור על זכותו הנובעת מהשינוי הנ"ל. מסקנה זו מתבקשת ביתר שאת לאור הטענה שהשיטה החדשה בתשלום העמלות הביאה להגדלת הכנסתם של הסוכנים, טענה אשר לא נסתרה על ידי התובע. דרישתו הנוכחית של התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הפרש העמלות כאמור, משמעה אכיפת ההסכם רטרואקטיבית על הנתבעת בכל מה שקשור בתשלום העמלות, דבר שאינו ניתן לאכיפה כמצויין לעיל. כבר נפסק כי ניתן ללמוד מהתנהגותו של מתקשר חוזי על כוונתו לוותר על זכותו, וכי לעניין תוכן הוויתור, יש להחיל את כלל הפרשנות הנשען על הגיונה הכלכלי של העסקה והמונע פירוש החוזה באופן שיוטל על אחד המתקשרים חיוב בלתי סביר (ראה ע"א 4956/90 - פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ ואח', פ"מ מו (4) 035). 16. לאור האמור לעיל, הנני דוחה את הסעד לתשלום פיצוי בגין השינוי שחל בשיעור העמלות. 17. הפגיעה בבלעדיות התובע טען כי ההסכם שנחתם בינו לבין הנתבעת הקנה לו בלעדיות בהפצת מוצרי הנתבעת באזור שהוסכם עליו. לתמיכת טענתו הנ"ל הפנה התובע לאמור בהסכם כדלקמן: "והואיל והמפיץ פנה למפעל בהצעה להיות המפיץ הבלעדי של המוצרים באזור ... והואיל והמפעל הסכים לקבל את הצעת המפיץ למנותו תחת שמו הבלעדי של המוצרים באזור". לטענתו, הנתבעת הכניסה ארבעה סוכני/מפיצי משנה לאזור ההפצה שבו ניתנה לו בלעדיות על פי ההסכם כאמור, ללא אישורו ו/או הסכמתו, ובכך היא הפרה את ההסכם עימו. על כן הוא עותר לחייבה לפצותו בגין הפגיעה בבלעדיות בסך של 180,000 ₪, לפי סך של 5,000 ₪ לחודש, למשך שלוש שנות פעילותם של הסוכנים באזור בניגוד להסכם. 18. הנתבעת לעומתו טענה כי התובע הזניח את השוק הפרטי והתמקד בשוק המוסדי והרשתות הגדולות, תוך התעלמות מדרישותיה להרחיב את הפעילות בשוק זה, עד שנאלצה להיעזר בסוכני/מפיצי משנה לפיתוח השוק הפרטי. לחיזוק טענותיה הנ"ל הפנתה הנתבעת לנספח ד' לתצהירו של מר דגן שהראה על היקף עבודת התובע בשוק הפרטי ועל המגמה היורדת של המכירות בשוק הנ"ל במשך השנים 2005-2001. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי מפיצי המשנה הנ"ל לא התחרו כלל בתובע לא בכובעו כסוכן בשוק המאורגן וברשתות השיווק ולא בכובעו כמפיץ בשוק הפרטי, הואיל והם קיבלו הוראה מפורשת שלא למכור ללקוחות פרטיים של התובע אלא רק ללקוחות חדשים אשר התובע נמנע מלמכור להם למרות הנחיותיה, וכי מפיצי המשנה עמדו בהוראה הנ"ל. לגרסת הנתבעת, פעילות זו הגדילה משמעותית את המכירות של הנתבעת בשוק הפרטי אזור הנ"ל, גרסה אשר לא נסתרה על ידי התובע. 19. למרות טענותיה המפורשות הנ"ל של הנתבעת, התובע לא סתר את הדוחות שהראו על המגמה היורדת במכירות שלו בשוק הפרטי, ולא הוכיח כל פגיעה בחוג לקוחותיו ו/או בהיקף המכירות שלו באזור שבו הוקנתה לו בלעדיות, על ידי מפיצי המשנה שהוכנסו על ידי הנתבעת. על כן, לא שוכנעתי כי נגרמה לו פגיעה כלשהי כתוצאה מ"ההפרה" של הנתבעת בעניין זה. מסקנה זו מתבקשת ביתר שאת לאור זכותה של הנתבעת להרחיב את מעגל לקוחותיה שעה שהדבר לא נעשה על ידי סוכן מטעמה, ובלבד שהדבר אינו פוגע בחוג לקוחותיו של אותו סוכן. 20. אשר על כן, הנני דוחה את הסעד הנוגע לפגיעה בבלעדיות. למעלה מן הדרוש אציין כי הנזק שנתבע על ידי התובע בגין הפרה זו אף הוא לא הוכח, וגם מסיבה זו דין התביעה ככל שהיא מתייחסת לסעד זה להדחות. 21. העברת קו החלוקה מקובלת עלי עמדתה של הנתבעת שלפיה ההסכם שנחתם בין הצדדים לא הקנה לתובע כל זכות קניינית בקו החלוקה שנרכש על ידו. מסקנה זו מתבקשת מהאמור בסעיף 11.3 להסכם הקובע כדלקמן: "מובהר בזאת מפורשות כי למפיץ אין כל זכויות על אזור החלוקה וההפצה והוא אינו יכול לסחור בזכות כלשהי בקשר לכך ו/או להעביר זכות זו לאחר ללא אישור בכתב מהמפעל" מסקנה זו מתיישבת גם עם הפסיקה אשר שללה את סיווגה של זכות ההפצה כזכות קניינית, והנני מפנה בעניין זה לדברים שנאמרו בע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פד"י מד (3) 661, 667, כדלקמן: "ואכן, כמו בסוכנות כך גם בהפצה (בלעדית או אחרת) זכות קניין אינה מתיישבת עם טיב הקשר של המפיץ עם היצרן. הקשר אינו יוצר זכויות הפצה קנייניות אלא זכויות חוזיות. אם להסכם נקצב זמן, הוא מסתיים בתומו, אלא אם הוארך הזמן במפורש או על-ידי התנהגות הצדדים. לא נקצב זמן, ניתן להביא את ההסכם לסיום על-ידי מתן הודעה סבירה. הקשר בנוי על יחסי אמון. מפאת יחסים אלה לא ניתן לאוכפו. טענה, שזכות השיווק של המפיץ היא רכושו הקנייני, נוגדת את חובתו כמפיץ כלפי היצרן לקדם את עניינו של היצרן (ראה 231staubach, supra, at). אילו הייתה זו זכות קניינית, כטענת המערערות, הייתה קמה להן עילה לדרוש שתמשיך להתקיים בידם. עילה כזאת לכל הדעות אין להן. כל שהן יכולות לדרוש הוא פיצויים על הפסקת הקשר החוזי." כמו כן הנני מפנה לדברים שנאמרו בע"א 7338/00 תנובה-מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו ואח' , כדלקמן: "ההלכה נדרשה לא-אחת לאיפיונה של הזכות הקנויה למפיץ כלפי היצרן שאת מוצריו מפיץ הוא. אין חולקים כי מקורה של הזכות הוא בהסכם שבין היצרן לבין המפיץ, והכל מסכימים כי הזכות אין היא זכות קניין כהוראתו המקובלת של המושג "זכות קניין". בה-בעת ניתנו בה באותה זכות סימנים של "מעין -קניין"" 22. למרות האמור בהסכם שנחתם בין הצדדים, מעדויות הסוכנים הוכח קיומו של נוהג שלפיו הנתבעת אפשרה לסוכניה לסחור בזכותם בקו החלוקה ללא אישור בכתב מטעמה כמתחייב מסעיף 11.3 להסכם, ומבלי שהדבר יטיל עליה מחויבות כספית כלשהי, ובכפוף לאישור המועמד על ידה. בהתאם לנוהג זה רכש התובע מאת מר שלמה רוזנברג את הזכויות בקו החלוקה נשוא התביעה תמורת תשלום סך של 50,000 ₪ (ראה סעיף 2 לעיל), ובהתאם לנוהג זה הוא מכר חלק מהקו למר יוסי רבי וקיבל ממנו תמורה בסך של 39,000 דולר (ראה סעיף 3 לעיל). כך גם נהגו מרבית הסוכנים שהעידו מטעמו. תהליך זה נעשה בידיעתה של הנתבעת, ולפעמים אף במעורבותה (ראה עדותו של מר רבי יוסף בעמ' 9 ש' 14-2, ועדותו של מר בני חדד עמ' 19 ש' 32-25). עוד הוכח כי תהליך האיתור, האישור והעברת קו חלוקה מסוכן קיים לסוכן חדש אורך בין שלושה חודשים עד ששה חודשים על פי עדותו של מר טלבי מנהל המכירות באזור המרכז של יחיעם (ראה עדותו בעמ' 51 ש' 22). 23. בנוסף, מהעדויות שנשמעו כאמור, שוכנעתי כי נוהג זה השתכלל לכדי נוהג מחייב בין הנתבעת לבין כלל סוכניה וביניהם התובע, וניתן לראותו כתנאי מכללא בהסכם שנכרת בין הצדדים. חיזוק לכוחו המחייב, ניתן למצוא בהתנהגותה של הנתבעת כלפי התובע במקרה שבפנינו, בכך שאפשרה לו לסחור בקו החלוקה שלו כפי שיפורט בהמשך, חרף טענתה שהדבר נעשה לפנים משורת הדין וכמחווה של רצון טוב. יצוין כי הפסיקה הכירה בקיומו של נוהג כאמור בין יצרן לבין מפיציו ו/או סוכניו, והנני מפנה בעניין זה למקרים דומים שנידונו בת"א (תל-אביב-יפו) 3022/99, פיצחזדה יעקב נ' שטראוס שיווק בע"מ , ות"א (חיפה) 762/03 שחר שמואל נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ . בעניין שחר הנ"ל נאמרו על ידי כב' השופט רניאל הדברים הבאים: "לפיכך, על פי כל האמור לעיל, אני קובע שמעבר לחוזה הפרטני בין תנובה לקבלנים מטעמה, היה נוהג רב שנים לפיו קו היה ניתן להעברה לאחר בשווי מקובל, בידיעת תנובה, או שתנובה היתה רוכשת את הקו מהקבלן. נוהג זה היה נוהג מחייב בין הצדדים למרות הדברים הנוגדים שנאמרו בחוזה שבין התובע לנתבעת, שכן הצדדים נהגו לאורך זמן בניגוד להסכם, והמנהג המקובל בענין זה נראה כמחייב בעיניהם." 24. אין חולק בענייננו כי בהתבסס על הנוהג המתואר לעיל, פנה התובע אל הנתבעת והודיע לה על כוונתו להפסיק את ההתקשרות עימה, וביקש את רשותה להעביר את זכויותיו בקו החלוקה שלו בשוק החופשי למרבה במחיר. פנייתו הנ"ל באה על רקע קשיים משפחתיים שפקדו אותו (הליך גירושין), גניבת משאית החלוקה שלו ביום 17.4.05, ופציעת העובד שעזר לו בביצוע העבודה ביום 29.5.05. נציג הנתבעת מר טלבי הנחה אותו לפרסם מודעה בעיתון. ביום 17.6.05 פרסם התובע מודעה כאמור. לגרסתו, בשלב הזה סוכם בינו לבין מר טלבי כי קו החלוקה שלו יפוצל למפיצים שונים עד למציאת רוכש, ואז יוחזר קו החלוקה בשלמותו לרוכש העתידי, בכפוף לעמידתו במבחני הקבלה הנהוגים אצל הנתבעת. לגרסת התובע, כעבור 10 ימים מפרסום המודעה, ביקש ממנו מר טלבי להמתין עם העברת הזכויות בקו, וזאת ככל הידוע לו, לאור החלטה פנימית בנתבעת לצמצם את קווי החלוקה הקיימים. התובע נעתר לבקשה, ומדי שבוע פנה לנתבעת לברר את התקדמות העניין ונדחה ב"לך ושוב". בתחילת חודש 7/05 הודיע לו מר טלבי כי הנתבעת מבקשת להעביר את קו החלוקה שלו לסוכניה הקיימים, וביקש ממנו ליצור עמם קשר על מנת לנסות להגיע עימם להבנה לעניין המחיר בגין העברת זכויותיו בקו. התובע פנה לחלק מהסוכנים אולם אף אחד מהם לא הביע נכונות לרכוש את זכויותיו בקו. על כן הוא פנה למר טלבי על מנת להגיע עימו להסכמה למכירת הקו לצד ג' חיצוני. מר טלבי שוב דחה אותו "בלך ושוב", ולאחר לחץ כבד מצידו של התובע, נקבעה פגישה בחודש 7/05 בנוכחותו של מר טלבי, התובע והסוכן מר בני חדד, לצורך דיון בהעברת הזכויות בקו לידיו. לטענת התובע, בפגישה הנ"ל הוצע לו על ידי מר טלבי להעביר את קו החלוקה למר חדד על פי מפתח של 60 אגורה חדשה לכל 1 ₪ במחזור המכירות החודשי הממוצע ברוטו, היינו לקבל 60% מהמקובל בעבור קו החלוקה, בעוד "שמחיר השוק" המקובל לקו חלוקה עמד על 1 ₪ לכל 1 ₪ במחזור המכירות. התובע סירב נחרצות להצעה הנ"ל. על כן סוכם בינו לבין מר טלבי כי יפרסם בשנית מודעה בעיתון. ביום 29.7.05 פרסם התובע מודעה שניה בעיתון, ובעקבות פרסום זה נוצר קשר עם מספר רוכשים פוטנציאליים, אולם מחומר הראיות התברר כי באותו היום שיגרה הנתבעת לתובע, באמצעות מנהל השיווק מר דגן, מכתב המודיע לו על ביטול ההסכם עימו (נספח ז' לתצהירו של מר דגן), וביום 8.8.05 שיגרה הנתבעת לסוכניה מכתב נוסף שבו הודיעה להם על החלטתה לפצל את קו החלוקה של התובע למספר קווים ועל העברתו להפעלה על ידי סוכניה באופן קבוע. במכתב הנ"ל שצורף כנספח ד' לתצהיר התובע (ת/4), נכתב בין היתר כדלקמן: "לפני מספר חודשים הפסיק צור יצחק בעקבות בעיות גופניות וגניבת הרכב את עבודתו בקו החלוקה מיוזמתו. בגלל מצוקת רווחיות במספר קווים הוחלט על ידי מעדני יחיעם לא להעביר את הקו במלואו לסוכן אחד אלא לפצלו למספר קווים במטרה לחזק את הקווים החלשים". (ההדגשה אינה במקור) 25. בנסיבות הנ"ל טען התובע כי הנתבעת נהגה עימו בחוסר תום לב וסיכלה את "מכירת" זכויותיו בקו שאותן רכש בתמורה כספית מלאה, לצד שלישי, משיקולים תועלתיים שלה, וכפיצוי לסוכנים שלה הסובלים ממצוקת רווחיות. לחיזוק עמדתו הנ"ל הזכיר התובע את המלצותיה של חברת "פרוגרמה" שאותה שכרה הנתבעת לצורך בחינת מערך ההפצה שלה, ושאחת מהן הורתה על צמצום קווי החלוקה הקיימים אצל הנתבעת והעברתן להפעלה על ידי סוכניה הקיימים. עוד טען התובע כי מכתב הנתבעת מיום 8.8.05 שצוטט בסעיף 22 לעיל ואשר פורסם ברבים, גרם לפגיעה קשה בשמו הטוב ומהווה עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. על כן בתביעה דנן עתר התובע להורות לנתבעת לאפשר לו למכור את קו החלוקה שלו בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. בנוסף עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עגמת נפש והפגיעה בשמו הטוב. עוד טען התובע כי לאחר עריכת חישוב העמלות המגיעות לו מהנתבעת התברר לו כי עומדת לזכותו יתרת זכות בסך של 699 ₪, אותה הוא גם תובע במסגרת התביעה דנן. 26. הנתבעת לא חלקה על מרבית העובדות שנטענו על ידי התובע כמתואר לעיל, אך טענה כי העברת קו החלוקה של התובע בין סוכניה השונים נבע משיקולים מקצועיים ולאחר שהתובע לא סיפק פתרון להפעלת הקו, ולא הצליח להציע מחליף במקומו, בתוך פרק הזמן שהוענק לו על ידה לפנים משורת הדין. עוד טענה הנתבעת כי אין לתובע כל זכות קניינית בקו, ומשכך יש לדחות את הסעד למתן צו עשה המבוקש על ידו שלפיו עתר לאפשר לו להעביר את זכויותיו בקו הנ"ל למרבה במחיר בשוק החופשי (ראה סעיף 7 לעיל). 27. לאחר שבחנתי את טענותיהם הנ"ל של הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי הנתבעת הפרה את התחייבותה כלפי התובע בכל הנוגע למימוש זכותו בהעברת זכויותיו בקו החלוקה למרבה במחיר בהתאם לנוהג שהיה קיים עם כלל הסוכנים, משכך עליה לפצותו בגין הפגיעה בזכותו הנ"ל. במה דברים אמורים? אין מחלוקת כי החלטתו של התובע להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת הגיעה לכלל גמירות דעת לאחר פציעת עובדו ביום 29.5.05, וכי בסמוך מאוד לאחר מכן, הוא הודיע על החלטתו הנ"ל למר טלבי נציג הנתבעת. כמו כן אין מחלוקת כי באותה פגישה הודיע התובע למר טלבי על כוונתו להעביר את זכויותיו בקו החלוקה למרבה במחיר, וכי מר טלבי ביקש ממנו לפרסם מודעה בעיתון, ומודעה כאמור אכן פורסמה על ידי התובע ביום 17.6.05. התובע העיד כי ימים ספורים לאחר מכן, ביקש ממנו מר טלבי להשהות את העניין ולנסות להעביר את זכויותיו בקו החלוקה לסוכניה הפעילים של הנתבעת, אך הדבר לא הסתייע, ועדותו הנ"ל היתה אמינה בעיני, וזאת גם לאור המדיניות של צמצום קווי החלוקה שבה נקטה הנתבעת באותה תקופה, משיקולים של ייעול מערך ההפצה. בנוסף הוכח כי פגישה שנערכה בנוכחותו של מר טלבי ואחד מסוכניה של הנתבעת מר בני חדד, לא הצליחה להביא לכריתת עסקה לאור התמורה המופחתת שהוצעה לתובע (ראה סעיף 24 לעיל). אי לכך הציע מר טלבי לתובע לפרסם מודעה חדשה בעיתון, ואכן מודעה כזו פורסמה על ידי התובע ביום 29.7.05. 28. מהאמור לעיל עולה כי התובע פעל בדרך מקובלת ובתוך זמן סביר למימוש זכותו בהעברת הזכויות בקו, ושעה לתכתיביה של הנתבעת בעניין זה, אולם, ביום 29.7.05, דהיינו באותו יום שבו פורסמה המודעה השנייה על ידו על פי בקשתו של מר טלבי, שיגרה לו הנתבעת באמצעותו מר דגן, מכתב המודיע לו על הפסקת ההתקשרות עימו (נספח ז' לתצהיר מר דגן), וביום 8.8.05 שיגרה הנתבעת לסוכניה הודעה על פיצול קו החלוקה שלו והעברתו להפעלה על ידם באופן קבוע (נספח ד' לתצהיר התובע). יוזכר כי התובע הודיע לנתבעת על רצונו להעביר את זכויותיו בקו החלוקה בסוף חודש 5/05 או בתחילת חודש 6/05, וכי פרק הזמן הסביר לאיתור, אישור והעברת קו חלוקה מסוכן קיים לסוכן חדש, בהתאם לנוהג הקיים בנתבעת על פי עדותו של מר טלבי, עמד על שלושה עד ששה חודשים. יוצא איפוא, שהנתבעת "הפקיעה" את קו החלוקה מידיו של התובע בטרם חלף המועד הסביר שהוענק על ידה לסוכניה האחרים למציאת מחליף. כאן המקום לציין כי ניסיונו של מר טלבי לטעון כי הסיכומים שהיו בינו לבין התובע, נעשו על דעת עצמו ואינם מחייבים את הנתבעת, אינו מקובל עלי, שכן הוכח כי מר טלבי פעל כנציגה של הנתבעת לכל דבר ועניין, ועדכן אותה בכל המהלכים שנעשו על ידו. גם טענתם של מר טלבי ומר דגן שלפיה ניתן לתובע פרק זמן של כששה חודשים למציאת מחליף אינה עומדת במבחן המציאות, שכן מניין הימים להעברת הקו מתחיל מהמועד שבו גמר התובע בדעתו להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת והודיע על כך למר טלבי, ומועד זה נפל בחודש 5-6/05 כפי שתואר לעיל. 29. יוצא איפוא, שהנתבעת לא נתנה לתובע פרק זמן סביר להעברת זכויותיו בקו למרבה במחיר בשוק החופשי, וביכרה לפצלו בין סוכניה השונים משיקולים מקצועיים של ייעול מערך ההפצה. חיזוק לשיקוליה הנ"ל ניתן למצוא במכתבה מיום 8.8.05 (נספח ד' לתצהיר התובע) שבו ציינה כי פיצול קו החלוקה של התובע והעברתו לידי סוכניה הקיימים נבע ממצוקת רווחיות בחלק מקווי החלוקה שלה. בהתנהגותה הנ"ל, פעלה הנתבעת בחוסר תום לב ותוך הפרת נוהג מחייב בין הצדדים מחמת שיקולים תועלתיים. התנהגות זו אשר סיכלה את זכותו של התובע למצוא קונה לקו, מזכה אותו בפיצוי בגובה שווי הקו. בע"א 1319/06 משה שלק ואח' נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ ואח' נקבע כי: "אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם "ישוב" קו החלוקה לחברה היצרנית והיא תחויב בפיצוי המפיץ, וזאת בשל אי הסכמתה, ומטעמים בלתי סבירים, להעביר את זכויותיו בקו החלוקה לאדם אחר (ע"א 9046/96 הנ"ל, עמ' 631)." דברים דומים נאמרו על ידי כב' השופט בנימיני בפרשת פיצחדזה המוזכרת לעיל כדלקמן: "אך העילה של התובע לדרוש משטראוס לשלם לו את שוויו של הקו נעוצה בטירפוד נסיונותיו של התובע למצוא קונה לקו. טענה זו, אם היא נכונה, עשויה לזכות את התובע בפיצוי בגובה שווי הקו גם אם שטראוס איננה נוהגת לסחור בזכויות בקווי ההפצה, וגם אם התובע מעולם לא שילם לשטראוס עבור רכישת הקו." 30. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב כלפי התובע בקיום חיוב הנובע מנוהג מחייב בין הצדדים, וגרמה בכך נזק לתובע המתבטא בשווי הקו. 31. בכתב תביעתו עתר התובע לצוות על הנתבעת לאפשר לו להעביר את זכויותיו בקו החלוקה למרבה במחיר בשוק החופשי. דומני כי סעד זה אינו אקטואלי בנסיבות העניין, הן לאור משך הזמן שחלף מאז פיצול הקו והשינויים שייתכן שחלו בו, והן מחמת עקרון ההסתמכות והחשש לשינוי מצבם לרעה של הסוכנים שהשתמשו בקו במשך השנים שחלפו. 32. על כן, הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע את שוויו של הקו, לפי מפתח 1 ₪ לכל 1 ₪ במחזור המכירות החודשי הממוצע ברוטו בתקופה שבין 4/04 ועד 4/05, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.7.05 ועד מועד התשלום בפועל. 33. בכתב תביעתו עתר התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין עוולת הוצאת לשון הרע, ובסכום נוסף בסך של 600 ₪ בגין יתרת חוב, אולם טענות אלה נזנחו על ידו בסיכומיו, ומשכך לא היה צורך להיזקק להם. 34. סוף דבר התוצאה מכל האמור לעיל היא שהנני דוחה את התביעה ככל שהיא מתייחסת לסעד של הפרשי העמלות ושל פגיעה בבלעדיות. באשר לסעד המתייחס להעברת הזכויות בקו החלוקה, הנני נותנת בזאת צו המחייב את הנתבעת לשלם לתובע את שוויו של הקו, לפי מפתח 1 ₪ לכל 1 ₪ במחזור המכירות החודשי הממוצע ברוטו בתקופה שבין 4/04 ועד 4/05, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.7.05 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע מחצית מאגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן שכר עדים, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הפרת חוזהחוזההפצה