קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם פרסום כתבה בעיתון: 1. בפני תביעה כספית ע"ס 250,000 ₪ אשר בהתאם להסכמת הצדדים (אשר קיבלה ביום 5/6/11 תוקף של החלטה), עילתה היחידה, פיצוי מוסכם הנתבע בגין הפרת הסכם. המדובר בהסכם מיום 14/1/08 (להלן: "ההסכם"), עליו חתמו התובע והנתבעת 2, שהינה כתבת הנתבעת 1 , על פיו הסכים התובע, כי הנתבעת 2, תפרסם אודותיו כתבה בנושא הזן בודהיזם. בהסכם נקבע בין היתר כי: "כל הנאמר ונכתב בכתבה יאושר בחתימת ידי ושלא יפורסם שום דבר ללא חתימת ידי המפורשת". כן נקבע, כי כל הפרה של ההסכם תחייב את הנתבעת 2 ואת מערכת "מעריב" (הנתבעת 1), לשלם לתובע פיצויים בסכום של 250,000 ₪. 2. לטענת התובע נשלחו אליו 2 טיוטות של הכתבות ושתיהן אושרו על ידו. אולם, בכתבה שהתפרסמה בסופו של דבר בעיתון הנתבעת 1 ובאתר האינטרנט המופעל על ידה, נוספו -5- כותרות שלא הוצגו בפניו ושלא אושרו על ידו לפרסום. לטענת התובע, לו היה יודע על תוכן חדש זה, לא היה מסכים לפרסום והיה טוען לשקריותו. לאור האמור טען התובע כי הנתבעות הפרו את ההסכם אשר כרתו עימו והן חייבות לשלם לו את הפיצויים המוסכמים כאמור בהסכם. בסיכומיו הוסיף התובע כי במסגרת הסכמתם הדיונית, הודו הנתבעות בהפרת ההסכם . 3. בכתב הגנתה העלתה הנתבעת 1 טענה, אשר נזנחה על ידה בסיכומיה, כאילו ההסכם נכרת בין התובע לנתבעת 2, תוך חריגה מסמכותה ומהרשאתה של נתבעת 2. לפיכך נטען, כי ההתחייבות אינה בעלת תוקף כלפי נתבעת 1. לגופם של דברים, טענו הנתבעות כי ההסכם לא הופר שכן הכותרות שהוספו תואמות את תוכן הכתבה ומשקפות את האמור בה. משהתובע הודה כי אישר את נוסח הכתבה, מילה במילה, אין המדובר, לטענת הנתבעות, בתוכן חדש. הנתבעות טענו כי גם אם אין זהות מילולית מוחלטת בין הכותרות לגוף הכתבה, הרי כולן נגזרו מתוכנה באופן שאין המדובר בתוכן חדש. לפיכך טענו הנתבעות כי המדובר בזוטי דברים אשר אינם מקנים זכות לסעד הנתבע וכי עמידתו הדווקאנית של התובע על זכותו הנטענת בהסכם, נגועה בחוסר תום לב. הנתבעות הוסיפו כי התחקות אחר כוונת הצדדים ופרשנות תכליתית של ההסכם מצביעים על כך שאין המדובר בהפרתו של ההסכם. לחלופין, טענו הנתבעות כי על ביהמ"ש להפחית באופן משמעותי, כדי סכום סמלי, את סכום הפיצוי שכן אין כל יחס סביר בין הסכום שנקבע, לנזק אותו ניתן היה לצפות כתוצאה מסתברת של ההפרה. דיון: 4. ראשית, אציין כי אין בסיס לטענת התובע כאילו במסגרת ההסכם הדיוני שהושג בין הצדדים, הודו הנתבעות בהפרת ההסכם. עיון בהסכם, אשר כאמור, קיבל תוקף של החלטה, מצביע על כך, שהצדדים הסכימו כי התובע יוותר על כל טענה, או תביעה, לסעד שאינו קשור לעילה של הפרת ההסכם וכי ההכרעה תינתן על יסוד כתבי טענות וסיכומים בלבד. אין בהסדר כל אזכור לויתור מצד הנתבעות על טענתן כי אין המדובר בהפרה של ההסכם. 5. עוד אוסיף (בטרם אתייחס לסוגיה העיקרית נשוא תביעה זו), כי הנתבעות לא חזרו בסיכומיהן על הטענה לעניין חריגת הנתבעת 2 מסמכותה. ההלכה הינה כי: "... דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים (בין בשוגג, בין במתכוון), כדין טענה שנזנחה, לכן לא יתייחס ביהמ"ש אליה..." (גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שמינית עמ' 281, ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטאל קרדיט פ"ד מט (2) 102). למעלה מן הצורך אציין, כי ללא שמיעת עדויות, לא היה מקום ממילא לקבל את הטענה, גם לו הייתה נטענת בסיכומים ,שכן בהעדר ראיות,לא הוכחה. על ההסכם מופיע הלוגו של נתבעת 2 בציון "אשרת נגר כתבת מעריב וNRG בצפון". ע"פ סעיף 56 לחוק החברות תשנ"ט, אליו הפנתה הנתבעת1 בכתב הגנתה: "פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן... הצד כלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה, או על העדר הרשאה...". המבחן לחריגה מהרשאה ע"פ סעיף זה נקבע בפסיקה כמבחן אובייקטיבי. וראה ע"א 4670/03 י.מ.ש השקעות בע"מ נ' כלל (ישראל) בע"מ : "לעניין דיני החריגה מהרשאה, הרשאה משמעותה הרשאה ממשית והרשאה נחזית. הדגש הוא על חזותה החיצונית של ההרשאה בעיניו של הצד השלישי וזאת מטעמים של הגנה על אינטרס ההסתמכות שלו. ככל שפעולת המנהל נחזית להיות בעיני הצד השלישי על פי המצגים שהוצגו לו כפעולה בהרשאה, הרי שכך יש לסווגה לעניין בחינת תוצאותיה". הנתבעת 2 אמנם אינה מנהלת אצל הנתבעת 1,אולם, לעניין פרסום הכתבה והתקשרותה עם התובע, אליו פנתה מתוקף תפקידה,הרי היא כשלוחה של נתבעת 1. גם בהתאם לחוק השליחות אשר חל על יחסי התובע -נתבעת 2-נתבעת 1, הרי שפעולת השלוח מחייבת ומזכה לפי העניין את השולח. במקרה דנן, מאחר שהצדדים הסכימו כי לא יוגשו עדויות והצדדים לא ייחקרו, לא הוצגו ראיות מהם ניתן ללמוד כי הנתבעת 2 חרגה מהרשאה, או כאילו היה על התובע לדעת על חריגה זו. למעשה מלבד האמור בהסכם,כאילו המדובר בפניה מצד נתבעת 2-כתבת הנתבעת 1, לתובע, לפרסם אודותיו כתבה,הרי לא ניתן לדעת כלל מה היו נסיבות כריתת ההסכם. ללא שמיעת עדויות לא ניתן לדעת מה מעמדה של נתבעת 2 אצל נתבעת 1 ואלו סמכויות הוקנו לה מתוקף תפקידה ככתבת נתבעת 1. המדובר בכתבת הנתבעת 1 אשר פנתה אל התובע מתוקף תפקידה אצל נתבעת 1. הנתבעת 2 חתמה על ההסכם מתוקף תפקידה ככתבת והסכימה לנוסח על פיו נקבע כי, היא והנתבעת 1, נושאות בהתחייבות נשוא ההסכם. לכאורה, מעיון בהסכם בלבד וללא שהוצגו ראיות, המסקנה היא כי לא הייתה לתובע אפשרות לדעת על כך שהנתבעת 2 פועלת ללא הרשאה, הגם כאמור, חריגה מהרשאה כלל לא הוכחה. 6. בהסכם נקבע כי: כי כל הנאמר ונכתב בכתבה יאושר בחתימת ידו של תובע וכי לא יפורסם שום דבר ללא חתימת ידו המפורשת. אין חולק כי בניגוד לשתי הגרסאות הראשונות אשר אושרו על ידי התובע, הרי שהגרסה השלישית אשר כללה גם את הכותרות (המפורטות בסעיף 16 לסיכומי התובע ובסעיפים 22-43 לסיכומי הנתבעות), לא הועברה לעיון ואישור התובע בטרם פורסמה. לעניין חשיבות כותרותיה של כתבה אשר מעצם טבען, "תופסות" את עיני הקורא, ראה דברי כב' השופט חשין, ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ פ"ו נה (5) 865: "כותרת לרשימה או למאמר מייחדת לעצמה מקום כבוד בפרסומים בעיתונות, ולא תמיד יהיה נכון לייחס אותו משקל ומעמד לכותרת ולדברים הבאים בטקסט ובכיתוב הרגיל תחת לכותרת. הכותרת נודע לה משקל יתר בפרסום. הכותרת היא דבר הדפוס הבולט שבפירסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות של קידוש-לבנה (כבענייננו - שלנו). כך הוא גודלה של הכותרת, כך היא צורת האותיות, כך הוא ציבעה של הכותרת וכדומה. הוא הדין במיקומה של הכותרת, דוגמת כותרת המופיעה בשער העיתון ותחתיה באותיות קטנות מופנה הקורא לכתבה גופה המצוייה - כולה או חלקה - באחד מעמודיו הפנימיים של העיתון. כותרת למאמר או לרשימה מפגינה עוצמה וכוח, עוצמה וכוח המצויים בידיו של האדם השולט בעיתון. בשים לב, למעמדה זה הייחודי של הכותרת, שאלה היא אם תמיד, ובכל מקרה יש לקוראה - כדבר ההלכה האמורה - בצוותא-חדא עם הרשימה שתחתיה, או שמא נאמה יש לה לכותרת - למיצער, לעיתים - מעמד משל עצמה, משל הייתה חי הנושא את עצמו". כלומר, לכותרות כשלעצמן חשיבות בכך שהן מובלטות ולעתים עשוי הקורא לקרוא את הכותרת בלבד ללא התעמקות בכתבה עצמה על כל פרטיה. 7. מאידך, עיון בגוף הכתבה ובכותרות מעלה כי הכותרות אינן שונות במהותן מהתוכן אשר נכתב בגוף הכתבה. עיקרה של הכתבה, אותה, כאמור, אישר התובע לפרסום, הינה כי התובע, אשר בעבר, עד לשנות השמונים, היה אחד משודדי הבנקים המתוחכמים בארץ ואשר לדוגמא, לדברי התובע עצמו, היה המתכנן והמבצע בפועל של שוד גדול שבוצע בשנת 1976, עבר להתגורר באוטובוס ביער ביריה תוך שהוא מלמד ועוסק בתורת הזן בודהיזם. בכתבה מתוארת מסכת חייו של התובע עד היום. כאמור, בכותרות עצמן לא מובא תוכן שונה, או חדש, מעבר למה שנאמר בכתבה. כך תוכן הכותרות המסומנות א', ג', ה' בסעיף 16 לסיכומי התובע, הופיע בגוף הכתבה בין היתר במילים: "יוחננוף מי שהשתייך לכנופיית הבוכרים בירושלים ועד שנות ה-80 היה אחד משודדי הבנקים המתוחכמים בארץ", כן נאמר בגוף הכתבה, כי יוחננוף מתגורר כיום ביער ביריה, חי באוטובוס וכי מי שתכנן את פעולת השוד המפורטת היה התובע ולא אחד בשם דרורי. עוד מופיע בגוף הכתבה, ההסבר אשר ניתן ע"י התובע להיווצרות הכינוי "המח", כינוי אשר לטענת התובע המופיעה בכתבה, הדביק אותו דרורי לעצמו. גם תוכן הכותרת המסומנת, ב' בסעיף 16 לסיכומי התובע ("גנב? אני בכלל בודהיסט") הופיע בכתבה, בהסבריו של התובע וניסיונו לשחזר מדוע ביצע את הפריצות, כשהוא מסביר כי : "הביצוע עצמו וההצלחה היו למעשה תרגול והצלחה בחידוד האינטואיציה הפנימית עד כדי שליטה מלאה בעשייה שלך ומכאן להתפתחות אישיות פנימית... בתת מודע עסקתי בזן וכל מה שעשיתי היה למען התפתחות הזן". הכותרת המסומנת ג' בסעיף 16 לסיכומי התובע ("הבודהא מהמעצרים"), אמנם לא נאמרה באופן זהה בגוף הכתבה, אולם אין ספק כי כל הכתבה עוסקת בכך שהתובע, אשר בעבר היה עבריין ידוע, אשר גם נתפס ונעצר (ראה האזכור למעצר בבית המעצר בכפר יונה), מתגורר כיום ביער ביריה, מלמד ועוסק בתורת הזן הבודהיסטית. אציין כי עיון בחמשת הכותרות מעלה כי אינן מבליטות פאן אחד בלבד ואינן מתייחסות לדוגמא, רק לעברו של התובע ,אלא גם לפעילותו כיום. הרושם המתקבל מקריאתן של הכותרות אינו שונה מזה המתקבל מקריאת הכתבה כולה וכמפורט לעיל. 8. הנה כי כן, תוכן הכותרות מופיע בכתבה עצמה - כתבה, אשר התובע חתם ואישר לפרסום. לפיכך, אין ספק כי לו היה התובע מבסס תביעתו על עוולת לשון הרע, או על נזקים בפועל שנגרמו לו על בסיס עילה נזיקית, לא היה בתביעה ממש. משהתובע אישר את הכתבה, אין גם בסיס לטענתו, כי הכותרות שקריות, שהרי הן משקפות את האמור בכתבה - כתבה אשר לאמור בה ולפרסומה, הסכים התובע. אין ספק שבנסיבות אלו, גם אין המדובר בהפרה יסודית של ההסכם, שהרי לא נכתבו דברים השונים, במהות ובמשמעות, מהדברים אותם אישר התובע לפרסום. יחד עם זאת, בכל הנוגע לתביעת פיצויים עקב הפרת הסכם, הרי בשונה מתביעה לביטול הסכם, אין חשיבות לשאלה האם המדובר בהפרה יסודית, או בהפרה שאינה יסודית. ככל שנקבעו בהסכם פיצויים מוסכמים לכל מקרה של הפרה (ללא סייג של הפרה יסודית או ביחס לעניינים ספציפיים), קמה הזכות לנפגע לדרוש פיצויו. במקרה דנן, בנוסף לאמור בהסכם, הרי גם באישור הטיוטא ציין התובע כי הוא מאשר "לפרסם כתבה זו בעיתון מעריב באופן מדויק". הכותרות לא הופיעו בנוסח שנמסר לאישורו של התובע וגם אם הינן משקפות את תוכן הכתבה, יש חשיבות להבלטתן ואפשרות קריאתן ע"י המעיין באופן שטחי בכתבה ללא קריאת כל פרטיה. אין המדובר במילה או משפט שהשתרבבו בטעות לכתבה, אלא במספר כותרות מובלטות אשר לא הופיעו בנוסח שהועבר לאישור התובע. אמנם, צודקות הנתבעות בטענתן כי, פרשנות חוזה צריך שתעשה תוך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים בצד עקרונות של הגיון וסבירות. יחד עם זאת, כאשר שפת ההסכם ברורה וחד משמעית וכאשר הוסכם על הצדדים כי לא יישמעו עדויות, סבורני כי אין לסטות מהמילים הברורות על פיהן, כל הנאמר ונכתב בכתבה יאושר בחתימת כתב ידו של התובע ולא יפורסם שום דבר ללא חתימתו המפורשת. בעניין פרשנותו של חוזה בהתייחס ללשון החוזה כמצביעה על אומד דעת הצדדים ראה ע"א 3196/01 גלמן פינץ בע"מ נ. מנהל המכס ומע"מ : "הלכה פסוקה היא כי כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים,אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה,שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם". כן ראה ע"א 5856/06 לוי נ. נורקייט בע"מ : "על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת מגדלי ירקות,מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית כמו המקרה שבפני,יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם". במקרה דנן,כאמור לא ניתן לקבוע דבר ביחס לנסיבות כריתת החוזה שכן הצדדים הסכימו כי לא יישמעו ראיות. גם לפיכך אין כל אפשרות להסיק כי כוונת הצדדים הייתה שונה מהנאמר מפורשות בהסכם. גם טענת הנתבעות כנגד תום ליבו של התובע וכאילו המדובר באדם למוד ניסיון ומתוחכם, אשר פעל (שתק עת עיין בכתבה), מתוך כוונה להכשיל את הנתבעות, אינה טענה שניתן לקבל ללא שנשמעו עדויות וללא שהוצגו ראיות להוכחת טענה זו. 9. לאור האמור, הגעתי למסקנה כי הנתבעות אמנם הפרו את ההסכם בכך שלא קיבלו את אישור התובע לכתבה שכללה כותרות, אשר פורסמה לבסוף. יחד עם זאת, וכפי שפירטתי לעיל, אין המדובר בהפרה יסודית ואף אין המדובר בהפרה משמעותית, אלא בהפרה שולית, כמעט "טכנית" במהותה, שהרי כאמור הכותרות לא הוסיפו ולא שינו דבר מהאמור בכתבה. דומני כי דווקא למקרים כגון דא נועד סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), (להלן: "החוק"). סעיף זה מקנה לביהמ"ש סמכות להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם בחוזה, אם נמצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראות מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. בפסיקה כבר נקבעה החזקה על פיה ניסוחה של תניה גורפת לעניין פיצוי מוסכם באופן שמתייחס לכל הפרה מכל סוג, מצדיקה את ההנחה כי הצדדים לא נתנו דעתם לשאלת היחס בין הפיצוי המוסכם לנזק הצפוי. וראה ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן פ"ד מ"ב (2) 625, 634: "פיצוי בסכום קבוע שנקבע בגין נזקי הפרות שונות - גדולות כקטנות - אינו עומד בתנאים של סבירות היחס בין הפיצוי לנזק...". (וראה גם ע"א 126/84 יצחקי נ' שור פ"ד ל"ח (3) 620, ע"א 79/80 וילנר נ' טל ניר פ"ד ל"ו (3) 162). גם בפס"ד סולל, כמו במקרה שבפני, דובר על הפרה מזערית שנתבע בגינה פיצוי בסכום עתק. בעניין זה יש להוסיף כי מטרת הפיצויים אינה ענישה, אלא עליהם לשקף פיצוי לנפגע, אם כי נכון הוא שבתביעה המושתתת על פיצוי מוסכם, אין צורך להוכיח נזק. לפיכך נקבע בפסיקה כי השאלה שעל ביהמ"ש לבחון איננה האם הפיצוי המוסכם הוא גבוה או נמוך. השאלה הינה - האם שיעור הפיצוי נקבע מלכתחילה ע"י הצדדים תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה מן הסוג שארע בפועל (ראה ע"א 539/92 מטלוב (אלוף) זקן נ' זיזה פ"ד מ"ח (4) 89). ובעניין זה ראה גם, דברי ביהמ"ש העליון בע"א 4481/90 אהרון נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובניין בע"מ פ"ד מז(3) 427, 436, שם הבהיר ביהמ"ש כי כשבוחנים את השאלה האם יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים לפי הסיפא של סעיף 15 (א) לחוק, יש לבחון את ההפרה הקונקרטית על תוצאותיה בכור המבחן של סעיף זה. כלומר לקבוע אם מלכתחילה בעת כריתת ההסכם, עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים, לפי קנה מידה סביר כלשהו, את הנזק העשוי להיגרם מאותה הפרה: "בעוד אשר לעניין סבירותה העקרונית של תניית הפיצויים - בשלב הביניים בו דיברנו למעלה - נעשית הבחינה באורח נורמטיבי כולל, הנה בבחינתה של אותה תניה במקרה ספציפי זה או אחר נדרשים לקונקרטיזציה של ההפרה הספציפית שבה מדובר. בית המשפט קובע את טיבה של ההפרה ולאחר קביעה זו מסיע הוא עצמו לאחור, אל עבר יום כריתת ההסכם. משמגיע הוא אל יום כריתת ההסכם, מעמיד בית המשפט את תניית הפיצויים ואת ההפרה הקונקרטית (אשר תיוולד רק לימים) זו אל מול זו, ואו אז שואל הוא את עצמו אם הפיצויים שבתניית הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה הקונקרטית. אם ישיב לשאלה בשלילה - יכבד בית המשפט את תניית הפיצויים ויאכפנה על הצד המפר; ואילו אם ישיב לשאלה בחיוב - כי אז ימשיך ויבדוק כמה ראוי שיפחת מן הפיצויים שנקבעו בתניית הפיצויים..." (הדגשה שלי ר.א.). במקרה דנן, יש לבחון, האם הצדדים צפו בעת כריתת ההסכם, כי כתוצאה מהפרתו, בהוספת כותרות, המשקפות אמנם את האמור בגוף הכתבה, אך מובלטות ומתמצתות אותה , יגרם לתובע נזק המגיע לסכום של 250,000 ₪. לאחר שבחנתי כאמור את הכותרות מול תוכן הכתבה עצמה ולאחר שהגעתי למסקנה כי הן משקפות באופן הוגן את האמור בכתבה ואינן יוצרות רושם שונה ואף אינן מבליטות רק פאן אחד מחייו של התובע,שוכנעתי כי הפיצוי שנקבע לא היה סביר. יתכן ולו היה מדובר בכתבה שפורסמה, ללא שנשלחה קודם בכלל לעיון התובע, או בכתבה השונה בתכנה מזו שאושרה ע"י התובע, ניתן היה לקבוע כי הצדדים סברו שהנזק בגינו יהיה זכאי התובע לפיצוי, דומה לסכום שנקבע. כך לדוגמא אילו לא היה מסכים התובע כי עברו יוזכר בכתבה והכתבה הייתה מפרטת את עברו, היה מקום לסבור כי במקרה כזה צפו הצדדים שייגרם לתובע נזק בכך שייפגע ניסיונו לפתוח דף חדש בחייו, בלא שיוזכר עברו וכיוצ"ב. יחד עם זאת, במקרה זה, התובע הסכים ואישר את הכתבה עצמה ואת כל הפרטים שנזכרו בה. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי הייתה צפיות שהוספת כותרות הזהות בתוכנן לאמור בכתבה (ואשר אושרה ע"י התובע, בחתימתו, לפרסום), יוליד נזק בסכום הגבוה הנ"ל, או בשיעור המתקרב ולו בדוחק, לסכום הפיצוי המוסכם. 10. בפסיקה לא נקבעו כלים או מדדים לחישוב שיעור הפחתת הפיצוי במקרה שבו ביהמ"ש מגיע למסקנה שאין יחס סביר בין הציפיות לנזק כתוצאה מאותה הפרה ספציפית בעת כריתת ההסכם, לסכום הפיצוי. גם לו היו נקבעים מדדים לאופן הפחתת הפיצוי, ספק אם היה ניתן להיעזר בהם במקרה זה, בו ההפרה הינה כאמור שולית. בהתאם למפורט, שוכנעתי כי, סכום הפיצוי מן הראוי שיהיה סמלי בלבד. זאת מאחר וכאמור, לא מצאתי כי הצדדים יכלו לצפות נזק ממשי כתוצאה מכך שהכותרות, הזהות בתכנן (וברושם המתקבל אצל הקורא אותם) ,לכתבה עצמה , לא יועברו מראש לעיון התובע. לאור כל האמור, אני מפחיתה את שיעור הפיצויים ומעמידה אותם ע"ס 8,000 ₪ בלבד. בהתאם אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סכום של 8,000 ₪. התובע קיבל בעבר פטור מתשלום אגרה ולפיכך יישאו הנתבעות בהוצאות התובע לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 2,000 ₪ בלבד. סכומים אלו ישולמו לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. הפרת חוזהחוזההסכם פרסוםפרסום