קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת זכויות יוצרים בציור: בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כספית, שעניינן הפרת זכויות יוצרים, בציור עשר המכות של הצייר יעקב וכסלר, בהגדה לפסח. על פי הנטען, העתיקו הנתבעים את הציורים ופרסמו אותם לאורך שנים בדפוס ובאינטרנט, כאשר הם גורפים את הרווחים לכיסם, ללא ידיעתם או הסכמתם של הצייר וכסלר המנוח ובני משפחתו. בתביעה מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בסך 1,800,000 ₪. הימים ימי ערב פסח, ולכן הוקדם הדיון בתביעה והיא נשמעה יחד עם הבקשה לצו מניעה זמני, במטרה לייעל את הדיון ולהכריע בסכסוך עוד לפני חג עצמו. העובדות יעקב וכסלר (להלן: "וכסלר") היה מחשובי אמני ישראל, במחצית השנייה של המאה ה- 20, חבר בקבוצת "אופקיהם חדשים" ומנהל מכון אבני לציור עד שנת 1982, כמפורט בחוות דעתו של פרופ' אברהם רונן, פרופ' אמריטוס לתולדות האמנות באוניברסיטת ת"א (נספח ד' לתביעה). בשנת 1954 צייר ועיצב וכסלר הגדה לפסח, בסגנון פיגורטיבי מיוחד שאפיין את ציוריו (להלן: "הגדת וכסלר"). ההגדה נדפסה לראשונה בשנת 1954 ופורסמה בשלוש מהדורות נוספות, האחרונה בשנת 1963. וכסלר היה צייר בעל "כתב יד" מובהק ואינדיבידואלי, שניתן לזיהוי בקלות. יצירותיו של וכסלר, לצד יצירותיהם של אמנים חשובים אחרים, שפעלו בישראל בשנות ה- 50, הגדירו של סגנונה של התקופה באותה עת (כמפורט בחוו"ד גב' אפרת נתן, אמנית אוצרת התערוכות, נספח ה' לתביעה). המהדיר של המהדורה השניה עד הרביעית של הגדת וכסלר, היה ד"ר חיים גמזו, שכתב בנספח להגדה "וכסלר הוא אחד האמנים המוכשרים ביותר שבקרב דור הציירים השני בישראל... צבעיו מזדהרים בגווני פסיפס משובץ כדבעי ומקרינים מעין אור פנימי המצוי באילומינציות ישנות. עם כל זה יש ביצירתו האמנותית הדים נאמנים לצלילי גוניו של הציור המודרני...". וכסלר שקד על ציור ועיצוב ההגדה במשך כחצי שנה. ברשות המשפחה נשמרו מספר סקיצות שנערכו על ידו, המלמדות על התפיסה הטוטאלית של עיצוב ההגדה ועל העובדה, שהאמן עצמו היה אחראי לכל פרט ופרט בהגדה (כאמור בסעיף 6 לתצהירו של הבן, איתמר וכסלר). לאחרונה הסתבר לבני המשפחה, כי החל בשנת 1988, הדפיסה הנתבעת 2 ושיווקה הגדות לפסח, הכוללות את ציורי עשר מכות מצרים של וכסלר, שהועתקו על ידי הנתבע 1. מדובר בציור הבנוי מ- 10 משבצות, שכל אחת מהן מייצגת את אחת המכות (להלן: "הציורים המפרים"). התובעת - אלמנתו של הצייר וכסלר ויורשתו היחידה - טוענת, כי הנתבעים עשו שימוש בציורי המכות של וכסלר והעתיקו אותם באופן מבזה ומסלף, מבלי שקיבלו את אישורו של הצייר או את אישורה. הנתבעים פרסמו מספר רב של מהדורות וגרסאות של הגדות עם הציורים המפרים, והמשיכו לעשות כן, גם לאחר שב"כ התובעת פנו אליהם במכתב התראה ביום 12.2.10 וביקשו מהם לחדול ממעשיהם (נספח ג' לתביעה). הנתבע 1 (להלן: "עמית") העיד, כי הוא צייר/ מאייר ובמהלך השנים עיצב וצייר מאות קטלוגים, עלונים וכרזות ללקוחות רבים. בשנות ה- 80 התבקש ע"י חברת אמגיל בע"מ, להכין סט של ציורים בצבעי מים שישולבו בהגדה לפסח, וקיבל תמורת עמלו סך של כ- 2,000 שקלים. עמית אינו מכחיש בתצהירו, כי צייר את האיור של עשרת המכות, לאחר שראה את ציוריו של וכסלר. לדבריו, לא העתיק את הציורים, אלא קיבל מהם השראה ואף הוסיף אלמנטים רבים, כפי שמותר ואף מקובל לעשות באמנות המודרנית, וכפי שוכסלר עצמו הושפע מציירים קוביסטיים וקיבל לא מעט השראה מהם. הנתבעים 2-4 (להלן: "א.ג.נ") מאשרים, כי פנו בשנת 1988 לעמית והזמינו ממנו ציורים, עבור ההגדה שעמדו לשווק. עמית מסר כ- 70 ציורים, ביניהם ציור עשר המכות, וקיבל תשלום עבורם. מר גיל שילה אישר בתצהירו, כי א.ג.נ הפיצו סוגים שונים של הגדות, הכוללים את הציורים המפרים, במשך 22 שנים. כל אותה עת, לא נשמעה טענה כי מדובר בציור מועתק או בהפרת זכויות היוצרים של וכסלר בציורים. לדבריו, התובעת פנתה לראשונה לא.ג.נ ביום 12.2.10, אך לאחר שעמית טען, כי הציורים הם שלו וכל דימיון בין היצירות מקורו בשיטת הציור שהיתה נקוטה גם על ידו, ולכל היותר קיבל השראה מציורו של וכסלר, לא נענו הנתבעים לדרישותיה של התובעת, והמשיכו להפיץ ולמכור את ההגדות. בעל זכויות היוצרים בהגדת וכסלר זמן ומלל רב השקיעו ב"כ הצדדים לדיון בשאלה - למי זכויות היוצרים בהגדת וכסלר. הנתבעים טענו, כי בעמוד הראשון להגדה (שלא צורף לכתב התביעה) נאמר "כל הזכויות שמורות ל"הצבי" הוצאת ספרים" (נספח 2 לתגובת הנתבע 1 לצו המניעה). לשיטתם, נוכח העובדה שבהגדת וכסלר נכללה הודעת זכויות יוצרים, לפיה הזכויות שמורות ל"הצבי", על התובעת הנטל לסתור את החזקה הנוצרת על ידי הודעה זו ולהוכיח, כי היא בעלת הזכויות. אך התובעת - לא רק שלא עמדה בנטל, אלא היא מנסה להעבירו לכתפי הנתבעים. איתמר וכסלר העיד, כי הוצאת הצבי לא הייתה קיימת למעשה ומדובר בשם מסחרי, שהומצא על ידי אביו: "זאת לא הייתה הוצאה שרשומה בשום מקום" (עמ' 5). לדבריו, חיים גמזו, שהתקנא בהצלחתה של הגדת וכסלר, ביקש לצרף את שמו כמהדיר למהדורה השנייה או השלישית, וכתובתה של "הצבי" - רח' העליה 60 ת"א - היתה כתובתה של חמותו "אני יודע את זה מבתו של גמזו... אבא שלי אמר שהוצאת "הצבי" היתה הוצאה של ספר אחד" (עמ' 7). כאשר הוצגו לעיונו של איתמר וכסלר ארבעה ספרים נוספים בהוצאת "הצבי" (נ/1א - נ/4) השיב, כי הוא עומד על דעתו שהוצאת "הצבי" היתה הוצאה פיקטיבית. אביו לא הוציא ספרים נוספים בהוצאה זו, ולא יעלה על הדעת שחיים גמזו הוציא באמצעותה ספרים, כדוגמת הרומן "גלגולי אהבה" (נ/2), או "עברית למבוגרים" (נ/3) או "הדוור מצלצל פעמיים" (נ/4). בסיכומיהם, טוענים ב"כ הנתבעים, כי עדותו של איתמר וכסלר בשאלת זכויות היוצרים נעדרת כל משקל ראייתי, בהיותה עדות שמועה בלבד, שאינה נתמכת במסמכים ועומדת בסתירה לראיות שהובאו על ידם. לדבריהם, בעת קרות האירועים הרלבנטיים היה איתמר בן שלוש, ולא נכח באירועים המתוארים על ידו, לגבי הוצאת הצבי. בדבריו אין גם כל היגיון, במיוחד לאור העובדה ששמה של הוצאת "הצבי" נזכר כבר במהדורה הראשונה, אך ד"ר גמזו לא היה המהדיר של מהדורה זו, ולא יתכן כי היה שותף להמצאת שם ההוצאה לאור. ב"כ התובעת טוענים, כי הנתבעים לא פנו להוצאת "הצבי", שלגביה נטען כי היא בעלת זכויות היוצרים, ולא הוכיחו ברישומים כלשהם, כי מדובר בהוצאה קיימת ולא פיקטיבית. העבודה שקיימים ספרים נוספים בהוצאת "הצבי", אינה מלמדת כי מדובר באותה הוצאה, ולא הוכח כי הועברו אליה זכויות היוצרים על ידי הצייר וכסלר. האם הוקנו הזכויות בהגדת וכסלר להוצאת הצבי? סבורני כי התשובה לכך היא בשלילה. הוצאת "הצבי" לא נרשמה כאישיות משפטית, ולא הובאו בפני ראיות לקיומה. אמנם התובע בתביעה על הפרת זכויות יוצרים חייב להוכיח, בין היתר, שהוא הבעלים של זכות ביצירה. אולם, נקודת המוצא בדיון על זכויות יוצרים ביצירה אמנותית היא, כי הזכויות בה שמורות ליוצר. זהו הכלל הקבוע בסעיף 33(1) לחוק, והיה קבוע גם בדין הקודם בסעיף 5(1) (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, מהדורה שניה, כךר ב' 471, להלן: "גרינמן"). העברת זכויות יוצרים טעונה מסמך בכתב. כך היה על פי הדין בעבר (ס' 5 (2) לחוק זכות יוצרים, 1911) וכך גם היום (סעיף 37(ג) לחוק החדש). הנתבעים "דילגו" על משוכה זו והתעלמו מדרישת הכתב, הגם שמדובר בדרישה מהותית ולא ראייתית בלבד (גרינמן, 547; ראה גם פסק דיני בת"א (מחוזי ת"א) 1551/08 אבירמה גולן נ' דובי גל ואח', מיום 6.10.10, פורסם ב"נבו"). אכן, עדותו של איתמר וכסלר לגבי הקמת הוצאת "הצבי" ונסיבות אזכור שמה בהגדת וכסלר, היא עדות שמיעה ואף עדות יחידה. אולם, בהתחשב בעובדה שחלפו 22 שנים מאז החלו הנתבעים להפיץ את ההגדה עם הציורים המפרים, והעובדה שאיתמר וכסלר היה בן 3 בתקופה הרלבנטית, הייפלא הדבר, שהוא ניזון מדברים ששמע לטענתו מפיו אביו, הצייר וכסלר? כתימוכין לגרסתו הציג איתמר וכסלר את הסקיצות עם ראש הצבי, שצוירו על ידי וכסלר עצמו, ותיאר את חבלי הלידה של הוספת שם ההוצאה, כדי לשמור על מעמדה ומכובדותה של ההגדה. אמנם ד"ר גמזו לא היה המהדיר של המהדורה הראשונה, אך איתמר וכסלר העיד, כי ד"ר גמזו היה שותף, יחד עם הצייר וכסלר להחלטה, להוסיף את שמה של "הצבי" כהוצאה לאור, בעמוד הראשון של ההגדה. העובדה שיצאו ספרים נוספים תחת שמה של הוצאה לאור בשם "הצבי", אינה מלמדת, כי הצייר וכסלר העביר לה את זכויות היוצרים בציוריו. מדובר במסקנה מרחיקת לכת, שהנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית לביסוסה. גם אם הודעת זכויות יוצרים מקימה חזקה, שזכויות היוצרים הן של מפרסם ההודעה, עדיין יש להוכיח כי מדובר בגורם ממשי, לו הועברו הזכויות. התובעת סתרה חזקה זו בעדותו של איתמר וכסלר, שהעיד כי לא מסתתר דבר מאחורי הוצאת "הצבי" ולמעשה מדובר בהמצאה של אביו. מבלי לפגוע באמור לעיל, לא הוכח כי מדובר באותה הוצאה לאור ולא נמסרו פרטים מעבר לשמה של הוצאה "הצבי", בה הוצאו הספרים שהוצגו מטעם הנתבעים. בהערת אגב יצוין, כי התובעת אכן הסתירה את קיומו של העמוד הראשון, בו מופיעה הודעת זכויות היוצרים, הן בתביעה והן בבקשה לצו מניעה זמני. הדבר נודע לראשונה מתוך עיון בתגובת הנתבעים לבקשה לצו מניעה. הסברו של איתמר וכסלר, כי לא ראה בכך חשיבות, והטענה כי לתביעה ולבקשה לצו מניעה צורפו רק עמודים עם ציורים ולא עמודים כתובים, אינה מניחים את הדעת, בלשון המעטה. איתמר העיד, כי הוא יודע שהודעה על זכויות יוצרים "מודיעה למי זכות היוצרים" (ע' 13 ש' 15), ואף צירף לתצהירו הודעות זכויות יוצרים מהגדות א.ג.נ., אך נמנע מלצרף את העמוד הרלבנטי בהגדת וכסלר. מדובר במעשה מכוון, אולם אין בו כדי לגרוע ממסקנתי, כי לא הוכח שזכויות היוצרים הועברו להוצאת "הצבי" על ידי הצייר וכסלר. ולבסוף, גם אם היתה מתקבלת הטענה, כי זכויות היוצרים הועברו על ידי הצייר וכסלר (והטענה לא התקבלה), גם אז הזכות המוסרית היתה ונותרה בידי התובעת - יורשתו, שכן זכות זו אינה ניתנת להעברה, כאמור בסעיף 45 לחוק. היא שייכת ליוצר בלבד, ויורשיו רשאים להגיש תביעה בין הפרת הזכות לאחר פטירת היוצר (גרינמן, 835). הלכה היא, כי "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר" (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(39 817, 840). אין חולק, כי הנתבעים לא ציינו את שמו של הצייר וכסלר על ציורי עשר המכות, וכל המעיין בהגדות המאויירות ששווקו על ידם, עלול לסבור כי כל הציורים צוירו על ידי עמית ועל ידו בלבד. בנסיבות אלה, עומדת לתובעת הזכות לפיצויים, למצער בגין הפגיעה בזכותו המוסרית של הצייר וכסלר, אך כפי שכבר צוין לעיל, אני סבורה כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי זכויות היוצרים עצמן הועברו להוצאת "הצבי". הצייר וכסלר נפטר בשנת 1995. קרובי משפחתו יכולים לתבוע בגין הפרת הזכות המוסרית, רק אם ההפרה נעשתה לאחר מותו (ס' 55 לחוק). מאחר שא.ג.נ אישרו, כי הגדות עם הציורים המפרים פורסמו משנת 1988 מידי שנה בשנה, אין ספק כי עומדת לתובעת, כיורשתו היחידה של הצייר וכסלר, זכות תביעה בהתייחס להגדות שהופקו משנת 1995 ואילך. כפי שהעיד גיל שילה, א.ג.נ הפיקה 11-12 וורסיות שונות של הגדות במשך השנים, כאשר העמוד עם הציורים המפרים הוחלף רק בוורסיה החדשה של שתיים שלוש הגדות, ורק לאחר גמר המלאי (ע' 32- 33). הפגיעה בזכויות - השראה או העתקה ההגדה בסגנונו המיוחד של וכסלר מהווה "יצירה אמנותית", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח - 2007: "יצירה אמנותית - לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול..." (להלן: "החוק"). זכויות יוצרים היא אגד של זכויות משנה, המנויות בסעיף 11 לחוק וכוללות את זכות ההעתקה, זכות הפרסום ועוד. הזכויות מוענקות לבעל זכות היוצרים באופן בלעדי, ולפיכך מימושן מותר רק על ידיו או בהרשאתו (ט' גרינמן, זכויות יוצרים, מהד' שניה, 227). עמית הכחיש תחילה, כי ראה את הגדת וכסלר וטען, כי צייר את ציוריו בסגנון שנות ה- 50, שהיה מקובל באותה עת גם על הצייר וכסלר וציירים אחרים (סעיף 9 למכתב מיום 2.3.10, נספח יד' לתביעה). לאחר הגשת התביעה הודה לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה לנגד עיניו, כאשר צייר את ציוריו (ס' 27 לתצהיר), אך טען כי הציור שימש לו השראה ולא מקור להעתקה. במהלך הדיון הוצגו לפני מספר הגדות עם ציוריו של עמית, הכוללים את ציור עשר המכות. סגנונו של עמית משתקף בכל ציוריו, והוא שונה בתכלית מסגנונו של וכסלר בציורי עשר המכות, המהווים נטע זר בנוף ציוריו של עמית. המתבונן בהגדות אף בעיניים לא מקצועיות, יבחין מיד בהבדל בין ציורי עשר המכות לבין הציורים האחרים. השוני כה בולט ומובהק, עד כי עולה מיד תמיהה - מה לציורי המכות בתוך הגדות אלה? הלא הם מצביעים על דיסציפלינה שונה ואחרת. היטיב לתאר זאת המומחה מטעם התובעת, פרופ' רונן, שציין בחוות דעתו, כי "... העובדה שהאיורים למכות מצריים מהווים חטיבה נפרדת בהגדת הפסח שאייר עמית, ושעיצובם וסגנונם של איורים אלה חורג לגמרי מסגנונם של כל שאר איוריו שבהגדת א.ג.נ (כל האיורים בהגדה זו, למעט איורי עשר המכות, מעוצבים בסגנון הנרטיבי, הנאיבי המתקתק המכוון לילדים ולקורא העממי)..." (נספח ד' לתביעה, ע' 2). עמית העיד, כי לא העתיק את ציוריו של וכסלר. לדבריו הם שימשו לו רק מקור השראה "... אבל אני יצרתי יצירה חדשה לחלוטין" (ע' 16 ש' 22). פרופ' רונן סבור אחרת: "הדמויות (בני אדם, חיות וכו'), המבנים, קטעי הנוף, ובכמה מקרים גם קטעים מהמבנה הכללי וסולם הצבעים של איוריו של מיקי עמית, מועתקים - לעיתים באורח כמעט מדויק ולעיתים באורח חופשי יותר, מאיוריו של וכסלר" (ע' 2). גב' נתן נחרצת יותר וקובעת בחוות דעתה: "ניתן לקבוע בבירור שמיכאל עמית העתיק את ציוריו של וכסלר. אין לי ספק שהוא עשה כך שהמקור היה נוכח לנגד עיניו. הוא אמנם ערך שינויים כאלה ואחרים של קומפוזיציה וגוון, אך ככלל, שמר על צורותיהם, צבעיהם ודימוייהם של הציורים המקוריים" (נספח ה' לתביעה, ע' 4). גב' נתן אף מציינת, כי עמית אינו מוכר לה כאמן, למיטב ידיעתה לא זכה לשום פרסום ממשי כצייר, ולא ידוע לה על תערוכה משמעותית שהשתתף בה (ע' 4). ב"כ הנתבעים נמנעו מלחקור את המומחים על מסקנתם, כי מדובר בהעתקה. פרופ' רונן נשאל רק, אם עשה שימוש במונח "העתקה" במובן האמנותי, ואם הוא מודע למשמעות המשפטית שלו, והשיב כי לא עסק בצד המשפטי (עמ' 15 ש' 5). גב' נתן נשאלה שאלה דומה, כאשר ב"כ הנתבע הדגיש, כי הוא מבקש לוודא שלעדה אין השכלה משפטית (עמ' 15 ש' 22). החקירות נערכו בתכלית הקיצור, תוך התעלמות מופגנת מהניתוח ההשוואתי, שערך כל אחד מהמומחים בחוות דעתו ומהמסקנה הנחרצת, כי מדובר בהעתקה. עמית לא הצטייד בחוו"ד מומחה מטעמו. כאשר נשאל מדוע, השיב "מצאתי לנכון שלא להביא" (ע' 20 ש' 19). לטענתו, חוות הדעת שהוגשו ע"י התובעת, אינן תורמות דבר, מכיוון שהמסקנה המרכזית בהן היתה, כי הגדת וכסלר עמדה בפניו בעת שיצר את איוריו, אך אין מחלוקת כיום בענין זה. בסיכומי ב"כ של עמית נטען, כי יש להשוות בין היצירות בשלמותן ולהיווכח, כי עמית נטל השראה מהציור של וכסלר, אך צייר אותו בטכניקה אחרת, בצבעים אחרים, עם רקעים אחרים, קומפוזיציות שונות וצורות נוספות, שאינן קיימות בציור וכסלר. עוד נטען, כי עמית הוכיח, כי דמויות האנשים בציור וכסלר, של מכות ברד ערוב ומכת בכורות, הועתקו ע"י וכסלר מציור של פיקאסו, והאובייקטים צוירו בסגנון קוביסטי של הצייר בראק, שהיה מקובל על מרבית הציירים בשנות ה- 50. בהעדר חוו"ד מטעם הנתבעים, אין לו לביהמ"ש אלא מה שעיניו רואות. הוצגו לפני הגדלות של ציורי וכסלר, על גבי לוחות קרטון ענקיים. עמית הצביע במהלך הדיון על השינויים והתוספות שערך בהם וטען, כי בכך הפכו ציוריו ממעשה העתקה ליצירה מקורית שלו. אין בטענה זו ולא כלום. ציורי עשרת המכות שונים באופיים ובצבעיהם מיתר ציורי ההגדה של עמית. מדובר בציורים נאיביים, בצבעי פסטל בהירים. ציורי עשר המכות שונים בעליל, והם מתאפיינים בצבעים כהים ועזים, תוך שימוש מרובה באדום חום ושחור. העמוד הכולל את ציורי עשר המכות בהגדות של עמית כה שונה באופיו ובסגנונו עד כי הוא מהווה נטע זר, שתל או תותב, בהסתכלות בעיני "המתבונן הסביר". גב' נתן מציינת בחוות דעתה: "מקרים שבהם אפשר לדבר על "השראה" ישירה או "ציטוט", הינם לרוב מקרים שבהם אמן אחד משתמש באלמנטים מתוך יצירה של אמן אחר, כדי ליצור יצירה חדשה "המתכתבת" עם היצירה האחרת". לדעתה, במקרה דנן אי אפשר לדבר על השראה או ציטוט, אלא "ניתן לקבוע בבירור שמיכאל עמית העתיק את ציוריו של וכסלר" (ע' 4). כאשר נשאל עמית, מדוע דווקא בציורי עשר המכות נזקק להשראה, בעוד שכל שאר הציורים הם מקוריים שלו השיב: "אני חשבתי שהקטע של עשר המכות הוא הקטע הקרדינלי. זה ה- turning point של ההגדה. ולקחתי את ההגדה [של וכסלר, ד.א] וזה מצא חן בעיניי ועשיתי את זה" (עמ' 25 ש' 30). הדמיון בין הציורים כה רב, עד כי לא עלה בידי לרדת לפשר טענתו של עמית, כי מדובר בהשראה ולא בהעתקה. אמנם, במקומות מסוימים הוכנסו שינויים, אך כפי שציינה גב' נתן בחוות דעתה, עמית " שמר על צורותיהם, צבעיהם ודימוייהם של הציורים המקוריים... ציוריו של מר עמית אינם מקוריים ולא נעשו בהשראה עלומה של סגנון כזה או אחר. מדובר כאן בהעתקות, שגם אנשי מקצוע, וגם מי שאינם אנשי מקצוע, יבחינו בהן מייד " (ע' 4). פרופ' רונן קובע בחוות דעתו, כי "במרבית האיורים שינה עמית את הקומפוזיציה המקורית בקטע המועתק, ואת המיקום של הדמויות בחלל הציורי (לעיתים הן מופיעות אפילו בהיפוך)... למרות הוריאציות האלה, הקשר בין ההעתקים לבין איורי וכסלר בולט לעין במבט ראשון" (ע' 2). ב"כ הנתבעים לא הפנו בסיכומיהם לפסיקה המבחינה בין השראה להעתקה. לעניין זה נקבע בע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ'THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT CO. ואח' פ"ד נד(1) 577, 590 בכל הקשור לאופן ההשוואה: "אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיביהן היא דרך מועילה - ויש שיאמרו אף מהנה - כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט - ואת הדעת - מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת". ההכרעה בשאלה אם הועתק "חלק ניכר" אינה כמותית אלא איכותית, כפי שנקבע בע"א 15/81 מיכאל גולדנברג ואח' נ' מייקל בנט ואח' פ"ד לו (2) 813, 818: "לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה". אם נבחן את ציוריו של וכסלר ואת ציוריו של עמית במבט כללי, ובהינתן כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפני עמית בעת שצייר את ציוריו, הרי בניגוד לטענתו של עמית, לא מדובר בהשראה אלא בהעתקה פשוטה ובוטה. כך, למשל, המתבונן בציורים שאינו מומחה יכול להבחין, כי עצי התמר בציור מכת הדם זהים לחלוטין, הצבעים זהים, ורוב הפרטים מופיעים גם בציורו של עמית, למעט כד המים במרכז והבית מימין. ציור מכת הכינים דומה עד כדי זהה לחלוטין. כך גם ציור מכת הצפרדעים (נספח ט' לכתב התביעה). גם אם קיים שוני בפרטים בין הציורים, אין בכך כדי לסתור את חוו"ד המומחים מטעם התובעת, כי הדמיון הרב בין היצירות מעיד על העתקה ואין בכך כדי לבטל את התרשמותו של המתבונן הסביר, כי עמית לא ביקש "להתכתב" עם יצירתו של וכסלר, אלא "לנכס" אותה לעצמו. עשרה ציורים או ציור אחד ב"כ הנתבעים טוענים, כי עסקינן ביצירה אחת ולא בעשר יצירות. ב"כ א.ג.נ מפנים לע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267, שם קבע כב' הנשיא שמגר, כי ה"הפרה" מוסבת על זכות יוצרים אחת, ואין זה משנה לצורך פסיקת פיצוי סטטוטורי, מהו מספר "האקטים המפרים". יישום "מבחן הזכות שנפגעה" על עובדות המקרה מוביל את ב"כ הנתבעים למסקנה, כי מדובר בציור אחד, המצדיק פיצוי סטוטורי אחד בלבד. כך גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" של היצירות, אשר לטענת ב"כ הנתבעים מלמד, כי כל אחד ממרכיבי איור עשרת המכות של וכסלר, נעדר קיום עצמאי ואינו עומד בפני עצמו. ב"כ התובעת טוענים, כי יש לראות בכל אחד מעשרת המרכיבים של ציור עשרת המכות של וכסלר יצירה נפרדת. בכך הם נסמכים על דבריו של פרופ' רונן, שציין בחוות דעתו, כי "כל אחד מעשרת איורי המכות של וכסלר, מלבד היותו חלק ממכלול, הוא גם יצירה נפרדת, העומדת ברשות עצמה" (ע' 2). כמו כן, נסמכים ב"כ התובעת על הציורים האוריגינליים של עמית, שהוצגו בבית המשפט ונכתבה לגביהם הערה לפרוטוקול, כי "הוצגה תמונה המורכבת מעשרה ריבועים. בכל אחד צבעים שונים ומכה אחרת מצוירת, הריבועים מודבקים מאחור בסלוטייפ" (עמ' 32 ש' 22). אני מקבלת את טענת הנתבעים, כי מדובר בציור אחד, הבנוי מעשרה מרכיבים או ריבועים, ולא בעשר יצירות נפרדות. אמנם, הוצגו בפני סקיצות שערך וכסלר, בהן התמודד עם כל אחת מעשר המכות בנפרד, אולם בסופו של דבר הן עוצבו כתמונה אחת, הבנויה מעשרה ריבועים או מלבנים, כמתבקש מהעובדה שכל הציורים עוסקים בנושא אחד. פרופ' רונן מציין בחוות דעתו, כי כל אחד מעשרת איוריו של וכסלר שימש בנפרד כמקור להעתקה וחיקוי באיורו של עמית. גם אם הדבר נכון, כל הציורים כמקשה אחת, כפי שבחר להציגם וכסלר עצמו. העובדה, שבנספחים לכתב התביעה הופרדו הציורים והוצגו בנפרד מעוותת את המציאות. וכסלר בנה את הציור כפאזל, המורכב מעשרה חלקים, שכל אחד מהם נעדר משמעות ואין לו קיום או ערך כלכלי משל עצמו. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי סטוטורי בגין הפרת אחת של זכויות היוצרים של הצייר וכסלר בציורים. העובדה שמדובר בהפקה חוזרת של אותם ציורים, שהודפסו ללא שינויים על ידי הנתבעים, כאשר לאורך שנים רבות לא היתה כל הסתייגות מצד הצייר וכסלר או התובעת להפצתם, מצדיקה התייחסות למקרה כהפרה אחת (בשונה מהתייחסות שהיתה בענין דקל, למשל, ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337. וראה גם, ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נד (5) 255, שם קבע בית המשפט כי מדובר בהפרות נפרדות). א.ג.נ אינה מפר עקיף הפטור מפיצויים ב"כ התובעת טוענים, כי א.ג.נ העובדים ומתמחים בתחום הדפוס וההגדות כבר משנות ה- 80, הינם מפרים סדרתיים, המפרים בריש- גלי, פעם אחר פעם, את זכויות הקניין של אמנים שונים, ולכן ראוי לחייבם בפיצויים הרתעתיים. כראייה לכך, מפנים ב"כ התובעת לפסק הדין בת.א. 30138/07 אהרון שבו נ' א.ג.נ יבוא ושיווק מוצרי פרסום, גיל שילה ואח' (מיום 25.1.09, פורסם ב"נבו", להלן: "שבו"), בו חויבו א.ג.נ ע"י השופטת ינון, לשלם פיצויים לצייר אהרון שבו, בגן הפרת זכויות יוצרים באיורי הגדה לפסח. באותו מקרה היתה הפרה זכויות יוצרים בהגדה אחת, שהודפסה פעם אחת והנתבעים חדלו להפר את הזכויות, מיד עם פנייתו הראשונה של ב"כ שבו אליהם בכתב. ב"כ התובעת מציינים, כי במקרה שלנו הודפסו הציורים במהדורות רבות, ב- 12 וורסיות שונות במשך שנים, והנתבעים המשיכו בכך למרות פניות חוזרות ונשנות אליהם, לרבות הגשת התביעה והבקשה לצו מניעה זמני. א.ג.נ טוענים, כי הם לכל היותר מפר עקיף, שאין לחייבו בתשלום פיצויים עקב ההפרה, שכן לא ידעו ולא יכלו לדעת, כי הציורים שרכשו הם "עותק מפר", מאחר שהם מחזיקים בידיהם ציורים שנחזו להיות מקוריים ונרכשו על ידם, בתום לב ובתמורה מהנתבע 1. סעיף 48 לחוק דן בהפרת זכות עקיפה של זכויות יוצרים וקובע כי : "העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר..." א.ג.נ עוסקים שנים רבות בהפקת ההגדות לפסח, כפי שציין גיל שילה בסעיף 4 לתצהירו. העיסוק בתחום זה החל עוד לפני הקמת א.ג.נ., עת פעלו מר גיל, אחיו ואביו בתחום הפקות הדפוס וההגדות, באמצעות חברת אמגיל (סעיף 6 לתצהיר). אמגיל שילבה את איור עשר המכות של עמית בהגדות שלה מאז 1988, במהדורות רבות ובוורסיות שונות. אכן, פנייתה הראשונה של התובעת לא.ג.נ. היתה בחודש פברואר 2010 ולא קודם לכן. למרות פניה זו, וגם לאחר שהומצאו לא.ג.נ מלוא הראיות המלמדות, כי עמית העתיק את ציוריו של הצייר וכסלר, המשיכו א.ג.נ להדפיס ולשווק את ההגדות עם הציורים המפרים. אם לא די בכך, א.ג.נ הודיעו, כי בכוונתם להתמיד במעשיהם, גם לאחר שהתקיים הדיון ראשוני בבקשת התובעת למתן צו מניעה זמני, בפני כב' השופט זפט, וגם לאחר סיום ההוכחות בתביעה. רק לאחר מכן, ביום 8.3.11 מצאו א.ג.נ לנכון להודיע לבית המשפט, כי לא ימשיכו במכירת ההגדות עם הציורים המפרים. לא נמסרו נתונים אודות מספר העותקים של הגדות לפסח, שהודפסו ונמכרו על ידי א.ג.נ עם הציורים המפרים. מר גיל שילה העיד, כי בהגדות החדשות שהודפסו בתחילת 2011, הציורים המפרים כבר אינם, אך בידי א.ג.נ נותרו בין שלושים לשלושים וחמישה אלף עותקים שהודפסו קודם לכן והם מוכרים אותם (ע' 30 ש' 31). מדובר בעסק מסחרי ובהגדות שתורגמו גם לשפות נוספות, כפי שהעיד מר גיל שילה (שם). ההגדות נמכרות למוסדות בסכום של 10-12 ₪ כל אחת, ולבודדים בסכום של כ- 30 ₪ (ע' 31 ש' 13). חיוב מנהלי א.ג.נ באופן אישי נתבעים 3,4 טענו, כי פעלו כמנהלי החברה ואין מקום לחייבם באופן אישי, גם אם יוחלט לחייב את החברה בפיצויים. ב"כ התובעת טוענת, בהסתמך על פסק הדין בענין שבו, כי יש לחייב את המנהלים באופן אישי, שכן פועלם הוא שגרם להפרה הנטענת, המהוה עוולה על פי פקודת הנזיקין. אני סבורה, כי נסיבות העניין מצדיקות חיובם של הנתבעים באופן אישי. בהפרת זכויות יוצרים ניתן לחייב חברה ומנהליה יחדיו, כאשר מוכח, כי המנהלים הורו באופן אישי על ביצוע מעשה העוולה, ויש עילה להטלת אשם אישי עליהם, בנפרד מהחברה (ראה, למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, [; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, בעמ' 700-703). בע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited (מיום 2.8.08, להלן: "בתימן"), נדונה שאלה דומה ונפסק מפי כב' השופט פוגלמן כי: "אין מניעה מלהחיל כללים אלה [של אחריות אישית, ד.א.] גם בהתייחס להפרת זכות יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש (השוו: גרינמן, בעמ' 388 - 389; בר"ע (י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ (, 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01  KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ (, 2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה". במקרה דנן, הוכח, כי הנתבעים 3,4 ביצעו מעשה עוולה באופן אישי, בכך שהחליטו להמשיך במכירת העותקים המפרים, חרף פניות התובעת ולכן אני סבורה, כי יש לחייבם באופן אישי. סכום הפיצויים משהגעתי למסקנה, כי מדובר ביצירה אחת ובהפרה אחת של זכויות היוצרים והזכות המוסרית של הצייר וכסלר, יש לקבוע את סכום הפיצויים המגיע לתובעת. התובעים סבורים, כי סכום הפיצויים צריך להיקבע על פי היקף המכירות שנעשו לאורך השנים. על פי חישוביהם, נמכרו כ- 350,000 הגדות לפחות עם האיורים המפרים. מדובר בחישוב תיאורטי, שלא נתבקשו לגביו נתונים או חשבונות מאת הנתבעים. סעיף 56(א) לחוק מורה, כי אם הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי ביהמ"ש לפסוק בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. סעיף 56(ב) מתווה את השיקולים, שרשאי בית המשפט לשקול בקביעת הפיצויים, ביניהם היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק שנגרם לתובע והרווח שהפיק הנתבע. א.ג.נ טוענים, כי משך ההפרה הידועה להם היה קצר, הרווח שהופק היה שולי, 10-12 ₪ להגדה (ע' 31 ש' 14), ולתובעת לא נגרם כל נזק, שכן מעולם לא עשתה שימוש בציור עשר המכות, מאז המהדורה האחרונה של הגדת וכסלר שיצאה בשנת תשכ"ג. לטענת הנתבעים, הסכום הנדרש על ידי התובעת הוא דמיוני וחסר אחיזה במציאות. עמית טוען, כי הרווח שהפיק עבור 70 איורים הסתכם בסך של 2000 שקלים, בשנת 1988, ומאז לא קיבל כל סכום או טובת הנאה כלשהי. לדבריו, צייר את ההגדה בהיותו צייר צעיר ותמים, ולמרות שבתום לב סבר כי אין פגם במעשהו, הודה בכנות בבית המשפט, כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפניו. תום לב, תמימות ואי הפקת רווחים לא היו נחלתם של הנתבעים. עמית העתיק את ציוריו של וכסלר אך הכחיש בפני הנתבעים ובפני ביהמ"ש, כי הכיר את הגדת וכסלר. רק בתצהיר עדותו הראשית הודה עמית לראשונה, כי הגדת וכסלר היתה מונחת בפניו בעת שצייר את ציוריו, אך התמיד בהכחשתו כי העתיק את הציורים וטען כי רק שימשו לו מקור השראה. הסכום שקיבל עמית עבור הציורים אמנם אינו גבוה, אך חומרת ההפרה והתכחשותו לעובדה שמדובר בהעתקה, מהווים שיקול לחומרה כנגדו. הנתבעים לא ידעו כי מדובר בציורים שהועתקו על ידי עמית, אך גם לאחר שהודע להם, כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים של הצייר וכסלר, התעלמו הנתבעים מדרישתה של התובעת והתמידו במעשיהם, עד לאחר סיום שמיעת כל העדויות בתביעה. הנתבעים הודיעו, כי בכוונתם להמשיך למכור את מלאי ההגדות שנותר ברשותם ועשו כן עד ליום 8.3.11 - מועד בו הואילו להודיע, כי לא ימשיכו במכירת העותקים המפרים. היקף הרווחים שהפיקו א.ג.נ לא נודע. בנסיבות אלה, אני מחייבת את הנתבעים בתשלום פיצויים כדלקמן: עמית (הנתבע 1) שהעתיק את הציורים והסתיר זאת מידיעת הנתבעים, ישלם לתובעת פיצויים בסך 100,000 ₪. א.ג.נ (הנתבעת 2-4 ) שהפיקו רווחים ממכירת ההגדות והתמידו בכך גם לאחר פניות התובעת, ישלמו לתובעת פיצויים בסך 70,000 ₪. בקביעת סכומי הפיצויים לקחתי בחשבון את מצבם הנפשי של המפרים, שפעלו במתכוון כמתואר לעיל, ואת הצורך להרתיע מפרים פוטנציאליים אחרים, כפי שנקבע בפס"ד בתימן. ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים או מי מהם, להפיק להפיץ או למכור, בכל דרך שהיא, בין בדפוס ובין בדרך דיגיטאלית ו/או בכל דרך אחרת, את הציורים המתארים את עשר מכות מצרים, שצוירו ע"י הצייר וכסלר ו/או ציוריו של עמית שהועתקו מציורי וכסלר. אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 30,000 ₪. הנתבעים 2-4 ישלמו אף הם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. זכויות יוצרים (הפרת)