קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת זכויות יוצרים על משחקים: 1. התובעת, חברת Spin Master Ltd. הרשומה בקנדה, הינה חברה העוסקת בתחום הפיתוח והייצור של צעצועים ומשחקים לילדים. התובעת, בין השאר, הינה בעלת הזכויות בפטנט שמספרו 7306504, הרשום בארצות הברית, ומדגם שמספרו D5886542S הרשום בארצות הברית, אשר עיקרם כדור צעצוע המגולגל על קלפים מגנטיים מיוחדים וכתוצאה מגלגולו, כאמור, הופך הכדור לדמות משחק (להלן- משחק"BAKUGAN" וגם "בקוגן"). כמו כן, בבעלות התובעת 12 סימני מסחר רשומים בישראל אשר נועדו להגן על המותג בקוגן, ומספרם 221839- 221850. בין סימני המסחר הרשומים לטובת התובעת, נמצא הכיתוב BAKUGAN בצירוף אלמנט גרפי ייחודי, המשמש כמותג למוצרים שהיא מייצרת. כמו כן, לתובעת הבעלות בזכויות הקניין הרוחני על המשחק ברוב מדינות העולם, ביניהן, ישראל וסין. 2. הנתבעת 1 חברה הרשומה בישראל ומנהלה מר חי עמרה (להלן- "עמרה") עוסקת בייבוא והפצה ומכירה של משחקי בקוגן בישראל. 3. ביום 11.8.10 נעצר ועוכב על ידי בית המכס חיפה, בהתאם להוראת סעיף 200א' בפקודת המכס [נוסח חדש], משלוח של משחקי בקוגן שיובאו לארץ על ידי הנתבעת, הכולל 40,512 יחידות משחק. 4. לאחר שעוכב המשלוח, נשלחה הודעה לתובעת מאת בית המכס, בה צוין כי במשלוח שעוכב ישנם טובין החשודים כמפרים לכאורה את זכויותיה. לאחר קבלת הודעה זו, שלחה התובעת נציג מטעמה למכס חיפה, והוא זיהה כי המשחקים שיובאו על ידי הנתבעת, הינם משחקי בקוגן החשודים כמזויפים. משכך, הגישה התובעת תביעתה ביום 24.8.10, בה נטען כי ייבוא המשחקים שרכשה הנתבעת בסין, מהווה הפרה של זכויות הקניין הרוחני של התובעת. בכתב התביעה נטען, כי הנתבעת מנהלת פעילות עסקית ענפה לייבוא ולמכירה של משחקים מזוייפים, באיכות ירודה ובמחירים נמוכים, תוך חיקוי מושלם של סימני המסחר הרשומים על שם התובעת. לטענת התובעת, מוקנית לה זכות בלעדית להשתמש בסימני המסחר הללו. בד בבד עתרה התובעת לסעדים שונים, ביניהם, צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעסוק בכל צורה שהיא, בפעילות מסחרית במוצרים הנושאים את סמני המסחר של התובעת ובכל סימן מסחר הדומה עד כדי להטעות לסמנים הללו; מסירת מסמכים שונים הקשורים במסחר בהם לרבות חשבוניות, קבלות, תעודות משלוח ורשומות מחשב; ציווי למסור לתובעת פרטים מלאים של המקורות מהם רכשה הנתבעת את המוצרים המזוייפים וכן ציווי למסור להן את כל המסמכים הנוגעים ליבוא, הפצה ושיווק, בצרוף דו"ח שיאושר בתצהיר של הנתבעת ורואה חשבון מטעמה; צו להשמדת המוצרים המזוייפים. כמו כן עתרה התובעת לחייב הנתבעת בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪, בגין כל הפרה של זכות היוצרים של התובעת. טענות הצדדים 5. הצדדים האריכו בטיעוניהם, ואציג את הדברים בתמצית. לטענת התובעת, ייבוא והפצה ומכירה של משחקי הבקוגן המזוייפים מהווה הפרה בוטה וחמורה של זכויות היוצרים שלה. בנוסף, סמכה התובעת יתדותיה גם על עוולת גניבת עין, פגיעה במוניטין, התערבות בלתי הוגנת ועשיית עושר ולא במשפט. התובעת הדגישה בסיכומיה, כי אין לייחס חשיבות לטענת הנתבעת, לפיה מנהלה רכש טובין אלו במחשבה כי הם מקוריים, וזאת מכיוון שמנהל הנתבעת (להלן- "עמרה") רכש את המשחקים מגורם שאיננו מורשה מטעם בעלת הזכויות, ומשהוכח שהטובין שנתפסו, מזויפים הם. מנגד, הנתבעת טענה כי התביעה שהוגשה נגדה הינה תביעת סרק, שכן הטובין שנרכשו על ידה הינם מקוריים ולא מזויפים כנטען, וכי המטרה היחידה העומדת מאחורי הגשת התביעה הינה ניסיון התובעת למנוע תחרות הוגנת במכירת המשחקים. לטענת הנתבעת, היא רכשה מסיטונאי בסין את משחקי הבקוגן המקוריים, ולא עלה בידי התובעת להוכיח כי אכן משחקים אלו מזוייפים. 6. במישור המהותי מתמקדות טענות הצדדים בשאלה האם ייבוא המשחקים אותם רכשה הנתבעת בסין, מהווה הפרת זכויות יוצרים של התובעת או שמא מדובר בייבוא מקביל, כטענת הנתבעת, המותר על פי חוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007 (להלן- "חוק זכות יוצרים"). 7. במישור העובדתי, הנתבעת טענה כי ייבאה משחקי בקוגן מקוריים ולא מזוייפים. בעניין זה, אני מקבל את טענת התובעת כי המשחקים שייבאה הנתבעת ארצה ושנתפסו באגף המכס, הם מזוייפים. התובעת הוכיחה, באמצעות מספר פרמטרים אובייקטיבים שונים, כי המשחקים שיובאו על ידי הנתבעת הינם חיקויים למשחקי הבקוגן המקוריים. לשם הוכחת טענתה, הציגה התובעת שני משחקי בקוגן מקוריים השונים בסוגם (ת/6 ו- נ/6), אשר יוצרו על ידי מורשה מטעמה, לשם השוואה עם המשחקים שנתפסו. ויוער, כי על גבי כל אריזות המשחקים שיובאו ארצה על ידי הנתבעת, אשר נתפסו ועוכבו במכס, מתנוסס הכיתוב BAKUGAN בצירוף אלמנט גרפי ייחודי, אשר מהווה סימן מסחר הרשום לטובת התובעת, כמו כן, על גב כל אריזות משחק אלו, הודפס הסמליל של התובעת (הכיתוב Spin Master בתוספת אלמנט גרפי). מהתבוננות בשני המשחקים שהציגה התובעת, ניתן להצביע על מספר מאפיינים למשחק: משחקי הבקוגן המקוריים נושאים על גביהם קוד תאריך מוטבע, בשני הדגמים. לדגמי משחק בקוגן השונים (דמויות שונות) ברקוד (קוד UPS) המופיע על גב האריזה, כאשר לכל דגם ברקוד משלו. על גבי האריזות של משחקי הבקוגן, מוטבע קוד תאריך (שילוב של 6- 9 ספרות ואותיות). בכל אריזת בקוגן מקורית נמצאו שני קלפים בשפה הלטינית בלבד. נוסף על כך, התובעת העידה מטעמה שני עדים, מר עמרי דיאמנט, מנהל שיווק בחברת דיאמנט צעצועים, היבואנית הרשמית של מוצרי בקוגן בארץ, אשר הוסמך מטעם התובעת, לזהות אם מוצרים שונים הינם מקוריים או זיוף. מר דיאמנט העיד, כי הוא עובר בערך 4- 5 פעמים בשנה הכשרות, בהן הוא מקבל מידע והסברים בקשר עם מוצרי בקוגן מקוריים וזיהויים (עמ' 8 לפרוט', שורות 12- 15). עוד העיד, כי כאשר בחן את המשחקים שנתפסו במכס חיפה, הוא זיהה כי הם מזוייפים (עמ' 15 לפרוט', שורה 4- 10). מר דיאמנט העיד, כי הוא קבע שהמשחק מזויף ממספר סיבות: ראשית, בשל העובדה שהכדור משחק שיובא הינו קטן מכדור המשחק המקורי. שנית, בשל כך שבאריזות המשחק המקורי ישנם שני קלפי משחק באותה שפה, בעוד שבאריזות המשחק שנתפסו היו שני קלפים, כל קלף בשפה אחרת (קלף אחד בשפה הסינית וקלף שני באנגלית). שלישית, באריזה המקורית חייב להיות תאריך המוטבע על האריזה עצמה ועל כדור המשחק, ובאריזות שנתפסו לא הוטבע תאריך על האריזה ולא הוטבע תאריך על כדור המשחק. רביעית, למוצרי בקוגן השונים יש ברקוד שונה, ובמשחקים שנתפסו ישנו ברקוד זהה, למוצרים שונים (עמ' 17- 18 לפרוט'). כמו כן, מטעם התובעת העידה הגב' אודט לוי, דירקטורית בחברת ספין מאסטר, אשר אישרה כי אריזת משחק מקורית לעולם לא הכילה שני קלפי משחק בשתי שפות שונות (עמ' 76 לפרוט', שורות 20- 23). עוד העידה, כי על כדור המשחק המקורי חייב להיות מוטבע מספר, מה שלא קיים בכדור משחק שנתפס (עמ' 76 לפרוט', שורה 24), וכי על כל אריזת משחק חייב להיות ברקוד, כאשר למשחקים שונים יהא ברקוד שונה, ואם המדובר בכדורי משחק לכל צבע כדור יהא ברקוד שונה (עמ' 78 לפרוט', שורות 2- 8). 8. מההשוואה בין שני משחקי הבקוגן של התובעת לבין שני המשחקים שייבאה הנתבעת, אשר נתפסו במכס (ת/4 ו- ת/5), עולה התמונה הבאה: באריזות המשחק המקוריות מוטבע קוד תאריך, כאשר באריזות המשחק שנתפסו אין קוד שכזה. גודל כדורי המשחק באריזות שנתפסו הינו שונה מגודלם של כדורי המשחק המקוריים, כאשר כדורי המשחק שנתפסו, קטנים יותר מכדורי המשחק המקוריים. על גבי כדורי המשחק המקוריים מוטבע קוד תאריך, בעוד שעל גבי כדורי המשחק שנתפסו אין קוד שכזה. המשחקים שייבאה הנתבעת כוללים בכל אריזה שני קלפי משחק, כאשר על קלף אחד ישנו רישום באותיות לטיניות ועל קלף שני ישנו רישום באותיות אסייתיות. זאת לעומת משחקי התובעת, אשר בכל אריזה שלהם, נמצאים שני קלפי משחק בהם ישנו רישום באותיות לטיניות בלבד. התובעת הציגה שתי אריזות של המשחק מקורי, של שני כדורים בצבעים שונים, ועל גבי האריזה ישנו ברקוד שונה לכל צבע (בת/6 הברקוד הינו 613238 78988 7 20020544, בנ/6 הברקוד הינו 613238 78988 7 20029127). זאת לעומת אריזות המשחקים של הנתבעת, אשר הכילו כדורי משחק בצבעים שונים, אך הם נשאו את אותו ברקוד על גבי האריזה (הברקוד על גבי כל אריזות המשחק שהוצגו הינו 754979 78988 7 20016222). באשר לשאלה האם קיים דמיון מהותי בין המשחקים המקוריים, שיוצרו על ידי התובעת, לבין המשחקים שיובאו על ידי הנתבעת, ניתן להיעזר במבחן שנקבע בפסיקה לעניין "חיקוי בולט", הוא "מבחן משיכת העין" (ע"א 89/513 אינטלגו נ' איקסין ליינס ואח' פד"י מ"ח (4) 133, 184; ת"א (ת"א) 81/1751 ארלינג ואנגדל - נילסן, אזרח דני, נ. פולידן בע"מ מפעל ייצור פלסטיק, פ"מ תשמ"ג(א), 145). יש להדגיש, כי לא מדובר בעינו של השופט, אלא בעינו של הצרכן הממוצע. בענייננו, אמנם מהשוואה מדוקדקת של המשחקים שמייצרת התובעת, למשחקים שייובאו על ידי הנתבעת, עולה, כי קיימים מספר הבדלים, כאמור לעיל. עם זאת, אין בהבדלים אלו כדי לשלול את הקביעה, כי אכן הופרו זכויות היוצרים של התובעת במשחקים, שכן מדובר בהבדלים שאין להם חשיבות מבחינתו של הצרכן הסביר. בענייננו, מדובר במשחק המיועד לילדים, שמטבע הדברים, הצרכן הפוטנציאלי, ההורה, רוכש אותו מבלי שהוא מקדיש זמן רב לצורך בחינה פיזית חיצונית של המשחק, ובהינתן כי הסחורה אותה ייבאה הנתבעת יועדה להימכר לחנויות צעצועים, הרי שהצרכן הסביר הרוכש את המשחק בחנות, כאשר על קופסת המשחק מצוין הכיתוב "בקוגן"- סימן מסחרי רשום של התובעת, הרי שהצרכן לא ידע להבדיל בין המוצר המיוצר על ידי התובעת לבין מוצר אותו ייבאה הנתבעת. יוער, כי המונח "חיקוי בולט" לקוח מעולם הפטנטים והמדגמים, אך סבורני כי בענייננו, ניתן לומר כי ה"חיקוי בולט" של משחקי התובעת, מהווה אף "עותק מפר" של משחקיה, כאמור בסעיף 1 בחוק זכות יוצרים, אשר נוסחו כדלהלן: "עותק שיובא לישראל אשר אילו היה נעשה בישראל, הייתה עשייתו מהווה הפרה של זכות היוצרים להעתקה כאמור בסעיף 11(1); ואולם עותק שנעשה מחוץ לישראל ברשותו של בעל זכות היוצרים במדינה שבה נעשה, לא ייחשב לעותק מפר". טענתה המרכזית של התובעת הינה, כי לא התקיים התנאי לפיו נעשו העותקים ברשותו של בעל זכויות היוצרים במדינה שבה נעשו. המשחקים יוצרו בסין, מדינה שבה זכויות הקניין הרוחני שייכות לתובעת, ולטענתה, הייצור לא נעשה ברשותה, ומכאן שאין המדובר בעותק שנעשה "ברשותו של בעל זכות היוצרים במדינה שבה נעשה". אני מקבל טענה זו התובעת. משקבעתי כי המשחקים אותם ייבאה הנתבעת הינם חיקויים למוצרים אותם מייצרת התובעת, הרי שאין מדובר בעותק שנעשה ברשותו של בעל זכות היוצרים במדינה שבה נעשה. על כך יש להוסיף, כי הנתבעת לא העלתה את הטענה כי רכשה את המשחקים ממי שקיבל אישור לכך על ידי התובעת, אלא שהיא "הודתה" בכתב הגנתה, ובהמשך בסיכומיה, כי רכשה "בתום לב" את "המשחקים המקוריים" מסיטונאי בסין. משאין חולק אודות תוקף סימני המסחר שבבעלות התובעת, ואין חולק שהסימנים שעל המשחקים המיובאים זהים לסימני המסחר אלו, עמדה התובעת בנטל להראות כי המשחקים שיובאו מפרים את זכות היוצרים שלה, ומשכך, היה על הנתבעת להראות כי המשחקים שיובאו על ידה נרכשו מספק מורשה של התובעת. הנתבעת, אשר אפילו לא הציגה חשבונית בגין עסקת רכישת הצעצועים, לא צירפה ולו ראיה אחת שהספק ממנו רכשה את המשחקים הורשה על ידי התובעת לייצר ולשווק את מוצריה. משכך, יש לקבוע כי המשחקים שיובאו על ידי הנתבעת, הינם זיוף למשחקים המקוריים, והם בבחינת עותק המפר את זכות היוצרים של התובעת. הפרת סימן מסחר של התובעת 9. התובעת טענה, כי השימוש שנעשה בסימן המסחרי שלה, במשחקים אותם ייבאה הנתבעת, הינו שימוש מפר, אשר יש בו להביא לשחיקה ודילול סימני המסחר שבבעלות התובעת, ואף יש בו בכדי לפגוע בתדמית הייחודית והאיכותית של סימני המסחר שלה ומוצריה. סעיף 64 בפקודת סימני מסחר קובע חזקה לפיה רישומו של סימן מסחר מהווה ראייה לתוקפו ולהיותו של הגורם שעל שמו הוא רשום, בעליו כדין של הסימן. סימן מסחר רשום מקנה לבעליו זכות קניינית אישית בסימן הרשום וזכות בלעדית לשימוש בו, בהתאם להוראת סעיף 46(א) בפקודת סימני המסחר. סעיף 1 בפקודת סימני מסחר קובע, כי הפרת סימן מסחר הינה, בין היתר, "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך בסימן מסחרי רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר". בנידוננו, אין חולק כי בבעלות התובעת 12 סימני מסחר רשומים בקשר עם המותג "בקוגן". כמו כן, אין חולק כי על גבי המוצרים המזוייפים שיובאו ארצה על ידי הנתבעת, הוטבעו הסימנים המסחריים של התובעת. משקבעתי כי המשחקים שיובאו על ידי הנתבעת הינם מזוייפים, הדומים להפליא למשחקי התובעת, ומשנעשה שימוש בסימן הזהה לסימן המסחרי של התובעת, על גבי כל אריזת משחק, אין צורך להוכיח כי התקיימה הטעייה בפועל, על מנת לקבל את טענת התובעת כי הופר הסימן המסחרי שלה (וראה ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 892- 893). טענת הנתבעת כי רכשה את המשחקים בתום לב 10. הנתבעת חזרה וטענה, כי רכשה את המשחקים בתום לב ו"תוך ידיעה גמורה" שכל המשחקים הינם "מוצרים מקוריים לחלוטין". משקבעתי כי המשחקים שיובאו מזוייפים הם, לכאורה, אין שום רלבנטיות לתום ליבה או למצבה הנפשי של הנתבעת, או של מנהלה עמרה, אשר רכש את המשחקים בסין. בע"א 715/68 פרו-פרו ביסקוויט בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח', פ"ד כג(2) 43 (להלן- "פרשת פרומין"), קבע כב' השופט ברנזון כי: "זכות תביעה אזרחית על הפרת סימן מסחר קיימת גם קיימת לפי הפקודה המקורית משנת 1938. כל מה שעל התובע להוכיח בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו הוא מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה..." [ההדגשה לא במקור]. הלכה זו ישימה גם כיום. מעבר לכך, סעיף 1 בפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב- 1972 (להלן- "פקודת סימני מסחר") אשר מגדיר הפרה כ"שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך..." אינו מתנה את עצם ההפרה בהוכחת מצב נפשי מסוים, כך שנראה שאין תלות בין שני גורמים אלה. יחד עם זאת, קיימת דעה, לפיה יש מקום להחלת הגנת תום הלב על הפרת סימן המסחר (ראה ת.א (ת"א) 2322/04 Louis Vuitton Malletier נ' אסי קרדיט ליין בע"מ ([טרם פורסם], ניתן ביום 1.4.07)) עיקרון תום הלב אכן יושם בפסיקה במסגרת דיונים בהשגות על החלטות רשם סימני המסחר שדחו בקשות לרישום סימן מסחר, וכאחד הקריטריונים לבחינת קיומה של תחרות בלתי הוגנת (בג"צ 476/82 אורלוגד בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר ואח', פ"ד לט(2) 148; ע"א 6181/96 יגאל קרדי נ' Bacardi & Company Limited , פ"ד נב(3) 276). לפיכך, ולמען הסר ספק, אבחן בקצרה, האם הנתבעת רכשה את המשחקים בהאמינה בתום לב, כי עסקינן במשחקים מקוריים. אקדים ואומר כי לא שוכנעתי כי המשחקים שנרכשו, נרכשו בתום לב ובאמונה כי הם מקוריים. העד היחיד מטעמה של הנתבעת, עמרה, הוא מנהלה, העיד כי רכש את המשחקים בסין "מספק שהוא מוכר רק דברים אורגינלים" (עמ' 99 לפרוט', שורה 4) ובידיעה כי המשחקים מקוריים (עמ' 119 לפרוט', שורות 12- 13). עוד העיד, כי מכר את המוצרים לחנויות צעצועים מוכרות ואיכותיות, שבשל הידע הרב שלהן בתחום זה, לא היו רוכשות מוצר שאיננו מקורי (עמ' 97 לפרוט', שורות 3- 12). עוד העיד מר עמרה, כי טרם ייבוא המשחקים נשוא תביעה זו, לאור הניסיון הרב שלו בנושא ייבוא של מוצרים שאינם מקוריים, הוא בדק עם הממונה על מחלקת תפיסות בבית המכס חיפה, הגב' אתי טורק, שאכן ניתן ואפשר לייבא את משחקי הבקוגן (עמ' 93- 94 לפרוט'). לטענת עמרה, רק לאחר שקיבל את אישורה של גב' טורק, הוא ייבא ארצה כ- 18,000 משחקים, אשר נמכרו על ידו. לאחר משלוח זה, הוא ייבא את המשלוח נשוא דיוננו, בו נמצאו כ- 40,000 משחקים. עדותו של מר עמרה לא עשתה עלי רושם אמין כלל וכלל. בנוסף, הנתבעת לא הביאה שמץ ראיה חיצונית לגרסתה, ומטעמה העיד רק מר עמרה, אשר אין חולק כי הוא בעל עניין בתיק. מר עמרה מבקש להוכיח כי המשחקים הינם מקוריים על בסיס אמרה כלשהי, שנאמרה לו מפי המוכר הסיני (עמ' 113 לפרוט', שורות2- 5), מיותר לציין כי המוכר הנ"ל לא הובא לעדות, ועל כן אמרה זו היא, לכל היותר, עדות מפי השמועה. שלישית, עדותו של מר עמרה, כי ניתן לו אישור לייבא כ- 18,000 יחידות משחק, מאת הגב' טורק, לא הוכחה. מר עמרה לא הציג כל מסמך בכתב המאשר דבריו אלו. זאת ועוד: אף אם היה מוצג אישור שכזה מבית המכס, הרי שלא הוכח כי אותם 18,000 משחקים שנרכשו טרם למשלוח נשוא דיוננו, הינם אותם משחקים שייובאו במשלוח נשוא דיוננו, וממילא אין לתת לכך משקל, שכן יחידות המשלוח הקודם אינן חלק מעילת התביעה דנא. עוד יצוין, כי הגב' טורק איננה מוסמכת מטעם התובעת לאשר אם מוצר הוא אכן מקורי או מזויף. כמו כן, עדותם של מר דיאמנט וגב' לוי, אשר הייתה אמינה בעייני, לפיה המדובר במשחקים מזוייפים, לא נסתרה, וכפי שכבר ציינתי, עדותו של מר עמרה לא הייתה אמינה בעייני. למעלה מן הדרוש, אוסיף, כי הוא בעצמו העיד, כי יש לו ניסיון רב "בנושא" ייבואם של מוצרים מזויפים. וכן נראה כי כנגד הנתבעת וכנגד עמרה מתנהלים כיום מספר הליכים בגין ייבואם של מוצרים מזוייפים. בעניין זה ראוי להביא את דבריה של כב' השופטת קרת- מאיר בבש"א 14799/07 (ניתנה במסגרת ת.א (ת"א) 2599/06 Football De Internationale Federation נ' חי עמרה בע"מ ואח' ) : "במקרה הנוכחי נראה כי למבקשים קיים אכן עבר של יבוא מוצרים מזוייפים. כך ראה למשל את מש/2, החלטת כב' השופט בורנשטיין בת.א 2708/02 (ראשון לציון), במסגרתה התקבלה תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים על ידי המבקשים שבפני, של זכויות חברת וורנר בסדרת אנימציה בשם לוני טונס. דמויות הלוני טונס רשומות על שם וורנר בישראל כסימני מסחר מסוגים שונים. באותו מקרה ביצעה המשטרה חיפוש בבית העסק של החברה, היא המבקשת שבפני, ונתפסו מוצרים שיש בהם בכדי להוות הפרה של דמויות הלוני טונס. גם שם, כמו במקרה שבפני, נטען כי המעשה נעשה בתום לב, אולם טענה זו לא התקבלה על ידי ביהמ"ש. [...] ובהמשך: "המכולה יובאה על ידי מר עמרה, המבקש 2, כאשר הבעלות במכולה הוסתרה על ידי שם יבואן אחר ללא ידיעתו. מר עמרה נחקר בעניין זה במסגרת הדיון שבפני. לדבריו, מדובר בטעות של המכס וכי לא הוגש נגדו כתב אישום והקונטיינר צריך לחזור חזרה [...] קשה לקבל את טענת מר עמרה על פיה כל יבוא של סחורה על ידי החברה, המפרה סימני מסחר של אחרים הינה בגדר טעות בתום לב" [ההדגשה לא במקור]. לאור התשתית העובדתית בתיק זה, ונוכח העובדה כי הנתבעת לא הביאה ראיה לתמוך בטענתה שהספק ממנו רכשה את המשחקים הינו מורשה מטעם התובעת, על כך יש להוסיף את עדותו של עמרה (עמ' 99 לפרוט', שורות 13- 14) לפיה הוא היה מודע לכך כי המדובר בסחורה במחיר נמוך וכי הנתבעת התכוונה למכור את המשחקים במחיר נמוך, אני סבור שהנתבעת, ובייחוד מנהלה, היו מודעים לכך שהם מייבאים מוצרים מזוייפים המהווים חיקוי של מוצרי התובעת, ומודעות זו מספיקה לצורך גיבוש אחריות הנתבעת ולשלילת תחולתה של הגנת תום הלב על המקרה. התוצאה היא שאני מקבל את טענת התובעת כי הופר הסימן המסחרי שלה. זכויות יוצרים 11. כאמור לעיל, המשחקים אשר יובאו לארץ על ידי הנתבעת, הינם בבחינת עותק מפר. התובעת טענה להפרת זכויות היוצרים שלה בהתאם לסעיפים 11- 12 ו- 48 בחוק זכות יוצרים, הן בשל כך שהנתבעת העתיקה את יצירתה, והן בשל שייבאה ארצה את המשחקים המזוייפים ולא במטרה ל"שימוש עצמי", כהגדרתו בסעיף 129 בפקודת המכס. מנגד, הנתבעת טענה להעדר תחולת חוק זכות יוצרים, וזאת מפני שמשחקי הבקוגן אינם בגדר "יצירה", כהגדרתה בחוק, ובשל העובדה כי המשחקים לא פורסמו לראשונה בישראל, והיות והתובעת איננה אזרח ישראלי. טענות אלו של הנתבעת, דינן להידחות, כפי שיבואר להלן. 12. טענת הנתבעת כי משחק הבקוגן איננו "יצירה" כהגדרתה בחוק. על פי החוק, זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי". יצירה אומנותית מוגדרת בחוק כך: "לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אומנות שימושית". מכאן, שיצירה אומנותית איננה רשימה סגורה, שכן החוק איננו מגביל עצמו למונחים המנויים בו (וראה רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251, עמ' 259-260). אני מקבל את טענת התובעת בעניין זה, כי, בין השאר, דמויות הבקוגן ועיצובם, הינם בגדרי "יצירה אומנותית" כהגדרתה בסעיף 1 בחוק זכות יוצרים. אמנם, משחקי הבקוגן אינם יצירה אמנותית כמו תמונה או פסל שנועדו ל"ראותם בלבד". שלא כתמונה וכפסל, שה"שימוש" היחיד שנעשה בהם הוא ההתבוננות בהם, למשחק הבקוגן יש גם תפקיד פונקציונאלי הכרוך בשימוש בו: הוא נועד לשרת מטרה מסוימת, והיא השימוש ככלי משחק. בע"א אינטרלגו המונח "פונקציונאלי" הוגדר כ: "מתייחס לכל שימוש פיזי מעבר להנאה המופקת מעצם הצפייה במוצר. הגדרה זו רחבה מהגדרת המוצר בר השימוש (useful), שהחוק האמריקני נוקט אותה, המצמצמת את השימושים הנוספים שיש להתחשב בהם לשימושים המקנים תועלת גשמית". עוד נאמר בפסק הדין כי: "בעבר רווחה ההנחה כי מוצרים פונקציונאליים זכאים להגנה על הרעיון בלבד באמצעות פטנט, בעוד שמוצרים "אמנותיים" שמטרתם היא שהצופה יפיק הנאה מעצם הצפייה בהם ללא כל שימוש אחר, רק הם זכאים להגנת זכויות יוצרים" ובהמשך: "הגישה המתוארת אינה מקובלת כיום. ההתקדמות הטכנולוגית מחד גיסא, והרעיונית מאידך גיסא, הובילו לטשטוש ניכר של קו הגבול בין יצירות אמנותיות לפונקציונאליות ולהכרה גוברת בערכם האמנותי האפשרי של מוצרים ויצירות מכל הסוגים, ובכלל זה פונקציונאליים" (בעמ' 154). אף על פי שצעצועים ומשחקים אינם מופיעים כחלק מן הרשימה בחוק זכות יוצרים המגדירה יצירה ספרותית ויצירה אומנותית, בתי המשפט בארץ נהגו לתת פרשנות מרחיבה ליצירות הראויות להגנת זכות יוצרים, כאשר צעצועים זכו בפסיקה להגנה כיצירות אומנותיות (ת"א (ת"א-יפו) 1108/90 Parker Brothers Division of Tonka Corporation נ' אמקור בע"מ (פסק דינה של השופטת ד. ברלינר מיום 17.3.97, פסק דין גיליון 474; המ' (חיפה) 27452/97 נדב יאיר נ' מנגו צעצועים בע"מ, תק-מח 97(4), 230). אשר על כן, דמויות משחק הבקוגן, הינם בבחינת יצירה אמנותית, והם זכאים להגנה במסגרת החוק. משקבעתי כי משחקי הבקוגן שיובאו ארצה על ידי הנתבעת הינם בבחינת עותק מפר, ומשאין מחלוקת בין הצדדים, כי המשחקים שיובאו לארץ על ידי הנתבעת, יובאו למטרת מכירתם והפצתם, הרי שהנתבעת הפרה זכות היוצרים של התובעת בכך שייבאה ארצה את המשחקים ולא במטרה ל"שימוש עצמי", כאמור בסעיף 48 בחוק זכות יוצרים ("העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר: [...] (5) ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי..."). לעומת זאת, אינני יכול לקבל את טענת התובעת כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים שלה על ידי העתקת המשחק, שכן הנתבעת רכשה את המשחקים כפי שהם, ולא נטען כי המשחקים יוצרו לבקשת הנתבעת, או כי היא אחראית לייצורם כעותק מפר, ועל כן לא ניתן לומר כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעת על ידי העתקה של היצירה, כאמור בסעיפים 11- 12 בחוק זכות יוצרים. 13. אשר לטענה בדבר העדר תחולה, בשל כך שהמשחקים לא פורסמו לראשונה בישראל ובשל העובדה כי התובעת הינה חברה קנדית, יש להפנות לסעיף 9 בחוק זכות יוצרים, שכותרתו "זכות יוצרים לפי אמנה בין לאומית", לפיו יצירות שאין להן זיקה לישראל, יקבלו הגנת זכות יוצרים כמתחייב בחוק, כאשר ישראל חתמה או הצטרפה לאמנה שנחתמה בינה לבין מדינות אחרות. היות וישראל וקנדה הצטרפו לאמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות (כמו גם להסכם ה- Trips, הסכם ארגון הסחר העולמי בדבר היבטים הקשורים לזכויות בקניין רוחני), האמנה מחייבת את הגנתן בישראל של יצירות התובעת. 14. מן האמור לעיל עולה, כי עסקינן ביבוא של מוצרים מזוייפים תוך שימוש מפר בסימן מסחרי, על ידי הנתבעת, ללא הרשאת בעלת הזכויות, הלוא היא התובעת. התובעת הוסיפה וטענה, כי הנתבעת ביצעה עוולה של גניבת עין, כהגדרתה בסעיף 1 בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999 הקובע כדלהלן: "1(א). לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן יחשבו בטעות כנכס או שירות של עוסק אחר או נכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. (ב). שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין". הלכה היא כי בגדר עוולת גניבת עין, יש לבחון האם מעשיה של הנתבעת גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, והאם התובעת הוכיחה שרכשה מוניטין בקשר לטובין או לשירות (וראה, בין היתר, ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ-עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ-עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933). בכדי להוכיח מוניטין שצברה התובעת במשחקיה, התובעת הציגה מסמכים שיש בהם כדי להצביע על השקעה רבה בפרסום וקידום צעצועי הבקוגן: ת/2- התובעת הציגה כתבות ודוגמאות לאירועי שיווק (כגון "פסטיבל" בקוגן בקניון), קידום מכירות ויחסי ציבור, שבוצעו בקשר עם מוצרי הבקוגן המקוריים. התובעת אף הגדילה לעשות והביאה כראיה למוניטין שצברה את ת/3- "גלאי הבקוגן הלא חוקי" אשר פותח על ידי היבואנית הרשמית של צעצועי הבקוגן בישראל. גלאי זה, אשר חולק ללא תשלום, נוצר על מנת למנוע חיקוי של משחק הבקוגן, ואף מתוך מטרה לקדם את המשחק. ת/7- השקעה כספית של התובעת ברישום 12 סימני המסחר בישראל בקשר עם המותג בקוגן. כאינדיקציה למוניטין אשר רכשה התובעת בקרב לקוחותיה בישראל, ניתן אף להפנות לעדותו של מר עמרה, אשר העיד כי טרם למשלוח נשוא דיוננו, הוא ייבא לארץ משלוח של 18,000 משחקי בקוגן, אשר כולם נמכרו לחנויות, ובעקבות ההצלחה במכירתם ייבא עמרה משלוח נוסף, וכדבריו: "וכולם קיבלו את זה ורצו הזמנות חוזרות" (עמ' 103 לפרוט', שורה 16). נראה, כי אלמלא מוניטין התובעת במשחקי הבקוגן, לא הייתה הנתבעת מצליחה למכור את כל 18,000 המשחקים שייבאה, ואף לייבא לאחר מכן עוד 40,000 משחקים דומים, במטרה למוכרם. משהוכח כי לתובעת מוניטין במשחקי הבקוגן, נותר לבחון האם במעשיה גרמה הנתבעת להטעיה ביחס למקור המשחקים (וראה, בין היתר, ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' Les Verreies de Saint Gobain, פ"ד מה (3) 224). אני סבור כי התשובה לכך היא חיובית. בעוולת גניבת עין, יש לבדוק אך חשש להטעיה ולא נדרש להוכיח הטעיה בפועל (ראה ע"א 3471/98 סלים סאלם נ' חלבי ענתר, פ"ד נד(2), 681, בעמ' 695-696). בפרשת פרומין, המוזכרת לעיל, לצורך בדיקת הטעיה, נקבעו שלושה מבחנים: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות ומבחן שאר נסיבות העניין. משקבעתי כי המשחקים אותם ייבאה הנתבעת, הינם מזוייפים, וכי הם עושים שימוש אסור בסימן המסחר של התובעת, וכי הצרכן הסביר לא ידע להבחין בין משחקיה המקוריים של התובעת אל מול המשחקים שיובאו על ידי הנתבעת, בייחוד כאשר המשחקים נמכרים לחנויות אשר מוכרות משחקי בקוגן כדבר שבשגרה, קיים חשש ממשי כי ציבור הלקוחות הרלוונטי יכול לסבור כי המדובר במשחקים מקוריים שיוצרו על ידי התובעת. הכלל הוא כי בעוולת גניבת עין, הנזק אינו ממרכיבי העוולה, ועל כן התובעת איננה נדרשת להוכחת נזק ספציפי שנגרם לה כתוצאה מעוולה זו. מכאן, שעלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעת עוול כלפיה בעוולה של גניבת עין. עשיית עושר ולא במשפט 15. התובעת העלתה גם טענה של עשיית עושר ולא במשפט. לטענתה, הנתבעת מפיקה טובת הנאה, בין השאר, מקניינה הייחודי והמקורי של התובעת, פרי פיתוח עסקי, ללא כל זכות שבדין. טענת התובעת לעשיית עושר ולא במשפט, מקורה בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן- "חוק עשיית עושר"), והיא הוגדרה ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ (להלן- "עניין אשיר"), כך: "כאשר בידי היוצר או היצרן נכס מעין-קנייני שהועתק, עלינו לבדוק את רכיביה של עילת התביעה על-פי חוק עשיית עושר. עילה על-פי חוק עשיית עושר מתגבשת בהתקיים שלושה יסודות: התעשרות, שבאה לזוכה מן המזכה, שלא על-פי זכות שבדין: "סעיף 1 לחוק עשיית עושר מציב שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו... היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה 'קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...'. היסוד השני עניינו בשאלה, אם ההתעשרות האמורה 'באה' לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא, כי ההתעשרות של הזוכה תהא 'על חשבון' המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא 'שלא על פי זכות שבדין'" (הנשיא שמגר בפרשת ליבוביץ [1], בעמ' 321). ההתעשרות, הרבה פנים לה: חיסכון בהוצאות פיתוחו של המוצר שעל-ידי העתקתו נחסכת מן המעתיקים השקעה של מאמץ, מחשבה, טרחה, זמן וממון. משבא אחר ומעתיק את המוצר המוגמר חינם אין כסף, מתעשר הוא על חשבונו של היצרן. כתוצאה ממכירת המוצר על-ידי המעתיק, גורף הוא לכיסו רווח, בין שמוכר הוא את המוצר באותו מחיר שבו הציעו היצרן המקורי למכירה ובין שהוא מוכרו במחיר זול יותר והוא נוטל לעצמו פלח שוק של היצרן המקורי. עדיין נשאלת השאלה, מדוע אין הדבר לגיטימי. כאן נכנס לתמונה היסוד השלישי שהוא הבעייתי מבין שלושת היסודות. יסוד זה הוא: "שלא על פי זכות שבדין". יסוד זה נדון לא אחת בפסיקה, שניסתה להתמודד עם משמעותו, עם רכיביו ועם הרציונל שבו וגיבשה עקרונות לעיצוב תוכנו" (עמ' 510 בפסק הדין). מעבר לכך, אציין כי על פי קשת הדעות של שבעת השופטים בפרשת אשיר, נדרש "דבר מה נוסף" (כגון פעולה בחוסר תום לב) מעבר לחיקוי וההעתקה. בנידוננו, אמנם המדובר בזהות המגיעה כדי העתקה וחיקוי, ואף סבור אני כי בנידוננו, נמצא אותו "דבר מה נוסף" בגינו היה ניתן ליתן סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, דין טענת התובעת בעניין זה להידחות. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת "התעשרה" כתוצאה מייבוא המשחקים נשוא התביעה דנן. התובעת טענה כי "הוכח" שהנתבעת ביקשה להתעשר על חשבונה, ואף התעשרה על חשבונה בפועל, כאשר מכרה 18,000 יחידות של משחקים מזוייפים, אשר ייובאו על ידה וכבר נמכרו לחנויות טרם המשלוח נשוא דיוננו. אינני יכול לקבל טענה זו, שכן 18,000 יחידות המשחק שנמכרו, אינן נשוא התביעה שלפני, ולא הוכח כי הנתבעת קיבלה לידיה סכום כלשהו, על חשבון ייבוא 40,000 המשחקים, אשר מהווים את הבסיס לתביעה. משכך, לא הוכח יסוד ההתעשרות. 16. באשר לעילות התביעה האחרות של התובעת, דינן להידחות. את טענת התובעת כי זכאית לפיצוי בשל "תחרות בלתי הוגנת", טענה המבוססת על סעיף 3 בחוק עוולות מסחריות, לפיו: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר", יש לדחות, משום שעוולה זו אוסרת על מעשים המונעים או מכבידים באופן בלתי הוגן גישה לעסק או לשירות, כאשר הכוונה הינה לחסימה והכבדה פיזית או טכנית (1948/04 (ת"א) אלה גונן ואח' נ' פשוט ייבוא ושיווק בע"מ ואח' ([טרם פורסם], ניתן ביום 16.4.09)). טענת התובעת, לפיה מכירת משחקיה, על ידי הנתבעת, במחירים נמוכים, מהווה הכבדה על גישתם של הלקוחות למוצריה של התובעת, תמוהה בעייני, וככל שהתכוונה התובעת לטעון כי בעצם ייבואם של משחקים מזוייפים ומכירתם במחיר נמוך, יש משום תחרות בלתי הוגנת, הרי שטענה כזו, לא הוכרה במשפטנו. בתי המשפט בארץ חזרו והדגישו כי "אין החוק מכיר בעוולה כללית של תחרות בלתי הוגנת או של פגיעה בהליכות המסחר ההוגן" (וראה, למשל, ע"א 18/86, המוזכר לעיל, בעמ' 417, עניין אשיר בעמ' 450) ודי בכך כדי לדחות טענה זו. אשר לטענת ההטעיה, התובעת תבעה סעד בגין הטעיית ציבור הצרכנים, בהתבסס על הוראת סעיף 2 בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א -1981 (להלן- "חוק הגנת הצרכן"), ואציין, לעניין סעד של פיצויים, כי הכלל בתביעה לפי חוק הגנת הצרכן הוא שלא יינתן פיצוי אלא אם נגרם נזק, ולא יינתן פיצוי אלא כדי הנזק שנגרם (ראה דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 412- 414). התובעת לא הוכיחה מהו הנזק שנגרם לה כתוצאה מההטעיה, ולפי חוק הגנת הצרכן לא ניתן לחייב בפיצוי, על נזק וירטואלי, שכאמור, לא הוכח. את יתר טענות התובעת, שלא מצאתי לנכון לדון בהם, יש לראות כנדחות. פיצויים 17. התובעת מבקשת שייפסקו לה פיצויים בלא הוכחת נזק, בסך של 100,000 ₪, בגין כל הפרה של זכות היוצרים שלה, וזאת בהתאם לסעיף 56 בחוק זכות יוצרים, הקובע כדלהלן: "56. פיצויים בלא הוכחת נזק (א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. (ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: היקף ההפרה; משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; חומרת ההפרה; הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; מאפייני פעילותו של הנתבע; טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; תום לבו של הנתבע. (ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת". בנוסף, התובעת מבקשת שייפסקו לה בגין הפרת זכות היוצרים במשחקים פיצויים סטאטוטוריים לפי סעיף 13 בחוק עוולות מסחריות, הקובע כדלהלן: "13. (א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. (ב) לעניין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת". טרם אקבע מהו שיעור הפיצויים הראוי המגיע לתובעת, אזכיר, כי התובעת זכאית לפיצוי הן בגין הפרת הסימן המסחרי שלה, והן בגין הפרת זכות היוצרים שלה, בשל כך שהנתבעת ייבאה לארץ את המשחקים שלא במטרה לשימוש עצמי, כאמור בסעיף 48 בחוק זכות יוצרים. כן היא זכאית לפיצוי במסגרת חוק עוולות מסחריות, בגין גניבת עין. עוד אציין, כי בנידוננו, נראה, על פניו, כי כל המשחקים המפרים יובאו במשלוח אחד, והם נתפסו ועוכבו על ידי רשויות המכס, מכאן שנתבעת "לא הספיקה" לסחור במשחקים אלו, ובהיעדר תשתית עובדתית אחרת, היא אף לא הפיקה הכנסה כלשהי מהמשחקים. בשלב זה התובעת לא הוכיחה את היקף הנזק שנגרם לה, אף לא בקירוב. לטענת התובעת, היא השקיעה כספים רבים במיתוג המשחק פרסומו ושיווקו, ואילו הנתבעת נהנתה מכספי תמורת מכירות המשחקים תוך ניצול המוניטין לו זכה סימן המסחר בהקשר לתובעת, ברם לא הוצג בפני כל מסמך או ראיה אחרת להוכחת הנזק הנטען. כך למשל, התובעת לא הראתה כמה יחידות מכרה לפני השימוש של הנתבעת בסימן המסחר ולאחר הפסקתה וכיוצ"ב. אף על פי כן, בבחינת גובה הפיצויים יש להתחשב בהתנהלותה של הנתבעת, אשר טרם למשלוח נשוא דיוננו, בו נמצאו למעלה מ- 40,000 משחקים, ייבאה משלוח שהכיל כ- 18,000 יחידות משחק בקוגן, אשר כולן כבר נמכרו לחנויות. על פי הפסיקה, במקרים כאלו רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על פי שיקול דעתו, בדרך של אמדן. כפי שנקבע בע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 470: "לגבי עילות שבתחום דיני הקניין הרוחני נטל ההוכחה הוא קל בהשוואה לתחום דיני הנזיקין, משום שההנחה היא כי מעשי ההפרה גרמו נזקים לבעלי הזכויות (ראו קלדרון [21], בעמ' 461). מקדמת דנא נפסק בעניין הפיצוי על הפרת סימן מסחר רשום: "... במשפטים מסוג זה, אף לגבי נזק ממשי, שלרוב לא ניתן למדוד אותו במדוייק, ניתנת יד חופשית למדי לבית המשפט להעריכו או לקבעו על דרך האמדן, בהתחשב עם כל נסיבות המקרה כפי שהוכחו בבית המשפט (דברי השופט ברנזון בע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' פרומין ובניו בע"מ [4], בעמ' 50)". לאחר ששקלתי העניין החלטתי לפסוק פיצוי כדלקמן: פיצוי בגין הפרת הסימן המסחרי של התובעת- סך של 20,000 ₪. פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים של התובעת, בשל ייבוא ארצה שלא לשימוש עצמי- סך של 40,000 ₪. פיצוי בגין גניבת עין- סך של 40,000 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי, בשים-לב לשיקולים דלעיל, ועל בסיס עילות התביעה שהוכחו כאמור, אני מורה כדלקמן: ניתן בזאת כנגד הנתבעת צו מניעה קבוע האוסר עליה בעצמה ו/או באמצעות אחרים מטעמה, במישרין או בעקיפין, לזייף, להעתיק, לייצר, לשווק, למכור, לייבא, לייצא, להציע למכירה, להפיץ או לסחור בכל דרך אחרת במשחקים המפרים (כהגדרתם בכתב התביעה) את זכות היוצרים של התובעת. כל המשחקים, שנתפסו במסגרת ההליכים הנוכחיים יועברו לבעלות התובעת לצורך השמדה מיידית. הוצאות ההשמדה הם חלק מהוצאות המשפט בהליך הנוכחי. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסך של 100,000 ₪, לפי הפירוט דלעיל. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט, בהליך העיקרי דלעיל ובכל הליכי הביניים שבגדרו, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪. הפקדון שהופקד על ידי התובעת אצל הנתבעת 2, יושב לה. זכויות יוצרים (הפרת)