קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת חובת הנאמנות של עורך דין כלפי לקוח: 1. לפניי שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד פנינה הרניב - אב"ד, עו"ד אילן דסאו ועו"ד עמנואל ויזר), בתיק בד"א 94/10, מיום 9.8.11, בגדרו הותיר בית הדין הארצי על-כנם הן את הרשעתו של המערער על-ידי בית הדין המחוזי במספר עבירות שעיקרן עיכוב כספי פקדונות, הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, ומעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, והן את העונשים שהושתו עליו: 3 שנות השעיה מלשכת עורכי הדין ושנתיים השעיה על תנאי לתקופה של 3 שנים. 2. עמל"ע 25769-09-11, שהוגש על-ידי עו"ד המערער (להלן: "המערער") כוון מלכתחילה גם כנגד הרשעתו בעבירות שיוחסו לו, אולם במסגרת הדיון שנערך לפניי ביום 8.12.11 חזר בו המערער מרכיב זה. עמל"ע 21683-09-11, שהוגש על-ידי הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (להלן: "המשיב" או "הוועד"), מכוון כלפי קולת העונש שנגזר על המערער. 3. הרקע העובדתי וההליכים הקודמים בעניינו של המערער פורטו בהרחבה בפסקי הדין בעניינו של המערער ולפיכך יובאו הם להלן אך בקצירת האומר: המערער הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח בהתייחס לכך ששלח יד בכספי פקדון ולא החזיקו בחשבון נאמנות; אי החזקת כספי פיקדונות בחשבון פיקדון; אי שמירה על ערכו של פיקדון; אי דיווח על פיקדונות; מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאיננה הולמת את המקצוע, לפי סעיפים 53, 54, 61(1)-(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, וסעיפים 2, 39, 41-42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "החוק" ו"כללי האתיקה", בהתאמה). לכתחילה, הודה המערער בעבירה של עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות, לפי סעיף 61(1) לחוק וסעיף 40 לכללי האתיקה. אולם, משסבר בית הדין כי מעשיו של המערער לא עלו כדי שליחת יד במובנה הרגיל וכי הוא התכוון להודות אך בכך שהחזיק את כספי הפקדונות באופן פרטי ולא בחשבון פקדון, הורשע המערער חלף זאת בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח "בגין שליחת יד בכספי פקדון ומכל מקום, אי החזקתם בחשבון נאמנות" וכן בעבירות המפורטות לעיל. 4. על פי הנטען בקובלנה, אשר בעובדות המפורטות בה הודה כאמור המערער, הצטרפו אביגיל וברוך יעיש לקבוצת רכישה במסגרת קרן שכונתה "קרן גואלי הקרקע", בניהולו של מר יאיר עוזרי (להלן: "המתלוננים", "הקרן" ו"עוזרי", בהתאמה). בהסכם ההצטרפות שנכרת ביום 30.3.98 בין המתלוננים לבין הקרן, יוצגה האחרונה על-ידי המערער על-אף שאיננה גוף בעל אישיות משפטית, והמערער לא גילה עובדה זו למתלוננים. בנוסף, למרות שהמערער שימש נאמן על כספי התמורה ששילמו המתלוננים לצורך רכישת הקרקע, הוא לא הפקידם לאורך כל תקופת הנאמנות בחשבון נאמנות, כנדרש, ואף לא הגיש למתלוננים דו"חות תקופתיים על האופן בו הושקעו הכספים. לא-זו-אף-זו, וזה העיקר, בגדר תביעה שהגישו המתלוננים לביטול ההסכם לאחר שבמשך שנים לא הושלם רישום הזכויות, קבע בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' רנר, בפס"ד מיום 16.8.08 בת"א 13374/04), , כי ההסכם בטל, לאחר שרישום ראשון של הזכויות בקרקע - אותו ראה בית המשפט כתנאי מתלה בהסכם - לא התקיים תוך פרק זמן סביר ממועד החתימה על ההסכם. כפועל יוצא מכך חויבו עוזרי והמערער, כנאמן, להחזיר למתלוננים את כספי התמורה בניכוי הוצאות שהוצאו במסגרת הליכי רכישת הקרקע. דא עקא, שהכספים לא שולמו במועד שנקבע בפסק הדין והוחזרו רק בשלהי שנת 2009,לא בטרם הגיע המערער להסדר תשלומים עם המתלוננים. למען שלמות התמונה יצויין, כי ערעור על פסק הדין האמור, שאף הוא נדון בפניי, נדחה (ע"א (מחוזי י-ם) 2436/08 מיום 7.3.11). 5. לאחר שהורשע המערער על-פי הודאתו ובטרם החלה פרשת גזר הדין ביקש המערער מבית הדין לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, אך בקשתו נדחתה בהחלטה שניתנה על אתר. הנימוקים לכך, כפי שפורטו בגזר הדין, היו כי המערער הבין היטב את העובדות בהן הודה ודחה מספר פעמים את הצעות בית הדין כי ימונה לו סניגור לצורך המשך ההליך. לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש, גזר בית הדין על המערער, בדעת רוב, את העונשים דלעיל. 6. בפסק-דינו של בית הדין הארצי נדחה ברוב דעות הערעור על קולת העונש שהוגש על-ידי המשיב. דעת המיעוט סברה, כי בנסיבות המפורטות בקובלנה ונוכח עברו המשמעתי של המערער יש להחמיר בעונש ולהעמידו על 5 שנות השעייה בפועל ו-3 שנות השעייה על תנאי. 7. ערעור מקביל שהוגש מטעמו של המערער לבית הדין המשמעתי הארצי, בגדרו נטען כי שגה בית הדין המחוזי משלא אפשר לו לחזור בו מהודייתו, נדחה על הסף נוכח איחור (בן יום אחד) בהגשתו. 8. בגדר הדיון בערעורים בפניי, לאחר שהשמיעו טענותיהם לגופו של עניין ולאחר ששמעו אף את הערות בית המשפט, הודיעוני הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה יוותרו על-כנם כל סעיפי ההרשעה, ובית המשפט, לאחר שישמע טענות הצדדים, יגזור את עונשו של המערער בטווח שבין העונש אותו כבר הספיק לרצות עד למועד הדיון (קרי, 17 חודשי השעיה), לבין 5 שנות השעיה, אותן מצאה דעת המיעוט בבתי הדין המחוזי והארצי כעונש הראוי בנסיבות העניין (ראו עמ' 3 לפרוט' ש' 14-17). 9. בא-כוח המערער ביקש לנקוט במידת הרחמים בעניינו של מרשו בשים לב לנסיבות בהן בוצעו העבירות, לעובדה כי בסופו של יום שולם כל סכום הכסף למתלוננים, ולנסיבותיו האישיות של המערער בהיותו עורך דין מזה 18 שנים, אשר השעייתו לתקופה ארוכה תגדע את מטה לחמו ותפגע בפרנסת משפחתו וחמשת ילדיו. עוד ציין, כי הרשעותיו הקודמות של המערער בתחום המשמעתי נבעו מ"אדמיניסטרציה לקויה", וכי כיום, כך יש לקוות, המערער כבר הפנים את הלקח ולהבא יידע לכלכל ענייני משרדו בהתאם לנדרש ממנו על-פי דין. 10. מנגד לכך עתרו באי-כוח המשיב, כי יושת על המערער עונש קרוב או חופף לרף העליון של טווח ההסכמה, בשים לב לפרק הזמן הארוך - למעלה משנה - בו לא היה כל תיעוד לנעשה בכספי הנאמנות, לעברו המשמעתי העשיר של המערער, ולכך שעל אף שעד היום הקלו עמו בתי הדין המשמעתיים והסתפקו בעונשים קלים נוכח מצבו המשפחתי ונסיבותיו האישיות, הוא לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו ומעד - הפעם אף בעבירות חמורות לאין שעור. באת-כוח המשיב הוסיפה וציינה, כי אין ליתן משקל רב לנסיבותיו הכלכליות הקשות של המערער, שכן עיקר עבודתו נוגע להוצאת רישיונות שונים ואת זאת ניתן, כך לסברתה, לבצע גם בתקופת ההשעיה. 11. את טיעוני הצדדים חתם המערער עצמו. הגם שלא הביע חרטה של ממש, הוא הודה שפעל מתוך שיקול דעת מוטעה והסביר כי חשש להחזיר את מלוא הסכום בו חויב במסגרת ההליך האזרחי קודם למתן פסק דין חלוט, מאחר שסכום התמורה שהפקידו בידיו המתלוננים נמוך מהסכום הכללי בו חויב, ביחד ולחוד עם עוזרי, כך שתשלום מלוא הסכום מתוך כספי הנאמנות - המשותפים לכלל הרוכשים - היה מוביל לפגיעה באחרונים. עוד סיפר על קשייו כתוצאה מההרשעה, הנתפסת כאות קין בעיני מכריו והאוכלוסייה הסובבת אותו, בעיקר במקום מגוריו. 12. אין צורך להכביר מילים אודות חומרת העבירות בהן הורשע המערער, בעיקר אלו הנוגעות לשליחת יד בכספי פיקדון ואי שמירתו בהתאם לכללים החלים על עורך הדין כנאמן, הנתפסות - ובצדק - ברף העליון של הקודקס המשמעתי, עד כי במקרים מתאימים העונש המוטל בגינן מחייב אף השעיה לצמיתות משורות הלשכה - כפי עתירתו המקורית של המשיב בערעור דנן טרם הגיעו הצדדים להסדר שצוין לעיל . בהקשר האמור יש לשוב ולהדגיש בפני כל עורך דין, כי הכספים המגיעים לידיו בנאמנות אינם כספיו האישיים בהם הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אלה הם כספי לקוחות, שהועברו לידיו של עורך-הדין מתוך אמון כי ישמור עליהם בנאמנות ויפעל בהם אך ורק בהתאם להוראות הדין החלות עליו ולטובת לקוחותיו. לא בכדי נקבעו כללים מפורטים רבים לעניין אופן ההתנהלות הראויה של עורך-דין בכספי לקוחותיו (ראו, לדוגמה: כללים 39-42 לכללי האתיקה). 13. אל מול כל אלה יש להתחשב, בין היתר, בנתונים הבאים: אף שעובדתית נקבע כי המערער שלח יד בכספי פקדון, הרי שבפועל סעיף החיקוק בו הורשע עניינו הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, שהינה עבירה פחותה במידת מה בחומרתה; פרק הזמן בו עוכבו הכספים לא היה כה ממושך; נסיבותיו האישיות של המערער ובהן העובדה כי הוא מפרנס יחיד של חמשת ילדיו, חלקם קטינים; וכי בסופו של יום שילם המערער את מלוא הכספים המגיעים למתלוננים. אכן, בעברו של המערער מספר הרשעות, אולם מרביתן עבירות שאינן מסווגות ברף הגבוה במדרג החומרה, כגון: אי רישום זכויות במועד ואי מתן מענה לפניות קובל. בנוסף יש לזכור את הכלל הבסיסי במאטריה קא עסקינן, לפיו "בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על ידי עורכי דין" וכי "עקרון זו הוחל גם לגבי רמת הענישה... כל זאת, רק כל עוד העונש שהשיתו הערכאות המשמעתיות מצוי 'בתחום הענישה הראויה'" (ראו: על"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' ניר, פסקה י"ב לפסק הדין (לא פורסם, , 25.10.10)). בענייננו, מהווה העונש שנקבע על-ידי בתי הדין המשמעתיים נקודת מוצא לצורך קביעת העונש הראוי בנסיבות העניין, בהתאם לטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים. 14. כללו ועיקרו של דבר: בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו לעיל ובאיזון הנדרש בין האינטרסים המנוגדים, מסקנתי הינה כי יש להחמיר במידה מסוימת בעונש שהושת על המערער. פועל יוצא מכך הוא שהערעור בעמל"ע 25769-09-11 נדחה והערעור בעמל"ע 21683-09-11 מתקבל. עונשו של המערער יעמוד, אפוא, על 4 שנות השעיה בפועל, חלף תקופת ההשעייה שקבעה הערכאה קמא, זאת החל מהמועד בו החל המערער לרצות את העונש שנגזר עליו בבית הדין המחוזי, ואילו שאר חלקי גזר הדין יוותרו על-כנם. 15. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות. עורך דיןנאמנותלקוחות