קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת חוזה בגלל מלחמת לבנון: התובעת ("התובעת" או "ויטול") היא חברה רשומה בשווייץ, ונמנית על קבוצה בינלאומית של חברות העוסקות בתחום המסחר בסחורות בכלל ובמוצרי אנרגיה בפרט. התובעת חכרה מן הנתבעת את האונייה "bereket ka" ("האונייה") לחכירת מסע, על מנת להוביל מטען של כ-5,000 טון מתנול ("המטען") שאותו היא התכוונה למכור ללקוח שלה. הסכם החכירה נכרת ביום 26.7.06 ("הסכם החכירה") והמסע המוסכם על פיו נועד להתבצע מנמל מרסה אל-ברגה שבלוב ("נמל הטעינה") לנמל מרמרה שבטורקיה ("נמל הפריקה"). ויטול טוענת כי הנתבעת הפרה את הסכם החכירה, כי עקב הפרה זו נגרם לה נזק ישיר בסכום של 428,624 דולר ארה"ב ובנוסף נגרמו לה גם נזקים עקיפים בסכום של כ-250,000 דולר ארה"ב, ובהתאם לכך הועמד סכום התביעה על 678,000 דולר ארה"ב. לאחר שמיעת העדויות ועיון בחומר הראיות ולאחר שמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לקבל את התביעה בחלקה כמפורט להלן בסיפא של פסק דין זה. בפתח הדברים אציין כי קודם שהוגשה התביעה נקטה ויטול בצעדים משפטיים נגד הנתבעת בערכאות אחרות בעולם. היא השיגה ביום 4.10.06 צו למעצר האונייה בבית משפט ברומניה (סעיף 83 לתצהירו של קרייג פרסטון, העד מטעם ויטול ("פרסטון") (ת/1)). צו מעצר זה בוטל חלף כתב התחייבות זמני שנמסר לויטול מטעמה של הנתבעת (נספח 73 לתצהיר ת/1). לאחר מכן, עקב טעויות סופר ושיבושי מסמכים מצידה של ויטול, סוכל הליך שבו היא נקטה נגד הנתבעת בבית משפט באנגליה, וכן פקע תוקפו של כתב ההתחייבות שניתן חלף שחרור האונייה ממעצרה ברומניה. על פי טענת ויטול (סעיפים 88-84 של ת/1), הנתבעת סירבה לשתף פעולה ולהעמיד ערבות אחרת חלף הערבות שתוקפה פקע, ואז פנתה ויטול בבקשה לבית משפט זה (בש"א 15414/06) שבגדרה היא ביקשה, וקיבלה, ביום 17.11.06 צו עיקול על האונייה להבטחת תביעותיה מן הנתבעת. לאחר שהנתבעת המציאה לויטול ערבות שהניחה את דעתה, שוחררה האונייה והפליגה לדרכה. עניין מקדמי אחר הוא של הדין החל על הסכסוך. לפי הסכם החכירה ((סעיף 7 של המסמך המכונה vitol voyage chartering terms, (מהדורת נובמבר 1999) שאליו אתייחס להלן)) ("תנאי ויטול"), הדין החל עליו הוא הדין האנגלי, והסמכות נתונה לבתי המשפט באנגליה או לבוררות בלונדון, על פי העניין, כמפורט באותו סעיף 7. משלא הובאו ראיות ביחס לתוכנו של הדין האנגלי, אזי יש להחיל על הסכסוך את דין הפורום, היינו הדין הישראלי. העדים והראיות כאמור, מטעמה של ויטול העיד פרסטון, שעדותו הראשית הוגשה בתצהיר (ת/1), והיא הוגשה במקום תצהיר עדות ראשית של ד' קלארק, שיועד מלכתחילה להיות עד מטעמה של ויטול, אלא שבשלב מסוים ביקשה ויטול, בהסכמת הנתבעת, שתצהירו של פרסטון יחליף את תצהירו של קלארק. מטעמה של הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה של ד"ר ג' פיילר שעניינה החרם הערבי על ישראל (נ/1). כמו כן העיד מטעם הנתבעת מר קורהאן אילגזי ("אילגזי"), שהיה מנהל מחלקת החכירות בחברת הספנות שהנתבעת השתייכה אליה, ועדותו הראשית הוגשה בתצהיר (נ/2). על פי טבעם וטיבם של העניינים שעליהם נסבה התביעה - היינו הסכם החכירה, האירועים וההתפתחויות אשר נטען כי הם שהביאו להפרתו הנטענת - ועסקת מכר המטען מויטול ללקוח שלה, כולל חומר הראיות כמות גדולה של מסמכים ותכתובות אשר הוחלפו בין הצדדים, בין במישרין ובין באמצעות צדדים שלישיים (מתווכים וכדומה), אשר לעדים מטעם הצדדים אין נגיעה ישירה אליהם, ואפילו יש - הרי גם זאת נגיעה חלקית הנוגעת רק לחלק מן המסמכים או לחלק מן האירועים. על רקע זה ראיתי לדחות את הטענות שהעלו באי כוח הצדדים, ובמיוחד בא כוח הנתבעת, כנגד קבילותם של המסמכים שהוגשו, ואני סבור כי מקרה זה ממחיש עד כמה נדרש, במקרה המתאים, ליישם את ההלכה שנקבעה (דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני , פ"ד נט (6) 653, 714 (2005)) בדבר העדפת שיקולי משקלן של ראיות על פני שיקולי קבילות, וזאת מפני שיישומם הדווקני של כללי הקבילות במקרה זה היה שולל, הלכה למעשה, את האפשרות לברר את התביעה. מסקנה זו נכונה במיוחד לאור העובדה שאחת מן המחלוקות העיקריות בין הצדדים נוגעת לסיבות שמנעו את כניסתה של האונייה לנמל הטעינה, כאשר נטען כי הסיבה היא החרם הערבי או הוראה שמקורה ברשויות בלוב, אלא שמטעמים מובנים לא ניתן היה להביא ראיות ישירות שיוכלו לתמוך או לשלול טענות אלה. בדומה לכך, גם התכתובת, הענפה יש לומר, שהוחלפה בין הצדדים (במישרין ובאמצעות צדדים שלישיים) בקשר עם אותה מניעה, מחייבת התייחסות אליה על פי המשקל הראייתי שניתן לייחס לה, בעוד שאם היה צורך ליישם לגביה כללי קבילות מקובלים, לא ניתן היה לקבוע כל ממצא וכל מסקנה ביחס לעמדות הצדדים ולפעולות שהם נקטו כאשר התברר שנמנע מן האונייה מלהיכנס לנמל הטעינה ולטעון את המטען. זאת ועוד, לתצהיר עדותו של פרסטון צורפה תכתובת מפורטת המתעדת את חילופי הדברים בין הצדדים (באמצעות צד שלישי) בזמן אמת. לתצהירו של אילגזי, לעומת זאת, צורפו אך מעט מן המסמכים הנוגעים לחילופי הדברים בין הצדדים, וגם מתוכן תצהירו (נ/2) לא ניתן להסיק קיומה של מחלוקת של ממש בנוגע להתרחשויות ולאירועים שעליהם סומכת ויטול את תביעתה. סיכומו של דבר בעניין זה הוא שראיתי לקבל את חומר הראיות כפי שהוגש, ולבסס את המסקנות והממצאים העובדתיים לאו דווקא על הערכת מהימנותם של העדים שהעידו כי אם על תוכנם של המסמכים, אשר לא נטען כי אינם משקפים את הנאמר בהם. הסכם החכירה הסכם החכירה (נספח 9 ל-ת/1) הוא מסמך שיש לו מספר רבדים. הרובד הראשון הוא הודעת דוא"ל מיום 26.7.06 ("הודעת הדוא"ל") שנשלחה מ-eastport maritime ("איסטפורט") אל התובעת ובה נמסרו פרטי ה"סגירה" (fixture), היינו פרטי ההסכם שהושג בנוגע לחכירת האונייה. הודעת הדוא"ל האמורה כוללת את הפרטים הרלוונטיים של עסקת החכירה ובהם שם האונייה, מהות המטען וכמותו, נמלי הטעינה והפריקה, דמי החכירה וכן - והחשוב לענייננו - מועד הגעת האונייה לנמל הטעינה ומשך הזמן המרבי להשלמת טעינת המטען. בצד זאת כוללת הודעת הדוא"ל גם הפניה למסמכים אחרים, שהם הרובד השני והשלישי, וכולם יחד מהווים את הסכם החכירה השלם. בעמ' 3 של הודעת הדוא"ל ישנה הפניה לתנאי ויטול, וכן לתנאי הסכם חכירה מיום 21.7.06 של אונייה בשם emin ka"", והכול תוך הוספת שינויים או השמטות של תנאים הכלולים במסמכים המאוזכרים. הודעת הדוא"ל מפנה גם לנוסח הסכם חכירה הקרוי ASBATANKVOY, למסמך שהוצא על ידי איסטפורט והוכתר בשם "vitol additional terms" וכן למסמך שכונה "vitol ISPS clause". עיון בשלושה מסמכים אחרונים אלה מבהיר שהם בבחינת תנאים כלליים שהצדדים הסכימו להחיל על העסקה בנוסף לתנאים המיוחדים המפורטים בהודעת הדוא"ל. מהודעת הדוא"ל עולה שמדובר בהסכם לחכירת מסע (voyage charter), שלפיו נחכרה האונייה לצורך הובלת המטען מנמל הטעינה לנמל הפריקה. אחד הפרטים החשובים לענייננו הוא זה הקרוי בהסכם laydays, שמשמעו פרק הזמן המוקצב לשם טעינת האונייה, החל מן המועד שבו נמסרה "הודעת מוכנות"(notice of readiness) ועד להשלמת הטעינה, ולפי המוסכם הוא חל בין התאריכים 10-15.8.2006. במילים אחרות, המועד האחרון שבו יכלה האונייה להשלים את טעינת המטען הוא 15.8.2006. בסמיכות לכך מופיע בהודעת הדוא"ל פירוט התאריכים שבהם הייתה האונייה מתוכננת לפקוד נמלים במזרח הים התיכון, כשבסופה של הרשימה נאמר שהיא צפויה להגיע לנמל הטעינה ביום 10.8.2006. בהמשך מצויה גם הערה שזה לשונה: "all ETAs are valid as of today and may be subject to change, depending all going well, weather and safe navigation permitting" ("ההסתייגות"). הערה נוספת מצויה בהודעת הדוא"ל ולפיה- ttbook (to the best of owners’ knowledge, (ההערה שלי, א"ק)) owners confirm the vessel is not blacklisted by the league of arab states. הפרת ההסכם המיוחסת לנתבעת אם כן, לפי הסכם החכירה התחייבה הנתבעת שהאונייה תגיע לנמל הטעינה בתאריך 10.8.2006, תשלים את טעינת המטען עד יום 15.8.2006 ותוביל אותו לנמל הפריקה. אלא שכבר בתחילת חודש אוגוסט 2006 החל להסתמן שהאונייה לא תוכל להגיע במועד המוסכם, והנתבעת הודיעה שיחול שינוי במועדים שנקבעו בהסכם החכירה. כך, למשל, ביום 2.8.2006 הודיעה הנתבעת כי מועד ההגעה הצפוי (estimated time of arrival) הוא 13.8.2006 (נספח 13 ל-ת/1), ביום 3.8.2006 היא הודיעה כי המועד יהיה 14.8.2006 (נספח 16 ל-ת/1), ביום 4.8.2006 היא הודיעה כי המועד הוא 15.8.2006 (נספח 17 ל-ת/1) וביום 7.8.2006 שבה הנתבעת והודיעה כי עקב המצב במזרח הים התיכון, פעילות האונייה השתבשה ולכן מועד ההגעה המשוער לנמל הטעינה הוא 17.8.2006, והנתבעת ביקשה את הסכמת ויטול לדחיית מועד ההגעה והטעינה המוסכם (נספח 18 ל-ת/1). כאן המקום לציין כי אזכור "המצב במזרח הים התיכון" מתייחס לעימות הצבאי שנודע בכינוי מלחמת לבנון השנייה ואשר החל בתאריך 12.7.2006. לפניית הנתבעת מיום 7.8.2006 השיבה ויטול כי בשל אילוצים מסחריים ותפעוליים של רוכשת המטען מויטול לא ניתן לאשר את הדחייה המבוקשת, והנתבעת נתבקשה להעמיד אונייה חלופית שתוכל לעמוד במועדי ההגעה והטעינה המוסכמים בהסכם החכירה, היינו 10-15.8.2006 (נספח 21 ל-ת/1). ביום 8.8.2006 הציעה הנתבעת את האונייה "surmene ka" ("האונייה החלופית") (נספח 22 ל- ת/1), אולם לאחר שהעניין נשקל, התברר שאונייה זו אינה מתאימה להובלת המטען. כפי שנזכר בפירוט בתצהירו של פרסטון ובנספחים לו, נמשכו חילופי הודעות דוא"ל בין ויטול לבין הנתבעת שבהן שבה הנתבעת והודיעה על עיכובים נוספים במועד הצפוי של הגעת האונייה (סעיפים 29 עד 46 לתצהירו - ת/1), ובסופו של דבר הגיעה האונייה לנמל הטעינה ביום 20.8.2006, אלא שאז התקבלה הודעה מסוכני האונייה בנמל הטעינה שהאונייה מצויה ברשימת החרם הערבי ולכן אינה מורשית כלל להיכנס למימי החופים של לוב (סעיף 47 ונספח 46 ל-ת/1). בסמוך לאחר מכן הודיעה הנתבעת לויטול כי העלתה חרס בניסיונה לשכנע את הרשויות בלוב להרשות את כניסת האונייה לנמל הטעינה ולאפשר את טעינת המטען (נספח 53 ל-ת/1), ובעקבות כך הסכימה ויטול, תוך שמירת זכויותיה, שהאונייה החלופית תוביל את המטען, אם כי בשל נתוניה יכלה אונייה זו להוביל רק כ- 3,600 מתוך 5,000 טון של המטען, שעל הובלתו הוסכם בהסכם החכירה (סעיף 59 ל-ת/1 ונספח 59 ו-60 שלו). ביום 3.9.2006 הגיעה האונייה החלופית לנמל הטעינה, טענה 3,651 טון והובילה אותם לנמל הפריקה, שם פרקה את מטענה ביום 11.9.2006. ויטול טוענת שהסכם החכירה הופר על ידי הנתבעת בשניים. ראשית, בכך שהאונייה לא הגיעה לנמל הטעינה, ולא טענה את המטען במועד שנקבע לכך בהסכם החכירה, היינו, לכל המאוחר ב-15.8.2006 ושנית, בכך שכאשר הגיעה האונייה, באיחור רב, לנמל הטעינה, נמנעה כניסתה אליו בשל היותה כלולה ברשימת החרם הערבי ובכך הפרה הנתבעת תערובה (warranty) הקבועה בסעיף 19 של תנאי ויטול הקובע - 19. Eligibility Clause Owner warrants that the Vessel is in all respects eligible and prevented for any reason whatsoever for trading to the ports and places specified in Clauses C and D hereof and that at all necessary time, she shall have onboard all certificates, records and other documents required for such services. If any element of this warranty is breached, any delay resulting therefrom shall not count as laytime or if the Vessel is on demurrage, as time on demurrage and Owner shall indemnify Charterer(s) for any damages or expenses incurred as a result of such breach. כלומר, בעלי האונייה מתחייבים שהיא כשירה בכל מובן שהוא להיכנס לנמל הטעינה והדבר לא יימנע ממנה מכל סיבה שהיא, וכי נמצאים עליה כל המסמכים, התעודות והאישורים הדרושים לשם כך (לסעיף זה אתייחס להלן כ"סעיף הכשירות"). תשובת הנתבעת לטענות אלה היא שהאיחור בהגעת האונייה לנמל הטעינה הוא תוצאה של נסיבות שהיו ידועות לויטול בכל זמן רלוונטי, היינו המצב המלחמתי ששרר באזור ממחצית חודש יולי 2006 עד מחצית חודש אוגוסט באותה שנה, וכי לכן הוספה בהסכם החכירה ההסתייגות, שנוסחה מצביע על כך שהצדדים ידעו שתיתכן אפשרות שהנתבעת לא תעמוד בלוח הזמנים והאונייה לא תגיע לנמל הטעינה במועד המוסכם. הנתבעת טוענת עוד, שמכל מקום היא הקפידה לבקש את הסכמת ויטול לדחיות של מועד ההגעה לנמל ובקשותיה נענו בחיוב. לטענה של הפרת סעיף 19 הנ"ל משיבה הנתבעת כי לא זו בלבד שבהסכם החכירה נקבע סייג שלפיו "למיטב ידיעתם (של בעלי האונייה, א"ק) האונייה אינה כלולה ברשימה השחורה של הליגה הערבית", אלא שיש לקבוע כי אין לו תחולה בענייננו. טענה זו היא מבססת על כך שלשון הסעיף מתייחסת למקומות ונמלים שפורטו בסעיפים C ו- D אשר מן הסתם מפורטים במסמך אחר, אולם עיון בהודעת הדוא"ל מלמד שאותם סעיפים C ו- D נמחקו ולכן, כך הנתבעת, אין אפשרות לתת משמעות כלשהי לסעיף הכשירות. עוד טוענת הנתבעת שבסעיף 19 של תנאי ASBATANKVOY נאמר, בחלקו הרלוונטי לענייננו: 19. GENERAL EXCEPTIONS CLAUSE The Vessel, her Master and Owner shall not, unless otherwise in this Charter expressly provided, be responsible for any loss or damage, or delay or failure in performing hereunder, arising from: ….. …. And neither the Vessel nor Master or Owner, nor the Charterer, shall, unless otherwise in this Charter expressly provided, be responsible for any loss or damage or delay or failure in performing hereunder, arising or resulting from: …. ... Arrest or restraint of princes, rulers or people .... (לסעיף זה אתייחס להלן כ"סעיף הפטור"). לטענת הנתבעת, מניעת כניסת האונייה לנמל הטעינה בשל הוראות הרשויות בלוב כמוה כ-restraint of rulers, ומכאן שאין היא אחראית לכך שנמנעה כניסתה של האונייה לנמל הטעינה או לכל תוצאה הנובעת מכך. שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה שהסכם החכירה אכן הופר על ידי הנתבעת ומשום כך היא נושאת באחריות לחלק מתוצאות ההפרה, היינו האחריות לאיחור חלה עליה בעוד אשר היא פטורה מאחריות למניעת כניסתה של האונייה לנמל הטעינה. האיחור בהגעת האונייה בהסכם החכירה נקבע כי מועד ביצועו, היינו הגעת האונייה לנמל הטעינה והשלמת טעינת המטען, ייעשו בין התאריכים 10-15.8.2006. אין מחלוקת שהאונייה איחרה להגיע לנמל הטעינה, כפי שאין מחלוקת שהמטען לא הוטען עליה כלל, כי אם על האונייה החלופית ובאיחור ניכר. במצב עניינים זה מתבקשת מאליה המסקנה שהנתבעת לא עמדה בהתחייבותה החוזית לפי הסכם החכירה, ובהתאם להגדרת המונח "הפרה" בסעיף 1 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 ("חוק התרופות"), היינו "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה", יש לקבוע כי הנתבעת הפרה את הסכם החכירה. ויטול טוענת גם שמרבית טענותיה של הנתבעת הן בבחינת צידוקים שהיא מנסה למצוא לעובדה שהיא הפרה את הסכם החכירה וכי ככאלה, עליה הראיה להוכיחם ובכך היא נכשלה. אני סבור שיש ממש בטענה זו, ולדעתי הנתבעת כשלה בהוכחת קיומו של צידוק כלשהו להפרה המיוחסת לה של התחייבותה בהסכם החכירה שהאונייה תגיע לנמל הטעינה ותשלים את טעינת המטען לא יאוחר מיום 15.8.2006. הנתבעת טענה שניתן לראות את אירועי מלחמת לבנון השנייה כגורם המסכל את ביצועו של הסכם החכירה, ונוכח הוראת סעיף 18(א) לחוק התרופות היא פטורה מאחריות להפרה ולתוצאותיה. טענה זו סומכת הנתבעת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א (ת"א) 1072/07 מורן גדעון נ' ציקי פוקס (טרם פורסם, , 7.3.10) ("עניין פוקס"), שם נקבע כי ביטול עסקה בשל אירועי מלחמת לבנון השנייה כמוהו כסיכולו של ההסכם ולא כהפרתו. טענה זו איני יכול לקבל. הוראתו של סעיף 18(א) לחוק התרופות היא שהמפר פטור מאחריות במקום שהפרת החוזה היא "תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי...". המחברת ג' שלו בספרה דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 627 (2005) ("שלו") מציינת כי על מנת שיחול הפטור בסעיף 18 (א) של חוק התרופות, נדרש שיתקיימו במצטבר שלושת התנאים הקבועים בו, היינו (1) היעדר ידיעה או היעדר צפייה מצד המפר על הנסיבות המסכלות; (2) אי יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות האלה; (3) התרחשות נסיבות המסכלות את קיום החוזה. בענייננו אין קושי לקבוע כי התנאי הראשון אינו מתקיים, וממילא הדיון בשאלה אם התקיימו שני התנאים האחרים הופך להיות בלתי רלוונטי. מלחמת לבנון השנייה החלה ביום 12.7.2006 והסכם החכירה נכרת ביום 26.7.2006. בנסיבות אלה קשה להבין כיצד יכולה הנתבעת להסתמך על טענת הסיכול, כאשר ברור שבעת שנעשה ההסכם היה מצב המלחמה במדינת ישראל בגדר עובדה שידיעתה היא נחלת כולי עלמא. זאת אף זאת, טענת הנתבעת שמצב המלחמה היה ידוע גם לויטול והדבר קיבל את ביטויו בהסכם החכירה, איננה נתמכת בנוסח ההסתייגות. הגורמים שאליהם מפנה ההסתייגות הם " all going well, weather and safe navigation permitting", ולבד מן המונח העמום של well all going לא הוכיחה הנתבעת את התקיימותו של איזה מן הגורמים האחרים, היינו מזג אוויר או סכנות הפלגה. בסעיף 3.3 של תצהירו של אילגזי נאמר אמנם שבהינתן העובדה, שהייתה ידועה גם לויטול, שבמועד כריתת הסכם החכירה הייתה מלחמת לבנון השנייה בעיצומה, יש להבין את המילים well all going כמתייחסות למצב זה, וכי לכן אין לראות בלוח הזמנים שנקבע בהסכם החכירה כהתחייבות ברורה ומוחלטת (firm commitment) מצד הנתבעת. טענה זו אני מתקשה לקבל, וזאת דווקא מפני הנסיבות ששררו בעת שנכרת הסכם החכירה. הדעת נותנת כי בהתחשב בעובדה שהוא נכרת בימים שבהם הייתה מלחמת לבנון השנייה בעיצומה, וכי האונייה נמצאה באותה תקופה באגן המזרחי של הים התיכון, צפוי היה שעובדות אלה יקבלו ביטוי מפורש וברור בהסכם החכירה, על מנת לשקף את קיומו של סיכון שהצדדים נתנו את הדעת עליו, שהתממשותו תוכל להיחשב כאירוע היכול לפטור את הנתבעת מאחריות להפרתו. בתצהיר עדותו של אילגזי (נ/2) לא ניתן למצוא טענה שויטול ידעה שהאונייה נמצאת בישראל, והוא הסתפק בניסוח מעורפל שלפיו (בתרגום חפשי) חוכר הגיוני אמור היה לדעת שלכלי שיט שנמצא באותה עת באגן המזרחי של הים התיכון צפויים עיכובים עקב המצב השורר באותו אזור (סעיף 3.3 לתצהיר). גם בחקירתו הנגדית העיד אילגזי שהנתבעת הודיעה לויטול כי האונייה נמצאת באגן המזרחי של הים התיכון בלא לציין במפורש את ישראל (עמ' 131 ו-140 לפרוטוקול (מספרי העמודים כאן ולהלן הם בהתאם לספרור שבמערכת "נט-המשפט")), ומשום כך נראה לי שהסתמכות הנתבעת על מצב המלחמה ששרר בישראל באותה עת, איננה יכולה להועיל לה בהקשר של התחייבויותיה על פי הסכם החכירה. זאת ועוד, כל פירוש אחר להסכם החכירה, כמוצע על ידי הנתבעת, הופך את החיוב לעמוד בלוח הזמנים שנקבע בו לחיוב השתדלות, שמשמעו כי הנתבעת חייבת רק לעשות כמיטב יכולתה כדי לעמוד בלוח הזמנים (ע"א 10745/06 קרן אזולאי נ' המכללה האקדמאית אורט ע"ש סינגאלובסקי - פולק ת"א, פיסקה 14 (טרם פורסם, , 13.7.09)), והדבר נוגד הן את טיבו של הסכם החכירה והן את מכלול הנסיבות, כפי שאלה הוכחו. הסכם החכירה הוא מן הסוג הידוע כחכירת מסע, שאחד הנושאים העיקריים בהקצאת הסיכונים על פיו הוא נושא לוח הזמנים, הן להגעת האונייה לנמל הטעינה, הן לפרק הזמן המוקצב לטעינה והן לפרק הזמן המוקצב לפריקה. במצב עניינים כזה, לא ניתן לייחס לצדדים הסכמה מודעת לכך שעמידה בלוח זמנים תהיה בבחינת חיוב השתדלות, ולכן אני רואה לדחות את טענות הנתבעת בעניין זה. למעלה מן הצורך אוסיף כי אני בספק אם הנתבעת יכולה להסתמך על הדברים שנאמרו בעניין פוקס כתמיכה בטענת הסיכול שאותה היא העלתה. ראשית, מפני השוני בתשתית העובדתית שעמדה ביסוד עניין פוקס לבין זו שבענייננו, שכן שם נעשתה ההתקשרות בעסקה קודם לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, ולכן הדיון בשאלה אם פרוץ המלחמה היה אירוע צפוי אם לאו, היה רלוונטי לשאלת התקיימות הסיכול, דיון שכאמור אינו רלוונטי לענייננו. שנית, הדעה שהובעה באותו עניין איננה נחלת הכלל ועל כך מצביעה גם שלו בחיבורה (בעמ' 628). סיכומו של עניין זה הוא, אפוא, שטענת הנתבעת שהסכם החכירה סוכל איננה מבוססת ואין מנוס מדחייתה. טענה אחרת של הנתבעת היא כי משהתברר שהאונייה לא תגיע במועד לנמל הפריקה, היא ביקשה מעת לעת דחיות של המועד המוסכם, ובקשותיה נענו על ידי ויטול בחיוב, ומכאן שיש לראות את ויטול כמי שוויתרה על טענותיה בקשר לאיחור בהגעת האונייה. גם לטענה זו אין יסוד מספיק ואני דוחה אותה. ראשית, מפני שאין בנמצא תשתית ראייתית התומכת בכך שהסכמת ויטול לדחיות במועד ההגעה ניתנה תוך ויתור על זכויותיה, ולמעשה קיימות ראיות להיפוכו של דבר. מן התכתובת שהוחלפה בין הצדדים בנוגע לארכות שביקשה הנתבעת, וקיבלה, עולה שארכות אלה התבקשו - וניתנו - רק בנוגע לזכות הביטול הנתונה לפי הסכם החכירה לכל אחד מן הצדדים, ובמקרה זה לויטול, נוכח האיחור הצפוי בהגעת האנייה. במילים אחרות, בהסכם החכירה נקבע מועד שאי-עמידה בו מקנה לכל אחד מן הצדדים זכות לבטלו (canceling date). בקשות הארכה מצד הנתבעת התייחסו לאפשרות ביטולו של הסכם החכירה ולא לזכויות אחרות שקמו לויטול עקב האיחור בהגעת האוניה (סעיפים 30-43 לתצהיר פרסטון והתכתובת הנזכרת שם). אין כל יסוד להסיק מן התכתובת בין הצדדים, שאליה מפנה פרסטון בתצהירו, שויטול ויתרה על זכותה לתבוע פיצויים עקב האיחור ולדעתי הנתבעת גם מנועה מלטעון כך. יתר על כן, סעיףd .2 של מסמך תנאי ויטול מורה על תיקון סעיף 5 של המסמך ASBATANKVOY, כך שההוראה החוזית היא שכאשר משתמש החוכר (ובמקרה זה ויטול) בזכות הביטול הנתונה לו במקרה של איחור בהגעת האונייה, או מוותר על זכות זו, לא יהא בכך כדי לגרוע מזכותו של החוכר לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו עקב ההפרה. משום כך אין בסיס מספיק לטענת הנתבעת שבמתן הארכות ויתרה ויטול על תביעתה לפיצויים ודינה של טענה זו להידחות. מניעת כניסתה של האונייה לנמל הטעינה נותר אפוא עניין מניעת כניסתה של האונייה לנמל הטעינה, בשל כך שהיא נכללה, כך הטענה, ברשימת החרם הערבי. תביעתה של ויטול היא לפיצוי על נזק אשר לטענתה נגרם לה עקב האיחור, והאופן שבו הוא חושב הוא פועל יוצא של שינוי במחיר המטען שאותו היא רכשה מחברת הנפט הלאומית של לוב ("המוכרת") בתקופה שבין 22.8.2006, שהוא היום שבו הגיעה האונייה לנמל הטעינה, ל-3.9.2006, שהוא היום שבו הושלמה הטעינה לאונייה החלופית. על פי הנטען, בהסכם בין ויטול לבין המוכרת (נספח 2 לת/1) נקבעה נוסחת מחיר רכישה שהיא תלוית מחירי המתנול בשווקים מסוימים בעולם, והאיחור בטעינת המטען גרם לכך שויטול נאלצה לשלם עבורו מחיר גבוה יותר מאשר אם הוא היה מוטען לאונייה במועד המוסכם. בעניין זה אני רואה לקבל את טענותיה של הנתבעת ולקבוע כי ככל שחלה עלייה במחיר המטען בתקופה שבין 22.8.2006 ל-3.9.2006, שהוא פרק הזמן שבו נמנעה האפשרות להטעין את המטען על האונייה מחמת שהשלטונות בלוב מנעו את כניסתה לנמל, אין על הנתבעת אחריות לתוצאה זו. כמוסבר לעיל, בהסכם החכירה קיימות שתי הוראות הרלוונטיות למצב זה. האחת, הוראת הפטור, שאותה הבאתי לעיל, שלפיה הנתבעת פטורה מאחריות מפני שסעיף זה קובע, שלמעט אם נקבע במפורש אחרת בהסכם החכירה, לא יהיו האונייה, קברניטה ובעליה אחראים לכל הפסד או נזק או לכל עיכוב או הפרה הנובעים מ-“arrest or restraint of princes, rulers or people”. לטענת הנתבעת, מניעת כניסת האונייה לנמל הטעינה בשל הוראות הרשויות בלוב כמוה כ-restraint of ruler, ומכאן שאין היא אחראית לכך שכניסתה של האונייה לנמל הטעינה נמנעה ולכל תוצאה הנובעת מכך. ההוראה האחרת בהסכם החכירה היא זו שבסעיף הכשירות, הקובע שבעלי האונייה מתחייבים שהאונייה היא כשירה בכל מובן שהוא להיכנס לנמל הטעינה. בעימות שבין הוראות סעיפים אלה נראה לי להעדיף את עמדת הנתבעת ולקבוע כי מניעת כניסתה של האונייה לנמל הטעינה היא אירוע הבא בגדרו של סעיף הפטור. אמנם, סעיף הכשירות הוא בבחינת התחייבות של הנתבעת שלא תימנע כניסתה לנמל, אלא שנראה לי שהנתבעת צודקת כשהיא טוענת שהסעיף איננו מתייחס באופן מיוחד וקונקרטי לנמל הטעינה, וכי ההתייחסות באותו סעיף לנמלים ומקומות שצוינו בסעיפים C ו-D איננה מסוימת די הצורך כדי לכלול גם את נמל הטעינה. מעבר לכך, וחשוב מזאת, על אף ההרחבה מצד שני הצדדים בשאלה מה הייתה הסיבה למניעת כניסת האונייה לנמל הטעינה, מעיון בחומר הראיות לא שוכנעתי כי הסיבה לכך אכן הייתה שהאונייה כלולה ברשימות החרם הערבי ולא הוראה של הרשויות בלוב, כפי שנטען על ידי הנתבעת. כך למשל, לפי סעיף 5.1.4 של ההסכם שלפיו רכשה ויטול את המטען (נספח 2 לתצהיר פרסטון) הייתה ויטול חייבת למסור הודעה למוכרת, חברת הנפט הלאומית של לוב, שבוע לפני תחילת הטעינה, שבה פרטים מסוימים הנוגעים לאונייה שעליה יוטען המטען ובכללם שם האונייה, גילה, הדגל שאותו היא מניפה ופרטים נוספים המפורטים באותו סעיף. בהנחה, שלא הובאה ראיה לסתור אותה, שויטול מילאה את התחייבותה בהתאם לסעיף 5.1.4 האמור, ניתן להניח שאם המידע שנמסר היה מעורר את תשומת לבם של השלטונות בלוב לכך שהאונייה רשומה ברשימת החרם הערבי הם היו, מן הסתם, מעמידים את ויטול על עובדה זו, ולא הובאה כל ראיה שכך אכן אירע. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית של פרסטון הוא העיד שאינו יודע מה הסיבה שגרמה לכך שהאונייה לא יכלה להיכנס לנמל הטעינה (בעמ' 53 ו-56 לפרוטוקול), וכי מקור המידע הוא הנציג המקומי של מבטחי האחריות (P&I) של ויטול; ובחלק אחר של עדותו אמר פרסטון כי ממצאי בדיקת הנסיבות שבעטיין נמנעה כניסת האונייה לנמל הטעינה (נספח 57 לתצהירו) מקובלים עליו (עמ' 66 לפרוטוקול). מאידך, הוא העיד גם שויטול כבר חכרה את האונייה בשנת 2004 למסע שכלל פקידה של נמל בלוב, ולא התעוררו כל בעיות בקשר לכך (עמ' 76 לפרוטוקול). דברים אחרונים אלה נתמכים גם בעדותו של אילגזי שלפיה האונייה פקדה נמלים רבים במדינות ערב ולא התעוררה בקשר לכך כל בעיה (סעיף 10.6 לתצהיר עדותו, ועמ' 158 ו-159 לפרוטוקול). הוא גם שלל את האפשרות שמניעת כניסתה של האונייה נעוצה בכך שקודם הגעתה לנמל הטעינה היא פקדה את נמל חיפה (סעיף 10.7 לתצהירו), אם כי בחקירתו הנגדית הוא אישר שעובדה זו הייתה נושא לחשש שיתעוררו קשיים בפקידת נמל בלוב (עמ' 159 לפרוטוקול). מכל מקום, דעתי היא שמחומר הראיות לא ניתן להסיק בבירור מה הייתה הסיבה שבעטיה מנעו הרשויות בלוב את כניסתה של האונייה לנמל, ומכאן שמחד גיסא, ויטול איננה יכולה להראות שהנתבעת הפרה את התערובה (warranty) שבסעיף הכשירות ומאידך גיסא, מתבקשת המסקנה שיש בסיס לטענת הנתבעת שחלות הנסיבות הפוטרות אותה מאחריות מכוחו של סעיף הפטור. סעיף הפטור מנוסח אמנם בלשון ארכאית משהו, אולם ניתן למצוא אותו, בשינויי נוסח כאלה או אחרים, בין השאר גם בתוספת לחוק הביטוח הימי האנגלי משנת 1906, כאשר הנסיבות המתוארות בו מהוות סיכון המבוטח על ידי פוליסה לביטוח ימי (ראו: כדורי חכם - אהרון, ביטוח ימי ותביעות, עמ' 174, (מהדורה שישית, 1998) וכן Donald O'May, Julian Hill, Marine Insurance: Law and Policy, p. 267 (London Sweet & Maxwell, 1993)). הוראה דומה ניתן למצוא בס"ק (ז) של סעיף 2 של התוספת לפקודת הובלת טובין בים תשנ"ב-1992, שבו מובא הנוסח העברי של סעיף הפטור שלפיו המוביל ובעל האונייה יהיו פטורים מכל אחריות לנזק שנגרם למטען בשל "מאסר או מעצר של נסיכים, שליטים או אנשים או עיקול בדרך משפט". למרות הניסוח הארכאי אין קושי לקבוע שהוראה של רשויות המונעת כניסה של כלי שיט לנמל, או יציאתו ממנו, או מונעת טעינת מטען לכלי שיט או פריקתו ממנו, היא בבחינת אירוע שחלה עליו הוראת סעיף הפטור. כך פסקו בתי משפט בארה"ב שדנו במקרים שבהם התעוררה שאלת הפעלת סמכות שלטונית ביחס לפעילותו של כלי שיט (ראה THE ATHANASIOS 228 F. 558, 1915 U.S. Dist. THE STYRIA 101 F. 728, *; 1900 U.S. App. ). כשאין מחלוקת שמניעת כניסתה של האונייה לנמל הייתה בשל הוראה של הרשויות בלוב, וויטול לא הראתה כל סיבה שיש בה כדי לשלול את תחולתו של סעיף הפטור במקרה דנן, ובכך קם לנתבעת פטור מאחריות ביחס לעליית מחיר המטען ממועד הגעת האונייה, היינו 20.8.2006, ואילך. הנזק ויטול טוענת כי עקב מחדלה של הנתבעת להעמיד את האונייה במועד החוזי המוסכם, נגרם לה נזק המורכב משני ראשים: האחד, עליית מחיר המטען בפרק הזמן שבין 11.08.2006 (המועד שבו צריכה הייתה האונייה להימצא בנמל הטעינה ולטעון את המטען) לבין 01.09.2006, שהוא המועד הסמוך לפני טעינת המטען לאונייה החלופית, והאחר, הוצאות שהוציאה ויטול בקשר עם נקיטת צעדים משפטיים נגד הנתבעת על מנת לאכוף על האחרונה את זכויותיה. בתביעתה ובתצהירו של פרסטון, טענה ויטול - ולא באה מצד הנתבעת ראיה לסתור - שמחיר רכישת המטען מן המוכרת הוא תוצאה של חישוב על פי נוסחה הכוללת מספר מרכיבים, כמוסבר בהסכם רכישת המטען (נספח 2 ל- ת/1). באין מחלוקת לגבי תחולתו ותוקפו של הסכם זה, אין צורך לפרט את מרכיביה של נוסחת קביעת המחיר, ודי אם ייאמר ששניים ממרכיביה הם תלויי מועד, היינו, הם מושפעים ממחירו של המתנול בשוק העולמי ונקבעים בהתאם למדד המתפרסם על בסיס שבועי ומכונה Icis. לטענת ויטול, היא התקשרה בהסכם למכירתו של המטען במחיר קבוע של 332 דולר ארה"ב לטון (cif נמל הפריקה), ואם הייתה ההובלה מתבצעת בהתאם להסכם החכירה, היה מחיר רכישת המטען 282.16 דולר לטון ובהתאם לכך היה צפוי לויטול רווח בסכום של 114,200 דולר. מכיוון שמחיר רכישת המטען עלה, וביום 01.09.2006 הוא עמד על 392.34 דולר לטון, נגרם לויטול כתוצאה מן העסקה הפסד בסכום של 314,424 דולר, ובסיכומו של דבר נגרם לה נזק בסכום כולל (המורכב מסכום ההפסד וסכום הרווח הנמנע) של 428,624 דולר (החישוב הוצג כנספח 68 לתצהירו של פרסטון ת/1). בסעיף 77 לתצהירו של פרסטון מובא גם חישוב חלופי של הנזק, אשר נעשה על בסיס ההנחה (או האפשרות) שתתקבל טענת הנתבעת שהדחיות שניתנו מעת לעת על ידי ויטול למועד הגעת האונייה לנמל הטעינה עד 22.08.2006, מהוות ויתור מצידה על זכויותיה לפי הסכם החכירה. על פי הנטען שם, יישום נוסחת מחיר הרכישה והשינוי שחל בו בין 18.08.2006 ל-01.09.2006, מביאים לתוצאה שלפיה הרווח הנמנע היה 44,600 דולר וההפסד הממשי מן העסקה היה 315,036 דולר, ובסה"כ 359,636 דולר. נוכח מסקנתי שהנתבעת אחראית לאיחור בהגעת האונייה אולם פטורה מאחריות לתוצאות הנובעות ממניעת כניסתה של האונייה לנמל הטעינה, מתבקשת מסקנה נוספת והיא שהנתבעת נושאת באחריות לשינוי שחל במחיר הרכישה מתאריך 11.8.2006 עד תאריך 18.8.2006, שהוא המחיר הרלוונטי במועד שבו הגיעה האונייה לנמל הטעינה. לפי נספח 68 לתצהירו של פרסטון, מחיר הרכישה ביום 11.8.2006 היה 282.16 דולר לטון ולפי נספח 70 לאותו תצהיר היה מחירו ביום 18.8.2006 296.08 דולר לטון. עליית מחיר הרכישה בפרק זמן זה הביאה לכך שבעוד שהרווח שהיה צפוי לויטול מן העסקה, אם זו הייתה מתבצעת במועד המתוכנן, היה - לפי חישוביה של ויטול - 114,200 דולר, הרי שעקב עליית המחיר ל-296.08 דולר לטון חל קיטון ברווח הצפוי והוא יכול היה להיות רק 44,600 דולר. קיטון זה ברווח, בסכום של 69,600 דולר, הוא באחריותה של הנתבעת ועליה לפצות את ויטול בעטיו. לנתבעת אין טענות של ממש כנגד חישוב הנזק, אלא שהיא טענה שבנסיבות העניין הייתה לויטול אפשרות - וחובה - להשתחרר מאחריותה כלפי רוכשת המטען והיא נמנעה מלעשות כן, ובכך היא הפרה את חובתה להקטין או למנוע את נזקה. בסיכום טענותיו של בא כוח הנתבעת (עמ' 90 לפרוטוקול), הוא הפנה לסעיף 13.1 בהסכם שעל פיו נמכר המטען מויטול ללקוחה שלה (נספח 3 לתצהיר פרסטון ת/1). במאמר מוסגר ייאמר שככל הנראה נפלה טעות מצידו של בא כוח הנתבעת, שכן בהסכם המכר שבין ויטול לבין הרוכשת ממנה אין סעיף שמספרו 13.1, וככל הנראה הוא כיוון לסעיף 13.1 בהסכם שבין ויטול לבין המוכרת., כיוון שאותו סעיף 13.1 עוסק ב"כוח עליון" והשפעתו על חבויות הצדדים, ניתן להניח שבא כוח הנתבעת התכוון לסעיף דומה בהסכם המכר שבין ויטול לבין רוכשת המטען ממנה. בסעיף זה נקבע כי כל אחד מן הצדדים משוחרר מכל אחריות במקרים שבהם ההפרה נגרמה על ידי כוח עליון, שהוגדר באותו סעיף כ" כל אירוע, התרחשות או נסיבות שהן מעבר לשליטתו של הצד הטוען להתרחשותן ובכלל זה שביתה, שריפה, שיטפון, מלחמה, מהומות, סיכוני הים, אמברגו, תאונות, הגבלות המוטלות על ידי ממשלות או רשויות אחרות, עיכובים של כלי השיט המוביל עקב תקלה, תנאי מזג אוויר או מצב הים" (תרגום חופשי מאנגלית, א"ק). בא כוח הנתבעת מצביע על כך שבחקירתו הנגדית נשאל פרסטון מדוע לא עשתה ויטול שימוש בזכויותיה ולא ניסתה להשתחרר מן החבות כלפי רוכשת המטען, והוא השיב (עמ' 51) שהוא התייעץ עם המחלקה המשפטית של ויטול והייעוץ שהוא קיבל היה שעל ויטול למלא את התחייבותה לספק את המטען ללקוחה על פי הסכם המכר (נספח 3 ל- ת/1). טענה זו של הנתבעת אינה נראית לי ואני דוחה אותה. ראשית, מפני שסעיף 14(א) לחוק התרופות מחייב את הנפגע מהפרת חוזה רק בנקיטת אמצעים סבירים כדי למנוע או להקטין את הנזק (ע"א 6581/98 זאב זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות (טרם פורסם, , 7.3.05)). המשמעות של טענת הנתבעת בהקשר זה היא כי היה על הנתבעת להודיע לרוכשת שהיא לא תספק את המטען ובכך להסתכן בתוצאות עימות משפטי אפשרי על רקע השאלה אם נתקיימו הנסיבות המהוות כוח עליון כמשמעו בהסכם שלפיו מכרה ויטול את המטען. תשובתו של פרסטון בחקירתו הנגדית שהוא קיבל ייעוץ משפטי בנושא זה, מניחה את דעתי, ועל מנת שהנתבעת תוכל להצליח בטענתה זו, היה עליה להראות במידת הסתברות הקרובה לוודאות שויטול יכולה הייתה להצליח בעימות משפטי כזה, ומשלא עשתה כן - אין היא יכולה להסתמך על כך שויטול נמנעה מהפרת ההסכם עם מי שרכשה ממנה את המטען. שנית, הדרך המוצעת על ידי הנתבעת, היינו שויטול - שנפגעה מהפרת הסכם החכירה על ידי הנתבעת - תפר גם היא את ההסכם עם רוכשת המטען, מעוררת קשיים גם במישור העקרוני. הכרה בכך שנפגע מהפרת חוזה יחויב למנוע או להקטין את נזקו באמצעות הפרת חוזה אחר שהוא קשור בו, יכולה להביא לתוצאה שכל הפרת חוזה תביא בעקבותיה הפרות שניות ואולי אף שלישיות, והדבר עלול להביא לערעור מידת הוודאות שאותה נועד לתת החוזה העסקי. מעבר לכך אני סבור שנוכח התוצאה שאליה הגעתי, היינו שהנתבעת נושאת באחריות לנזק שהוא אובדן רווח שנגרם לויטול ולא הפסד בעין, כפי שהיא תבעה, אין תועלת בהסתמכות על סעיף כוח עליון בהסכם שבין ויטול לבין רוכשת המטען, כי אפילו הייתה ויטול יכולה להשתחרר מן החוזה, אובדן הרווח הוא תוצאה בלתי נמנעת שהנתבעת אחראית לפצות את ויטול בגינה. ויטול טענה כי בנוסף לנזק הקשור בעסקת מכירת המטען, נגרמו לה נזקים נוספים של הוצאות שהיא הוציאה בקשר להליכים המשפטיים שהיא נקטה נגד הנתבעת באנגליה וברומניה. הוצאות אלה הוצאו על ידה כתשלום לעורכי דין באנגליה, ברומניה ובארה"ב, וכן לחקירה שנעשתה בקשר עם מניעת כניסתה של האונייה לנמל הטעינה, ולפי הנאמר בסעיף 93 לתצהירו של פרסטון (והנספחים הנזכרים שם) הסתכמו הוצאות אלה בסכום של 9,417 דולר ארה"ב ו- 16,820 ליש"ט. טענות ויטול בקשר לכך לא נסתרו ואני רואה אפוא לקבלן. סיכום על יסוד האמור לעיל, אני רואה לחייב את הנתבעת לשלם לויטול סכום של 69,600 דולר ארה"ב כפיצוי על הנזק שנגרם לה בקשר עם עסקת מכירת המטען כתוצאה מהפרת הסכם החכירה על ידי הנתבעת. סכום זה יישא ריבית שתחושב בהתאם לתקנה 4 של תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה) תשס"ג-2003 ("תקנות פסיקת ריבית") מיום 03.03.2007 (מועד התשלום לויטול עבור המטען לפי חשבון הספק שהוצא לרוכשת - נספח 3 של ת/1) ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לויטול סכום של 9,417 דולר ארה"ב ו- 16,820 ליש"ט בשל הוצאותיה עבור הליכים משפטיים. סכומים אלה יישאו ריבית שתחושב לפי תקנה 4 של תקנות פסיקת ריבית מיום 01.01.2007 ועד לתשלום בפועל. הנתבעת תשלם לויטול הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורכי דין בסכום של 70,000 ₪. הפרת חוזהחוזה