קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקלה בעונש על בניה ללא היתר: ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופטת יסכה רוטנברג) בתיק ת.ב. 01/07/0006926. המערער הורשע בעבירת ביצוע עבודות בנייה ללא היתר, תוספת קומה בשטח של 144.5 מ"ר, בניגוד לסעיפים 145 ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה" או "החוק"), ונגזרו עליו העונשים הבאים: קנס בסך 60,000 ₪ או 180 ימי מאסר תמורתו, אגרה בסך 8,505 ₪, קנס נוסף לפי סעיף 219 לחוק בסך של 100,000 ₪ או 180 ימי מאסר תמורתם וצו הריסה של הבניה נשוא כתב האישום תוך 3 חודשים. בטיעוניו בפניי הודיע ב"כ המערער כי הוא חוזר בו מהשגותיו על הכרעת הדין ומצמצם את ערעורו לגזר הדין בלבד. ב"כ המערער טען כי שגתה הערכאה קמא בגוזרה על המערער עונש כה מחמיר, שעה שעל נאשמים אחרים שהורשעו בעבירות דומות באותו מתחם, פרדס דאקא, נגזרו עונשים קלים בהרבה. עוד שגתה הערכאה קמא לשיטתו, בכך שלא הביאה לידי ביטוי לצורך ההקלה בעונש את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער; א. היותו עד תביעה בתיק רצח אשר חי בפחד מתמיד מגורמים שכנגדם העיד, עת שנמנע ממנו לעבוד לפרנסתו. ב. המערער נעדר הרשעות קודמות. כמו כן נטען כי הערכאה קמא לא לקחה בחשבון כגורם לקולא, את העובדה שהמערער אינו יכול לפעול להשגת היתר בנייה, מאחר שרשויות התכנון נמנעות מלדון בבקשה להיתרי בנייה, ונמנעות מלאשר תוכנית בינוי עיצוב, כל עוד לא תסתיים הכנת תוכנית פינוי בינוי שאושרה כבר בשנת 1996, אך טרם הסתיימה עד היום. בנסיבות אלה, טען ב"כ המערער, כי אין הצדקה לגזור עונש נוסף של תשלום כפל שווי הבנייה. מה גם שיש פגמים בשמאות שווי הבנייה שהגישה התביעה. עוד הוסיף כי מרשו צפוי להיכנס למאסר מאחר שאין ביכולתו הכלכלית לשלם הקנסות הגבוהים שהושתו עליו, מה גם שלא נקבע ע"י בימ"ש קמא שהעונשים ירוצו במצטבר, עוד הוסיף שאין טעם בקנס כשממילא הוטל צו הריסה. כמו-כן ביקש המערער שהות של 4 חודשים למציאת דיור חלופי לו ולמשפחתו. ב"כ המערער הגיש גזרי דין של תושבים נוספים במתחם פרדס דאקא, המלמדים על ענישה קלה יותר. ב"כ המשיבה לעומת זאת טענה, כי צדקה הערכאה קמא בעונש שגזרה על המערער, וכי כל הטענות שמעלה המערער כעת כבר נידונו ע"י הערכאה קמא ונדחו כולן. ב"כ המשיבה הוסיפה כי המערער טען בבימ"ש קמא כי הוא עצמו אינו מתגורר בקומה העליונה נשוא הערעור אלא בקומה הראשונה, כך שלא ברורה טענתו לפגיעה במקום מגוריו ולצורך במתן זמן להתארגנות במציאת דיור חלופי. לטענתה, כל עוד לא תיערך למערער חקירת יכולת היא רואה בו בעל אמצעים, וכי מידיעתה האישית המערער משכיר 4 דירות שברשותו. המשיבה הצביעה על פס"ד נוסף של השופטת רוטנברג שנתנה את גזר הדין דנן שבו נגזרו בנסיבות דומות קנסות גבוהים יותר מהקנסות דנן, וכן הגישה פסיקה התומכת בענישה מחמירה. דיון כאמור מצטמצם הערעור לגזר הדין בלבד. בטיעונו התייחס ב"כ המערער רק לעניין גובה הקנסות וכן למתן 4 חודשי חסד להתארגנות בטרם יבוצע צו ההריסה. לא ברור האם המערער חזר בו גם מהשגותיו על עצם מתן צו ההריסה והאם עדיין הוא עומד על ביטולו. למען הסר ספק אתייחס גם לעצם הטלת צו ההריסה. סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה אוסר על בניה "אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין היתר לכך". המערער הודה מפורשות באחד מתצהיריו כי בהעדר אפשרות לקבל היתרי בנייה בפרדס הוא נאלץ "לעבור על החוק ולבנות בנייה לא חוקית" (ראו: סע' 6.2 להכרעת הדין). אי לכך, צדקה הערכאה קמא כאשר ציוותה על הריסת המבנה. עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון העדר האפשרות להשגת היתר בנייה איננה מצדיקה בנייה בלתי חוקית ומן הדין להרוס בנייה שכזו. כך למשל נקבע ב- רע"פ 1048/05 אבו סנינה נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים (לא פורסם) :  "השאלה האם בהיעדר תכנון, רשאי יושב-ראש הועדה המקומית לתכנון ולבניה להוציא צווי הריסה מנהליים, הוכרעה זה מכבר על-ידי בית-משפט זה בקובעו, כי היעדר תכנון אינו מונע מרשויות התכנון הוצאת צווי הריסה מנהליים. שכן, אחרת, כל אדם רשאי היה להקים מבנים ככל העולה על רוחו, ללא קבלת היתר בניה, והרשות הממונה על קיום חוקי התכנון והבניה לא הייתה רשאית לעשות דבר כנגד תופעה זו. יפים לעניין זה דברים שנקבעו על-ידי הנשיא מ' שמגר ברע"פ 5331/94 איוב יוסף שקיראת נ' עיריית ירושלים, תק-על 94 (3) 1369 (לא פורסם)): "המבקש טוען כי בכפרו אין תוכנית מיתאר, ועל כן נאלץ לבנות ללא היתר. טענה זו אין בה כדי לפתוח פתח לבניה ללא רשיון לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אין לגלות בחומר שבפנינו כי היה ליקוי כלשהו בהליכים, כפי שנקבעו בסעיף 238 לחוק הנ"ל." בפסיקה מאוחרת יותר של ביהמ"ש העליון, ב - רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נגד מוסא דכה (לא פורסם) (כב' הש' א. רובינשטיין, מיום 22.11.09) נמשכת גישה זו. ביהמ"ש הפך את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ב-עפ"א 80137/07 מוסא דכה נ' עיריית תל-אביב (כב' השופטת מ. אגמון-גונן), אשר מצאה להעניק הגנה מהצדק בשל התנהלות הרשויות. הגם שביהמ"ש העליון קבע כי הימשכות הליכי התכנון מהווה עוול כלפי תושבי המקום שאינם יכולים לממש קניינם, הוא הוסיף כי העוול של בנייה בלתי חוקית איננו פחות ממנו, ואין לתקן עוול בעוול. כלומר עצם הרעה של הימשכות הליכי התכנון לא יכולה לבוא על תיקונה על ידי מתן לגיטימציה לבנייה בלתי חוקית, שרק תלך ותגבר בעקבות כך. ביהמ"ש העליון בערעור הנ"ל על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, דן רק בעניין צו הריסה, שלא ניתן לבטלו, אך בשל הימשכות הליכי רשויות התכנון. עם זאת, מתח ביהמ"ש העליון ביקורת נוקבת על התנהלות רשויות התכנון, וכשם שכינה בנייה בלתי חוקית "עוול" הוא התייחס גם להימשכות ההליכים מצד רשויות התכנון בפרדס דקה כ"עוול", והדגיש את הבעייתיות בהתנהלות הרשויות במקום זה: "אכן, ישנה אי נוחות מובנית וקשה בכך שתכנית הפינוי-בינוי אינה ממריאה. תכנית זו תקפה - כאמור - מ-1996, ומטרתה הקמת 800 יחידות דיור בבניה רוויה, תוך שיקום האזור. ההליך הוא איטי עד מאוד. כאמור, נטען מטעם הרשויות כי נדרשת גם תכנית בינוי ועיצוב למתחם, אך זו כרוכה בתכנית הפינוי-בינוי על ידי יזם". (שם, סע' יא' לפסה"ד). "עוול ההשתהות של הרשויות יוליד עוול לא פחות הימנו, של השתוללות". (שם, סע' יז' לפסה"ד). "נחזור ונאמר כאן, כי אכן גם לפי הודאת הרשויות עצמן, אין עדיין התקדמות ראויה בתהליך הפינוי-בינוי בו מדובר, דבר שחרף כל מורכבותו קשה להשלים עמו, וזו לשון המעטה שבהמעטה. בשפה פשוטה, הגיעה עת. השכל הישר מתקומם כנגד הימשכותם של הליכי תכנון וביצוע במשך שנים כה רבות (התכנית הבסיסית היא משנת 1996 כזכור), ויתכן שגם מבקר המדינה ראוי שישקול בדיקה מצדו. על דרך ההיקש אזכיר, כי בעניין אחר, בע"א 4809/91 הועדה המקומית נ' קהתי, פ"ד מח(2) 190, 219, ציין הנשיא שמגר - "משיכת העניין ללא מענה במשך שנים היא בגדר פגם מינהלי משמעותי הראוי לביקורת. במקרה שהשהיית הטיפול גורמת ללא הצדקה, נזק כספי, כגון חוסר יכולת להשתמש בקרקע כייעודה הקודם ואי תשלום פיצוי בעבור השקעה או בעבור שינוי ייעוד, עשוי בעל הקניין להיות זכאי לפיצוי כספי על הנזק שנגרם לו". (שם סע' כא' לפסה"ד). "אמנם אין הדברים פשוטים...אין זו מלחמת בני אור בבני חושך. חרף זאת, ובכך אתגרן ותפקידן של הרשויות, אין הן יכולות לקפוא על השמרים. על כן נראה לנו לומר - וגם אם הדבר חורג ממסגרתו הפורמלית של תיק זה הוא מתבקש - כי על הרשויות הנוגעות בדבר להתעשת, לשים נושא זה במקום גבוה בסולם עדיפויותיהן ועיסוקן, ולהכריע במהרה, ללא שיהוי, אם יש תוחלת למיזם פינוי-בינוי. נחתמו כאמור הסכמים ב- 2007 ו- 2009 שמטרתם קידום התכנית, אך לא היתה בשורה בפי נציגי הרשויות לתוצאת הדברים. שאלה היא, למשל אם בהיעדר התקדמות, בידי הרשויות עצמן "להרים"  באופן ישיר את המיזם, או להחליף יזם, ולקבוע הסדרים חלופיים זמניים לבעלי נכסים שאינן יכולים לממש קניינם - משהוכח קניינם - כגון בדיור חלוף זמני, נקודות סיוע בדיור וכיוצא באלה". (שם, סע' כא' לפסה"ד). "על כן סבורים אנו, חרף ההחלטה שאליה הגענו, כי צודקים המשיב והאגודה לזכויות האזרח, שפעולות רשות תכנונית צריכות להיעשות בזמן ראוי בנסיבות העניין (וראו דברי ראשונים מפי השופט - כתארו אז - לנדוי בבג"צ 192/94 ארגז נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד יט 95, 105 "הנזק הנגרם לאזרח בעל נכסים בשטח שעליו חלה תכנית שאישורה הושהה מעל למידה, גלוי על פני הדברים" (ובענייננו - כך למימושה של תכנית)". (שם, סע' כב' לפסה"ד). לכך יש להוסיף כי בפסיקה נקבע כי גם כאשר אין בהגנה מן הצדק בכדי לפטור מאחריות פלילית יש בה בכדי להקל בעונש (ראו למשל: ע"פ 1224/07 אברהם בלדב נ' מ"י (לא פורסם), , סע' 63 לפסה"ד). אומנם כב' ביהמ"ש העליון לא התייחס במפורש בפסק דינו לקביעת ביהמ"ש המחוזי באשר להתקיימות "הגנה מן הצדק" לנאשם, בנסיבות של הימשכות של הליכי התכנון, אך כאמור לעיל ביהמ"ש העליון השתמש במונחי "עוול" על מנת לתאר את התנהלות רשויות התכנון בגרימת הימשכות ההליכים. כמו כן, אין בקביעות ביהמ"ש העליון בפסה"ד הנ"ל כדי לסתור את ההבנה שיש בהימשכות ההליכים בכדי להוות פרמטר משמעותי להקלה בעונש. אשר על כן, שגתה הערכאה קמא משלא נתנה כלל משקל לגורם זה לצורך הקלה בעונשו של המערער דנן, ברכיבים הנוספים לצו ההריסה. בימ"ש קמא בהטילו את הקנס הנוסף על המערער, לפי כפל שווי הבנייה, נתן דגש למהות הבנייה והיקפה (ראו: עמ' 2 לפסה"ד). בעניינינו כאמור, המבנה משמש למגורים ולא למסחר, ושטחו הוא 144.5 מ"ר. עיון בגזרי הדין שהגיש ב"כ המערער, בעניינם של תושבים נוספים ממתחם פרדס דכה בעבירות דומות, מגלה כי הנסיבות, מהות הבנייה והיקפה באותם גזרי דין, אינן קלות יותר מהמקרה דנן. למרות זאת, הוטלו על נאשמים אלו עונשים נמוכים בהרבה מהעונש שהטילה הערכאה קמא על המערער, ויש אף בסטיה כה קיצונית מרף הענישה בכדי להוות שיקול להקלה בעונשו. ב- ב 13263/01 מ"י נ' דכא איברהים ודכא יחיא גזר בימ"ש לעניינים מקומיים (כב' השופט אלי ספיר) בגין שתי עבירות בנייה ללא היתר, רחבות היקף: 155 מ"ר של הנאשם הראשון, ו- 144 מ"ר של הנאשם השני, 5,000 ₪ קנס או 50 ימי מאסר תמורתם לכל אחד מהנאשמים, ובנוסף הוטלה על כל אחד מהם אגרה של כ - 5,000 ₪ . בנימוקיו לקולא ציין ביהמ"ש את העובדה שבשל תוכנית פינוי בינוי שחלה על המקום ממילא הנאשמים לא יזכו להנות מבנייתם שכן העירייה אמורה להרוס המבנים במסגרת ההוצאה לפועל של תוכנית הפינוי-בינוי. בנסיבות האישיות צויין כי איברהים הוא נכה 85%, אב ל - 7 ילדים כאשר בתו בת ה - 4 היא חולת סרטן. באשר ליחיא צויין כי הוא אסיר משוחרר שקיבל ניכוי שליש על התנהגות טובה. בימ"ש קמא ציין בגזר דינו כי בגזר הדין הנ"ל (שהוגש לו ע"י הסנגור) לא הוטל אומנם הקנס הנוסף של כפל שווי הבנייה, אך לשיטתו אין ללמוד מכך להקלת עונשו של המערער, מאחר שנטען מפורשות ע"י ב"כ המאשימה שם כי מקובל במקרים כאלו לטעון לכפל שווי הבנייה אלא שבהעדר חוות דעת שמאית היא אינה עותרת לעונש זה. אינני מקבלת עמדתה של הערכאה קמא בעניין זה. עצם העובדה שהתביעה לא טרחה להגיש חוות דעת שמאית ולדרוש מביהמ"ש לגזור קנס של כפל שווי הבנייה אומרת דרשני, והיא יכולה לשמש קנה מידה להקלה בעונשו של המערער דנן. ב - ב 2377/06 מ"י נ' דכה יחיא גזר בימ"ש לעניינים מקומיים (כב' השופטת לימור מרגולין-יחידי) בגין אי קיום צו הריסה שיפוטי של קומת קרקע, קומה א' וסככה בגג בשטח כולל של 144.84 מ"ר, עונש של 9,000 ₪ קנס או 30 ימי מאסר תמורתו. ב - ב 2264/06 (כב' השופטת איילה גזית) גזר ביהמ"ש בגין אי קיום צו הריסה שיפוטי של תוספת בנייה נרחבת בשטח 155 מ"ר, קנס בסך של 6,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתם. יצויין כי נאשם זה הינו נכה, בתהליך גמילה מהתמכרויות ולילדיו בעיות רפואיות. גם אם באותם המקרים יש שוני כלשהו בנסיות חלוף הזמן מטבע הדברים מביא לשינוי בגובה הקנסות ושווי הבניה, עדיין אני סבורה שנסיבות המקרה דנן מצדיקות התחשבות יתר באשר לגובה הקנסות. לעומת זאת, שני פסקי הדין שהגישה המשיבה אינם עוסקים במקרה כשלנו, בו לא הייתה למערער כל אפשרות מעשית להוציא היתר בנייה, בשל הימנעות רשויות התכנון מזה כ- 15 שנה, עד היום, לדון בבקשות למתן היתר בנייה כל עוד לא הסתיימה תוכנית פינוי בינוי, מחשש שמא לא יתאמו ההיתרים את התוכנית העתידית, והעיקר - גם לא ידוע מתי תסתיים הכנת התוכנית. עוד ראוי לציין כי המערער ביצע עבודות הבנייה הבלתי חוקיות נשוא הערעור רק לאחר שחלפו כ- 10 שנים מאישורה של תוכנית הפינוי בינוי בשנת 1996, שבמהלכם נמנעה המשיבה מלדון בבקשות להיתר בנייה מאחר שטרם נסתיימה הכנת תוכנית זו. שני פסקי דין שהגישה המשיבה לעניין קנס כפל שווי הבנייה לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה, אינם מתייחסים למתחם פרדס דאקא, לא מתקיימת שם המניעה התכנונית ואף גם תשלום כפל השווי שנפסק היה נמוך משמעותית לעומת כפל השווי הריאלי. (ע"פ 71242/01 יוסטינג אמנון נ' מ"י) . מאחר שאני מוצאת כי יש להפחית משמעותית את גובה הקנס שהושת על המערער, אינני רואה צורך לדון בטענות המערער באשר לפגמים שנפלו בחוות הדעת השמאית מטעם המשיבה, לעניין שווי כפל המבנה. לטענת המשיבה (תוך הפנייה להכרעת הדין) כי המערער ממילא הודה שאיננו גר בקומה השנייה נשוא צו ההריסה, כך שלא ברורה בקשתו לארכה להתארגנות לדיור חלופי. אציין כי בימ"ש קמא קבע מפורשות בהכרעת הדין כי איננו מקבל גרסת הנאשם לפיה איננו קשור לעבודות שבוצעו, ואחד מטעמיו הוא הודאת הנאשם באחד מתצהיריו כי "מדובר בדירת מגורים קטנה שבנה המבקש עבורו ועבור משפחתו על גג בית הוריו" (סע' 6.2 להכרעת הדין). טענת המערער כי בימ"ש קמא לא קבע כי העונשים ירוצו במצטבר, תוך הפנייה לסע' 45(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, איננה נכונה שכן הסעיף הנ"ל עוסק במי שנידון למספר עונשי מאסר בפועל בשל עבירות שונות, ולא במי שנידון למספר קנסות מצטברים בגין אותה עבירה כאשר לכל קנס יש מאסר חליפי משלו. לאור האמור לעיל, במצטבר הערעור מתקבל באשר לגובה הקנסות בלבד. אני מפחיתה את הקנסות ומעמידה אותם ע"ס כולל של 50,000 ₪ או 100 ימי מאסר תמורתם. אין מקום לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בניהבניה ללא היתר