קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הריסת בית ע''י צה''ל - פיצוי מהמדינה: 1. תביעה לפיצויים בסך כ- 3.6 מיליון ₪ בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובעים בשל הריסת בנין מגורים בחברון ע"י כוחות צה"ל. 2. התובעים הם בעלי הזכויות בבנין מגורים בן 8 קומות שהיה בנוי בחברון (להלן - הבנין). ביום 9.9.03 נערכה ע"י כוחות צה"ל פעילות מבצעית ללכידת מחבלים, שעל פי מידע מודיעיני מוקדם, הסתתרו בבנין. אין חולק כי מחבלים מבוקשים אכן הסתתרו בבנין. בשעה ארבע לפנות בוקר, כיתרו כוחות צה"ל את הבנין, פינו את כל דייריו, ולאורך שעות הבוקר נתקיימו חילופי אש ממושכים בין כוחות צה"ל לבין המבוקשים שבבנין. בעקבות חילופי האש נהרגו שני מחבלים שהסתתרו בקומת העמודים (קומת החניה) של הבנין, בתוך פיר שהוכן לשם התקנת מעלית. בשעת צהריים של אותו היום, נדרשו שניים מדיירי הבנין להיכנס לבנין להוציא ממנו את שתי גופות המחבלים. מספר שעות לאחר מכן, הרס כוח צה"ל את הבנין, על תכולתו. 3. התובעים מודים כי פעילות כוחות צה"ל עד לשלב מסוים היתה בגדר "פעולה מלחמתית" החסינה מאחריות נזיקית. ואולם, לטענתם, חדלה הפעולה להיות "פעולה מלחמתית" מן השלב שבו נהרגו שני המחבלים. התובעים טוענים כי משעה שהמחבלים נהרגו וגופותיהם הוצאו מן הבנין, לא היה עוד כל צורך מבצעי בהריסת הבנין, והדבר נעשה משיקולים זרים או משיקולים שאינם סבירים, ולפיכך, על הנתבעת לפצותם בגין נזקיהם. מנגד טוענת הנתבעת, כי כל האירוע כולו, מכיתור הבנין ע"י כוחות צה"ל ועד להריסתו, הוא בגדר "פעולה מלחמתית", עובדה המעניקה לנתבעת חסינות מאחריות נזיקית לפי סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952. 4. הדיון פוצל באופן שתחילה נדונה אחריות הנתבעת לנזקי התובעים. גרסת התובעים 5. על פי גרסת סעיד קנייבי, התובע 1, התעורר לפנות בוקר בדירתו שבבנין מרעש יריות. זמן מה לאחר מכן פסקו היריות, והדיירים נדרשו לפנות את הבניין באופן מיידי. הדיירים יצאו מן הבנין ולאחר חיפוש, נקשרו עיניהם והם הובלו לבנין סמוך. במהלך הבוקר נדרשו קנייבי ודייר נוסף, נידאל זגאייר, ע"י כוח צה"ל, להיכנס לבנין עם טלפון נייד פתוח. השניים עלו לכל קומות הבנין אך לא ראו איש. בשעות הצהריים נדרשו קנייבי ונידאל להוציא שתי גופות של מבוקשים מבור פיר המעלית שבחניית הבנין והובילו אותם לאמבולנס צבאי שהמתין בסמוך לבנין. לטענת קנייבי, עם הוצאת גופות המחבלים, חל שינוי בהתנהגות החיילים. בעוד שלפני הוצאתן, ראה ברורות כי החיילים, ללא יוצא מן הכלל, מקפידים להסתתר מאחורי מחסות ומחזיקים את נשקם מוכן לירי, הרי שלאחר הוצאתן, ראה את החיילים מסתובבים בבנין ובסביבתו ללא חשש, מעשנים, משוחחים וצוחקים זה עם זה בחופשיות. החיילים החזיקו את נשקם על כתפיהם ללא דריכות, הצטלמו עם גופות המחבלים והרבו להתלוצץ. זמן מה לאחר הוצאת הגופות נלקח קנייבי למעצר, ומאוחר יותר נודע לו שהבנין נהרס. נידאל זגאייר, התובע 5, מסר תצהיר זהה לזה של קנייבי. 6. גם אביו של נידאל, איסחק זגאייר, העיד על התמורה שחלה בהתנהגות החיילים לפני פינוי הגופות ולאחריו. איסחק העיד כי היה אמור לנסוע, כבכל בוקר, עם בנו לעבודתם. משהגיע סמוך לבית בנו, באוטובוס ההסעה, ראה שהדרך חסומה והצבא יורה על הבנין. איסחק פנה לגג בית סמוך וצפה במתרחש ממרחק אווירי של 400-600 מ'. בשעות אחר הצהריים פסקו היריות והוא ראה את הוצאת הגופות מן הבניין. גם לטענת איסחק, בעוד שלפני הוצאת הגופות שמע יריות, לרבות ירי טנקים, וראה את החיילים תופסים מחסה כאשר נשקם דרוך לירי, הרי שלאחר הוצאתן ראה את החיילים מסתובבים בחופשיות ומשוחחים זה עם זה. כשעתיים לאחר הוצאת הגופות הרס הצבא את הבנין. איסחק הוסיף והעיד כי תיעד את האירוע. בשעות הצהריים ביקש מבנו להביא לו את מצלמת הווידאו שלו, והוא צילם את המתרחש בבנין ובסביבתו עד להריסתו של הבנין, אף כי לא באופן רציף. סרט הווידאו שצילם הוגש לבית המשפט. 7. העד חסן קוואסמה, מי שבנה את הבנין, צפה אף הוא במתרחש ממרחק אוירי של כ-300 מ'. גם לטענתו, עד להוצאת הגופות הקפידו החיילים לתפוס מחסה ולהחזיק את נשקם דרוך ומוכן לירי, ואילו לאחר מכן הסתובבו החיילים בצורה חופשית וגלויה כשנשקם על כתפיהם. 8. לגרסת התובעים, אם כן, קיימת הבחנה ברורה בין פעילות צה"ל עד לפינוי גופות המחבלים מן הבנין, ובין פעילותו לאחר הוצאת הגופות. זהו, לטענתם, גם קו הגבול הכרונולוגי בין ה"פעולה המלחמתית" לפעולה שאיננה כזו. גרסת הנתבעת 9. מטעם הנתבעת הובאו לעדות ח', מח"ט הגזרה בחברון, ו-ו', מפקד יחידה מיוחדת שפעלה באזור. על פי עדותם, נתקבל מידע מגורמי מודיעין שונים, כי בבנין מתבצרים מספר מבוקשים בכירים של החמאס. להערכתו של ח', הנלמדת מניסיונו בפיקוד על הגזרה, מחבלים מבוקשים חשדנים מאוד כלפי הסובבים אותם, ומבחינתם כל מקומי הוא משתף פעולה פוטנציאלי עם ישראל. לכן, אם הם הגיעו לבנין והסתתרו בו, ככל הנראה הם קיבלו סיוע ישיר או עקיף מדייר בבנין עליו סמכו באופן מלא. על פי עדותו של ח', על מנת ללכוד את המחבלים המתבצרים, הוזעקו למקום מספר יחידות. יחידה מיוחדת שכיתרה את הבנין וניהלה את הקרב מול המחבלים, יחידת טנקים, ויחידה נוספת אשר אבטחה את הבנין במעגל המשני ונועדה לתת סיוע ככל שיידרש. חפ"ק בפיקודו של ח' הוצב באזור על מנת לפקד מקרוב על מהלך העניינים. בשעה ארבע לפנות בוקר, סרקו הכוחות את הבנין ותפסו עמדות סביבו. בסמוך להגעת הכוחות, נורו יריות על הכוח מן הקומה הרביעית של הבנין ואף נזרק עליו מטען. הכוח השיב באש לעבר מקורות הירי. לאחר התמקמות הכוחות, הוחל בנוהל המקובל במקרים דומים, אשר מטרתו להביא לכך שהמחבלים המתבצרים יסגירו את עצמם. הכוח כרז לתושבי הבנין לצאת מן הבנין, זהותם של היוצאים נבדקה והם נחקרו ע"י כוחות צה"ל. המחבלים המתבצרים לא הסגירו עצמם ואף ניהלו עם הכוח קרב יריות אינטנסיבי. לפיכך, ובהתאם לנוהל, ירה הכוח לעברם ירי מכלים שונים, ירי מהטנקים, טילי נ"ט ונשק קל. בהמשך, ולאחר חילופי אש ממושכים, נערכו בשעות הצהריים סריקות בקומת החניה של הבנין. במהלך סריקות אלה, נורתה אש לעבר החיילים והושלכו עליהם רימונים. חיילי צה"ל השיבו אש, ובמהלך ההיתקלות נהרגו שני מבוקשים, מחבלים בכירים בחמאס אשר היו אחראים לשורה של פיגועים קשים בישראל (אחמד עותמן מוחמד באדר ועיז א-דין מיסק). 10. גם לאחר הריגתם של שני המחבלים, ועל יסוד המידע המודיעיני שנתקבל, היה חשש ממשי ומוחשי כי ישנם מחבלים נוספים בקומות העליונות של הבנין, וכי הבנין מולכד. חשש זה התחזק בעקבות תשאול הדיירים שיצאו מן הבנין. לאור מידע זה הוחלט, לאחר התייעצות, להרוס את הבנין. לפי עדותו של ח', השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה היו מבצעיים לחלוטין: ראשית, למנוע מצב של סיכון חיי החיילים, ע"י כניסה לבנין ולחימה מחדר לחדר עם המחבלים. לחימה בבנין רב קומות, על דירותיו ומבואותיו הרבים, הינה לחימה מסובכת ומסוכנת ביותר. הימצאותם של מטענים שהונחו, לפי המידע שנתקבל, במקומות שונים בבנין, היוו גם הם טעם לאי סיכון החיילים. לפי עדותו של ח', ימים מספר קודם לכן נהרג לוחם השייטת, רענן קומימי ז"ל, במהלך מצור על בנין בו התבצר בכיר בחמאס, ולא היתה לו כל כוונה לסכן חיילים בביצוע המעצר. שנית, האירוע, שהתקיים בסביבה בנויה, ריתק אליו חיילים רבים, הן בצמוד לבנין והן במעטפת, למשך פרק זמן ארוך. כוחות אלה היו חשופים כל העת לפגיעה, הן מצד המבוקשים בבנין, והן מצד מחבלים המצויים במקומות שונים בסמוך לכוחות, ואשר הכוחות הסטטיים היוו עבורם מטרה נוחה לפגיעה. שלישית, הצורך בשחרור הכוחות המרותקים לבנין, אשר כל עוד היו במקום, היו מנועים מלבצע את משימותיהם באבטחת השקט והביטחון בגזרה כולה. ורביעית, ההערכה, לאור התנהגות המבוקשים עד לשעה זו, כי אין סיכוי כי אלה יסגירו את עצמם. מכל הטעמים הללו, היה חשוב לסיים את המשימה שהתארכה שעות רבות, וריתקה אליה כוחות רבים. העד ו' העיד בעדותו דברים דומים. 11. ח' הדגיש בעדותו כי מבחינתו, כמפקד הגזרה, עדיף היה לסיים את האירוע מבלי להרוס את הבנין. לדבריו, "כמפקד הגזרה, אני מופקד על ביטחונם ורווחתם של כל תושבי הגיזרה, פלסטינים ויהודים כאחד. מי כמוני מבין כי אחד המפתחות ליצירת מציאות של אזור שקט ורגוע, הינו יחס הוגן לתושבי המקום, ומניעת פעולות חסרות תוחלת שיביאו רק להגברת התסיסה של התושבים". יחד עם זאת, בנסיבות האירוע, ומשיקולים של ביטחון האזור, ביטחון מדינת ישראל וביטחון החיילים, היתה זו, לדבריו, ההחלטה המיטבית מבחינה מבצעית, ולא ניתן היה להשלים את המשימה מבלי ללכוד את המבוקשים או להורגם. עם קבלת ההחלטה, נערך הכוח לפיצוץ הבית. כוח הנדסה שהגיע למקום, מלכד את הבנין בסיוע הכוחות שבשטח, ופוצץ אותו. כתוצאה מן הפיצוץ נהרסו הקומות התחתונות ושאר הקומות קרסו על ההריסות. הריסת הבנין הושלמה ביום שלמחרת. בסריקות שטחיות שנעשו לאחר הפיצוץ, לא התגלו גופות של מחבלים נוספים. דיון והכרעה 12. כאמור, אין חולק כי פעילות כוח צה"ל בבנין ובסביבתו היתה בעיקרה בבחינת "פעולה מלחמתית" החסינה מאחריות נזיקית. מדובר בפעילות מבצעית שנועדה ללכוד מחבלים מבוקשים שהתבצרו בבנין. הנתבעת טוענת כי הריסת הבנין בוצעה במסגרת אותה "פעולה מלחמתית". התובעים טוענים כי בעת הריסת הבנין, חדלה הפעולה להיות פעולה מלחמתית: המחבלים כבר נהרגו ופונו מן המקום, בזירת האירוע פסקו חילופי הירי, הפעולה הסתיימה ולא נשקפה כל סכנה לכוח. 13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הנני סבורה כי הדין עם הנתבעת, וכי בנסיבות הענין עומדת לנתבעת חסינות מאחריות בנזיקין. 14. סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, קובע כדלהלן: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל". בפרשת בני עודה (ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1 (2002)) עמד בית המשפט העליון על הטעמים העומדים ביסודה של החסינות המוענקת למדינה. בית המשפט קבע כדלהלן: "...פעולות מלחמתיות הגורמות נזק לפרט אינן צריכות להיות מוכרעות על-ידי דיני הנזיקין הרגילים. הטעם לכך הוא כי פעולות מלחמתיות יוצרות סיכונים מיוחדים אשר הטיפול בהם צריך להיות מחוץ לגדריה של האחריות הנזיקית הרגילה. הסיכון הוא מיוחד מבחינת יוצר הסיכון (איש הצבא המבצע פעולה מלחמתית, המתכנן אותה והמדינה השולחת אותו למשימותיו); הסיכון הוא מיוחד מבחינת הניזוק (בין שהוא "אוהב" ובין שהוא "אויב"), והסיכון הוא מיוחד מבחינת היקף הנזק. התפיסה הינה כי דיני הנזיקין הרגילים אינם מתאימים להסדרתו של סיכון מיוחד זה. חוסר התאמה זה נובע מעצם מהותם של דיני הנזיקין העוסקים בחלוקת סיכונים בגין פעולות מזיקות בחיי היומיום של אדם במדינתו. אין הם מתאימים כאשר הסיכון שבפניו ניצבים הפרט והכלל הוא חריג ויוצא-דופן. פעולות מלחמתיות יוצרות מעצם טיבן וטבען סיכונים אשר מערכת הדינים ה"שיגרתית" לא נועדה להתמודד עמהם... ודוק,בהגישה אינה כי "פעולה מלחמתית" היא מחוץ לתחומי המשפט. הגישה הינה כי בעיית האחריות האזרחית בגין פעולות מלחמתיות צריכה להיקבע מחוץ לדיני הנזיקין הקלאסיים." דברים דומים נפסקו בשורה ארוכה של פסקי דין (ע"א 9561/05 חטיב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.11.08, ע"א 4471/08 סעדה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.11.10 ואחרים). בפרשת בני עודה המשיך בית המשפט העליון והתוה קווים להבחנה בין פעולות שהינן פעולות שיטור רגילות לבין "פעולה מלחמתית", וקבע כי המסקנה אם פעולה היא פעולה "מלחמתית" נגזרת מן הסיכון המלחמתי המיוחד הכרוך בפעולה ונלמדת מכל נסיבות האירוע: ממטרת הפעולה, מקום האירוע, משך הפעילות, זהות הכוח הצבאי הפועל, האיום שקדם לה ונצפה ממנה, עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו, ומשך האירוע. 15. מאז ניתן פסק הדין בעניין בני עודה, תוקן חוק הנזיקים האזרחיים, ובתיקון מס' 4 לחוק, שנתקבל ביום 24.7.02, הוספה, בס' 1 לחוק, הגדרה לביטוי "פעולה מלחמתית" שלשונה כדלהלן: "'פעולה מלחמתית' - לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף" בבג"צ עדאלה דן בית המשפט העליון בתיקון מס' 4 לחוק, וקבע כי זה הכניס שינוי מהותי בהגדרת הביטוי "פעולה מלחמתית" באופן המרחיב את הפירוש שניתן לביטוי זה בפסיקה ו"המצמצם באופן משמעותי את אחריות כוחות הביטחון הפועלים במסגרת העימות עם הפלסטינים" (בג"צ 8276/05 עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הביטחון, ניתן ביום 12.12.06, בס' 40 לפסק הדין. עוד ראה ע"א 8384/05 סאלם נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.10.08). בתוך כך, שב בית המשפט ועמד, בין היתר, על שלילת האחריות בנזיקין במצבים של "פעולה מלחמתית": "אכן, דיני הנזיקין הרגילים לא נועדו להתמודד עם מעשי נזק אשר נגרמו במהלך פעולות מלחמתיות של כוחות הביטחון מחוץ לישראל במסגרתו של עימות מזוין. שלילת האחריות בנזיקין במצבים של "פעולה מלחמתית" מקובלת גם בשיטות משפט אחרות (לסקירה ראו חסינות תחת אש, 115-125). הסדר שמטרתו להתאים את דיני הנזיקין לתנאים המיוחדים השוררים בעת פעילות מלחמתית של כוחות הביטחון הינו הסדר שנועד לתכלית ראויה. עמדתי על כך בפרשת בני עודה... ..דיני הנזיקים הרגילים אינם מתאימים לדיון באחריות בגין מעשי נזיקין תוך כדי לחימה. הסדרים מעין אלה נקבעו בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים המקורי אשר קבעו כי המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא ההגנה לישראל. תיקון מס' 4 הרחיב את ההגדרה של "פעולה מלחמתית" מעבר להיקף שניתן לה בפסיקתם של בתי המשפט. נקבע בתיקון מס' 4 כי פעולה מלחמתית כוללת "כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות סיכון לחיים או לגוף". הוא הוסיף וקבע כי יש להודיע על הנזק בתוך ששים יום; הוא קיצר את תקופת ההתיישנות, והוא שולל את תחולתם של דינים המעבירים הנטל על המדינה. תיקון זה הוא מידתי, ואינו מעורר קושי חוקתי. בכך תוגשם התכלית המונחת ביסוד תיקון מס' 7, שעניינה הצורך "להתאים את דיני הנזיקין למאפיינים המיוחדים של המלחמה עם הפלסטינים"..." ויובהר, פעולה שגרמה נזק עשויה להיחשב "פעולה מלחמתית" גם אם יתברר בדיעבד כי המידע שהיה בידי הכוח בעת ביצועה היה מוטעה או כי חשדם היה חשד שווא. כך הוא הדבר גם אם ייקבע כי החיילים התרשלו בביצועה של הפעולה (וראה ת"א (מחוזי י-ם) 5133/03 עזבון המנוח אלחלאיקה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.9.08). 16. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, אין, כאמור, חולק, כי פעולת צה"ל בעיקרה היתה "פעולה מלחמתית" כמשמעותה בחוק. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם חל שינוי במצב הדברים עם הריגת שני המחבלים ופינויים מן הבנין, באופן שהפעולה חדלה להיות "פעולה מלחמתית", או שהפעולה כולה עד להריסת הבנין היא פעולה רצופה אחת המהווה "פעולה מלחמתית". 17. טענת התובעים היא כי עם הוצאת גופות המבוקשים מן הבנין נסתיימה הפעילות המבצעית, ולכן הריסת הבנין שבוצעה לאחר מכן נעשתה שלא במסגרת "פעולה מלחמתית". את טענתם זו משתיתים התובעים על התנהגותם של החיילים כפי שנצפתה ע"י עדי התביעה ותוארה בעדותם, וכן על סרט וידאו שצילם העד איסחק זגאייר. לטענתם, צפייה בסרט הווידאו מעלה כי בעוד שלפני הוצאת הגופות נראים החיילים דרוכים, "מפוחדים" ומסתתרים, הרי לאחר הוצאת הגופות, נראים החיילים מהלכים בחופשיות, משוחחים, וצוחקים. עוד טוענים התובעים כי לאורך השעות שלאחר הוצאת הגופות לא היו כל חילופי ירי. עובדות אלה מעידות, לטענת התובעים, כי הפעולה המלחמתית תמה, וכי יש לבחון אם נתקיימה הצדקה להריסת הבניין לפי דיני הנזיקין. 18. אין בידי לקבל את טענת התובעים. ראשית, טענותיהם העובדתיות של התובעים לא הוכחו ואין בסרט הווידאו שהגישו כדי לתמוך בטענותיהם. מדובר בסרט ווידאו בן 46 דקות ערוך ובלתי רציף. על היותו ערוך ניתן ללמוד בבירור מן העובדה שבמהלך צילום האירועים בבנין, נראים צילומים שצולמו בבית חולים. ברי גם כי הצילומים שבסרט צולמו לאורך שעות רבות החל משעות הבוקר (לפני הוצאת גופות המחבלים) וכלה בשעות אחר הצהריים המאוחרות. למרות זאת, מכיל הסרטון, כאמור, 46 דקות צילום בלבד, מקוטעות ובלתי רציפות. ממילא לא ניתן לסמוך על סרט הווידאו כסרט המציג את האירועים כהווייתם. חרף זאת, גם מן הסרט הקיים עולה, כי תיאור העדים את מהלך הדברים איננו מדויק. ככל שהתובעים נסמכים בטענותיהם על התנהגות החיילים, לא מצאתי כי קיים הבדל מהותי בין התנהגות החיילים לפני אירוע הוצאת הגופות ולאחר מכן. גם לאחר הריגת המחבלים, נראים חיילים דרוכים, וחיילים עם נשק בידם. בניגוד לנטען ע"י התובעים, גם לאחר הריגת המחבלים, נשמעות עדיין יריות (ראה בדקה 30:05, וכן מטח יריות ממושך בדקה 34:50). כך העיד גם העד ו' אשר צפה בסרטון. ו' חלק על טענת התובעים כי חל שינוי במצב דריכות החיילים לאחר הריגת שני המחבלים, והצביע על תמונות בסרטון בהם נראה חייל דרוך עם יד על ההדק, חיילים מסתתרים אחרי מחסות, התקדמות עם רכב ממוגן, חיילים דרוכים, יריות נשמעות (בע' 78-79). 19. שנית, מצב של שקט, הפסקת ירי, או "ירידת מתח", גם אם היה, אינו מעיד כשלעצמו, על סיום הפעולה המבצעית, במיוחד כאשר מדובר באירוע ממושך לאורך שעות מרובות. עמד על הדברים מח"ט הגזרה ח' בעדותו: "למשך זמן מסוים לא היה יריות ולא היתה אינדיקציה שם בשטח, אבל ידענו פיזית שהם שם. ההבנה שלנו שיש שם אויב בתוך המבנה לא מבוססת רק על מה שרואים, על החיכוך בזמן אמיתי, אלא גם על אינפורמציה שנמסרת לנו....לפרק זמן מסוים לא היה ירי כל הזמן. זה לא בהכרח אינדיקציה שאין שם אויב. הלוואי וזה היה כך" (בע' 84). "מנסיוני בפעולות כאלה יש מצב של שקט מוחלט. הכוחות נכנסים לאדישות כמו שאתה מתאר לאחר שכמה שעות לא קורה כלום. כולם נכנסים לשאננות ובום, חוטפים מכת אש. הטעות הזאת שהלוחמים עושים, משלמים על זה מחיר. אפשר לראות מסביב, השטח בו פועלים הכוחות אינו סטרילי, האיום גם מתוך הבית וגם מהסביבה בה פועלים" (בע' 86). גם ו' העיד על כך: "יש לזכור שיש גם נפילות מתח מדי פעם. כשאתה בסכנת חיים יש נפילת מתח מסוימת. זה אירוע ארוך. אתה שוכב הרבה שעות, לצערי הרב גם שם יש נפילת מתח. יש הרבה חיילים, יש מישהו שקרוב ממש לבית, מעגל שני, האנשים שיותר רחוקים מן הבית. גם שם המתח המבצעי לא בשיאו..." (בע' 69). 20. שלישית, מקובלות עלי עדויות מח"ט הגזרה ח' ומפקד היחידה המיוחדת ו', אשר היו מהימנות ביותר, לפיהן עמדו ביסוד הפעולה שיקולים מבצעיים בלבד, כפי שנפרשו בתצהירו של ח' ובעדותו בבית המשפט: "המידע שעמד בזמן אמיתי, שיש כנראה אנשים נוספים בתוך הבנין, מבחינתי המשימה לא הושלמה. אם הייתי יודע שהם השניים ואין בלתם, מבחינתי נגמרה המשימה, כי המשמעות של מבצע כזה היא משמעות קריטית לגבי כלל הגזרה" (בע' 83). "היה לי בראש שיש מחבלים נוספים בתוך הבניין. מה עלולים לעשות, הם הוכיחו לי לפני כן. אני נכנסתי לתפקיד אחרי שמח"ט חברון, אלוף משנה ויינברג נהרג בקרב בציר המתפללים ולא לבדו, אלא 12 לוחמים. תשתית טרור שהרגה למעלה מ-150 איש. גם בתוך חברון. גם מחוץ לחברון, בתוך ירושלים, אוטובוסים מתפוצצים. מה שעבר לי בראש שאם אני לא מבצע את המשימה עד הסוף אני מסכן אנשים ופוגע באזרחי מדינת ישראל. היתה מוטיבציה ברורה לתפקיד, ומה היעדים שלה. אם אני לא מבצע את המשימה שלי עד הסוף, זאת התוצאה. ש. אני שואל באופן ספציפי. אני מבקש להבין במקרה הספציפי הזה מה חששתם שיכולים. הרי המחבלים בשלב זה שהרגתם את השנים לא היה מישהו שסיכן אתכם? ת. בשיטה הזאת אני גם לא הולך למשימה הזאת. כשהם נמצאים בלב חברון והכוחות שלנו מגינים על הצירים והיישובים למה לנו ללכת למגע הזה. אבל מה עושים ומה הם מתכוונים להוציא לפועל, אם לא תטפל בהם לפני, ולא תצא בהגנה "אכלנו" אותה...ראיתי משפחת הורביץ, זוג שנרצח בליל שבת. ראיתי את שקד. ראיתי אדם במאחז מסוים, נרצח. עשרות אירועים. המשמעות שאני לא מסכל את התשתית הזאת, זה משמעות ברורה, זה יום שישי בערב, הם רוצחים ביישוב, או על הציר או בירושלים. ש. זאת אומרת שאם לא, הם יכולים לבצע פעולות בעתיד? ת. בוודאי. זו חלק מהמשימה שלי" (בע' 84-85). "המשימה היתה לעצור או להשמיד את האויב שנמצא בתוך הבית" (בע' 90). דברים דומים נאמרו בעדותו של ו': "הסיבה לפיצוץ הבית שלא ידענו אם יש עוד מחבלים או מטענים. אנו לא יכולים לצאת מן המקום ולהיות במחשבה שאולי יש עוד מחבלים או עוד מטענים שישתמשו בהם לאחר מכן נגד צה"ל או אזרחי ישראל..." (בע' 70). "...כשפוצצנו את הבית לא נכנסנו פנימה כי זה סכנת חיים. שבועיים לפני כן נהרג חייל מהשייטת, והיו עוד מספר מקרים דומים. שם פוצצנו את הבית כי לא ידענו אם יש שם עוד מחבלים, מטענים או הבית ממולכד. ההחלטה הסבירה באותו זמן היתה לפוצץ את הבית. כשאני מתייחס למלחמה נחושה בטרור, לא יכולנו לעזוב את המקום, כי אם יש עוד מחבלים או מטענים הם יכולים להסב נזק בהמשך" (בע' 71). ויודגש שוב: הפעולה הצבאית לא נועדה רק למנוע סיכון הכוח. מטרת הפעולה הייתה לכידת חוליית הטרור שהתבצרה בבית, והדברת פעילות טרור עתידית. 21. הבחירה בפיצוץ הבניין, תחת חלופות אחרות, נועדה למנוע סיכון משמעותי מן הכוח. בענין זה העיד המח"ט ח': "נשאלת השאלה למה אתה מפוצץ את הבניין ולא נכנס לסרוק. בניין 8 קומות לסרוק אותו, בהנחה שיש אויב, המשמעות היא סיכון משמעותי ביותר לכוח. השיקול למה לפוצץ את הבניין הוא שיקול מבצעי. אם אני הולך בדרך של לטהר חדר חדר, וראינו פעולה לפני כן בשכם, הסיכון של זה הוא ברור ומוחשי. . המידע שהיה ברשותי שיש שם אויב עם סבירות מסוימת שהוא ממולכד. אם אני מכניס כוח לחדר, המחבל מפוצץ עצמו, כמו מחבל באוטובוס שמפוצץ עצמו. בחרתי בדרך זו לאחר שבחנתי חלופה אחרת, שהיא יותר מורכבת מבחינה מבצעית....מילכוד יכול להיות מטען שיושב על האדם עצמו... יכול להיות מלכוד במסדרון או בפתח הדלת או בכל נקודה אחרת שכאשר הכוח נכנס מפוצצים עליו....או ששם חגורה ומתפוצץ. או בתוך חפץ. אפשר עם חוט. אפשר בשיטה אלחוטית. אפשר לזרוק מטען.." (בע' 85). גם לפי עדותו של ו': "היה לנו גם מידע מודיעיני שמסתתרים אנשים בבית ויכול להיות שהבית ממולכד. זה מידע שהגיע מהשב"כ" (בע' 65). "מספיק שבדירה אחת אנו נכנסים ומתפוצצים או עם מחבל מתאבד או עם מלכוד, לא שווה את הסיכון של פגיעה בחיילים" (בע' 73). ח' הדגיש בעדותו, כי מבחינתו, כמפקד הגזרה, עדיף היה לסיים את האירוע מבלי להרוס את הבנין: "כמפקד הגזרה, אני מופקד על ביטחונם ורווחתם של כל תושבי הגיזרה, פלסטינים ויהודים כאחד. מי כמוני מבין כי אחד המפתחות ליצירת מציאות של אזור שקט ורגוע, הינו יחס הוגן לתושבי המקום, ומניעת פעולות חסרות תוחלת שיביאו רק להגברת התסיסה של התושבים". ואולם, בנסיבות האירוע, ומשיקולים של ביטחון האזור, ביטחון מדינת ישראל, וביטחון החיילים סבר, לאחר התייעצויות, שזוהי ההחלטה המיטבית מבחינה מבצעית. 22. לסיכום, כוח צה"ל ביצע פעילות מבצעית של לחימה בטרור. מדובר במבצע, שקדמה לו עבודת מודיעין, שנועדה ללכוד חוליה של מחבלים מבוקשים חמושים שהסתתרו בבנין המצוי בסביבה עוינת. מטרת הפעולה הייתה לעצור את המבוקשים ולמנוע פעילות טרור נוספת מצד אותה חוליה, ופגיעות נוספות בגוף ובנפש של אזרחי ישראל. כפי שתואר ע"י כל העדים, לאורך כל היום התנהל במקום קרב שמטרתו לכידתם של המבוקשים שהתבצרו בבנין. המבוקשים סירבו להסגיר עצמם והשיבו אש. גם לאחר הריגתם של שני המחבלים, ועל פי מידע מודיעיני שהיה בידי מפקדי הכוח, הסתתרו מחבלים נוספים במקום. השלמת המשימה חייבה מעצר כל המחבלים שבבנין. לאחר לוחמה ממושכת לאורך היום, ומן השיקולים המפורטים שהועלו ע"י מח"ט הגזרה, הוחלט להרוס את הבנין, גם כדי להבטיח שאף מחבל לא ימלט מן המקום, וגם כדי לא להעמיד את חיילי הכוח בסיכון נוסף. מדובר במשימה אחת שנועדה ללכידת מחבלים, שהחלה עם כיתור הבנין ונסתיימה עם הריסתו, ואשר העמידה את הכוחות שהשתתפו בה בסיכון מיוחד. אין מדובר בפעולת שיטור שנועדה לשמור על הסדר, אלא פעולת לוחמה ממש נגד פעילי טרור הנושאת עמה סיכונים שאינם סיכונים רגילים (והשווה: ע"א 4471/08, פרשת סעדה, שם). יש לקבוע, אפוא, כי הריסת הבנין בוצעה מטעמים מבצעיים במסגרת "פעולה מלחמתית" ולפיכך אין הנתבעת חבה בנזקי התובעים. 23. יוסף כי בענין הנדיה דחה בית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובעים, תוך שקבע כי פעולת הריסת בנין מגוריהם היתה "פעולה מלחמתית" למיגור תשתיות טרור, אף שהאירוע ארע בטרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 4. כך קבע בית המשפט: "העולה מן המקובץ, במהלך הלחימה של כוחות הצבא בעיר שכם במסגרת המבצע, קיבל הצבא מידע לפיו הבניין ממולכד... המידע היה אמין... בנסיבות אלה, באתי לכלל מסקנה כי פעולת הריסת הבנין הינה בגדר "פעולה מלחמתית", בהיותה חלק מהמערכה למיגור תשתיות הטרור בשכם. בעת מלחמה אין זמן לבחון את אמינות המידע ואת מקורו וגם אין זה מעשי לעשות כן. הצבא פועל על סמך נתונים שהיו ידועים לו בזמן אמת ולא בדרך של חוכמה לאחר מעשה....מטרת הפעולה - הריסת הבנין - היתה לסלק סיכון של פגיעה בחיילי הצבא שנכנסו לתוך שכם במסגרת מבצע צבאי מובהק למיגור תשתיות הטרור" (ת"א (י-ם) 6310/04 הנדיה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 3.8.10). דברים אלה הולמים גם את ענייננו. סוף דבר 24. הנני מורה על דחיית התביעה. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. הערובה להוצאות בסך 20,000 ₪ שהופקדה ע"י התובעים תועבר לנתבעת לפירעון ההוצאות שנפסקו. צבאפיצוייםחוק הנזיקים האזרחייםצה"ל