קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הריסת קיר בגלל מטרד: 1. זוהי תביעה להריסת קיר, המבוססת על עילת המטרד. השתלשלות ההליכים ועיקר טענות הצדדים 2. תחילתם של ההליכים בתיק זה, בהגשת כתב תביעה ביום 8.11.06. התביעה הוגשה בידי ארבעה תובעים (שתי משפחות): אנדי ולודמילה כרמון וסרג' ומגי פורטוגה. התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבעים הבאים: אורן (יורם) חסאן, ציפורה ליבר, אשר סביחה, ציון פדלון, יהודית פדלון, הילה ג'רבי ויגאל ג'רבי. בתביעה נטען כי בבעלות משפחת כרמון דירת קוטג' בחלקה 147 בגוש 8253, ברחוב הרעות 2 בנתניה; בבעלות משפחת פורטוגה מצויה דירת קוטג' נוספת, הצמודה מדרום לבית כרמון. מדובר בדירות צמודות קרקע, עם חצר קטנה הצמודה לכל דירה. עוד נטען כי משפחת כרמון מתגוררים בדירתם, ואילו משפחת פורטוגה מתגוררת בדרך כלל בצרפת, מגיעה מפעם לפעם לחופשה בישראל ומתעתדת לעלות לישראל "בחודשים הקרובים". עוד נטען כי הנתבע 1 (להלן: "אורן") הוא קבלן לעבודות בניה ואילו הנתבעת 2 (להלן: "ליבר") היא זו שהזמינה בניה במגרש הגובל בדירות התובעים ממערב (מגרש 5 בחלקה 148) (להלן: "המגרש"). הנתבעים הנוספים, כפי שפורט לעיל, הם הבעלים הרשומים של אותו מגרש. בתביעה נטען כי במהלך חודש אוקטובר 2006 החלו עבודות חפירה ובניה במגרש, מתוך כוונה לבנות בו בנין, שיכיל מספר יחידות מגורים. בין היתר נבנתה "חומת בטון בגובה כ- 5 מ' לאורך חצרות דירותיהם ובצמוד להן ממש, ובכך חסמו את השמש, האור, האוויר והנוף לדירות התובעים". התובעים טענו כי העבודות מבוצעות ללא היתר בניה כדין, ולפיכך עתרו להפסקתן ולסעד של הריסת הקיר. 3. בד בבד עם הגשת התביעה, עתרו התובעים למתן צו מניעה זמני (בש"א 23184/06) . ביום 8.11.06 ניתן צו ארעי כמבוקש בידי סגה"נ כב' השופט יהודה זפט. ביום 22.11.06 ניתנה החלטה נוספת, בזו הלשון: "בתשובה מובעת הסכמה לצו זמני שיעמוד בתוקפו עד למתן היתר... הצו הארעי יעמוד בתוקפו עד 15 יום לאחר קבלת היתר בניה. אם וכאשר יינתן היתר בניה תדווח על כך באת כוח המשיבים לבית המשפט ללא דיחוי עם העתק לצד שכנגד כדי שניתן יהיה לקבוע מועד לדיון בתוך 15 ימים הנ"ל". 4. לאחר הליכים ממושכים בפני הוועדות הסטטוטוריות, ניתן ביום 2.2.09 לליבר היתר להקמת בית מגורים בן שתי קומות ומרתף (להלן: "היתר הבניה"). הנתבעים 1 ו- 2 הגישו בקשה למחיקת התביעה וביטול הצו הזמני וכן עתרו לקיום דיון דחוף בבקשתם (בש"א 4369/09; בש"א 6777/09). כב' השופט זפט נתן החלטה מפורטת בעניין זה ביום 21.4.09. בהחלטה נקבע כי נראה שהתובעים "לא השכילו להוכיח בראיות מהימנות לכאורה שגדר הבטון החדשה מהווה מטרד". לנתבעים 1 ו- 2 התאפשר אפוא להמשיך במלאכת הבניה. 5. התובעים הגישו כתב תביעה מתוקן ביום 3.11.09. מכתב תביעה זה נמחקו כל הנתבעים, למעט אורן וליבר. בכתב התביעה נטען כי גם אם ניתן לנתבעים היתר בניה תקף, עדיין יש בבניה משום גרימת מטרד של ממש לתובעים, בכך שהיא גורמת "לפגיעה בפרטיות בדירות התובעים, הפחתת שעות השמש בדירות ובחצרותיהם, הצללה מוגברת בדירות בעיקר בתקופות חורף, והפיכתן לדירות חשוכות וקרות בשעות היום". התובעים ביקשו סעד של צו הריסה של קיר החומה שנבנה בגבול שבין החלקות, ככל שהוא גבוה מ- 1.2 מטר. בהמשך (לאחר סיום עבודות הבניה) הוגש כתב תביעה מתוקן נוסף, אשר חוזר על טענת המטרד האמורה. 6. בכתב ההגנה המתוקן (שהוגש ביום 21.12.10), טוענים הנתבעים, בין היתר, כי הליך קבלת היתר הבניה נמשך זמן רב, זאת בשל התנגדויות רבות שהוגשו בידי התובעים עצמם. לשיטתם, לא מדובר כלל בקיר מוגבה, אלא קיר שהוא פועל יוצא של המצב הטופוגרפי של שני המגרשים. הנתבעים מודים כי העבודות החלו ללא היתר, אך הופסקו בשלבים מאוד מוקדמים, וחודשו רק לאחר שהתקבל היתר כדין. הנתבעים כופרים בטענה שלפיה הקיר גורם לתובעים למטרד כלשהו. 7. במהלך ההליכים הושג הסכם פשרה בין משפחת כרמון לבין הנתבעים, ובמסגרתו נמחקה תביעתם. נותר אפוא לדון רק בתביעתה של משפחת פורטוגה. דיון והכרעה 8. אין מחלוקת (אמיתית) כי הקיר המדובר נבנה, בסופו של דבר, בהתאם להיתר בניה תקף (תוקפו של ההיתר לא הותקף, לא בתקיפה ישירה ולא בתקיפה עקיפה). אין גם מחלוקת שצו המניעה הזמני הוסר, כמתואר לעיל, ולפיכך התאפשרה השלמת הבניה (לא מצאתי לנכון לתת משקל של ממש לטענת התובעים, שלפיה ישנה חריגה מן ההיתר, בבניית 7 מדרגות במקום 5, בכניסה לבית ליבר; גם אם כך הדבר, אין כל ראיה בנוגע להפרשי גבהים כלשהם ואין לכך זיקה ישירה לסוגיית "הקיר הפוגע"). עוד ברור, כי הסעד היחידי שנתבע על ידי התובעים במסגרת ההליך בבית משפט זה, הוא סעד של הריסה. 9. גם ההלכה המשפטית אינה שנויה במחלוקת: שעה שעסקינן בסעד מסוג זה, אזי ככל שמדובר בבניה ללא היתר כדין, די לו לתובע שיוכיח שהבניה גרמה לו ל"אי נוחות"; במידה ומדובר בבניה בהיתר, על התובע להוכיח "מטרד". ברור שמדובר בהפרעה משמעותית הרבה יותר מאשר אך "אי נוחות" (ראו, בין היתר: בר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן (1984); ע"א 7727/01 קרנש נ' נחומי (2002)). העוולה של מטרד ליחיד מעוגנת בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר קובע: "מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהן בהתחשב עם מקומם וטיבם...". העוולה מורכבת אפוא משלושה מרכיבים: טיב התנהגותו או פעילותו של הנתבע, מהות האינטרס של התובע (הנאה סבירה מן המקרקעין, תוך איזון אינטרסים בין הצדדים) ומהות הפגיעה באינטרס המוגן - הוכחת הפרעה של ממש. 10. התובעים ביקשו להוכיח קיומו של מטרד באמצעות תצהירו של התובע, מר פורטוגה, וכן הגישו לתיק שתי חוות דעת - האחת של השמאית והאדריכלית גב' דורית פריאל, והשנייה של השמאים מר יצחק נעים ומר שחר מכלוף. הנתבעים הגישו את תצהירו של מר צבי ליבר, בעלה של הנתבעת 2, וכן חוות דעת מאת המהנדס מר אברהם בן עזרא. 11. בהליך ההוכחות, שהתקיים לפניי, נחקרו מר פורטוגה, מר נעים, מר ליבר ומר בן עזרא. אעיר כי הגב' פריאל לא זומנה ולא נחקרה; הנתבעים טענו בסיכומיהם כי לאור זאת אין לראות בחוות דעתה כראיה בתיק. בדיון מיום 23.2.11 הצהיר בא כוח התובעים לפרוטוקול כי "הגב' דורית פריאל מונתה כשמאית מכריעה ולפיכך לא יכלה לעדכן את חוות דעתה, אך אבקש להסתמך על שתי חוות הדעת, ואם חברי יבקש לחקור אותה היא בוודאי תגיע...". בתום אותו דיון ניתנו על ידי הנחיות בדבר הגשת תצהירים עדכניים ונקבעה על ידי ישיבת הוכחות. בפתח ישיבת ההוכחות, ביום 18.7.11, ובשל היעדרותו של מר נעים (היעדרות שנבעה מכך שרק יום קודם לכן ביקש בא כוח הנתבעים לחקור אותו), הושגה הסכמה דיונית שלפיה ייחקרו מר פורטוגה, מר ליבר ומר בן עזרא, ואילו מר נעים ייחקר בישיבה נדחית (זו אכן התקיימה ביום 2.8.11, ובסיומה סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה). עניין חקירתה של הגב' פריאל לא עלה באותן ישיבות. כאמור, בא כוח הנתבעים טען בסיכומיו כי לא אמר במפורש שהוא מוותר על חקירת הגב' פריאל, ואם בא כוח התובעים לא דאג להתייצבותה, אזי חוות דעתה אינה יכולה להיחשב כראיה. אינני מקבל טענה זו. על בא כוח הנתבעים היה להודיע במפורש כי הוא עומד על חקירה נגדית (ראו תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). 12. מהו אפוא המטרד שהתובעים טוענים לו? כזכור, כתב התביעה (המתוקן) מדבר על פגיעה בפרטיות וחסימת אור ואוויר, בעיקר בנוגע לחצר הקטנה, הצמודה לדירת התובעים מצד אחד, ולקיר מהצד השני. מר פורטוגה, בתצהירו, טוען את הדברים הבאים: "הנתבעים לא גילו כל התחשבות כלפינו ובצעו את בנייתם באופן המהווה מטרד קשה ביותר כלפינו. כך בחרו הנתבעים להגביה את דירותיהם מעל לגובהה המתחייב מהמבנה הטופוגרפי של הקרקע, ומצאו לנכון להגביה את המפלס התחתון של דירתם, בנקודה הגבוהה ביותר של הקרקע במגרש, על-ידי יצירת עליה ב-7 מדרגות מעל לגובה פני הקרקע. כתוצאה מהגבהה זאת של דירותיהם נמצאת היום מרפסת הסלון של דירתי, בגובה מרתף החנייה של דירות הנתבעים, כאשר מרתף החנייה צמוד ופתוח לדירתי. כתוצאה מבניית מרתף החנייה בגבול דירתי, נמנעת האפשרות לשבת במרפסת הסלון של דירתי, מרפסת המהווה את האלמנט החשוב והבולט ביותר של היות דירתנו צמודת קרקע כפי שהיתה עד לבניה וכפי שצריכה היתה להשאר. ברור לחלוטין כי השימוש במרתף החנייה בצמוד לדירתנו, יגרום לרעש, פיח, ריחות של שריפת דלק ועשן בדירתנו, וימנע מאתנו את השימוש הרגיל במרפסת וגינת הסלון בדירתנו, והיפוך את המגורים בדירה ממגורים בבית פרטי צמוד קרקע כפי שניתן לעשות אילו לא נבנה מרתף החנייה בצמוד לדירתנו, למגורים בדירת מחנק באיכות חיים ירודה במיוחד. כפי שאני מבין מהאמור בחוות הדעת שהוגשה מטעמנו בתביעה זאת, בניית הדירות האמורות נעשתה בשינוי מהיתר הבנייה שניתן ואינה מתאימה לתנאי התוכנית שחלה במקום. הנתבעים בקשו וקיבלו היתר לבנות את הדירות בחלקה 148 הצמודה לדירתנו בניצול של הקלה המאפשרת להם להגביה את גובה דירותיהם יותר מהמותר עפ"י התוכנית שהיתה קיימת במקום ויותר מהמתחייב מהמצב הטופוגרפי וכל זאת תוך התעלמות מהנזק והסבל שהדבר גורם לנו. כיום, עם השלמת הבנייה על-ידי הנתבעים נוצר מצב בו דירתנו שקועה למעשה בתוך בור שנוצר על-ידי הבנייה הנ"ל, הנוף, האוויר, ואור השמש נחסמים, וכן נפגעת קשות תחושת הפרטיות בדירתנו בשל היותה נצפית מקרוב על-ידי חלונות הבית הסמוך ממערב. הבנייה שבוצעה על-ידי הנתבעים גורמת למחנק קשה בדירתנו בקיץ, ולמניעת חום השמש בחורף, וזאת גם כיום כאשר הדירות אינן מאוכלסות. ברור לי שהמצב בדירתנו יחמיר מאוד לאחר איכלוס הדירות". (סעיפים 12- 17 לתצהיר). 13. במהלך חקירתו הנגדית של התובע, הדגיש התובע כי הוא עדיין מתגורר בצרפת אך מגיע עם משפחתו מדי פעם לדירה (לדבריו, במשך רוב חודשי השנה הוא שוהה כאן - עמ' 20 לפרוטוקול). לאחר שנשאל מה למעשה מפריע לו השיב במילים אלו: "ש. ... איך אתה חושב שאפשר לבנות כפי שאתה רוצה? תסביר לי. ת. אין אפשרות. בהתחלה ליד הבית שלי היתה צריכה להיות גינה ולא בית. עכשיו יש בית. ש. מה צריך לעשות בבית של הזוג ליבר כדי שאתה תוכל לחיות. ת. להרוס את כל הבית. כל הבנין מפריע לי." (עמ' 18 לפרוטוקול). ברור שמדובר בדרישה לא סבירה ולא הגיונית, הגורעת ממשקלן של יתר טענות התובע. מכל מקום, המשיך התובע והתייחס לאפשרויות אחרות: "ש. איזה פתרון יש לך בשבילם שהם יכולים לעשות כדי שיפריעו לך פחות? ת. החניה תהיה למטה. והדירות יהיו באותו מפלס או בהפרש של מטר. ש. איך אתה יודע שזה אפשרי כאשר יש הבדל בין המגרשים של 3.70 מ', אז איך יכול להיות שלא יהיה הבדל גובה? איך יכולה להיות חניה שלהם מתחת לקומת הקרקע תסביר. ת. ביקשתי לפני שעשו, שיעשו את החניה מאצלי. יכנסו אצלי ויחנו למטה. קיבלתי אישור מהעיריה." (שם). בנוגע למהות המטרד, העיד התובע: "ש. אתה יכול להסביר לבימ"ש או לי מה היה ההבדל בין המצב הקיים היום לפי ההיתר לבין המצב אילו לא היה מגביה יותר מ-1 מטר כפי שהגביה. הרי זו טענתך, זה גורם הנזק. ת. אני לא רואה וחונק אותי. הבית הוא כאילו עלי... אני רואה בעינים שמפריע לי. אני חי שם." (עמ' 17 לפרוטוקול). במהלך דיוני ההוכחות, הוגשו בהסכמה הצילומים ת/1, שישה צילומי צבע, אשר מראים היטב את הבניה המדוברת. 14. לפי חוות דעתה של גב' פריאל, גובה הקיר המפריד בין חלקת פורטוגה לחלקת ליבר (במרחק של כ- 3 מ' מבית פורטוגה) הוא 2.87 מ'; חצר הבית נמוכה במטר נוסף ממה שהיה צפוי על פי התב"ע והנכס צפוי להצללה מוגברת, בעיקר בחורף. היא מעריכה את הפגיעה בבית התובעים בכ- 300,000 ₪ (ירידת ערך). השמאים נעים ומחלוף מציינים כי חניית בית ליבר ממוקמת בצמוד ומעל לחצר בית פורטוגה, ומצב זה מבטל כמעט לחלוטין את הפרטיות בעת השימוש בחצר, וגורם למטרדי רעש וריח. הם חוזרים על עיקרי חוות דעתה של גב' פריאל. גובה ירידת הערך מוערך על ידם ב- 390,000 ₪. המומחה מטעם הנתבעים, מר בן עזרא, גורס, כי הפגיעה כלל אינה קיימת, מאחר שבכל מצב של בניה בחלקת ליבר, המפלס שמדובר בו בדירת פורטוגה יהיה חסום בבניה. בנוסף, הפגיעה הנטענת בפרטיות אינה חורגת מהמקובל בכל הבניה באזור. 15. אכן, ההשוואה הנדרשת אינה בין מצב של העדר בניה כלל במגרש לבין המצב הנוכחי, אלא בין מצב של בניה לפי התב"ע המקורית לבין מצב של בניה לאחר ההקלות והאישורים שניתנו לליבר. אני מקבל את טענת התובעים, שלפיה, הגם שהתנאים הטופוגרפיים הכתיבו ממילא הפרש גובה בין היחידות, הועצם אלמנט זה ע"י ההקלות, כך שהפרשי הגובה "הוחמרו". חרף זאת, לא הוכחה הפרעה שעולה כדי מטרד; עניין הרעש וריחות הדלק לא נטען כלל בתביעה, ובכל מקרה לא הובאו לגביו נתונים כלשהם; גם לעניין ההצללה לא הובאו נתונים של ממש. התרשמותי היא, שההפרעה (הפרשי הגובה האמורים) יוצרת אמנם "אי נוחות" בכל הנוגע לשימוש בנכס של התובעים, בעיקר בחצר, אך לא מעבר לכך; גם התובע, בהגינותו, יוצא למעשה כנגד בית ליבר כולו. 16. אעיר, כי גם אם הייתי מגיע למסקנה שמדובר במטרד ממש, לא הייתי מורה על סעד של הריסה. לבית המשפט מסור שיקול הדעת האם לתת סעד כזה, שהוא סעד דרסטי יחסית, במדרג הסעדים האפשריים. בין יתר השיקולים בהקשר זה, ישקול בית המשפט את עוצמתה של הזכות שנפגעה, היקף הפגיעה, משך הפגיעה, עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה והתנהגות בעלי הדין. בנסיבות העניין, "מאזן האינטרסים" (לו היה מוכח מטרד) היה מצדיק חיוב הנתבעים בהתקנת מחסום זכוכית או פתרון אחר בשטח, או חיובם בפיצוי כספי (ככל שסעדים חלופיים כאלה היו נתבעים). סוף דבר 17. התביעה נדחית. בשל העובדה שבעת הגשת התביעה (ועד 2009) לא היה היתר כדין, ולאור קביעתי כי בכל זאת נגרמה "אי נוחות", הגם שאין היא עולה כדי מטרד ממש, אני רואה לנכון לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו. הריסת מבנהקירותמטרד